מונית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מונית
הוספה למועדפים
כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: תמר הרמן, עמנואל סיון
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: פברואר 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 160 עמ' מודפסים

תקציר

החלל הצפוף של המונית, המתח הייחודי לו וכללי המשחק ההטרוטרופיים שנוצרים בדינמיקה הבין־אישית של נסיעה מושכרת ליעד - אלו היסודות שמרכיבים את ספרו המבריק של הסופר והתסריטאי המצרי ח'אלד אלח'מיסי. 58 הנסיעות המתועדות בו, נסיעות שביצע אלח'מיסי ברחבי קהיר במהלך השנים 2006-2005 ברכבם של נהגים שונים, מנסות לשמש כל אחת חלק בתצרף המטרופולין. אלא שקריאה בספר דווקא מטשטשת את ההבדלים בין נסיעה לנסיעה ובין נהג לנהג (הם אינם מזוהים בשמותיהם, אלא רק כ"נהג"), ומשרטטת לקורא הוויה בודדה ונוגעת ללב - של אדם שהוכרע על ידי כוחות חזקים ממנו.

הפרוזה של אלח'מיסי ב"מונית" בנויה כתסריט: דיאלוגים קצרצרים בינו לבין הנהגים, שבמהרה הופכים למונולוגים כאובים של הנהגים על מצוקותיהם ומעלליהם. העיר המשתקפת מחלון הרכב מושתקת: פסקול התלונות, הבדיחות, הדימויים והתובנות של הנהגים - גובר עליה בנקל. אלח'מיסי, מנגד, מגלם נאמנה את נוסע המונית הממוצע: לעיתים הוא חסר סבלנות לפטפטת שנכפתה עליו, ופעמים אחרות נפעם ומתרגש מסיפורו של נהג.

לא מפתיע שיש הרואים בספר זה מסמך חברתי נבואי, בדרך למהפכת תחריר של 2011. אלח'מיסי הצמיד סטטוסקופ לרחוב המצרי; לא כעיתונאי הנמשך לקצוות האורבניים - שבאופן טבעי מרתקים יותר מן המסה של המרכז - אלא כחוקר מיומן, סבלני ומתבונן.

(עמר לחמנוביץ, "ישראל היום")

פרק ראשון

תוצרת מצרים

הקדמה לאחר המהפכה (2011)

הנהג: "אתה יודע איך זה כשיש לך חולצה ממורטטת וישנה, במצב נורא ומסריחה לאללה, והיא קטנה עליך כבר שנים? וגם לבשת אותה בקטטות והיא מלאה כתמי דם, ובכלל קנית אותה מראש משומשת ובעליה הקודמים הוא עבריין נמלט המסתתר בשארם א-שייח'? עם חולצה כזו, יש לך רק שלוש אפשרויות: אחת, אתה יכול לשרוף אותה, להיפטר ממנה לתמיד וללכת לקנות חדשה; שתיים – אתה יכול לתת אותה לתיקון, כך שהיא תתאים למידה שלך ולקנות לשם כך חתיכות בד חדשות, ולנסות לנקות אותה מכתמי הדם ומן הסירחון; או שלוש, אתה יכול לכבס אותה היטב ולתת אותה לגיהוץ באחד מאותם מגהצי-רגל ישנים ולומר לעצמך: 'כך הכי פשוט, ואולי ארזה פעם'. זה מה שקורה כעת במערכת הפוליטית אחרי שמובארכ ברח ועבר לשארם א-שייח'. אנחנו רוצים לשרוף את כל המערכת הישנה מפני שיש לומר את האמת, הסירחון הוא בלתי-נסבל עכשיו. הצבא, כך נראה, רוצה לתת לחולצה הישנה שטיפה הגונה וגיהוץ ולגרום לנו ללבוש אותה שוב, אבל אם זה לא יצליח, הם חושבים לשים טלאים ולהביא אנשים חדשים שיתפקדו כשרוולים, כך שגם אם אין לחולצה הישנה לולאות, ניאלץ להסתפק במה שיש".

