בחורים מקועקעים 2 - ג'ט

וכך זה התחיל... 
איידן

לבקש מבחור חתיך ממש שמנגן בלהקה לקחת אותי הביתה עמד בסתירה לכל מה שהייתי אמורה לעשות עם החיים החדשים שלי. היו לי כללים. היו לי סטנדרטים. היו דברים שעשיתי עכשיו כדי שלא אחזור להיות מה שהייתי פעם. לחכות עד שג'ט קלר יתפנה היה בראש רשימת האיסורים שלי, אבל בכל זאת, היה בו משהו. בשעה שצפיתי בו צורח ומלהיב את הקהל, המוח ההגיוני שלי בדרך כלל, פשוט הפך לעיסה.
ידעתי שעדיף שלא אשאל את החברה הכי טובה שלי מה לא בסדר איתי.
היא הייתה לגמרי בעניין של בחורים מקועקעים ומנוקבים מכף רגל ועד ראש במקומות שאלוהים מעולם לא התכוון שבנים ינקבו את עצמם ויתלו תכשיטים. היא פשוט תגיד שאני נמשכת אליו כי הוא כל־כך שונה ממני, שקוסם לי שהוא באופן ברור כל־כך לא הטיפוס שלי, אבל אני ידעתי שזה לא העניין.
הוא היה מהפנט. כל האנשים בבר העמוס עד אפס מקום הסתכלו רק עליו ולא יכלו להסיר את עיניהם ממנו. הוא גרם לקהל להרגיש. כאילו, ממש להרגיש את מה שהוא צרח מכל הלב, וזה היה מדהים.
שנאתי מוזיקת מטאל. היא נשמעה לי כמו סתם צעקות וצרחות שמנסות להתגבר על כלי הנגינה הרועמים. אבל ההופעה, העוצמה ותחושת הכוח הבלתי ניתנת לערעור שהוא הקרין רק באמצעות קולו גרמו לי לגרור את שוֹ איתי לשורה הראשונה מול הבמה. לא יכולתי להסיט את מבטי ממנו.
נכון, הוא נראה טוב. כל הבחורים שהחבר של שוֹ הסתובב איתם נראו טוב, ואני לא הייתי מחוסנת מפני פרצוף יפה וגוף מרשים. למעשה, היו זמנים שהדברים האלה התגלו כחולשה שסיבכה אותי ביותר צרות ממה שרציתי לזכור. אז עכשיו ניסיתי לבחור בבחורים שנמשכתי אליהם יותר ברמה האינטלקטואלית.
ובכל זאת, שוט אחד יותר מדי מטקילה 'פטרון', והפרומונים המטורפים והלא ברורים שהבחור הזה פיזר סביבו גרמו לי לשכוח את כל הסטנדרטים החדשים והמשופרים שהגדרתי לעצמי בהקשר של גברים.
השיער שלו נראה כאילו הרגע ניער מעליו איזו בחורה שבלגנה אותו. בשלב מסוים בהופעה הוא קילף מעליו את הגופייה הלבנה הצמודה, וחשף פלג גוף עליון רזה ושרירי מכוסה בקעקוע ענק של מלאך המוות בשחור ואפור שהתפרש מבסיס הגרון שלו ועד לנקודה כלשהי מתחת לאבזם החגורה. הוא לבש את מכנסי הג'ינס השחורים הכי צמודים שראיתי גבר לובש. הם היו מעוטרים במגוון שלשלאות שנתלו מהחגורה אל הכיס האחורי והשאירו מעט מאוד מקום לדמיון.
אולי זו הסיבה ששוֹ ואני לא היינו המעריצות היחידות שנצמדו לקדמת הבמה.
ג'ט נהג להגיע לבר שעבדתי בו לעיתים די קרובות. ידעתי שצבע עיניו, שהיו עצומות בכוח כשהוא צרח צליל שהיה בו די כדי לגרום לבחורה לשמאלי לפצוח באורגזמה ספונטנית, היה חום כהה ועמוק. לעתים קרובות הן נצצו בהומור קליל ונטייה שערורייתית לפלרטטנות. ג'ט היה המקסים בחבורה ולא היו לו שום נקיפות מצפון להשתמש ביכולת הזו, בתוספת החיוך שובר הלבבות שלו, כדי להשיג את מה שהוא רצה.
יד חמימה הונחה על כתפי וכשהסתובבתי מצאתי שם את רוּל, החבר של שוֹ. הוא התנשא מעל הקהל בגובהו והיה לי ברור מהפיתול של שפתיו שהוא מוכן לעוף משם. שוֹ אפילו לא חיכתה שהוא יבקש. היא הסתובבה אליי מייד עם העיניים הירוקות התמימות האלה שלה.
"אני הולכת איתו. את באה?"
לשוֹ ולי הייתה מדיניות קבועה של 'לא משאירים פצועים מאחור', אבל ממש לא הייתי מוכנה ללכת בשלב הזה. עמדנו ממש קרוב לבמה, וכדי לגבור על צלילי הגיטרה הרועמים והשירה מחרישת האוזניים, התכופפתי וצעקתי לה באוזן.
"אני אישאר עוד קצת. אבדוק אם החבר של רוּל יכול לתת לי טרמפ."
ראיתי את מבטה הסקרני, אבל לשוֹ היו 'דרמות בחורים' משלה לפתור, אז ידעתי שהיא לא תנסה להניא אותי מהחלטתי. היא שילבה את זרועה בזרועו של רוּל ושלחה לעברי חיוך מתנצל.
"תצלצלי אליי אם את צריכה משהו."
"ברור."
לא הייתי מסוג הבחורות שזקוקות למלווה. הייתי לבדי ודאגתי לעצמי במשך כל־כך הרבה זמן שזה נהיה לי טבע שני. שו תמהר לאסוף אותי אם לא אמצא טרמפ הביתה או אם ייקח למונית יותר מדי זמן להגיע, ודי היה לי בעצם הידיעה.
צפיתי מרותקת בהמשך ההופעה. הייתי די בטוחה שכשהוא שמט את המיקרופון בסוף השיר האחרון, ג'ט קרץ לי לפני שהטה את ראשו לאחור כדי להוריד שוט וויסקי 'ג'יימסון'. ועל אף כל החוקים והכללים שקבעתי לעצמי, ושלא הפסיקו להדהד בראשי, הקריצה הזו חרצה את גורלי.
כבר כל־כך הרבה זמן לא התפרעתי, ג'ט עשוי להיות המורה המושלם לקורס ריענון מזורז.
הוא נעלם מאחורי הקלעים עם שאר הלהקה. הלכתי בחזרה לכיוון הבר, למקום שבו ישבנו לפני שהלהקה עלתה להופיע. השותף של רול, נאש, נגרר כפי הנראה הביתה על־ידי זוג האוהבים. אין סיכוי שהוא הצליח לצאת מהבר בכוחות עצמו. ראודי, החבר הכי טוב של ג'ט, היה שקוע בנשיקה סוערת עם איזו בחורה אקראית שהסתכלה עליי ועל שו בנבזיות כל הערב. כשהוא עצר רגע להסדיר את נשימתו, שלחתי לעברו מבט שהבהיר שהוא שווה יותר מזה ואז מצאתי לעצמי כיסא פנוי ליד הבר.
העניין עם ברים מהסוג הזה הוא שלאן שלא מפנים את המבט, יש בחורים חובבי מטאל.
השעה הבאה עברה עליי בנפנוף בחורים ובסירוב למשקאות מגברים שנראו כאילו לא ראו מקלחת או סכין גילוח כבר שנים. התחלתי לאבד את הסבלנות, מה שהפך אותי לגועלית, כשיד מוכרת מעוטרת בטבעות כסף כבדות הונחה על ברכי. הסתובבתי והרמתי מבט אל העיניים הכהות והמשועשעות של ג'ט שהזמין עוד 'פטרון' בשבילי, אבל רק מים לעצמו.
"הבריזו לך, אה? איך שהשניים האלה מסתכלים אחד על השני, אני מופתע שהחזקתן מעמד חצי הופעה."
