בנפילת פתיתי השלג

חלק א: 21:45

הבר, היה מאז ומעולם, המקום השקט בקזינו. כמעט ולא ישבו שם ומי שכן הגיע, היה בדרך כלל מריץ משקה - שניים ובורח חזרה, היישר לאורות המהבהבים של מכונות המזל והרעשים הקצביים של גלגלי הרולטות. מי שכן התיישב, היה עושה זאת בחוסר נחת, על קצה הכיסא, דורש שירות מהיר ככל האפשר, שותה בחוסר חשק את הקפה או הקוקטייל שהגישו לו, מתחיל לעשן ומפסיק באמצע, מביט בחטף אל אולמות המשחקים. רק לא להפסיד יותר מדי זמן! הרי אוטוטו יבוא הקלף המנצח והכדור ייפול על המספר לו חיכה כל הערב! כל דקת שהייה בבר, הייתה כמעט עלבון לאלילת המזל. איילת, הברמנית, קראה זאת בעיניהם הבוהקות, כמו בספר פתוח.

לאיילת נמאס. עשר שעות של משמרת, בלי לצאת ולו לרגע, שכר מינימום, אין תשלום על שעות נוספות ועוד לא מחליפים אותה בזמן! ירון חולה, מיקי התקשר והודיע כרגיל שהוא מאחר והיא כאן, למרות שהשעה כבר תשע וחצי! עכשיו לחכות עד שמיקי יואיל בטובו להגיע ואז לצאת החוצה וללכת עד לתחנה המרכזית, בתקווה לא לפספס את האוטובוס האחרון לבאר שבע. אם היא לא תתפוס אותו, אז הברירה היחידה בשבילה תהיה לצאת לכביש המהיר ולחפש טרמפים ויהיה לה אחל'ה סיום של היום: לקפוא בקור ובגשם, ביציאה ממצפה רמון... מרוב עצבים היא החלה להוציא את התסכול על הלקוחות: לאחד מזגה צ'ייסר של וויסקי 'בושמילס', הזול, במקום 'מקאלן', לשני גבתה יותר כסף ממה שהיה חייב באמת, התווכחה עם אישה שרצתה לעשן סיגריה ורק אז שמה לב לגבר צעיר שהתיישב על הבר וכבר כמה פעמים ניסה לומר לה משהו או לבקש משהו ממנה.

"נו" אמרה לבסוף איילת "מה בשבילך אדוני?"

"חצי כוס 'רמי מרטין' בבקשה", ענה האיש.

"רמי מה?" עשתה את עצמה איילת 'לא מכירה'.

"קוניאק" הסביר האיש "כזה טוב, צרפתי, בטח יש לכם".

"אין, נגמר", ענתה איילת, כמעט בהנאה.

האמת שקוניאק כזה היה במלאי, אבל נשאר רק הסוג היקר ביותר. הבקבוקים הפשוטים נגמרו והאיש לא היה נראה כזה עשיר, בשביל לשלם מאתיים שקל על מנה של חמישים גרם. חוץ מזה, היה קל יותר להגיד שאין ושיחפש את החברים שלו! מה היא אשמה שלא החליפו אותה בזמן?

"חבל", התבאס האיש "אז אולי תביאי לי 'ג'וני ווקר' שחור? גם כן חצי כוס?"

"הנה" מזגה לו איילת, נהנית מעצם העובדה שלא קיבל את מה שרצה. "חמישים וחמישה שקלים."

"תודה לך", הוא חייך אליה, הוציא מכיסו תחילה חפיסת סיגריות ואז את הארנק והביא לה שני שטרות: חמישים ועשרים.

איילת לקחה את הכסף ורצתה לתת לו את העודף.

"אין צורך, זה בשבילך".

זה היה הטיפ השני שלה בכל המשמרת. איילת אמרה 'תודה', בעודה מתביישת קלות על מה שאמרה לו קודם והוסיפה שאם בא לו לעשן, אז אין בעיה ועוד הביאה לו מצית ומאפרה. הוא אמר שזה רעיון מעולה, הוציא סיגריה מהחפיסה, הדליק אותה והחל ללגום לאט את הוויסקי, בעודו מסתכל מבעד לעשן הסיגריה, על שלל צבעי הבקבוקים המונחים על מדפי הבר. איילת שירתה בינתיים עוד לקוח, ניסתה שוב לתפוס את מיקי בטלפון, אך הוא לא ענה והביטה בחטף על הטלוויזיה, בה שודרה התחזית שהזהירה מהסופה המתקרבת. לא היה לה עוד מה לעשות ומחוסר מעש, היא החלה לבחון בסתר את האיש הנחמד שהביא לה טיפ וכעת ישב מולה על הבר, נראה מנותק לגמרי מהעולם.

