שלכם, מיכאל בר־זהר

פרק 1
הנשיקה

באותו יום - היה זה בראשית הקיץ, בשעות אחר הצהריים - התכנסו 120 הבוגרות של הגימנסיה השנייה לנערות בתיאטרון איוון ואזוב שבסופיה, לטקס סיום התיכון. ובחלק האמנותי, לאחר חלוקת התעודות, עלתה אינס ענבי על הבמה, בשמלת גימנזיסטית שחורה ובצווארון לבן ומעומלן, ושרה את השיר האיטלקי המפורסם "איל באצ'יו" ("הנשיקה"). שיר האהבה הלוהט היה יצירה יפהפייה, אי־שם במחצית הדרך שבין ולס מסחרר לאריה אופראית; ביצועו דרש כישרון וקול נדירים. ואמנם, חברותיה של אינס קיבלו אותה במחיאות כפיים נלהבות, שהפתיעו והביכו את הנערה; הן זו הפעם הראשונה ששרה בפומבי. עם זאת, היא חשה את טעמו המתוק של הניצחון. הנה הוכיחה שהיא יודעת לשיר! חבל שההורים לא היו כאן, הם היו רואים בעצמם, הרהרה.

נרגשת, השתחוותה אינס לחברותיה בפעם הראשונה בחייה וחזרה למקומה. לפתע צץ לידה קצין צעיר, גבוה ונאה במדיו המגוהצים, הקיש בעקבי מגפיו ואמר לה: "עלמתי, המלכה יואנה מזמינה אותך לתא שלה".

אינס החווירה ולבה החסיר פעימה. המלכה? ראשית, היא לא ידעה כלל שמלכת בולגריה יואנה נמצאת אף היא בתיאטרון. זו היתה הפתעה, וכי מה היא עושה שם בכלל? ושנית, כמובן - הזמנה לתא של המלכה אינה דבר פשוט כלל ועיקר. וכי מה תגיד לה? בלב פועם, כשבראשה מתרוצצות מחשבות מבולבלות, מיהרה אינס במעלה המדרגות בעקבות הקצין, וכמעט מעדה על מדרגות השיש; מתנשמת, הגיעה לחדרון הקטן שמאחורי התא המלכותי הנישא, המשקיף על הבמה, ומשראתה את המלכה בשיער אסוף, שמלה כחולה כהה ומחרוזת פנינים מחייכת אליה, קדה קידה עמוקה, בדיוק כפי שלימדו אותה בשיעורי התנהגות טובה - עיניים מושפלות, ברכיים כפופות, רגל ימין מקופלת מאחורי רגל שמאל, דורכת על קצות האצבעות - ואמרה: "הוד מלכותך".

"יש לך קול נפלא!" אמרה המלכה במבטא איטלקי רך שנאבק באומץ בשפה הבולגרית המחוספסת. (הבולגרים אמנם קראו למלכה יואנה, אך אינס ידעה ששמה האמיתי היה ג'יובאנה, וכי היא היתה בתו של מלך איטליה, ויטוריו עמנואלה, שהתחתנה עם בוריס השלישי, מלך הבולגרים).

"מה שמך, ילדה?" המשיכה המלכה. היא ישבה על כיסא מרופד בקטיפה אדומה. לידה ישבה הנסיכה אבדוקיה, אחותו של המלך בוריס.

פיה של הנערה היה יבש. "אינס", כחכחה. "אינס ענבי", והתנשמה עמוקות.

"ענבי". היא מבינה שאני יהודייה, חשבה אינס, אך דבר לא נשתנה בהבעתה של המלכה.

"בת כמה את?"

סוף־סוף העזה אינס להרים את עיניה. "17".

"את יודעת מי הלחין את השיר שביצעת עכשיו?"

"כן. ארדיטי".

"לואיג'י ארדיטי, מלחין איטלקי גדול", אמרה המלכה בשמץ של גאווה. "ומי החליט להשמיע דווקא אותו? את?"

"המורָה שלי לפיתוח קול". אלוהים, חשבה, אני עומדת ומשוחחת עם מלכת בולגריה. זה הרי כמו חלום. "היא אמרה שזה שיר מתאים".