השקתי את כוסית השוט הקטנטנה שלי בכוס המים שלו ושלחתי לעברו את החיוך שבעבר שימש אותי תמיד כדי להשיג בדיוק את מה שרציתי. "נראה לי שנאש נקלע למריבה קשה עם בקבוק טקילה והטקילה ניצחה."
הוא צחק והסתובב לדבר עם שני בחורים שרצו לברך אותו על ההופעה. כשהוא הסתובב בחזרה אליי הוא נראה נבוך.
"אני תמיד מרגיש שזה משונה."
הרמתי גבה כהה ורכנתי לעברו כשקלטתי מזווית העין ג'ינג'ית בבגדים צמודים מדי מתקרבת. "למה משונה? אתם באמת טובים, והיו בקהל אנשים שממש התלהבו."
הוא שמט את ראשו לאחור וצחק, והבחנתי פתאום שיש לו פירסינג בלשון.
"אנשים, אבל לא את?"
עיקמתי את הפרצוף ומשכתי בכתפיי. "אני מקנטקי." תיארתי לעצמי שזה מסביר הכול.
"רול שלח לי הודעה שאת צריכה טרמפ הביתה. אני רק אקלף את ראודי מהבחורה הזאת, ואעזור לחבר'ה להעמיס את הציוד לוואן. את יכולה לחכות איזה חצי שעה? אם כן, אשמח להסיע אותך הביתה."
לא רציתי להיראות להוטה מדי. לא רציתי שהוא ידע כמה אני רוצה שהוא ייתן לי טרמפ מסוג אחר לגמרי, אז רק משכתי שוב בכתפיי.
"בטח. זה יהיה מצוין."
הוא לחץ על ברכי בעדינות ואני החנקתי את הרטט שעבר בגופי, מהראש ועד לאצבעות הרגליים. היה ברור שמשהו קורה אם נגיעה כזו קטנה הצליחה לגרום לי לרעוד ככה.
הסתובבתי בחזרה אל הבר, ביקשתי כוס מים וחשבון. הופתעתי כשהברמן אמר לי שהכול כבר שולם וגם קצת התרגזתי כי לא ידעתי למי אני חייבת תודה. הסתובבתי על כיסא הבר ובחנתי את האנשים שפילסו את דרכם בבר ההומה, מבחורים נלהבים יתר על המידה ועד בחורות זורמות מדי. לא שהייתי כזו צדיקה, אבל באמת שלא היה לי שמץ של כבוד לאף בחורה שמוכנה להשפיל את עצמה ולהציע את עצמה בקלות תמורת לילה אחד של עונג, רק כי ג'ט נראה לוהט כל־כך במכנסיים הצמודים שלו.
מה שקרה לי כרגע היה עמוק יותר. פשוט לא ידעתי לקרוא לזה בשם. הייתי שתויה מספיק, וגם התגעגעתי לאני הישנה שלי, מה שאִפשר לי להתעלם מזה בינתיים.
הוא חזר בדיוק כשהקשבתי בהתעניינות מזויפת לאיזה בחור שנראה כאילו שדד את הארון של גלן דנציג1. הוא הסביר לי באריכות על הזרמים השונים ברוק הכבד, ולמה אנשים שמקשיבים לזרם מסוים סתומים, ואלה שמקשיבים לזרם מסוים אחר, פשוט נהדרים. בעיקר התחשק לי לדחוף לו לפה חתיכת מסטיק כדי שיפסיק לנשוף עליי את אדי האלכוהול המגעילים שלו.
ג'ט הקיש אגרופים עם הבחור והניח יד על כתפו.
"רגליים, בואי נזוז."
עשיתי פרצוף למשמע שם החיבה הגנרי כי שמעתי גרסאות שונות ומגוונות שלו כל חיי. אני גבוהה, אומנם לא המטר ותשעים של ג'ט, אבל בטח יותר מהמטר וחצי של שו, ויש לי רגליים מאוד ארוכות ויפות. ברגע הספציפי ההוא הן קצת רעדו ולא היו הכי יציבות, אבל התאפסתי על עצמי והלכתי בעקבות ג'ט אל מגרש החנייה.
ראודי ושאר חברי הלהקה כבר היו בוואן הגדול שעשה את דרכו החוצה מהחניון וזרקו לנו כל מיני הערות מעניינות מבעד לחלון. ג'ט רק נד בראשו לעברם ולחץ על השלט כדי לפתוח את הנעילה של דודג' צ'אלנג'ר שחורה ואלגנטית שנראתה מהירה ועצבנית. הופתעתי כשהוא פתח למעני את הדלת, מה שגרם לו לחייך, אז התקפלתי לתוך המושב וניסיתי לתכנן את המתקפה שלי. אחרי הכול מדובר בבחור שהתרגל לשפע של גרופיות ושרלילות־רוק שהשליכו את עצמן לרגליו מדי יום, והדבר האחרון שרציתי היה להיות סתם עוד אחת מהעדר.
הוא הנמיך את המוזיקה שרעמה ממערכת הסטריאו שנראתה יוקרתית ויצא ממגרש החנייה מבלי לומר מילה. בשלב כלשהוא הוא לבש את החולצה שלו בחזרה ועכשיו היה מעליה גם מעיל עור משופשף, מעוטר בניטים וטלאי עם שם של להקה שלא שמעתי עליה מעולם. השילוב של רוקר חתיך, יותר מדי טקילה והניחוח המשכר של מעיל עור וזיעה התחיל לעלות לי לראש. פתחתי מעט את החלון והסתכלתי על אורות העיר החולפים ומיטשטשים תוך כדי נסיעה.
"את בסדר?"
הטיתי את ראשי לעברו והבחנתי בדאגה אמיתית במבטו הכהה. למרות האור העמום, שמתי לב לעיגולים הזהובים המקיפים את אישוניו הכהים כמו הילות שמימיות.
"אני בסדר. לא הייתי צריכה לנסות לעמוד בקצב של נאש בשעה הראשונה."
״כן, זה לא היה רעיון טוב. הבחורים האלה יודעים לשתות."
לא עניתי, כי בדרך כלל גם אני ידעתי לשתות, אבל זה לא משהו שאהבתי לדבר עליו. כדי להחליף נושא העברתי אצבע על החיפוי הפנימי המושלם והחדש בבירור של המכונית.
"איזו מכונית שווה. לא היה לי מושג שמשלמים כל־כך טוב על צרחות במיקרופון."
הוא השמיע נחרת צחוק והסתכל אליי מזווית עינו. "כדאי שתשתחררי קצת מהמיינסטרים, איידן. יש המון להקות אינדי נהדרות שעושות קאנטרי, ואפילו כמה להקות אמריקאיות מדהימות שאני בטוח שתאהבי."
משכתי בכתפיי.
"אני אוהבת את מה שאני אוהבת. ברצינות, הלהקה שלך עד כדי כך מפורסמת שאתה יכול להרשות לעצמך מכונית כזאת? רול אמר שאתם פופולריים בעיר, ואפשר היה לראות את זה בלי ספק בהופעה הערב, אבל אפילו עם קהל כזה, קשה לי להאמין שאפשר להרוויח מספיק רק ממוזיקה."
חיטטתי, אבל פתאום התחוור לי שאני באמת לא יודעת כלום על הבחור הזה, חוץ מזה שהוא עשה לי דפיקות לב. הוא גם גרם לראש שלי להמציא כל מיני תרחישים מעניינים שכללו את שנינו והרבה פחות בגדים.
ג'ט תופף על ההגה באצבעות שציפורניהן צבועות בשחור ואני לא הצלחתי להפנות את מבטי.
"אני מנהל אולפן הקלטות בעיר. אני בעניינים כבר הרבה מאוד זמן אז אני מכיר די הרבה להקות וחבר'ה מהתעשייה. אני כותב הרבה מוזיקה שאנשים אחרים מקליטים, ו-Enmity - הלהקה שלי גדולה מספיק כדי להבטיח שלא אגווע ברעב לעולם. הרבה אנשים מתפרנסים ממוזיקה. זה אומנם קשה וצריך להיות מאוד מסורים לזה, אבל אני מעדיף להיות תפרן ולעשות את מה שאני אוהב מאשר להיות טחון ולעבוד בעבודה משרדית משעממת."
