קהילת האבודים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קהילת האבודים
הוספה למועדפים

קהילת האבודים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אולה גרויסמן

אולה גרויסמן נולדה במוסקבה ב-1965 ועלתה ארצה ב-1972. עוסקת בציור ובתרפיה באמנות. כיום היא מתגוררת עם משפחתה בקיימברידג'', אנגליה. מזוודה על השלג הוא ספרה הראשון.

תקציר

קהילת האבודים הוא סיפורה של קבוצת מהגרים צעירים מברית המועצות המנסים להכות שורשים בעיר תל אביב של שנות התשעים. ענת, מיכאל, רגינה, אנה וסלוצקי חולמים על היום שבו ירגישו שייכים במדינתם החדשה, אולם חרף מאמציהם הם נותרים מתבוננים בהשתאות ילדותית-כמעט בסביבתם, הזרה להם בשפתה, בנופיה ובמנהגיה.

חייהם נעצרים באחת כשהם קושרים את גורלם באלי אורקין, סוציופת מקסים וכריזמטי, המשתלט על חייהם ונעשה למנהיגם הרוחני. הם ננעלים בתוך קהילה סגורה, אטומים למתחולל סביבם ובלתי-נגישים לאנשים מבחוץ. האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ והסכמי השלום עוברים כרחש בלתי-מובן באוזניהם. אולם ביום שבו חומת הכת נפרצת הם נפלטים החוצה אל מערבולת החברה הישראלית, נטולי משענת, בודדים ומבולבלים מאי-פעם.

קהילת האבודים הוא רומן רחב-יריעה ישראלי מובהק, הבוחן לפרטי פרטים את משבר ההגירה של העולים החדשים מרוסיה ואת קשיי השתלבותם בחברה המקומית. ברגישות שאין כמותה, תוך הפניית מבט מפוכח וחד אל מעמקי הנפש של מגוון דמויות ייחודיות, ובתנופת כתיבה וירטואוזית ממש, בוחנת הסופרת אולה גרויסמן מחוזות שטרם נחקרו בהוויה הישראלית ומשרטטת דיוקן נוקב, מקורי וכובש של עדה שלמה, כמו גם של הישראלים הוותיקים, שמבטם החודר של המהגרים שוזף אותם באור חדש ומעורר מחשבה.

אולה גרויסמן, ילידת מוסקבה, עלתה ארצה כילדה ב-1972 וגדלה בחיפה. עסקה בתרפיה באמנות. כיום מתגוררת עם משפחתה בקיימברידג', אנגליה. ספרה הקודם, מזוודה על השלג – אשר ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" בשיתוף עם פרויקט "קסת" מיסודו של משרד התרבות, המלווה סופרי ביכורים מבטיחים – זכה לאהדת הביקורת והקוראים.

"אולה גרויסמן היא ציירת מופלאה. כל אחד מהדיוקנאות שהיא משרטטת הוא ממשי, מורכב ושובה לב, והקומפוזיציה מיטיבה להאיר הן את "התמונה הגדולה", הן את היחידים שהם אבני הבניין שלה וגיבוריה. לכן גם ה"רקע" והעלילה אינם אלא דיוקנאות וירטואוזיים בעצמם – זה של החברה והמקום וזה של הנפש." הילה להב, עורכת הספר.

פרק ראשון

אפריל 1993

 

"תהליך המוות הוא תהליך ייחודי שאיש בעולם עוד לא עבר," אמר אלי בגאווה, "כי אני המצאתי אותו. יחד עם תהליך הלידה."

ענת הביטה במיכאל שעיניו בהו באלי בחרדה, באנה שהביטה בה, ובדימה שפניו האדימו בהתרגשות. הבעתו של ויקטור לא השתנתה.

"אני לא אהיה חלק מהתהלוכה ואל תנסו לקרב אותי," הוסיף אלי.

"איפה תהיה?" שאלה.

"את כבר תראי. אני אמצא את המקום המתאים."

"אבל למה? למה שלא תהיה קרוב?" שאלה, והוא הביט בה אז, חש את החרדה בקולה.