"מי המורה שלך?"

"טאטיאנה מילקובה־זולוטוביץ'".

"מילקובה־זולוטוביץ'", המלכה נדה בראשה. "אני מכירה אותה, היא טובה מאוד. את יודעת שהיא היתה פעם הסופרנו הראשי של הבולשוי במוסקבה?"

אינס נדה בראשה. "כן". היא החלה להירגע והפליטה: "היא לא אהבה לדבר על זה".

המלכה חייכה, חיוך עגום משהו. "כן, היתה שם טרגדיה". אחר כך, לפתע, התעשתה וקולה נעשה תקיף, ענייני. "טוב, העלמה ענבי. נהניתי מאוד להאזין לך. באתי לכאן לראות ולשמוע את הבוגרות - והנה את, עם 'איל באצ'יו'. אני חושבת שאת אולי תהיי..." היא פרשה את ידיה כחובקת משהו גדול, "תהיי הזמיר של בולגריה". אז שתקה לרגע ובישרה: "ממלכת בולגריה תשלח אותך לרומא, שם תלמדי שירה ופיתוח קול, וכשתופיעי על במות העולם תביאי לארצנו כבוד והערכה".

"את תהיי ה'גלי קורצ'י' שלנו", הוסיפה הנסיכה אבדוקיה. ראשה של אינס הסתחרר. הן משוות אותי לגלי קורצ'י, חשבה, מגדולות זמרות האופרה בעולם!

הנערה ההמומה אצה לשכונת פודואנה, אל בית המשפחה, התפרצה לאולם המכונות שבקומת הקרקע וסיפרה לאביה את החדשות הטובות. אבל פאפא פרסיאדו רק הזעיף פנים. "המלכה תשלח אותך?" נהם. מיד הנמיך את קולו ומשך אותה הצדה כשהבחין במבטי הפועלות הננעצים בו מכל עבר. "אני צריך את המלכה? אני אשלח אותך! אני!" הוא אהב מאוד להדגיש את האני הזה. ואז פאפא חשב רגע והוסיף: "אבל לא לרומא. העיר הזו מלאה גברים מסוכנים, ואני לא אשלח את הילדה שלי לשם כשהיא לבדה".

"אז לאן?" שאלה אינס. כל השיחה הזו נראתה לה הזויה, היא עדיין לא האמינה שבכלל ירשו לה לנסוע.

שוב קימט פרסיאדו את מצחו. "את בטוחה?" שאל.

"כן, כן". עיניה נצצו והיא חשה שקרביה מתפתלים ונקשרים בתוכה. הדברים הסתדרו פתאום כל כך מהר פתאום. החלום שלה, שלא חלקה עם אף אחד עד כה, (חוץ מלילי ומחברתה הכי טובה סבטלה, כמובן) עמד להתגשם. זה היה כמו בסיפור אגדה. המלכה בכבודה ובעצמה היא שהזיזה את הגלגלים, המלכה המתוקה הזאת.

"נדבר על זה אחר כך", פסק אביה והפנה לה את גבו.

"אבל מה נגיד ל... למלכה?" גמגמה אינס.

"אחר כך, אמרתי". בערב, אחרי הארוחה, קם פרסיאדו ממקומו ליד השולחן ופנה לדלת; אך כשכבר היה על המפתן, חזר והושיב אותה לידו על הספה, נועץ בה את עיניו הכחולות. הוא נראה חיוור ונסער. היא עצרה את נשימתה.

"יש לי חבר בווינה", אמר לבסוף בקול מהוסס קמעה. "דוקטור מולר. למדנו יחד באוניברסיטה. אני יכול לכתוב לו ולשאול אם הוא מוכן שתתגוררי אצלו בזמן שתלמדי שם. גם בווינה יש בתי ספר טובים למוזיקה, נכון?"

"כן", אמרה אינס, אף שהעדיפה את רומא כמובן. שתהיה וינה, רק שייתנו לה לנסוע, חשבה.

"נראה", אמר אביה. "עוד לא החלטתי".