זה היה משהו שלא הצלחתי להבין.
חלום חיי היה ביטחון כלכלי ועתיד מבוסס. רציתי לדעת שאוכל לפרנס את עצמי. שלעולם לא אצטרך להסתמך על אף אחד אחר כדי להשיג את הצרכים הבסיסיים בחיים. אושר ואהבה לא היו קשורים לזה בשום צורה.
התכוונתי לשאול עוד שאלות, אבל הדירה שבה גרתי עם שו כבר התגלתה לעינינו, ועוד לא התחלתי לנסות להראות לו שאני מעוניינת ביותר מסתם טרמפ הביתה.
סובבתי את כל גופי במושב כך שהייתי ממש מולו, ואז הדבקתי את חיוך ה"תעשה אותי" הכי מוצלח שיש לי. הוא הרים גבה, אבל לא אמר דבר, גם לא כשרכנתי מעבר לקונסולה שבין המושבים כדי להניח יד על ירכו השרירית. ראיתי את הגרגרת שלו קופצת, וזה העלה חיוך על פניי. עבר הרבה מאוד זמן מאז הפעם האחרונה שהבעתי עניין כל־כך ברור במישהו והיה נחמד לדעת שגם הוא לא אדיש אליי.
"רוצה לעלות לשתות משהו? שו ישנה אצל רול אז אני די בטוחה שהיא לא תהיה בסביבה לפחות יומיים."
עיניו הכהות נעשו כהות אף יותר והיה בהן משהו שלא הצלחתי לפענח, כי באמת היינו זרים גמורים, אבל הוא הניח את ידו על־ידי ולחץ עליה בעדינות.
רציתי לשאוף אותו לתוכי, רציתי להיכנס לתוכו ולא לצאת משם לעולם. היה שם משהו. היה בו משהו מיוחד שלחץ לי על כל הכפתורים שחשבתי שהפסיקו לעבוד כשהשארתי את החיים הישנים שלי מאחור.
"נראה לי שזה רעיון גרוע, איידן." הקול שלו היה נמוך ומלווה בזרמים תת־קרקעיים שלא הצלחתי לפענח.
הזדקפתי במושבי וסובבתי את פניו אליי בידי השנייה כדי לגרום לו להסתכל עליי. "למה? אני רווקה, אתה רווק, אנחנו שני מבוגרים והכול בהסכמה. לי זה נשמע כמו רעיון מעולה."
הוא נאנח, לקח את שתי ידיי והניח אותן בחזרה בחיקי. הסתכלתי עליו בשאלה כי על אף שעברתי שינוי דרמטי מאוד בחיים שלי בשנים האחרונות, עדיין הייתי חכמה מספיק כדי לדעת שאני נראית טוב יותר מרוב שרלילות הברים שכרכרו סביבו כל הערב. זה — וגם העובדה שאף בחור לא מסרב לסקס בלי מחויבות.
"החברים שלנו בני זוג. שתית חצי בקבוק טקילה הערב, ובואי נגיד את האמת, את לא בחורה שלוקחת הביתה בחור שהיא לא מכירה לסטוץ. את חכמה, שאפתנית ואין לך שום מושג מה המבטא הדרומי המתמתח הזה שלך עושה לי, או באיזו מהירות נמצא את עצמנו עירומים וכרוכים זה סביב זה. את פשוט ילדה טובה מדי בשביל זה. ושלא תביני אותי לא נכון. את יפהפייה ומחר בבוקר כשאשחזר את השיחה הזאת בראש בטח ארצה לבעוט לעצמי בתחת, אבל את לא רוצה לעשות את זה. אולי אם הייתי יודע בוודאות שלעולם לא נצטרך לראות אחד את השני, הייתי יכול לעשות את זה במצפון נקי. אבל אני באמת מחבב אותך, איידן, אז אני מעדיף לא לסבך את המצב."
כמה שהוא טעה.
רציתי לעשות את זה. רציתי לעשות אותו. אבל משהו בעובדה שהוא חשב שהוא יודע איזה סוג של בחורה אני, צינן את הדחף המיני שלי כמו דלי של מי קרח. טלטלתי את ראשי כל־כך חזק עד שהוא פגע בשמשה והחלל הצפוף במכונית סגר עליי פתאום כמו ארון מתים. נאבקתי לפתוח את המנעול ולצאת משם. שמעתי את ג'ט קורא בשמי, שמעתי אותו שואל אם אני בסדר, אבל כל מה שרציתי היה להתרחק ממנו. הקלדתי במהירות את קוד הכניסה של דלת הבניין ורצתי לדירה.
נעלתי את הדלת ועשיתי מקלחת חמה וארוכה, ורק אז הבנתי כמה הייתי קרובה לתת לכל מה שעבדתי קשה כל־כך כדי להשיג, להיפרם ולהתפרק סביבי. מה שזה לא יהיה שג'ט גרם לי להרגיש, היה יותר מדי מסוכן עבורי, והיה שגוי מצידי לנסות ולממש את זה כמו שעשיתי הערב. לא זו בלבד שזה נגמר בהשפלה ובחרדה, גם סיכנתי את כל הדברים שהיו חשובים לי עכשיו, ופשוט לא יכולתי להרשות את זה לעצמי.
ג'ט קלר יצטרך להיות נעול בקופסה שבתוכה החזקתי את איידן שהייתי לפני שבאתי לקולורדו. אלא שמעכשיו אצטרך להקפיד יותר להשאיר את המכסה סגור היטב כדי שלא יהיה שמץ של סיכוי שהוא ייפתח. הסיכון פשוט לא היה שווה את זה.

1 
איידן, כעבור שנה

המחשב שלי היה פתוח מולי, עבדתי על מטלה לקורס ביוכימיה. קוֹרָה, השותפה שלי, ישבה על הספה בסלון וצבעה את הציפורניים בירוק זרחני מסנוור רגע לפני שהיה עליה לצאת לעבודה, כשדלת חדר השינה בחלקו האחורי של הבית נפתחה. דחפתי את המשקפיים שלי במעלה אפי ושלחתי אל קורה את "המבט". היא הסתובבה על הספה עד שהייתה שעונה על הכריות כשזרועותיה שלוחות לאחור.
חיכינו וצפינו.
זה נהיה הטקס הקבוע שלנו בשלושת החודשים האחרונים מאז שג'ט עבר לגור איתנו. לפחות פעמיים־שלוש בשבוע בחורה אקראית כלשהי שהגיעה איתו הביתה לילה קודם נאלצה לעבור את מצעד הבושה הזה (משפיל עבורן, קורע מצחוק עבורנו).
קוֹרָה ואני פיתחנו מנהג לדרג אותן בסולם של אחת עד עשר לפי כמה תשושות הן נראו ביום למחרת. עד כה ג'ט הגיע עם כמה שקיבלו ציוני שבע או שמונה, אבל היו גם כמה שיצאו עצבניות כל־כך מהעובדה שהוא לא הביע עניין בשידור חוזר איתן, שנאלצנו לדרג אותן כארבע או חמש. והייתה גם את ההיא שהתבצרה בשירותים וסירבה לצאת עד שקוֹרָה איימה לרסס פנימה גז פלפל. היא קיבלה אחד.
הבחורה של היום הייתה לא רעה בכלל.
בלונדינית עם ציצים גדולים ורגליים ארוכות. האיפור של אתמול לא נראה מקסים כל־כך כשהוא נזל ונמרח, אבל היה לה מתחת לסנטר יופי של שפשוף מזיפי הזקן שלו. היה לה גם את המבט החולמני וחולה האהבה שהיה לרוב מי שיצאו מהחדר הזה.
מיהרתי להעלות לה את הציון כששמתי לב שבמקום ללבוש את החזייה שלה היא אחזה אותה בכוח בידה כמו חבל הצלה. וגם הייתי די בטוחה שחולצת המשי שלה הייתה הפוכה. המבט שלה עבר מקוֹרָה אליי ובחזרה, וסומק של מבוכה הלהיט את פניה.