"ממה את פוחדת?" שאל. "למה את צריכה אותי קרוב אלייך?"

"זה לא בשבילי, זה בשביל האחרים. אני חוששת ממה שיקרה אם מישהו יישבר."

"לא," אמר. "את פוחדת על עצמך."

 

והיא אכן פחדה על עצמה. המוות היה נושא שלא רצתה לגעת בו. זה זמן מה שהצליחה לגרש את אמה ממחשבותיה ושמחה על כך שלא כל דבר בחייה העלה את זכרה לפניה. היא ניסתה בקדחתנות לחשוב מה תגיד על קברה. היא הכינה כמה משפטים ואפילו מצאה שיר של לאה גולדברג שחשבה להקריא, אבל הכול נעלם ברגע שהקבוצה הניחה אותה לעמוד מול קברה. בהוראתו של אלי רצו אליה חברי הקבוצה והרימו אותה על כפות ידיהם. היא נחה, עיניה עצומות, נישאת על ידי האחרים ברחבי החדר בתהלוכת המוות של עצמה. היה לה קר והיא רעדה ומישהו הניח עליה שמיכה. השמיכה חיממה אותה והנינוחות שבה נשאו אותה האנשים הרגיעה אותה. נפלה עליה תנומה קלה ביותר. הרקוויאם של מוצרט הדהד בחלל וכל השאר היה לדממה. רק היא, למעלה, מקיפה את החדר לצלילי המוזיקה האלוהית. ואז הכול נעצר. מישהו תפס בזרועותיה, הקבוצה ירדה על ברכיה והיא גלשה בעדינות אל הרצפה ונעמדה מול הלוח שהיה למצבת הקבר שלה. היא ידעה שזה רק לוח קרטון שהיא עצמה קנתה לפני יומיים בחנות לצורכי ציור בדרום העיר, אבל עתה, בדמדומים ששררו בחדר עם המוזיקה שנעשתה חרישית, הרגישה שזו אכן המצבה של חייה. עתה היה עליה לשאת את ההספד על עצמה, אך במחשבותיה סובבה רק מילה אחת: "אמא". והמילה חזרה על עצמה ולא הרפתה. כעס עצום ומוזר עלה בענת והיא ניסתה בכל כוחה להכניעו.

"מה את מרגישה?" שאל אלי.

הוא דיבר בקולו המרגיע שהכירה היטב. כך דיבר אליה בפעם ההיא, כאשר בכתה בפניו לראשונה מאחורי הבניין במרכז הסמינרים לפני כמה שנים. הזיכרון עלה לנגד עיניה בבהירות עד כי הרגישה שביכולתה לגעת בשניהם. היה זה כאילו נפער פתח בחושך סביבה והיא ואלי ישבו בתוכו, שעונים אל הקיר. היא ראתה איך התייפחה אז בלי יכולת לעצור, איך שוחח עמה בקולו הרך והניח את כף ידו על זרועה. עתה לא היה לידה, אלא עמד בפינה המרוחקת של החדר והיא שמעה את קולו ממרחק.

"מה את מרגישה?"

"כעס," הודתה.

"על מי את כועסת?"

"על אמא שלי."

"מה מכעיס אותך?"

"שהיא פה."

"ומדוע היא פה?"

"כי היא מתה."

"אז מה אם היא מתה? מדוע היא פה?"

"כי היא לא מרפה ממני."

"ואיך זה גורם לך להרגיש?"

"לכודה. היא לא נותנת לי לעזוב."

"אז תגידי לה."

"מה אני יכולה להגיד לה?"

"תגידי לה מה שרצית להגיד כבר מזמן."

"אני לא יודעת מה להגיד," נשבר קולה. היא רצתה לבכות, אך הדמעות רק חנקו את גרונה.

"את יודעת," אמר אלי, וקולו היה לפתע קרוב מאוד. היא ידעה שהוא נמצא קרוב אליה ורצתה להסתובב ולאחוז בידו.

