קהילת האבודים

'קהילת האבודים' עבה מיומרה. 555 עמודים שלא חתומה עליהם פיגורה כבדת ראש כמו גרוסמן או עוז, וגם לא כותב קל-עט כמו אמנון דנקנר ז"ל, אלא סופרת עם קילומטרז' צנוע למדי. הרומן הראשון של אולה גרויסמן, 'מזוודה על ‭ ,'השלג‬יצא לפני חמש שנים עם דחיפה ממפעל קסת לספרות ביכורים, ביקורות מפרגנות ומכירות לא רעות. ובכל זאת, גרויסמן עדיין רחוקה מאוד מהמעמד שבו מתייחסים ביראת כבוד לכל מילה שהיא מעלה על הכתב. לכן שמנמנותו של ספרה השני מעוררת עניין. האם באמת תעלה משם יצירה שרירית ומהודקת, שמצדיקה את הפרישה הרחבה?

עמודים ספורים לתוך הרומן, ברור שגרויסמן לקחה על עצמה משימה שאפתנית מאוד: לטפל בנושא הכואב של הגירה דרך חיבור בין שתי העליות הגדולות מברית-המועצות - בשנות ‭ 70-ה‬ובתחילת שנות ה‭- 90-‬ על רקע המציאות הישראלית המסוכסכת. כפי שסיפרה כאן בראיון לא מזמן, הספר ניזון מחומרים אוטוביוגרפיים. השנה היא ‭ ,1990‬ומנחה קבוצות בשם אלי אורקין, בן למשפחה קרימינלית מאודסה ועולה ותיק, זוכה במכרז ציבורי להעביר סדנאות למנהיגות היהודית-רוסית החדשה. העוזרת שלו היא ענת לוינסון, שעלתה מקייב כילדה בשם אנה ומתקשה להתמודד עם אובדן טרגי טרי. היחסים ביניהם מתחילים בצורה עקומה, אבל מתפתחים לכדי קשר נפשי עמוק. לרגעים אורקין הוא כמו אח בכור, ברגעים אחרים הוא מפעיל את ענת כאילו הייתה בובה על חוט.

אל הסמינרים של השניים יגיעו, בין השאר, מיכאל הרומנטיקן וסלוצקי הנכלולי מסברדלובסק, רגינה הסקסית והמעשית מחרקוב, אנה, חברת הנפש של מיכאל, וויקטור, גאון מחשבים בעל כישורים חברתיים מוגבלים. לתמונה ייכנס בשלב מסוים גם מריק, האחיין החתיך וההומו של אורקין. כל אחד מהם מגיע לארץ מסיבותיו. מה שמתחיל כסמינרים מטעם, מתפתח בחלקו השני של הספר לכדי מרכז להעצמה אישית, שקהל היעד שלו הוא רוסים בלבד, ואורקין הוא מנהיגו הבלתי מעורער.

את העלילה הזאת תופרת גרויסמן באמצעות זגזוג בין נקודות המבט של הדמויות. היא פורשת מניפה צבעונית של טיפוסים, מציגה את הרקע שלהם, חושפת את מעמקי נפשם, וכך מצליחה לגעת במתח שבין מהגרים לצברים, בין עולים ותיקים לחדשים ובקרב העולים החדשים עצמם; בהלם התרבות; בפער שבין היהדות הישראלית ליהדות נוסח הגולה. אבל המניפה שנפתחת בהתחלה בעדינות רבה, כמעט נקרעת מרוב שפורשים אותה בהמשך, שלא לדבר על הסגירה המקרטעת. נראה שגרויסמן כל כך שבויה ברעיון-על של רומן גדול על הגירה, שהיא מתפזרת לעוד ועוד זוויות והיבטים של הנושא, עד שבשלב מסוים בדרך הסיפור עצמו הולך לה לאיבוד. איך זה ששום עורך לא עזר לה לשוב ולמצוא אותו? היעדר יד מכוונת ממש זועק מדפי הספר. גרויסמן המוכשרת, המצטיינת בניואנסים, זקוקה למישהו שימקד את העבודה שלה. רבים מפרקי הרומן מכילים התייחסות לאותם אירועים מנקודות מבט שונות, והרשומון מאבד מהר מאוד את תוקפו והופך למתיש. מצד אחד, יש נטייה לפירוש יתר של מהלכים נפשיים ושל התרחשויות, כאילו לקוראים אין יכולת היקש מינימלית, ומצד שני, נושאים טעונים עולים ונעלמים כלא היו, או מופיעים בצורה אגבית - למשל הדיכאון הקליני של ענת, ההתרחקות של אורקין מבתו, ומוות לכאורה באחת הסדנאות. נוסף לזה הניסיון המסורבל להחדיר את המציאות הישראלית לתוך הבועה הרוסית. לפעמים זה אפילו מביך, כמו במקרה שבו כופים על אחת הדמויות המשניות שדוד שלה ייהרג בפיגוע.

ויש גם לא מעט אי-דיוקים עובדתיים וחוסר היגיון פנימי. הנה, למשל, מה שענת חושבת על הבגידה שלה בבן זוגה: "זה היה כמו להיכנס למקדונלד'ס ולהזמין המבורגר כפול עם צ'יפס וקולה‭."‬ אלא שב ‭ ,1990-‬ הזמן שבו מתרחשת העלילה, עוד לא היה מקדונלד'ס בארץ. ההתפלקויות האלה רבות מכדי שא - פשר יהיה להבליג עליהן. גרויסמן רצתה לכתוב "רומן גדול‭,"‬ אבל 555 העמודים של 'קהילת האבודים' נשאר בעיקר רושם מרושל, והסקרנות הבריאה שאיתה יוצאים לדרך מתחלפת בריח חריף של החמצה.

עוד 3 ספרים על העלייה הרוסית:
שפה שסועה > בוריס זיידמן
מטאטא וסיפורים אחרים > לאוניד פקרובסקי
קסמי הלענה > עורך: בן־ציון תומר

יעל נעמני

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"