לא הבנתי למה ג'ט אף פעם לא טרח לספר לבחורות האלה שיש לו שותפות. תיארתי לעצמי שזה כי הוא היה מניאק מעוות שנהנה מהעובדה שהן צריכות לעבור את מצעד הבושה הזה אחרי שהוא גומר איתן, אבל הוא אף פעם לא אישר או הפריך את ההשערה שלי כששאלתי אותו.
"אה, היי." האומללה גמגמה ברכת שלום נבוכה שגרמה לקוֹרָה לחייך כמו פסיכית. קוֹרָה הייתה קולנית וחצופה ביום טוב. אבל אם סיפקתם לה קצת תחמושת או הפגנתם רמז לחולשה, היא נהפכה לפיראניה שהריחה דם במים.
השותפה שלי נראתה כמו נסיכה־פֵיָה זערורית. אוקיי, בעצם, נסיכה שהפכה זמנית לפאנקיסטית־רוקיסטית. בגלל ממדיה המזעריים של קורה, רוב היצורות האומללות שעברו בסלון שלנו נתפסו לגמרי לא מוכנות למתקפה שלה. זו של היום הייתה כל כולה נינוחות רכה ופוסט־אורגזמית וידעתי שזו רק שאלה של זמן עד שקורה תשחרר עליה את כל הפלפליות העוקצנית החוף־מזרחית שלה.
"היה לך לילה נחמד?"
זו הייתה שאלה תמימה מספיק, אבל כשהיא יצאה מהפה של הבלונדינית הלוחמנית שכל אחת מעיניה נצצה בצבע אחר, ידעתי שתמים זה לא.
"בטח, אני רק... אה... הולכת. תגידו לג'ט שהשארתי את המספר שלי על השידה שלו."
קורה נופפה בידה מולה. "בטח, כי הוא ממש יתקשר אלייך שוב. נכון, איידן? את המספר הזה הוא לא ירצה לאבד."
לא אהבתי שהיא ניסתה לגרור אותי למשחקים שלה, אז רק משכתי בכתפיי והרמתי את כוס הקפה שלי כדי להסתיר את החיוך המסויג שעלה על פניי בניגוד לרצוני. זה היה כמו לראות תאונת דרכים מתרחשת לנגד עינייך.
קורה נופפה בזרועותיה באוויר במחווה דרמטית לעבר הבלונדינית המבולבלת, "אני בטוחה שהוא צלצל לג'ינג'ית שיצאה מכאן אתמול בבוקר. אני גם בטוחה שהוא צלצל לברונטית שישנה כאן כל סוף השבוע, ואני לגמרי, אבל לגמרי בטוחה שהוא יתקשר גם אלייך, נכון איידן?"
היא גלגלה עיניים וצנחה לאחור על הספה, כאילו לא חירבה הרגע את כל התקוות והחלומות הרומנטיים של הבחורה האומללה הזו.
הבחורה הסתכלה עליי ואז על קורה. ראיתי איך פיה נקפץ ואז היא מלמלה "כלבה" ויצאה בסערה מהבית. העליתי לה את הציון פעם נוספת כשראיתי שהתחתונים שהיא לבשה אתמול היו תחובים עכשיו בכיס האחורי של מכנסיה.
מבלי להרים מבט קורה הרימה ידיים מעל ראשה וזקרה שבע אצבעות באוויר. "לא הייתה לה שום רוח לחימה. הייתי נותנת לה שמונה אם היא רק הייתה אומרת לי ללכת להזדיין, או למות, או משהו."
נדתי בראשי. "התנהגת כמו כלבה."
היא צחקקה. "אני חייבת לעשות קצת כיף מדי פעם. איזה ציון נתת לה?"
עמדתי לענות כשדמות נוספת יצאה מהחדר. אחרי שלושה חודשים שבהם נתקלתי בו נכנס או יוצא מחדר האמבטיה המשותף שלנו, או מסתובב בבית בלי חולצה בדיוק כשהתכוננתי לצאת מהבית, או אפילו כשהוא התרוצץ חצי עירום על הבמה, אפשר היה לצפות שאפתח איזושהי עמידות בפני החזה העירום של ג'ט קלר.
אבל כשהוא הלך לקראתנו במסדרון, לובש את הטי־שירט השחורה הפשוטה שלו תוך כדי הליכה, כל מחשבה הגיונית שהייתה לי בראש נמחקה כלא הייתה, כפי שקרה לי בכל פעם.
אחרי התקרית המביכה מחוץ לבר בחורף שעבר פיתחנו סוג מוזר של חברות. ידעתי מה הגבולות שעליהם צריך לשמור, והוא התייחס אליי כאילו הייתי איזו אלה בתולית שהוא לא אמור להתעסק איתה. וזה התאים לנו. בערך.
כששוֹ החליטה בסופו של דבר לעבור לגור עם רול ונאש, קורה ואני חששנו מאוד לגבי מי שיתפוס את מקומה ויחלוק איתנו את שכר הדירה. למרבה המזל הבחורה שג'ט גר איתה התחרפנה לגמרי והעיפה את כל הדברים שלו החוצה לדשא כשהוא היה בסיבוב הופעות עם הלהקה. כשהוא חזר הוא גילה שהוא מחוסר בית, ומצא את עצמו כאן. מאז, ראיתי אותו כל יום וביליתי איתו לא מעט שעות.
ועדיין, המראה של שרירי הבטן האלה, והקעקוע שעיטר אותם, עם הפירסינג בפטמות, החריבו את כל הכוונות הטובות שלי והפכו את כל המחשבות שלי לעיסה לא ברורה. כשהסתכלתי עליו היה לי ממש קשה להיזכר בדחייה שחוויתי ממנו ובמה שאני אמורה לעשות, ובמקום זה הנחתי לחיוך הממזרי שלו לחרב את כל החשיבה השקולה שלי ולהפוך את המוח שלי לסלט.
הסטתי את מבטי וקראתי את עצמי לסדר, מנסה לשלוט בעצמי ולא לשאוף אוויר כשהוא גהר מעליי כדי לקחת את חצי הבייגל שנשאר לי בצלחת. הייתי חייבת לעצור את עצמי שלא לרחרח אותו, גם אם עלה ממנו ניחוח של פיתוי ורוקנרול.
הוא הרים גבה כהה לכיווני והצביע עם הבייגל לעבר קורה.
"תגידו, איזה מהומות אתן מייצרות? שמעתי את דלת הכניסה נטרקת עד החדר שלי בקצה השני של הבית." הוא פשט את רגליו הארוכות, החבוקות במכנסי ג'ינס שחורים צמודים להחריד, ממש מולי, ואני תהיתי שוב איך בדיוק הוא השתחל לתוך המכנסיים האלה. בחיים שלי לא ראיתי בחור לובש מכנסיים צמודים כל־כך, אבל זה התאים לו. העברתי כמות מגוחכת של שעות בתהייה איך להוריד אותם ממנו.
"קורה רק איחלה לכיבוש האחרון שלך נסיעה טובה הביתה."
הוא עצר לרגע, נגס בבייגל ומיקד את עיניו בעורפה של קורה. "מה אמרת לה? באמת אבל."
אפשר היה לראות מאחור איך כתפיה של קורה רועדות בצחוק חרישי, אבל היא לא סובבה את ראשה. "לא אמרתי כלום. כאילו, אמרתי רק את האמת."
הוא לקח עוד נגיסה גדולה וצמצם עיניים. הן היו כהות כל־כך שהיה קשה להבחין בנקודת המפגש בין האישונים וקשתיות העין, אבל מבחוץ הן היו מוקפות בטבעת זהובה מרתקת שנראתה זוהרת כשהוא כעס או התרגש ממשהו.
"אני חושב שאת סתם מתוסכלת שמיילי סיירוס העתיקה את התסרוקת שלך ואת מוציאה את זה על בחורות תמימות ואקראיות."
צחוק מופתע נפלט מפי כשקורה זינקה על רגליה והעיפה את בקבוק הלק על ראשו של ג'ט. למרבה המזל היו לו אינסטינקטים מהירים והוא תפס את הבקבוק באוויר לפני שהוא התנפץ לו בפרצוף או נשבר על רצפת העץ.