"אל תסתובבי," אמר. "אני פה. תגידי לה." ענת שתקה. המוזיקה פסקה ובחדר השתררה דממה. איש לא דיבר והיה נראה שאיש גם לא נושם. היא היתה מוקפת במשהו, סוג של חום בלתי־מוסבר, ועם זאת היתה לבדה. אך היה זה לבד נעים ולא מפחיד. מאז ומעולם פחדה להיות לבד, אך זה כשנה חיה לבדה ללא פחד. לחלוטין לבדה. ללא גבר בחייה, בלי אביה ובלי אמה כמובן. וכך רצתה להמשיך.

"תעזבי אותי," אמרה בשקט.

"למה שאני אעזוב אותך?" שמעה את אלי לוחש ממש אל תוך אוזנה.

"כי אני רוצה להיות לבד."

"ולמה לך להיות לבד?"

"כי אני רוצה להיות עצמי."

"אז מה יהיה כתוב על הקבר שלך?" שאל אלי.

"שהייתי עצמי," ענתה.

"ואיך זה יהיה כתוב בדיוק?" שאל.

"כאן קבורה ענת לוינסון שהיתה היא עצמה," אמרה ענת.

אולה גרויסמן

אולה גרויסמן נולדה במוסקבה ב-1965 ועלתה ארצה ב-1972. עוסקת בציור ובתרפיה באמנות. כיום היא מתגוררת עם משפחתה בקיימברידג'', אנגליה. מזוודה על השלג הוא ספרה הראשון.

סקירות וביקורות

עולה עולה אולה גרויסמן לקחה על עצמה משימה שאפתנית, אבל 'קהילת האבודים' הוא החמצה גדולה 'קהילת האבודים' עבה מיומרה. 555 עמודים שלא חתומה עליהם פיגורה כבדת ראש כמו גרוסמן או עוז, וגם לא כותב קל-עט כמו אמנון דנקנר ז"ל, אלא סופרת עם קילומטרז' צנוע למדי. הרומן הראשון של אולה גרויסמן, 'מזוודה על ‭ ,'השלג‬יצא לפני חמש שנים עם דחיפה ממפעל קסת לספרות ביכורים, ביקורות מפרגנות ומכירות לא רעות. ובכל זאת, גרויסמן עדיין רחוקה מאוד מהמעמד שבו מתייחסים ביראת כבוד לכל מילה שהיא מעלה על הכתב. לכן שמנמנותו של ספרה השני מעוררת עניין. האם באמת תעלה משם יצירה שרירית ומהודקת, שמצדיקה את הפרישה הרחבה?

עמודים ספורים לתוך הרומן, ברור שגרויסמן לקחה על עצמה משימה שאפתנית מאוד: לטפל בנושא הכואב של הגירה דרך חיבור בין שתי העליות הגדולות מברית-המועצות - בשנות ‭ 70-ה‬ובתחילת שנות ה‭- 90-‬ על רקע המציאות הישראלית המסוכסכת. כפי שסיפרה כאן בראיון לא מזמן, הספר ניזון מחומרים אוטוביוגרפיים. השנה היא ‭ ,1990‬ומנחה קבוצות בשם אלי אורקין, בן למשפחה קרימינלית מאודסה ועולה ותיק, זוכה במכרז ציבורי להעביר סדנאות למנהיגות היהודית-רוסית החדשה. העוזרת שלו היא ענת לוינסון, שעלתה מקייב כילדה בשם אנה ומתקשה להתמודד עם אובדן טרגי טרי. היחסים ביניהם מתחילים בצורה עקומה, אבל מתפתחים לכדי קשר נפשי עמוק. לרגעים אורקין הוא כמו אח בכור, ברגעים אחרים הוא מפעיל את ענת כאילו הייתה בובה על חוט.