הוא היה איש בשנות החמישים שלו, שמן עד כדי כך שהכפתורים בחולצתו בקושי החזיקו מעמד בלולאותיהם. הם נמתחו עד קצה היכולת כדי להצמיד צד אחד של החולצה לצד האחר. הכרס שלו היתה כה לחוצה להגה, עד שהוא כמעט לא הצליח לסובב אותו. עם כל פנייה שפנתה המונית, עם כל תלולית בדרך, קפצה הבטן העצומה שלו ויכולתי כמעט לשמוע את הכפתורים עומדים לפקוע. הבטתי בחולצתו וראיתי שהיא מזוהמת. "אם המערכת היא כמו החולצה שלך, נצטרך הרבה מאוד בד כדי להתאים אותה", אמרתי לו. הוא צחק וכל המכונית התנדנדה. "קניתי את החולצה הזו לפני שמובארכ עלה לשלטון", ענה. "פירוש הדבר שהיא בערך בת שלושים אלף שנה. הייתי צריך לשרוף אותה כבר מזמן, כמו שאנחנו צריכים עכשיו לשרוף את כל המערכת הישנה. הגיע הזמן להתחלה חדשה. הבן שלי אמר לי היום, כי ההפגנות יימשכו בכל רחבי מצרים כדי לומר לצבא 'תודה שעזרתם לנו, אבל כעת אתם צריכים להבין שאנחנו לא קונים את רעיון הכביסה-גיהוץ שאתם מנסים למכור לנו.'"

"ואיזו חולצה היית רוצה?" שאלתי אותו, "לבנה, ירוקה, אדומה או נוצצת?" "ראינו כבר את כל הצבעים ואנחנו גם יכולים לראות מה קורה בחוץ לארץ", השיב. "דמוקרטיה, איזו בדיחה! הדמוקרטיה באמריקה העלתה את בוש ובאיטליה את ברלוסקוני, ויש עוד רבים כאלה. ראינו מיליארדרים משחקים במדיניות ובאנשים, וראינו את הימים הגרועים ביותר של נשיאים גנבים. אף אחד לא מאושר ממצבה של הפוליטיקה. כאן, במצרים, רוב האנשים לא יסכימו למדינת הלכה, אבל הם גם לא יקבלו מדינה שתהיה אויבת של הדת. אנחנו רוצים חולצה שנתפרה במיוחד למידתה של מצרים, חולצה שלנו, יעני חולצה שמדיפה ניחוח יסמין, עשויה כותנה מצרית. בצבע של הנילוס. חולצה שתגרום לנו להרגיש חופשיים כשנלבש אותה. שנדע שאנחנו פועלים בדרך הנכונה לארץ שלנו. כולם רוצים כיום לעשות משהו. רוצים להועיל. רוצים ממשלה שתדע להפיק את הטוב ביותר ממה שכל מצרי מרגיש עמוק בלב. הסתכל מסביב. תראה את החלומות של האנשים עפים באוויר, מחכים למישהו שיתפוס אותם. אם מישהו יתקע היום בחצוצרה, תשעים מיליון מצרים יתייצבו בשורה. לא תשמע אז שום דבר שטות, לא תריח את ריח הפחד מפיותיהם. אז לא תשאל מה צבע החולצה. אז החולצה החדשה שלנו תצמיח כנפיים, או שיוצמד לה מנוע שיגרום לכל מי שילבש אותה להמריא. חולצה המתאימה לכל אחד מאתנו, רזים, או שמנים כמוני."

אני: "אז מי לדעתך ינצח – הכובסים או הממציאים?"

הנהג: "מי הם הממציאים?"

אני: "האנשים שהמציאו את החולצה המצרית המדיפה ניחוח יסמין."