"יש לי את התסרוקת הזו כבר נצח! זו לא אשמתי שפתאום בא לה להיות רוקנרול." היא יצאה מהחדר בזעם וג'ט ואני החלפנו חיוכים.
"היא מאוד רגישה בעניין הזה. אל תהיה גועלי."
"מה שגועלי זה שאתן מחלקות ציונים לכל הבחורות שאני מביא הביתה. אבל אתן לא שומעות אותי מתלונן, נכון?"
לא הייתה לי תשובה אז פשוט חזרתי אל מסך המחשב שלי.
"יום אחד אחת מהן תהיה עשר, ואז אתן לא תדעו מה לעשות עם עצמכן."
הופתעתי לגלות שהוא יודע בדיוק מה אנחנו עושות. זה לא ממש העיד על הכבוד שהוא רוחש לבחורות שהוא הביא איתו הביתה כדבר שבשגרה.
תחבתי קווצות משערי, שהיה מסופר עכשיו בקארה קצר וחלק, אל מאחורי אוזני. הסתכלתי עליו מעל למסגרת המשקפיים שלי ולא הייתי בטוחה איך אני מרגישה לגבי כל זה, עכשיו, כשידעתי שהוא מודע למשחק שלנו.
"אז אם ידעת מה אנחנו עושות, למה לא אמרת כלום?"
הוא הרים כתף, שמט אותה וזווית פיו צנחה מטה בזעף. לג'ט היו פנים מלאות הבעה. אני חושבת שזו תוצאה של הניסיון שלו לבטא כלפי חוץ כל רגש שהוא חווה מול הקהל שלו כשהוא על הבמה. את הזעף הזה כבר הכרתי היטב — לרוב זה העיד שהוא חושב על משהו שקשור לאבא שלו, ובאופן ספציפי יותר, על היחס שלו לנשים.
"הן מקבלות את הדבר שבשבילו הן באות, והן הולכות הביתה מסופקות. אם בדרך החוצה הן נאלצות להתמודד עם שתי הפסיכיות שיושבות כאן, נראה לי שזה חלק ממחיר הכניסה." הוא חזר והביט בי, והפעם זעף באמת. "איפה היית אתמול בלילה? כולם באו ל'סרברוס' ובילו שם כמה שעות. שו אמרה שהיית אמורה להגיע, אבל לא באת."
כחכחתי בגרוני ושיחקתי עם הידית של כוס הקפה. "הייתי בדייט עם אדם. הוא לא רצה ללכת ל'סרברוס' אז ביקשתי שיוריד אותי כאן ועשיתי קצת שיעורי בית שדחיתי יותר מדי זמן."
העיניים שלו נפערו וטבעות הזהב שהקיפו אותן בהקו וזהרו. ג'ט לא היה מעריץ נלהב של אדם, ואדם שנא עד עמקי נשמתו את העובדה שאני גרה עם ג'ט. ניסיתי להרחיק אותם זה מזה, משימה שנהייתה יותר ויותר קשה, עכשיו כשאדם התחיל ללחוץ שנהיה יותר מסתם חברים שיוצאים לדייטים. יצאנו כבר ארבעה חודשים בערך וההיגיון אמר שהגיע הזמן להתקדם לשלב הבא, יהיה אשר יהיה, אבל בכל פעם היה משהו שעצר אותי.
"ברור שאדם לא רצה לבוא. מתי הבחור הזה עושה משהו שאת רוצה לעשות? אלוהים אדירים, איידן, לכמה אופרות, הופעות בלט ותערוכות משעממות מהתחת תתני לטמבל הזה לגרור אותך? למה הוא לא יכול פשוט לבוא לפגוש את החברים שלך ולבלות בבר קצת?"
כבר ניהלנו את השיחה הזו יותר מפעם אחת, אז רק נאנחתי.
"החברים שלי מפחידים אותו. רול ונאש לא בדיוק מסבירי פנים ואתה וראודי נהנים לצחוק על כל דבר וכל אחד שלא בדיוק מתיישב עם הטעם שלכם. זה סתם יהיה לא נעים לכולם, אז אני מעדיפה פשוט להימנע מזה. אדם בחור נחמד."
אמרתי את זה לעצמי לפחות עשר פעמים ביום. אדם באמת היה בחור נחמד, והוא היה הרבה יותר מתאים לתמונת העתיד הבטוח שציירתי לעצמי מאשר בחור שתכנן לנגן רוק כבד לפרנסתו. שלא לדבר על זה שבניגוד לג'ט, אדם לא גרם לי לרצות לאבד שליטה ולהשתגע בכל רגע נתון.
"אנחנו חברים, איידן, ושו היא החברה הכי טובה שלך. אם הבחור הזה מתכנן להישאר בסביבה, את לא חושבת שהוא צריך להתמודד עם זה ולהתרגל אלינו? או שאת מתכננת פשוט להמשיך להבריז לנו ולהסתובב עם אנשים מיוחסים יותר ברגע שזה יתאפשר לך?"
היה בטון הדיבור שלו משהו שרמז על שיחה מעמיקה יותר מזו שבאמת ניהלנו כרגע. אבל כרגיל, עוד לפני שיכולתי להעמיק ולחקור, הוא החליט להחליף נושא ולדבר על משהו שנראה הרבה יותר בטוח.
"וחוץ מזה, אם הוא לא רוצה שראודי ואני נלעג לו, עדיף שהוא לא ילבש אפודה בכל פעם שהוא יוצא מהבית. מי בכלל לובש אפודות בימינו?"
בעטתי בו בעדינות מתחת לשולחן. "אל תהיה מגעיל. אפודה זה לא כזה נורא."
הוא עשה פרצוף וקם על רגליו. ניסיתי שלא לרייר כשהוא מתח את זרועותיו למעלה כדי להעביר אצבעות בשערו וקצה החולצה שלו התרומם מעל למכנסיו. לא יוציאו ממני הודאה אפילו בעינויים, אבל המטרה העיקרית שלי בחיים נהייתה לראות כמה נמוך מגיע קעקוע המלאך הארור הזה, ולעקוב אחרי כל קווי המתאר שלו בלשוני.
כחכחתי בגרוני וניסיתי לחשוב בצלילות, ואז ראיתי שהוא מביט בי במבט בוחן.
"זה בדיוק כל העניין, את לא מבינה מה דפוק בלצאת עם בחור שחושב שאפודה זה מגניב, ואני לא מבין למה זה דפוק להביא הביתה בחורה שתקבל ציונים מהשותפות הסתומות שלי בבוקר למחרת. שני עולמות שונים, איידן. שני עולמות שונים בתכלית."
הוא סתר את שערי וכמה מהקווצות הארוכות יותר נתקעו בטבעות שלו כשהוא התרחק. הסתכלתי עליו בעגמומיות עד שהוא נעלם לתוך חדרו, ורק אז שחררתי את האוויר שהיה אצור בתוכי. לקח לי דקה לשחרר את אצבעותיי מכוס הקפה.
לג'ט לא היה מושג מה אני באמת אוהבת, מתחת לחזות המצוחצחת שעטיתי על עצמי לפני שעברתי לקולורדו כשלרשותי רק הבגדים שלבשתי באותה עת. דיברתי על זה עם שו, אבל ממש על קצה המזלג ובאופן מעורפל, ואפילו לחברה הכי טובה שלי לא היה מושג אילו חיים חייתי לפני שהתחלתי ללמוד בקולג' לפני שלוש שנים.
הייתי רק בת עשרים ושתיים, אבל הרגשתי שכבר הספקתי לחיות מאה גלגולים בזמן הקצר הזה. הילדה הטובה, הבחורה שנראתה לג'ט בלתי מושגת וכל־כך שונה ממנו, הייתה רק אשליה שעמלתי לתחזק מדי יום ביומו. העובדה שהוא היה קרוב ונוכח בחיי, העמידה במבחן לא פשוט ויומיומי את השאיפה שלי להשאיר את איידן הישנה קבורה בגבעות המשתפלות של קנטקי.
