בשבחי החתול

[1]
כל בעל חיים נעלה מן האדם כיוון שיש בו משהו מן האלוהי, כלומר אינסטינקט, אבל מכל בעלי החיים, החתול הוא זה שאצלו האינסטינקט יציב ומתמיד ביותר והכי לא ניתן לדיכוי. פראי או מבוית, הוא נותר הוא עצמו, בשלווה מוחלטת, ודבר אינו מסוגל לגרום לו לאבד את יופיו ואת חינו העילאי. אין מצב כה שפל ועלוב וכה נתעב ובזוי המסוגל לפגוע בו כיוון שהוא אינו מסכים לקבלו אלא שומר תמיד על החירות היחידה שניתנת לברואים, כלומר הרצון והנחישות המוחלטת להיות בני חורין. למעשה הוא בן חורין כיוון שהוא מתמסר רק במידה הרצויה לו, מעניק או מסרב להעניק את חיבתו ואת ליטופיו כאוות נפשו, ולכן הוא נותר יפה, כלומר דומה למקורו הנצחי. קחו שני חתולים, האחד חי בביתה של גבירה או משורר, על שטיח קטיפה, על ספות משי וכרים רקומים, האחר שרוע על מרצפות מוכתמות בביתה של קשישה ענייה, או מצטנף בדירה של קונסיירז' — ובכן! שניהם ניחנים באותה מידה של אצילות, של כבוד עצמי, של אלגנטיות שעליה החתול אינו מסוגל לוותר בלי למות.

[2]
כשקוראים את הקטע הכה לא צודק שבּופוֹן^[1] הקדיש לחתול, נזכרים, אם פרח מזיכרוננו, בתקופת שלטונו של לואי ה־14,^[2] שבה האיש חשב שהוא הפך לשמש ולמרכז העולם, ולא יכול היה אלא לתאר לעצמו שאלפי גרמי שמיים וכוכבים נוצרו בחלל כדי שיעמדו לרשותו ולשימושו האישי. וכך, נראה שהמלומד המהולל, המאשים את בעל החיים רב־החסד שהוא גונב את מזונו, משער שיש לחתולים מושג מדויק בנוגע לבעלות על רכוש וידע מעמיק של הקודים, שלמרבית המזל לא הוענקו לבעלי החיים. "אין להם אלא מראית עין של קשר", הוא מוסיף, "רואים זאת בתנועותיהם העקלקלות, במבטיהם החמקמקים; הם אינם מישירים מבט לעולם אל האדם האהוב; חשדנות או הטעיה, הם הולכים סביב סביב כדי להתקרב, כדי לחפש ליטופים שלהם הם אינם רגישים אלא בגלל העונג שהם מעניקים להם". הו, איזה מלומד גדול ולא צודק אתה! האם אנחנו מחפשים את הליטופים שלא יענגו אותנו? אתה אומר שמבטיהם של החתולים מסתירי סוד, לא ברורים, מפוקפקים! ביחס למה? קודם כול, אם אנחנו לא חודרים למחשבה הדקה והעמוקה שלהם, האם אין הדבר נובע מחוסר אינטליגנציה ואינטואיציה מצידנו? אשר לעקלקלות, אה? אבל אלפונס קאר^[3] הרוחני אימץ לעצמו את האִמרה המקסימה: "איני חושש אלא מפני מי שאני אוהב," וכמו שרואים, החתול, כולו זהירות, אימץ אותה כבר לפניו.

[1] Georges-Louis Leclerc, Comte de Buffon ‏(1707–1788), חוקר טבע, מתמטיקאי, קוסמולוג ועורך אנציקלופדיות צרפתי. מחבר "ההיסטוריה של הטבע". 
[2] בתקופת שלטונו של המלך לואי ה־14, שכונה "מלך השמש", הושמדו אלפי חתולים. 
[3] Jean-Baptiste Alphonse Karr (1808–1890) סופר ועיתונאי צרפתי.

[3]
אין ספק, הוא מרשה שייגעו בו, שילטפו אותו, שימשכו בשיער פרוותו. הוא יָכוף את ראשו למען הילדים שניחנו באינסטינקטים כמותו; אבל הוא נזהר תמיד מן האדם וזוהי הוכחה לשכל הישר המעמיק שלו. האם לא עומדת לנגד עיניו דוגמת הכלב, שאפילו אותו בופון מעריך כל כך? והאם אין הוא רואה את מה שהאדם מעולל לבעלי החיים שמסכימים לשרת אותו ומתמסרים לו עד בלי גבול, אחת ולתמיד? האדם הפך את הכלב לעבד רתום, כבול בשרשרת; האדם מעביד את הכלב בגרירת כרכרות ועגלות, הוא שולח אותו לקצב להביא בשר שאל לו לנגוע בו. הוא אפילו משפיל אותו במטלה נלעגת: לחלק עיתונים ברובע. האדם הפך את הכלב מוּניטוֹ^[4] לשחקן דומינו ולא היה חסר הרבה שיגרמו לו לעסוק במקצוע ספרותי, להדפיס עותקים, דבר שנראה לי כדרגת הנחיתות העמוקה ביותר עבור בעל חיים שנולד חופשי תחת השמיים. האדם מאלץ את הכלב לצוד עבורו, בשירותו אך ללא שכר. החתול מעדיף לצוד עבור עצמו, לצרכיו שלו, ובגלל זה מכנים אותו גנב בתואנה שהשפנים והציפורים שייכים לאדם, אך את זאת יש עדיין להוכיח. רוצים לייחס לו כמעשה נפשע את מה שהִקנה לנִמרוד^[5] ולהיפּוֹליטוס^[6] את תהילתם, וכך יש לנו עד היום מה שמכונה אֵיפָה ואֵיפָה.

[4] בן המאה התשע עשרה, כלב שכונה "מלומד", אולף בידי אדונו סיניור קַַסטֶָלי ד'אוֹרינוֹ לנחש קלף סמוי, להשיב על תרגילי חשבון ולשחק דומינו. 
[5] נמרוד גיבור הציד, בראשית י, ח–יב. 
[6] מיתולוגיה יוונית, בנו של תסאוס.