דרך

נובמבר 2018
בית קפה קטן בעיירה הוי-אן, וייטנאם.

הגרמני הזקן הרים את כוס הקפה בידיים רועדות מעט.

"הוייטנאמים האלה, אין להם מושג איך מכינים קפה הגון."

צחקתי בהסכמה.

"אז איפה נתחיל?" הוא פתח ונאנח קלות. "אבי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בן שנה..."

בשעתיים שחלפו לאחר מכן, סיפר לי בּוֹדוֹ על חייו וילדותו בגרמניה בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת. על חזית הלחימה שחלפה דרך העיירה שבה חיה משפחתו, על אימו שנאלצה לברוח ולהתחבא מן הרוסים, על הסילוק מביתם ועל הבריחה אל מחנות הריכוז הריקים שבהם פגשו גרמנים רבים אחרים במצב דומה.

חייו לא היו מרתקים באופן יוצא דופן. הוא חי בגרמניה, תחילה תחת שלטון רוסי ובהמשך תחת שלטון אמריקאי. הוא למד פיזיקה, התחתן והקים משפחה, התגרש...

כעת הוא מטייל בעולם.

בן שמונים, ידיו רועדות, והוא מטייל. בסין, וייטנאם, קמבודיה...

"אולי אבקר גם בישראל בהזדמנות," הוא מחייך אליי.

לא תיארתי לעצמי מעולם שאשב לדבר עם מישהו שהיה שם, במקום ובזמן ההם, אך מן הצד השני.

בעוד הוא מדבר אני חושב לעצמי מה אספר אני כשאהיה בן שמונים. האם עוד אטייל? האם עוד אהיה? ואם כן, מי זה שיהיה?

החיים האלה, יש בהם די והותר הפתעות.

הקדמה (להקדמה)

בספר שלפניכם שישה-עשר אלף תשעים ושלוש מילים - שזה הרבה מאוד אם אתם אלה שכותבים אותן, אך די מעט, כך מסתבר, אם אתם אלה המעוניינים להוציא אותן לאור.

את הספר סיימתי לכתוב בבית קפה בקיוטו שביפן לפני כמעט שנה, ימים ספורים לפני חזרָתי לארץ ממסע בן תשעה חודשים במזרח הרחוק. מאז הרמתי והנחתי את הטיוטה הזו פעמים רבות. תיקנתי, שיניתי, הוספתי ומחקתי, התעצבנתי, זרקתי והרמתי... שכחתי ונזכרתי.

בתוך כל ההתעסקות הזו מצאתי שאין באוסף המילים הזה ולו אמירה החלטית אחת שאני עוד מסוגל לעמוד מאחוריה יציב.

יתר על כן, רעיונות שנדמו לי בזמנו כתובנות עמוקות ונשגבות, אשר סוד החיים עצמו עשוי להיות טמון בהן, נראות לי כעת לא רלוונטיות ואפילו מגוחכות לפעמים.

האם איבדתי את הדרך? האם אז טעיתי ועכשיו אני צודק, או להפך? אולי מצאתי דרך אחרת?

אינני יודע מה זמני יותר: אני, או מחשבותיי.

תובנה אחת שמצאתי מאז סיום כתיבת הספר היא זו - לכל חוכמה יש זמן ומקום. ייתכן שמה שהיה נכון אז אינו נכון היום, בשבילי לפחות, וייתכן שהוא יחזור ויהיה רלוונטי בהמשך דרכי.

ואולי, אין לדעת, הוא יעזור לאחרים.

בכל אופן, מי שמחפש חוכמת חיים מוזמן לחפשהּ אצל אחרים כמו לאו-טזה, ניטשה או הפילוסוף האהוב עליי, פו הדוב.

אוסף זה אינו אלא סימנייה בין דפי חיי, שבעזרתה אני זוכה לעצור, לחזור ולהתבונן בדרך אחת מיני רבות שבהן הלכתי.

ואם בכל זאת מצאתם פה דבר מה חכם או שניים - מה טוב.

הקדמה

הכול התחיל בחמישה-עשר במרץ 2017, חמישה ימים אחרי שהשתחררתי.

עליתי על טיסת לילה לארצות הברית והתחלתי את המסע הארוך שלי ברחבי העולם - מסע של גילוי עצמי וגילוי על החיים. מסע משוגע, מהנה, מטלטל, לעיתים כואב, לעיתים נעים, כמעט תמיד מאתגר, ובעיקר - מרתק.

או שאולי הכול התחיל שלוש שנים קודם לכן כשהתגייסתי? התהליכים שעברתי במהלך השירות, ההיכרות המעמיקה עם עצמי...

ואולי בעצם עוד קודם לכן. אינני יודע להצביע על נקודת התחלה מסוימת. באיזשהו אופן היו כל חיי מין מסע כזה.