"היי!" נהמתי בכעס כשמגבת מטבח טפחה על פניי פתאום. קורה צנחה בכיסא שג'ט פינה הרגע והסתכלה עליי במבט יודע־כל.
"חשבתי שאולי תרצי את המגבת בשביל הריר שנוזל לך על הסנטר."
צמצמתי עיניים לעברה. "תפסיקי."
"מה שתגידי. זה קורה כל פעם, איידן. זה כאילו את מיוחמת או משהו. אני לא יודעת איך אתם מצליחים להתעלם מכל החשמל הזה שמפצפץ באוויר בכל פעם שאתם מתקרבים זה לזה, אבל אני אומרת לך, ממש מתיש לראות את זה מהצד."
פתחתי את פי כדי לומר לה שאנחנו בכלל לא נמשכים זה לזה, אבל היא הרימה יד והסתכלה עליי במבט מצמית לפני שהספקתי להוציא מילה.
"ואל תנסי שוב למכור לי את הסיפור הזה שאתם סתם חברים. יש לי חברים. למעשה, יש לי יותר חברים בנים מחברות בנות, ואני לא מסתכלת על אף אחד מהם כאילו בא לי לעשות איתם סקס פרוע, כולל משיכות בשיער וסימנים כחולים. כשאת מסתכלת עליו כשהוא לא שם לב, איידן," היא עשתה הצגה גדולה של נפנוף במגבת המטבח כאילו היא מנסה לצנן את עצמה, ואז הכריזה, "אני מרגישה שאני צריכה מקלחת קרה."
לא ידעתי מה להגיד, אז דבקתי בתגובה הרגילה שלי.
"אנחנו חברים. הוא לא הטיפוס שלי ואני לא הטיפוס שלו וסיפרתי לך מה קרה בפעם האחת שנתתי לאלכוהול לבלבל אותי ולגרום לי לחשוב אחרת."
היא נשענה לאחור בכיסאה ובחנה אותי בעיניים המטורפות שלה. חום האגוז של אחת מהן היה מלא ביקורת וידענות, והטורקיז של השנייה היה מלא חיבה משועשעת וחמלה ידידותית. היה קשה מאוד לעבוד על קורה, אבל זה לא אומר שהפסקתי לנסות. כדי לבנות לעצמי את החיים שרציתי, החיים שכל־כך שאפתי אליהם, הייתי חייבת לשכנע את כולם שאני ראויה להם. שתמיד הייתי ראויה להם. לא יכולתי לתת לבחורה שהייתי קודם להשפיע על מי שהייתי עכשיו, ולא משנה כמה ג'ט היה לוהט או כמה הוא גרם לי לרצות לסטות ממסלול הכוונות הטובות שלי, פשוט לא יכולתי להרשות לזה לקרות.
"וחוץ מזה, אנחנו רוצים דברים שונים לגמרי בחיים. ברגע שאסיים את הלימודים אמשיך ישר לתואר שני. ג'ט בונה את עצמו ככוכב רוק מאז שהוא היה נער. אני לא מסוגלת להבין איך יכול להיות שאין לבן אדם שאיפה להיות יותר מזה, ליצור לעצמו עתיד בטוח. אנחנו רוצים דברים שונים לגמרי." שלא לדבר על הפחד הנורא שעוררה בי העובדה שהוא גרם לי לרצות לשכוח את כל מה שכבר ידעתי על הסכנות הטמונות בצד הפרוע של החיים.
קורה הנידה בראשה ונראתה כמו טינקרבל בגרסה השיפוטית שלה. היה קשה לתפוס את כמות הביקורתיות שהכיל הגוף הקטן כל־כך הזה.
"אני אהיה כנה איתך, בייב. כשאני מסתכלת על זה מבחוץ, את והבחור הזה רוצים בדיוק את אותם דברים. רק שיש משהו שמפחיד את שניכם כל־כך שאתם לא מסוגלים להודות בזה. ולידיעתך, אף אחד, אבל אף אחד, לא נראה טוב באפודת צמר, אז תפסיקי לנסות למכור לכולם שאדם העלוב הזה מתאים להיות החבר שלך." היא קמה על רגליה ואחזה במשענת הכיסא, ובצורה אופיינית לקורה החליפה הילוך בזמן שאני עוד ניסיתי לעכל את פיסת התובנה האחרונה הזו שהיא הטיחה בי. "עוד לא סיפרת לי מה הציון שנתת לגרופית של הבוקר. מה את אומרת?"
בכל פעם שבחורה יצאה מהחדר שלו, זה אכל אותי, אבל סירבתי להכיר או להודות בזה, אז הרמתי תשע אצבעות ושיתפתי פעולה כפי שהייתי אמורה לעשות.
"היא קיבלה שבע בזכות החזייה שהיא החזיקה ביד והחולצה ההפוכה, אבל אחרי שהיא קראה לך כלבה וראיתי את התחתונים מבצבצים לה מהכיס, העליתי לתשע."
קורה פרצה בצחוק פרוע והחזיקה את הבטן. היא התפקעה מצחוק חזק כל־כך שפחדתי שהרעש יגרום לג'ט לצאת שוב מהחדר שלו.
"שיט, פספסתי את התחתונים. אבל את יודעת שהוא צודק, יום אחד פתאום תופיע כאן איזה עשר, מישהי שאפשר יהיה לראות שהוא עבד עליה ביסודיות, מישהי שתוציא מזה את כל הכיף כי יהיה לנו ברור שהיא קיבלה את כל הטוב שיש לו לתת."
נשכתי את פנים הלחי שלי כדי לא להסתכל עליה בכעס. "מתה כבר שזה יקרה."
לא הצלחתי לעבוד על קורה לרגע. "בטח. ממש."
מתוסכלת מהשיחה הזאת ומהבוקר הזה באופן כללי, סגרתי את המחשב שלי וקמתי.
"אני יוצאת לריצה ואז יש לי שיעור." הכרזתי לחלל האוויר, כי קורה כבר הייתה עסוקה בטלפון שלה וג'ט לא נראה בסביבה. החלפתי לבגדים חמים מספיק לחודש פברואר בדנוור ונעלתי את נעלי הריצה הבלויות שלי.
אהבתי לרוץ. זה עזר לי לנקות את הראש וכיוון שהתגוררתי באחת המדינות עם המודעות הגבוהה ביותר לבריאות, תמיד הייתי רק אחת מבין מאה אנשים שיצאו לבצע פעילות גופנית בחוץ. הכנסתי את האוזניות לאוזניים והקשבתי למה שג'ט מכנה 'הפופ־קאנטרי המחריד הזה' בעוצמה הכי חזקה שיכולתי. אהבתי מוזיקה שלא אילצה אותי לחשוב, ורוב שירי הקאנטרי מאכילים את המאזינים בכפית. הבחורה כועסת כי הבחור בגד, הבחור כועס כי הטנדר שלו נהרס, כולם עצובים כי הכלב מת ולטיילור סוויפט יש מזל עם בחורים בערך כמו לי.
ידעתי שג'ט מעדיף מוזיקה קולנית וכבדה, אבל אם לומר את האמת הבחור היה סנוב מוסיקלי, ואחרי שהכרתי אותו יותר משנה, לא היה לי כבר כוח לריב על מה טוב ומה לא טוב.
האוויר הקר צרב את פניי בשעה שמצאתי מקצב נוח ורצתי לעבר פארק וושינגטון במסלול הקבוע שלי. כשרצתי אהבתי לחסום את כל המחשבות, לעצור את הטרטור הבלתי פוסק של כל הדברים שרדפו אותי, ורק להרגיש את הקרקע תחת רגליי ואת האוויר הצונן טופח על לחיי. אבל היום לא ממש הצליח לי.
לא הצלחתי להתעלם מהעובדה שחייתי בשקר. הייתה איידן קרוס, מוודוורד קנטקי, והייתה איידן קרוס, סטודנטית לכימיה, מדנוור קולורדו. הן היו שני חלקים של שלם ולפעמים חשבתי שאחת עומדת לחנוק את השנייה עד שלא יישאר ממנה דבר מלבד אפר וזיכרונות רעים.