אל הסמינרים של השניים יגיעו, בין השאר, מיכאל הרומנטיקן וסלוצקי הנכלולי מסברדלובסק, רגינה הסקסית והמעשית מחרקוב, אנה, חברת הנפש של מיכאל, וויקטור, גאון מחשבים בעל כישורים חברתיים מוגבלים. לתמונה ייכנס בשלב מסוים גם מריק, האחיין החתיך וההומו של אורקין. כל אחד מהם מגיע לארץ מסיבותיו. מה שמתחיל כסמינרים מטעם, מתפתח בחלקו השני של הספר לכדי מרכז להעצמה אישית, שקהל היעד שלו הוא רוסים בלבד, ואורקין הוא מנהיגו הבלתי מעורער.

את העלילה הזאת תופרת גרויסמן באמצעות זגזוג בין נקודות המבט של הדמויות. היא פורשת מניפה צבעונית של טיפוסים, מציגה את הרקע שלהם, חושפת את מעמקי נפשם, וכך מצליחה לגעת במתח שבין מהגרים לצברים, בין עולים ותיקים לחדשים ובקרב העולים החדשים עצמם; בהלם התרבות; בפער שבין היהדות הישראלית ליהדות נוסח הגולה. אבל המניפה שנפתחת בהתחלה בעדינות רבה, כמעט נקרעת מרוב שפורשים אותה בהמשך, שלא לדבר על הסגירה המקרטעת. נראה שגרויסמן כל כך שבויה ברעיון-על של רומן גדול על הגירה, שהיא מתפזרת לעוד ועוד זוויות והיבטים של הנושא, עד שבשלב מסוים בדרך הסיפור עצמו הולך לה לאיבוד. איך זה ששום עורך לא עזר לה לשוב ולמצוא אותו? היעדר יד מכוונת ממש זועק מדפי הספר. גרויסמן המוכשרת, המצטיינת בניואנסים, זקוקה למישהו שימקד את העבודה שלה. רבים מפרקי הרומן מכילים התייחסות לאותם אירועים מנקודות מבט שונות, והרשומון מאבד מהר מאוד את תוקפו והופך למתיש. מצד אחד, יש נטייה לפירוש יתר של מהלכים נפשיים ושל התרחשויות, כאילו לקוראים אין יכולת היקש מינימלית, ומצד שני, נושאים טעונים עולים ונעלמים כלא היו, או מופיעים בצורה אגבית - למשל הדיכאון הקליני של ענת, ההתרחקות של אורקין מבתו, ומוות לכאורה באחת הסדנאות. נוסף לזה הניסיון המסורבל להחדיר את המציאות הישראלית לתוך הבועה הרוסית. לפעמים זה אפילו מביך, כמו במקרה שבו כופים על אחת הדמויות המשניות שדוד שלה ייהרג בפיגוע.

ויש גם לא מעט אי-דיוקים עובדתיים וחוסר היגיון פנימי. הנה, למשל, מה שענת חושבת על הבגידה שלה בבן זוגה: "זה היה כמו להיכנס למקדונלד'ס ולהזמין המבורגר כפול עם צ'יפס וקולה‭."‬ אלא שב ‭ ,1990-‬ הזמן שבו מתרחשת העלילה, עוד לא היה מקדונלד'ס בארץ. ההתפלקויות האלה רבות מכדי שא - פשר יהיה להבליג עליהן. גרויסמן רצתה לכתוב "רומן גדול‭,"‬ אבל 555 העמודים של 'קהילת האבודים' נשאר בעיקר רושם מרושל, והסקרנות הבריאה שאיתה יוצאים לדרך מתחלפת בריח חריף של החמצה.

עוד 3 ספרים על העלייה הרוסית:
שפה שסועה > בוריס זיידמן
מטאטא וסיפורים אחרים > לאוניד פקרובסקי
קסמי הלענה > עורך: בן־ציון תומר
יעל נעמני 7 לילות 30/05/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפורם של הישראלים שהשאירו את ה"רוסיוּת" בבית דורית שילה הארץ ספרים 22/07/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