הוא היה נראה, קצת, איך לומר זאת... מוזר, חשבה לעצמה איילת. כאילו לא ממש מוזר, אבל לא קשור. שערו החום - כהה גלש עד הכתפיים, מסורק לשני הצדדים בתסרוקת שיצאה מזמן מהאופנה. לא היה לו זקן, אך הזיפים שעל פניו הראו שלא התגלח כבר כמה ימים, או שניסה להיראות גברי יותר, ללא הצלחה מרובה. הוא היה לבוש במכנסיים ארוכים, חולצת משבצות אפורה וז'קט כהה, קצת לא מתאים בצבע. על ידו הימנית ענד שעון מחוגים פשוט וצמיד עור מסולסל. איילת המשיכה לבחון אותו והגיע למסקנה שכבר ראתה אותו איפשהו בסביבה. קשה לפספס אחד כזה, שנראה כאילו נחת לכאן משנות השישים. היה כאן במשמרת האחרונה, בשבוע שעבר? היא לא שירתה אותו בבר זה בטוח. אז אולי ראתה אותו בכניסה לקזינו, או שביקש ממנה פעם סיגריה בתחנת האוטובוס? בטוח שכבר פגשה אותו כאן, אבל לא זכרה מתי.

"אפשר בבקשה קוקטיל על בסיס טקילה?", ביקשה לקוחה נוספת וקטעה את מחשבותיה של איילת. כשסיימה לשרת אותה וסובבה חזרה את ראשה, היא נדהמה לגלות שהאיש המוזר והנחמד, הוקף לפתע באנשי האבטחה. האיש הביט בהם במבוכה. ארז וקובי עמדו משניי צידיו, כדי לא לתת לו אפשרות להימלט, בעוד שירה, מאבטחת נוספת, שעמדה ממול, הוציאה את הקשר ודיווחה "אנו בבר הדרומי, תפסנו אותו". לא עברה דקה מהישמע מילים אלו ודן, ראש האבטחה של הקזינו, לבוש כהרגלו בחליפה כהה וייצוגית, הצטרף אליהם.

"בוא איתנו למשרד שלי, אדוני", אמר בטון שלא השתמע לשתי פנים.

"מה קרה?", אמר האיש כלא מבין, או שעשה עצמו לא מבין.

"אתה יודע טוב מאוד מה קרה, גמרת עם המשחקים שלך בקזינו!" ענה לו דן "בוא איתנו בשקט, או שנגרור אותך בכוח!"

האיש הביט סביב בהלם, כאילו עדיין לא קולט מה שקורה לו.

"אני סופר עד שלוש", אמר דן. "קדימה, באופן מנומס או באזיקים. למשרד שלי, הבחירה בידיך".

"לא, לא, אין צורך", ענה בעודו נראה קצת מבוהל. "אני לא רוצה לעשות בעיות, אני אלך איתכם, אבל לא עשיתי שום דבר רע...".

"כולם אומרים ככה" אמר דן בביטול. "קדימה, שימו אותו במשרד ושמרו עליו, אני תיכף מצטרף".

מאבטחים לקחו את האיש עמם ותוך דקה לא נותר ולו זכר לסצנה שהתרחשה. דן חזר לאולמות הקזינו, עשה סיבוב לראות שהכול בסדר ואז חזר לכיוון הבר כדי להגיע למעלית. איילת, שלא הבינה עדיין מה קרה, ביקשה ממנו לעצור לרגע ושאלה מה המסכן עשה.

"כמה זמן את עובדת כאן, מה לא ברור?" אמר דן, "עוד רמאי שניסה לגנוב כסף מקזינו עם הטריקים הזולים שלו".

איילת ניסתה לשאול עוד משהו, אך דן לא התייחס אליה והמשיך בדרכו למעלית.

"ממש מכה הרמאים האלו!", אמרה אישה מבוגרת עם שיער צבוע בבלונד, שישבה עם בעלה באחד השולחנות הקרובים. "זה כבר השני שאני רואה שתופסים כאן".

"זהו, הלך עליו", סיכם בעלה.