הנהג: "תראה, הכובסים שהשתמשו במגהצי הרגל נעלמו מזמן. זהו מקצוע שנעלם, נגמר. כעת הצבא מנסה להחיות אותו כדי לשמר את המשטר הישן, אבל הממציאים הם העתיד. הבן שלי אומר לי שבעתיד כל המקצועות שלנו ייעלמו. המקצועות החדשים יהיו תוצאה של המצאות וחידושים. הבן שלי לומד בפקולטה להנדסה, הלוואי שגם ילדיך יזכו לכך. הוא קיבל ציונים מעולים בבית-הספר והצליח להתקבל לפקולטה. איש צעיר נהדר שהיה שלושה שבועות בכיכר אלתחריר. אמו פחדה, אבל אני אמרתי לה שתיתן לו ללכת. 'זה העתיד שלו,' אמרתי. כשהם התחילו להרוג את הצעירים, נפל לי הלב, אבל נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי להיות חזק, מפני שבסופו של דבר, לא יועיל לשלוח את החולצה לגיהוץ. אפילו אם הכובסים ינצחו לזמן מה, בסופו של דבר אין ספק שהממציאים הם שינצחו. האמן לי, אנחנו ננצח בסוף, אפילו אם הדרך ארוכה."

 

 

אפריל 2011

ח'אלד אלח'מיסי

[הקדמה זו נכתבה במיוחד עבור המהדורה השנייה בשפה האנגלית]

עוד על הספר

  • תרגום: תמר הרמן, עמנואל סיון
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: פברואר 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 160 עמ' מודפסים
מונית ח'אלד אלח'מיסי

תוצרת מצרים

הקדמה לאחר המהפכה (2011)

הנהג: "אתה יודע איך זה כשיש לך חולצה ממורטטת וישנה, במצב נורא ומסריחה לאללה, והיא קטנה עליך כבר שנים? וגם לבשת אותה בקטטות והיא מלאה כתמי דם, ובכלל קנית אותה מראש משומשת ובעליה הקודמים הוא עבריין נמלט המסתתר בשארם א-שייח'? עם חולצה כזו, יש לך רק שלוש אפשרויות: אחת, אתה יכול לשרוף אותה, להיפטר ממנה לתמיד וללכת לקנות חדשה; שתיים – אתה יכול לתת אותה לתיקון, כך שהיא תתאים למידה שלך ולקנות לשם כך חתיכות בד חדשות, ולנסות לנקות אותה מכתמי הדם ומן הסירחון; או שלוש, אתה יכול לכבס אותה היטב ולתת אותה לגיהוץ באחד מאותם מגהצי-רגל ישנים ולומר לעצמך: 'כך הכי פשוט, ואולי ארזה פעם'. זה מה שקורה כעת במערכת הפוליטית אחרי שמובארכ ברח ועבר לשארם א-שייח'. אנחנו רוצים לשרוף את כל המערכת הישנה מפני שיש לומר את האמת, הסירחון הוא בלתי-נסבל עכשיו. הצבא, כך נראה, רוצה לתת לחולצה הישנה שטיפה הגונה וגיהוץ ולגרום לנו ללבוש אותה שוב, אבל אם זה לא יצליח, הם חושבים לשים טלאים ולהביא אנשים חדשים שיתפקדו כשרוולים, כך שגם אם אין לחולצה הישנה לולאות, ניאלץ להסתפק במה שיש".

הוא היה איש בשנות החמישים שלו, שמן עד כדי כך שהכפתורים בחולצתו בקושי החזיקו מעמד בלולאותיהם. הם נמתחו עד קצה היכולת כדי להצמיד צד אחד של החולצה לצד האחר. הכרס שלו היתה כה לחוצה להגה, עד שהוא כמעט לא הצליח לסובב אותו. עם כל פנייה שפנתה המונית, עם כל תלולית בדרך, קפצה הבטן העצומה שלו ויכולתי כמעט לשמוע את הכפתורים עומדים לפקוע. הבטתי בחולצתו וראיתי שהיא מזוהמת. "אם המערכת היא כמו החולצה שלך, נצטרך הרבה מאוד בד כדי להתאים אותה", אמרתי לו. הוא צחק וכל המכונית התנדנדה. "קניתי את החולצה הזו לפני שמובארכ עלה לשלטון", ענה. "פירוש הדבר שהיא בערך בת שלושים אלף שנה. הייתי צריך לשרוף אותה כבר מזמן, כמו שאנחנו צריכים עכשיו לשרוף את כל המערכת הישנה. הגיע הזמן להתחלה חדשה. הבן שלי אמר לי היום, כי ההפגנות יימשכו בכל רחבי מצרים כדי לומר לצבא 'תודה שעזרתם לנו, אבל כעת אתם צריכים להבין שאנחנו לא קונים את רעיון הכביסה-גיהוץ שאתם מנסים למכור לנו.'"