עולה עולה אולה גרויסמן לקחה על עצמה משימה שאפתנית, אבל 'קהילת האבודים' הוא החמצה גדולה 'קהילת האבודים' עבה מיומרה. 555 עמודים שלא חתומה עליהם פיגורה כבדת ראש כמו גרוסמן או עוז, וגם לא כותב קל-עט כמו אמנון דנקנר ז"ל, אלא סופרת עם קילומטרז' צנוע למדי. הרומן הראשון של אולה גרויסמן, 'מזוודה על ‭ ,'השלג‬יצא לפני חמש שנים עם דחיפה ממפעל קסת לספרות ביכורים, ביקורות מפרגנות ומכירות לא רעות. ובכל זאת, גרויסמן עדיין רחוקה מאוד מהמעמד שבו מתייחסים ביראת כבוד לכל מילה שהיא מעלה על הכתב. לכן שמנמנותו של ספרה השני מעוררת עניין. האם באמת תעלה משם יצירה שרירית ומהודקת, שמצדיקה את הפרישה הרחבה?

עמודים ספורים לתוך הרומן, ברור שגרויסמן לקחה על עצמה משימה שאפתנית מאוד: לטפל בנושא הכואב של הגירה דרך חיבור בין שתי העליות הגדולות מברית-המועצות - בשנות ‭ 70-ה‬ובתחילת שנות ה‭- 90-‬ על רקע המציאות הישראלית המסוכסכת. כפי שסיפרה כאן בראיון לא מזמן, הספר ניזון מחומרים אוטוביוגרפיים. השנה היא ‭ ,1990‬ומנחה קבוצות בשם אלי אורקין, בן למשפחה קרימינלית מאודסה ועולה ותיק, זוכה במכרז ציבורי להעביר סדנאות למנהיגות היהודית-רוסית החדשה. העוזרת שלו היא ענת לוינסון, שעלתה מקייב כילדה בשם אנה ומתקשה להתמודד עם אובדן טרגי טרי. היחסים ביניהם מתחילים בצורה עקומה, אבל מתפתחים לכדי קשר נפשי עמוק. לרגעים אורקין הוא כמו אח בכור, ברגעים אחרים הוא מפעיל את ענת כאילו הייתה בובה על חוט.

אל הסמינרים של השניים יגיעו, בין השאר, מיכאל הרומנטיקן וסלוצקי הנכלולי מסברדלובסק, רגינה הסקסית והמעשית מחרקוב, אנה, חברת הנפש של מיכאל, וויקטור, גאון מחשבים בעל כישורים חברתיים מוגבלים. לתמונה ייכנס בשלב מסוים גם מריק, האחיין החתיך וההומו של אורקין. כל אחד מהם מגיע לארץ מסיבותיו. מה שמתחיל כסמינרים מטעם, מתפתח בחלקו השני של הספר לכדי מרכז להעצמה אישית, שקהל היעד שלו הוא רוסים בלבד, ואורקין הוא מנהיגו הבלתי מעורער.

את העלילה הזאת תופרת גרויסמן באמצעות זגזוג בין נקודות המבט של הדמויות. היא פורשת מניפה צבעונית של טיפוסים, מציגה את הרקע שלהם, חושפת את מעמקי נפשם, וכך מצליחה לגעת במתח שבין מהגרים לצברים, בין עולים ותיקים לחדשים ובקרב העולים החדשים עצמם; בהלם התרבות; בפער שבין היהדות הישראלית ליהדות נוסח הגולה. אבל המניפה שנפתחת בהתחלה בעדינות רבה, כמעט נקרעת מרוב שפורשים אותה בהמשך, שלא לדבר על הסגירה המקרטעת. נראה שגרויסמן כל כך שבויה ברעיון-על של רומן גדול על הגירה, שהיא מתפזרת לעוד ועוד זוויות והיבטים של הנושא, עד שבשלב מסוים בדרך הסיפור עצמו הולך לה לאיבוד. איך זה ששום עורך לא עזר לה לשוב ולמצוא אותו? היעדר יד מכוונת ממש זועק מדפי הספר. גרויסמן המוכשרת, המצטיינת בניואנסים, זקוקה למישהו שימקד את העבודה שלה. רבים מפרקי הרומן מכילים התייחסות לאותם אירועים מנקודות מבט שונות, והרשומון מאבד מהר מאוד את תוקפו והופך למתיש. מצד אחד, יש נטייה לפירוש יתר של מהלכים נפשיים ושל התרחשויות, כאילו לקוראים אין יכולת היקש מינימלית, ומצד שני, נושאים טעונים עולים ונעלמים כלא היו, או מופיעים בצורה אגבית - למשל הדיכאון הקליני של ענת, ההתרחקות של אורקין מבתו, ומוות לכאורה באחת הסדנאות. נוסף לזה הניסיון המסורבל להחדיר את המציאות הישראלית לתוך הבועה הרוסית. לפעמים זה אפילו מביך, כמו במקרה שבו כופים על אחת הדמויות המשניות שדוד שלה ייהרג בפיגוע.