וודוורד לא הייתה עיירה גרועה, אבל היא הייתה קטנה. ממש קטנה. וכולם הכירו את כולם. וכשהמשפחה שלך הייתה המשפחה הזאת שכולם מרכלים עליה, שכולם מדברים עליה, שכולם מספרים עליה סיפורים, החיים לא היו קלים במיוחד.
אימא שלי לא הייתה אישה רעה, היא פשוט לא הייתה מצוידת בכלים הנחוצים כדי להיות אימא בגיל שש־עשרה, ועוד פחות מזה הייתה מוכנה להיות אימא לבת קשה במיוחד ולבן שחיפש צרות מהרגע שהוא נולד. אחי הגדול, אסא, לא פגש עבירה שהוא לא רצה לבצע או חוק שהוא לא רצה להפר. כיוון שאיש מהאבות שלנו לא נשאר בסביבה, אימא התמודדה לבדה עם שני ילדים פרועים ועשתה ככל יכולתה כדי למזער נזקים. למדתי בדרך הקשה שאם שמעת מספיק פעמים שאת משהו מסוים, בסופו של דבר לא תהיה לך ברירה אלא להתחיל להאמין שזה מה שאת.
ועל אף שידעתי שזה יזיק לי, הסתבכתי עם אנשים רעים שהרסו כל סיכוי שהיה לי לעתיד טוב, כשאני מנוהלת על־ידי אחי הגדול שכל מה שעניין אותו היה הוא עצמו ומעשה הנוכלות הנוכחי שלו. קראו לנו 'זבל לבן', והיה ברור שלא יצא מאיתנו כלום, ועם כל הצרות והדרמות שאסא חולל, נס ששנינו עדיין בחיים.
לולא מורה למדעים שלימד אותי בבית הספר התיכון, שהיה גם חד אבחנה וגם בעל כוונות טובות במיוחד, סביר להניח שהייתי משחזרת את הסיפור של אימא שלי, נכנסת להיריון וחיה תמיד תחת עיניהם הביקורתיות והשיפוטיות של כל תושבי וודוורד.
אני, לעומת זאת, שלחתי בקשה להתקבל לקולג', קיבלתי מלגה וקרעתי את התחת יום אחרי יום כדי לוודא שלעולם לא אמצא את עצמי שם שוב. לעולם לא אתן לאיש סיבה לחשוב שאני 'זורמת', טיפשה ולא שווה כלום. לעולם לא. החלטתי לדאוג לעצמי. ליצור לעצמי עתיד יציב ובטוח, ובעזרת האל, התכוונתי גם להוציא את אימא שלי מהעיירה הקטנטנה הזאת. התכוונתי להראות לה שיש חיים מעבר לשישיית בירה, חפיסת סיגריות ונהגי המשאיות האקראיים שאיתם היא הייתה שוכבת לתקופות קצרות. אסא היה מבחינתי מקרה אבוד, ובפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא היה בכלא — אבל התרחקתי מחרושת השמועות של וודוורד ולכן לא באמת ידעתי מה קורה, וכבר לא הייתי זו שנזעקת תמיד להציל את אחיה מעצמו.
עשיתי המון שטויות ואינספור שגיאות, אבל עכשיו הייתי על המסלול הנכון. החלטתי שהתגמול שלי על כך שסוף־סוף בחרתי בחיים הנכונים היו הציונים הטובים שקיבלתי בלימודים, החברויות עם אנשים טובים שאהבו אותי לא משנה מה, וזה שלעולם לא אצטרך לדאוג שוב שמא אתעורר ואגלה שאין לי דבר.
ואם המשמעות של זה הייתה שאני חייבת לקבור את המשיכה שלי ולהדחיק את התאווה שלי אל ג'ט, אז זה בדיוק מה שאעשה. אם הוא רוצה להתייחס אליי כמו אל איזו נערה קתולית טובה שאסור לה לצאת משערי המנזר, זה רק יעזור לי להתנהג כמו שצריך. לא הייתה שום סיבה ליידע אותו שלא זו בלבד שהוא טועה בי, אלא שסביר להניח שהייתי מצליחה להתעלות על כל הסטוצים שהוא הביא הביתה ושידעתי טוב יותר מכולן יחד את המשמעות של מחיר הכניסה.
פניתי אל הפארק והתחלתי להאט כשהשתלבתי בזרם הצפוף יותר של אנשים שטיילו עם הכלבים שלהם ושיחקו עם ילדיהם.
בהתחלה, כשקורה שאלה אותי מה דעתי שג'ט יגור איתנו במקום שו, רציתי להגיד לא. אחרי התקרית במכונית בחורף שעבר, היה לי ממש קשה להיות בחברתו מבלי לשחזר בראשי בהילוך איטי כל פרט מחריד מהאירוע ההוא. הודיתי לאל כל יום על כך שלא באמת עשיתי משהו, ותהיתי אם היה לי סיכוי להסתכל על עצמי במראה לו זה היה קורה, אבל כשחשבתי על החוויה המזעזעת ששו עברה עם האקס שלה, המחשבה שניתן למישהו זר לגור איתנו הייתה מפחידה מדי, אז למרות ההסתייגויות שלי, הסכמתי.
חשבתי שחשיפה יומיומית ואכזרית תצליח לשים סוף להידלקות העיקשת הזאת שהייתה לי עליו. אחרי הכול, הוא היה עוקצני ולחוץ לפעמים. אבל קרה בדיוק ההפך. גיליתי שאני מחבבת אותו. כאילו, עדיין לא עבר יום שבו לא רציתי לעשות לו דברים שאין להעלות על הדעת, אבל עכשיו גם חיבבתי אותו, כבן אדם.
הוא היה מצחיק באופן מפתיע, וחכם יותר ממה שבחור עם כל־כך הרבה קעקועים וכזה טעם גרוע במוזיקה אמור להיות. הוא ידע איך לא לקחת ללב את הגישה השלילית של קורה ואף פעם לא הציק לי כשהסתגרתי בתוך עצמי. בדרך כלל אכלנו ארוחת בוקר יחד, ולפחות פעם בשבוע יצאנו כולנו לשתות באיזה בר. ועל אף ששנאתי — ואני מתכוונת, באמת שנאתי — את המוזיקה שהוא ניגן, הלכתי לשמוע אותו בהופעות לפחות פעמיים בחודש.
הוא היה ללא ספק שותף השתייה החביב עליי. לא היה לו החספוס הקוצני שהיה לרול, והוא לא היה נתון למצבי רוח כמו נאש, והוא לא עשה סצנות כמו ראודי. הוא היה פשוט נינוח וקליל ואהב ליהנות. רק כשמישהו היה מתחיל לדבר איתו על הלהקה שלו או כשניסו להתייחס אליו כאילו הוא איזה מישהו חשוב הוא נהיה פתאום מרוחק והסתגר בתוך עצמו. בשביל בחור שנולד להיות כוכב רוק, היה לו קשה עם פרסום והערצה. זה היה משונה, אבל זה היה גם מקסים וזו רק עוד סיבה שגרמה לי ליהנות בחברתו.
מעדתי קצת כשרועה גרמני השתחרר מהאחיזה של בעליו וחלף על פניי בריצה. לקח לי רגע להסדיר את נשימתי, התכופפתי קדימה והנחתי ידיים על הברכיים. עכשיו, כשהפסקתי לזוז, הרוח הקרה על עורי המיוזע גרמה לי לרעוד. הייתי צריכה לחבוש כובע ואולי גם לקחת כפפות, אבל היה מאוחר מדי בשביל זה, וממילא הייתי חייבת לחזור כדי שאספיק להגיע בזמן לשיעור.
צלחתי את הקורסים של התואר הראשון כשעיניי נשואות קדימה אל התואר השני שאותו תכננתי לסיים לפני גיל עשרים וחמש. תמיד הייתי טובה עם מספרים, והיה לי ממש קל במדעים, לכן כשנרשמתי ללימודים הקפדתי לחפש את הקולג'ים שהיו הכי רחוקים מוודוורד, אבל גם הציעו את התוכניות הכי טובות ויוקרתיות בתחום ההתעניינות שלי. לא הייתי בטוחה מה ארצה לעשות כשאסיים את הלימודים, אבל ידעתי שלא אסתפק במשרה עם שכר של פחות משש ספרות, עם פוטנציאל צמיחה והתפתחות ועם תוכנית פרישה נדיבה. ידעתי שאלו מטרות שאפתניות בשביל מישהי בגילי, ועוד עם רקע בעייתי כמו שלי, אבל לא הייתי מוכנה להמשיך לקבוע לעצמי סטנדרטים נמוכים.