"ואיזו חולצה היית רוצה?" שאלתי אותו, "לבנה, ירוקה, אדומה או נוצצת?" "ראינו כבר את כל הצבעים ואנחנו גם יכולים לראות מה קורה בחוץ לארץ", השיב. "דמוקרטיה, איזו בדיחה! הדמוקרטיה באמריקה העלתה את בוש ובאיטליה את ברלוסקוני, ויש עוד רבים כאלה. ראינו מיליארדרים משחקים במדיניות ובאנשים, וראינו את הימים הגרועים ביותר של נשיאים גנבים. אף אחד לא מאושר ממצבה של הפוליטיקה. כאן, במצרים, רוב האנשים לא יסכימו למדינת הלכה, אבל הם גם לא יקבלו מדינה שתהיה אויבת של הדת. אנחנו רוצים חולצה שנתפרה במיוחד למידתה של מצרים, חולצה שלנו, יעני חולצה שמדיפה ניחוח יסמין, עשויה כותנה מצרית. בצבע של הנילוס. חולצה שתגרום לנו להרגיש חופשיים כשנלבש אותה. שנדע שאנחנו פועלים בדרך הנכונה לארץ שלנו. כולם רוצים כיום לעשות משהו. רוצים להועיל. רוצים ממשלה שתדע להפיק את הטוב ביותר ממה שכל מצרי מרגיש עמוק בלב. הסתכל מסביב. תראה את החלומות של האנשים עפים באוויר, מחכים למישהו שיתפוס אותם. אם מישהו יתקע היום בחצוצרה, תשעים מיליון מצרים יתייצבו בשורה. לא תשמע אז שום דבר שטות, לא תריח את ריח הפחד מפיותיהם. אז לא תשאל מה צבע החולצה. אז החולצה החדשה שלנו תצמיח כנפיים, או שיוצמד לה מנוע שיגרום לכל מי שילבש אותה להמריא. חולצה המתאימה לכל אחד מאתנו, רזים, או שמנים כמוני."

אני: "אז מי לדעתך ינצח – הכובסים או הממציאים?"

הנהג: "מי הם הממציאים?"

אני: "האנשים שהמציאו את החולצה המצרית המדיפה ניחוח יסמין."

הנהג: "תראה, הכובסים שהשתמשו במגהצי הרגל נעלמו מזמן. זהו מקצוע שנעלם, נגמר. כעת הצבא מנסה להחיות אותו כדי לשמר את המשטר הישן, אבל הממציאים הם העתיד. הבן שלי אומר לי שבעתיד כל המקצועות שלנו ייעלמו. המקצועות החדשים יהיו תוצאה של המצאות וחידושים. הבן שלי לומד בפקולטה להנדסה, הלוואי שגם ילדיך יזכו לכך. הוא קיבל ציונים מעולים בבית-הספר והצליח להתקבל לפקולטה. איש צעיר נהדר שהיה שלושה שבועות בכיכר אלתחריר. אמו פחדה, אבל אני אמרתי לה שתיתן לו ללכת. 'זה העתיד שלו,' אמרתי. כשהם התחילו להרוג את הצעירים, נפל לי הלב, אבל נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי להיות חזק, מפני שבסופו של דבר, לא יועיל לשלוח את החולצה לגיהוץ. אפילו אם הכובסים ינצחו לזמן מה, בסופו של דבר אין ספק שהממציאים הם שינצחו. האמן לי, אנחנו ננצח בסוף, אפילו אם הדרך ארוכה."

 

 

אפריל 2011

ח'אלד אלח'מיסי

[הקדמה זו נכתבה במיוחד עבור המהדורה השנייה בשפה האנגלית]