בחלוף שבועיים של מתח ונדודי שינה, פאפא פרסיאדו קרא לה לבוא אליו. הוא ישב על כורסתו בסלון, לידו ספל הקפה הטורקי של אחר הצהריים. אמה סובבה בירכתי החדר, עדיין לבושה בשמלת העבודה השחורה שלה. "קיבלתי מכתב מדוקטור מולר", פתח אביה ואמר. "הוא ישמח לארח אותך בביתו בזמן הלימודים".

"נהדר", אמרה הקטנה. לבה פרפר.

פאפא הניד בראשו לשלילה. "הוא גם כתב שיש לו שני בנים בוגרים שישמחו לצאת ולבלות איתך בווינה".

אבוי. אינס מיד הבינה שבכך חסל סדר וינה. אביה הקפדן לא ישלח אותה אל בין זרועותיהם של שני המולרים הצעירים.

"אז תלמדי בסופיה", אמר לה. "גם פה יש מורים טובים. איך קוראים לרוסייה הזאת שלימדה אותך?" הוא קימט את מצחו. "נו, זו הצולעת?"

"מה, מילקובה־זולוטוביץ'?" התקפדה אינס.

"כן, זולוטומיץ'. מה רע בה?"

"יש פריז", אמרה אינס, כאילו לא שמעה אותו. "האקדמיה למוזיקה והאופרה". אחר כך הוסיפה: "הרי אני יודעת צרפתית, מהקולג'". היא למדה את שבע הכיתות הראשונות שבקולג' הצרפתי סן סִירִיל אֶ־מֶתוֹד שנוהל בידי כמרים ונזירות. שם למדו ילדים יהודים ממשפחות טובות.

"מה? פריז?" פאפא הרים את קולו, כמי שהתחלחל למשמע שמה של עיר החטאים.

"יש לנו שם קרובים, נכון, מאמא?"

פורטונה, אמה, ששתקה עד עכשיו, הנהנה בראשה ופרצה בשטף עליז. "את הרי יודעת, אחותי רשל שם, ואחי, מואיז, וגם אח של אבא שלי, ועוד ליאון וז'אק, של טנט אסתר, הם פתחו חנות ליד הגלרי לאפאייט. חצי משפחת בנארויה נמצאת שם. לדוד שלך ליאון יש בית יפה כזה ברי דה קורסל. זוכר שביקרנו אצלו, פרסיאדו?"

"פריז לא באה בחשבון", הוא אמר בכעס.

"למה?" התעקשה אינס. "מה, אם חצי משפחה שלנו שם, הם לא יוכלו לשמור עלי? מה כבר יעשו לי בפריז?"

"בחורה צעירה לבד בפריז..." התחיל אביה.

"לא לבד!" היא פנתה אל אמה. "אני יכולה לגור אצל טנט רשל או אצל אונקל מואיז, נכון, מאמא?"

פאפא ירה אל אשתו מבטים רצחניים, אך פורטונה רק משכה בכתפיה. היא לא סיפרה לו על כל השיחות והדמעות שחלקה עם בתה מאז חזרה מהמפגש עם המלכה, ועל החלטתה, כמובן, שאותה קיבלה תוך חיבוטי נפש קשים. "הכי טוב אצל רשל", אמרה לאינס, מגניבה מבט בבעלה. "יש לה בת בגילך. לוסי. את רוצה שאני אכתוב לה?"

אינס קפצה על אמה ונישקה שוב ושוב את הלחיים המלאות. "אין אמא כמוך בעולם, מאמא", צייצה ונישקה שוב. "את האמא הכי טובה בעולם".

"אבל..." פרסיאדו השתתק, כעוס. אבל ברגע שהתחילו לדבר על השבט של הבנארויה, הוא ידע שהפסיד בקרב הזה.

אינס רצה לאמבטיה ושטפה את פניה הלוהטים במים קרים. מן המראה הקטנה מעל הכיור ניבטו אליה פנים קורנות, עטורות שיער מתולתל, שחור כפחם, עיניים חומות גדולות, אף דק ושפתיים מלאות, שצל של חיוך ריחף מעליהן.

"אינזיקה", לחשה למראה את שם החיבה שאמה נתנה לה, "אינזיקה, את נוסעת לפריז!"