ויש גם לא מעט אי-דיוקים עובדתיים וחוסר היגיון פנימי. הנה, למשל, מה שענת חושבת על הבגידה שלה בבן זוגה: "זה היה כמו להיכנס למקדונלד'ס ולהזמין המבורגר כפול עם צ'יפס וקולה‭."‬ אלא שב ‭ ,1990-‬ הזמן שבו מתרחשת העלילה, עוד לא היה מקדונלד'ס בארץ. ההתפלקויות האלה רבות מכדי שא - פשר יהיה להבליג עליהן. גרויסמן רצתה לכתוב "רומן גדול‭,"‬ אבל 555 העמודים של 'קהילת האבודים' נשאר בעיקר רושם מרושל, והסקרנות הבריאה שאיתה יוצאים לדרך מתחלפת בריח חריף של החמצה.

עוד 3 ספרים על העלייה הרוסית:
שפה שסועה > בוריס זיידמן
מטאטא וסיפורים אחרים > לאוניד פקרובסקי
קסמי הלענה > עורך: בן־ציון תומר
יעל נעמני 7 לילות 30/05/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפורם של הישראלים שהשאירו את ה"רוסיוּת" בבית דורית שילה הארץ ספרים 22/07/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
קהילת האבודים אולה גרויסמן

אפריל 1993

 

"תהליך המוות הוא תהליך ייחודי שאיש בעולם עוד לא עבר," אמר אלי בגאווה, "כי אני המצאתי אותו. יחד עם תהליך הלידה."

ענת הביטה במיכאל שעיניו בהו באלי בחרדה, באנה שהביטה בה, ובדימה שפניו האדימו בהתרגשות. הבעתו של ויקטור לא השתנתה.

"אני לא אהיה חלק מהתהלוכה ואל תנסו לקרב אותי," הוסיף אלי.

"איפה תהיה?" שאלה.

"את כבר תראי. אני אמצא את המקום המתאים."

"אבל למה? למה שלא תהיה קרוב?" שאלה, והוא הביט בה אז, חש את החרדה בקולה.

"ממה את פוחדת?" שאל. "למה את צריכה אותי קרוב אלייך?"

"זה לא בשבילי, זה בשביל האחרים. אני חוששת ממה שיקרה אם מישהו יישבר."

"לא," אמר. "את פוחדת על עצמך."

 