אך לא תמיד הייתי כה מודע לשינויים המתחוללים בי. לא תמיד חקרתי בצורה כה אקטיבית את עצמי ואת העולם כפי שעשיתי מאז שהתחלתי לטייל.

שנתיים וקצת עברו מאז, ואני תכף חוזר הביתה שוב.

חשש ושמחה מתערבבים בי עם המחשבה על החזרה המתקרבת, מהירה כרכבת הקליע היפנית. כיצד אשמור על הדברים שלמדתי? האם בתוך אותה שגרה של החיים הנורמליים בבית אשתבץ באותו המקום, אחזור לצורה של אותה חתיכת פאזל שהותרתי מאחוריי כשעזבתי?

אני ביַנְגוֹן, עיר הבירה לשעבר של מיאנמר. לפני כמה ימים סיימתי עשרה ימי ויפאסנה, סדנת מדיטציה מאתגרת במיוחד. הייתה זו סדנת המדיטציה הראשונה שלי, ואף על פי שכבר כמה חודשים אני נכנס בהדרגה אל העולם הזה, הייתה זו קפיצה למים שאת עומקם לא הייתי מסוגל לאמוד באותו זמן. הקושי והכאב שחוויתי בימים הללו, לצד התחושות האחרות והתובנות שעלו בי, היו גדולים משידעתי שאני מסוגל להכיל.

שמונת חודשי המסלול הקרבי שעשיתי בצבא היו ככל הנראה מהנים יותר מעשרה ימי מדיטציה נוספים.

אך לשמחתי, ככל שעברו הימים האלה, הארוכים בצורה בלתי הגיונית, הכאב התחלף בתחושת התקדמות, והיא הפכה בתורה לניצנים של תובנות עמוקות מאוד. הסדנה עזרה לי להתבונן בדרך שלי ובחוויות שצברתי לאורכה, ולאסוף אותן לכדי תובנות בעלות משמעות רבה.

אין אני אומר כי כל מי שישתתף בסדנה כזו יסבול ללא גבול - במידת מה, כל תלמיד יכול להחליט על הגבול שלו. אך כל עוד אני כאן, חשבתי לעצמי, אעשה כמה שרק אצליח ואוציא מכאן כמה שאמצא.

ואכן אני מרגיש כי מצאתי לא מעט.

בספר זה אכתוב על אותן תובנות שצברתי - חלקן עם השנים, חלקן במהלך הטיול וחלקן במהלך עשרת ימי המדיטציה, אך אינני מחפש ללמד אתכם דבר. גם לו הייתי רוצה ללמדכם, אינני מרגיש כי ביכולתי לתת לכם אי-אילו תשובות או כי אני קרוב לדעת ברמה עמוקה מספיק משהו מן הדברים שאכתוב עליהם. יש לי עוד המון מה ללמוד, ועל כך אני שמח מאוד.

תקוותי היא לשתף אתכם בהנאה ובאושר שהפקתי מן החיפוש אחר אותן תשובות, ואולי לעודד אחרים לחפש את התשובות שלהם.

אנא קראו ספר זה בזהירות רבה.

אל תקבלו אף אמירה אחת הכתובה בו כפי שהיא. חִלקו על הכול, חפשו את הטעויות. אין אני מחפש להוכיח לכם את תובנותיי. ואולי דרך הביקורת שלכם על דבריי, תמצאו אתם אי-אילו תובנות משלכם. על כך אהיה שמח מאוד - כך היה הדבר בשבילי עם כותבים אחרים.

ובכן, אמרתי את שיש להגיד, הקדמתי את שיש להקדים. כל שנותר לי לאחל לכם עוד הוא דרך צלחה.

אוקטובר 2017

איפשהו בחופו המערבי של האי הדרומי של ניו-זילנד.

הסתובבתי על החול, משחק מעט עם הגלים.

שלווה נינוחה הכתה בי לפתע. הרמתי מקל ארוך מן הקרקע וציירתי באמצעותו על החול, נותן למים למחוק את היצירות השונות עם כל גל שהגיע. הבטתי אל האופק. היד שאחזה במקל התרוממה וכעת החזיקה בו לצד ראשי, מוכן. לרגע קצר הייתי משליך כידון אולימפי ברגע האמת, כל עיני הקהל נישאות אליי בדממה מתוחה. בתנועה ובטכניקה יוצאות דופן צעדתי כמה צעדי תנופה והשלכתי אותו אל המים בעוצמה. הקהל שואג וגם הים.

אחר כך ישבתי מעט והתבוננתי בגלים. הם גדולים וארוכים ונמשכים אל האופק ללא סוף, מתגלגלים להם עד שנשברים בעוצמה על סלע בודד מולי.

הוא עומד לו שם יציב ואיתן ונותן להם להתנפץ עליו באהבה.

"בואו," הוא אומר להם בראשי. "בואו התנפצו."