והיא אכן פחדה על עצמה. המוות היה נושא שלא רצתה לגעת בו. זה זמן מה שהצליחה לגרש את אמה ממחשבותיה ושמחה על כך שלא כל דבר בחייה העלה את זכרה לפניה. היא ניסתה בקדחתנות לחשוב מה תגיד על קברה. היא הכינה כמה משפטים ואפילו מצאה שיר של לאה גולדברג שחשבה להקריא, אבל הכול נעלם ברגע שהקבוצה הניחה אותה לעמוד מול קברה. בהוראתו של אלי רצו אליה חברי הקבוצה והרימו אותה על כפות ידיהם. היא נחה, עיניה עצומות, נישאת על ידי האחרים ברחבי החדר בתהלוכת המוות של עצמה. היה לה קר והיא רעדה ומישהו הניח עליה שמיכה. השמיכה חיממה אותה והנינוחות שבה נשאו אותה האנשים הרגיעה אותה. נפלה עליה תנומה קלה ביותר. הרקוויאם של מוצרט הדהד בחלל וכל השאר היה לדממה. רק היא, למעלה, מקיפה את החדר לצלילי המוזיקה האלוהית. ואז הכול נעצר. מישהו תפס בזרועותיה, הקבוצה ירדה על ברכיה והיא גלשה בעדינות אל הרצפה ונעמדה מול הלוח שהיה למצבת הקבר שלה. היא ידעה שזה רק לוח קרטון שהיא עצמה קנתה לפני יומיים בחנות לצורכי ציור בדרום העיר, אבל עתה, בדמדומים ששררו בחדר עם המוזיקה שנעשתה חרישית, הרגישה שזו אכן המצבה של חייה. עתה היה עליה לשאת את ההספד על עצמה, אך במחשבותיה סובבה רק מילה אחת: "אמא". והמילה חזרה על עצמה ולא הרפתה. כעס עצום ומוזר עלה בענת והיא ניסתה בכל כוחה להכניעו.

"מה את מרגישה?" שאל אלי.

הוא דיבר בקולו המרגיע שהכירה היטב. כך דיבר אליה בפעם ההיא, כאשר בכתה בפניו לראשונה מאחורי הבניין במרכז הסמינרים לפני כמה שנים. הזיכרון עלה לנגד עיניה בבהירות עד כי הרגישה שביכולתה לגעת בשניהם. היה זה כאילו נפער פתח בחושך סביבה והיא ואלי ישבו בתוכו, שעונים אל הקיר. היא ראתה איך התייפחה אז בלי יכולת לעצור, איך שוחח עמה בקולו הרך והניח את כף ידו על זרועה. עתה לא היה לידה, אלא עמד בפינה המרוחקת של החדר והיא שמעה את קולו ממרחק.

"מה את מרגישה?"

"כעס," הודתה.

"על מי את כועסת?"

"על אמא שלי."

"מה מכעיס אותך?"

"שהיא פה."

"ומדוע היא פה?"

"כי היא מתה."

"אז מה אם היא מתה? מדוע היא פה?"

"כי היא לא מרפה ממני."

"ואיך זה גורם לך להרגיש?"

"לכודה. היא לא נותנת לי לעזוב."

"אז תגידי לה."

"מה אני יכולה להגיד לה?"

"תגידי לה מה שרצית להגיד כבר מזמן."

"אני לא יודעת מה להגיד," נשבר קולה. היא רצתה לבכות, אך הדמעות רק חנקו את גרונה.

"את יודעת," אמר אלי, וקולו היה לפתע קרוב מאוד. היא ידעה שהוא נמצא קרוב אליה ורצתה להסתובב ולאחוז בידו.

"אל תסתובבי," אמר. "אני פה. תגידי לה." ענת שתקה. המוזיקה פסקה ובחדר השתררה דממה. איש לא דיבר והיה נראה שאיש גם לא נושם. היא היתה מוקפת במשהו, סוג של חום בלתי־מוסבר, ועם זאת היתה לבדה. אך היה זה לבד נעים ולא מפחיד. מאז ומעולם פחדה להיות לבד, אך זה כשנה חיה לבדה ללא פחד. לחלוטין לבדה. ללא גבר בחייה, בלי אביה ובלי אמה כמובן. וכך רצתה להמשיך.

"תעזבי אותי," אמרה בשקט.

"למה שאני אעזוב אותך?" שמעה את אלי לוחש ממש אל תוך אוזנה.

"כי אני רוצה להיות לבד."

"ולמה לך להיות לבד?"

"כי אני רוצה להיות עצמי."

"אז מה יהיה כתוב על הקבר שלך?" שאל אלי.

"שהייתי עצמי," ענתה.

"ואיך זה יהיה כתוב בדיוק?" שאל.

"כאן קבורה ענת לוינסון שהיתה היא עצמה," אמרה ענת.