כשהתקרבתי הביתה, התחלתי להאט את הריצה והוצאתי את האוזניות. נעצרתי מעבר לסיבוב כי הייתי מוכנה להישבע שהבחור שהלך בצד השני של הכביש מוכר לי מאיזשהו מקום.
נכון שעדיין הייתי לחוצה ודרוכה בעקבות התקיפה של שו והסתכלתי על רוב הגברים הזרים כאילו הם סכנה ודאית, אבל היה משהו באופן שבו הבחור הזה התנועע, משהו ביציבה שלו, שגרם לי להיעמד במקום ולנסות להיזכר. הוא חלף על פניי בצידו השני של הכביש מבלי להביט לעברי, התנערתי מהמחשבות המטרידות ומיהרתי לעלות במדרגות הכניסה. בדיוק כשעמדתי לפתוח את הדלת ג'ט יצא, מה שכמעט גרם לי לעוף אחורה במדרגות. השמעתי צווחה וניסיתי להיאחז במעקה, אבל ללא הצלחה. הייתה לי יותר מדי תנופה ולא נותר לי אלא לעוף אחורה אל המדרכה.
ג'ט שלח יד לתפוס אותי, אבל זזתי מהר מדי. לכן, כשהוא תפס את ידי, זה רק גרם לו ליפול איתי. לשבריר שנייה השתהינו יחד באוויר, המבטים שלנו הצטלבו, ואז הוטחנו בכוח אל המדרכה.
הוא נחת כשחצי גופו עליי. קיללתי בשקט כשהראש שלי פגש את המדרכה הקשה. חטפתי מכה חזקה כל־כך עד שראיתי כוכבים. החזה שלו נמעך על שלי ובין מכנסי הריצה הדקיקים שלי והג'ינס הצמודים שלו, לא נותר סנטימטר בגופו שלא נצמד לגופי. שכחתי לנשום, שכחתי שנפצעתי, וכמעט שכחתי למה זה רעיון גרוע.
רציתי להתחכך בו. רציתי לטמון את ידי בשערו הסתור. רציתי לנשק אותו וללקק את הנקודה בצוואר שלו שבה הדופק פעם חזק ומהר, אבל שום דבר מזה לא יקרה. הוא התרומם ממני בתנופה מהירה והשפיל אליי מבט בעיניים פעורות. הילת הזהב סביב אישוניו זהרה וגרמה לו להיראות כמו חיית פרא כשהוא אחז בראשי בידו ולחש, "את בסדר? אני כל־כך מצטער. לא ידעתי שאת שם."
הרגשתי את טבעותיו הקפואות על לחיי והמדרכה גרמה לגבי לאבד תחושה.
"אני בסדר. דעתי הייתה מוסחת. זו לא הייתה אשמתך." המבטא הדרומי שלי תמיד בלט יותר כשהייתי כעוסה או מוטרדת וראיתי שג'ט שם לב לזה.
"את בטוחה? אני יכול לקחת אותך למרפאה. לא כדאי לסכן את המוח הענק הזה שלך."
רציתי לקיים שיחה אחרת לגמרי מזו, כשהוא ממש שכב עליי. כרכתי את ידי סביב שורשי כפות ידיו ומשכתי אותן לצדדים כדי שישחרר אותי. "לא, באמת, אני בסדר. תעזור לי לקום?"
משהו השתנה בעיניים הכהות שלו, משהו שלא ראיתי קודם. זה היה כאילו הוא שוקל משהו ועונה לעצמו "לא". אבל זה חלף במהירות, והוא קם על רגליו ומשך אותי איתו. הוא לא שחרר אותי לגמרי, והנקודות שבהן הוא עדיין החזיק בידי עלו באש. הייתי חייבת להתרחק ממנו, ומהר. החנקתי אנקה כשהוא סובב אותי והתחיל לנקות לי את הגב ואחורי הרגליים בכף ידו.
"את בטוחה שאת בסדר? אני לא כל־כך רזה."
הוא לא היה. הוא היה גבוה וחסון, אבל לא שרירי מדי או מנופח. הוא היה בכושר טוב מכל ההתרוצצות הזאת על הבמה וסחיבת הציוד להופעות, אבל ידעתי שהוא לא עושה כושר באופן קבוע — לא שזה שינה משהו. הרחקתי אותו מעליי, כי הייתי חייבת, כדי שאוכל להסדיר את נשימתי, והסטתי את שערי מפניי.
"כן. לא נשבר לי שום דבר ושנינו יודעים שיש לי ראש קשה. סתם, הייתי שקועה במחשבות. אני חייבת להיות יותר מרוכזת כי יום אחד אמצא את עצמי נופלת על הפרצוף באמצע הריצה."
הוא הסתכל עליי במבט משונה ותחב את ידיו לכיסי מעיל העור שלו. תמיד תהיתי איך הוא מסוגל ללבוש אותו בחורף. בטח כל הרוכסנים והניטים קפואים, אבל זה היה כל־כך חלק מההופעה שלו שהוא פשוט לא היה יכול להיות ג'ט בלעדיו.
"אוקיי, אם את בטוחה שאת בסדר, אני הולך. יש לי סשן הקלטות עם להקה מניו מקסיקו אחרי הצהריים, ואחר כך חזרות. אחת הלהקות שניגנו איתן בפסטיבל הרוק בשנה שעברה יוצאת לסיבוב הופעות בקיץ והם צריכים קצת חומרים חדשים."
רעדתי כי נהיה לי קר וכי שנאתי את המחשבה שהוא יוצא לסיבוב הופעות. זה ממש עשה לי בחילה. שמעתי את הסיפורים, הקשבתי לרכילות שהחבר'ה סיפרו על מה שקורה כשבחור רווק בלהקה פופולרית יוצא לסיבוב הופעות. היה מבאס לשמוע את זה. זייפתי חיוך ולקחתי כמה צעדים אחורה לעבר המדרגות. "נשמע כמו יום עמוס, לי יש שיעור ואחר כך אני סוגרת משמרת ערב אז אגיע ממש מאוחר."
הוא הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו ופתאום הבנתי שקורה צדקה. הייתי גאון בכימיה, ומה שקרה בינינו היה חייב להתפוצץ בסופו של דבר. היה שם לחץ וחום, רתיחה איטית וקבועה, ושום דבר ריאקטיבי לא יכול להישאר יציב בחום כזה לאורך זמן.
הוא גירד את סנטרו והרים גבה. "אולי אם הבחורים ואני נסיים מוקדם נעבור בבר לבירה."
הבלעתי גל של בהלה וזייפתי עוד חיוך שאני בטוחה שהוא לא קנה אפילו לרגע.
"נשמע מצוין."
לא חיכיתי לשמוע את התגובה שלו ורצתי אל הדלת. הפעם הצלחתי להיכנס פנימה בלי תקריות מיוחדות, אבל כבר הייתי באיחור אז רצתי למקלחת, זרקתי עליי ג'ינס וחולצה ארוכה וטסתי לג'יפ שלי כדי לנסוע לקמפוס.
האוניברסיטה של דנוור לא הייתה רחוקה מהדירה, אבל החנייה שם הייתה סיפור מהתחת ואני כבר הייתי בלחץ נורא, אז כשהטלפון שלי צלצל לא טרחתי להוציא אותו מהתיק. הייתי האחרונה שנכנסה לכיתה ולכן נאלצתי לשאת מבטים חוקרים ופרצופים זועמים כי הפרעתי למרצה כשפילסתי את דרכי לכיסא שלי. ניסיתי להתרכז, אבל המוח שלי היה קילומטרים משם ואחרי שצלחתי, חצי ישנה, את המעבדה ואת השיעור השני, הבנתי שאם לא אתנער מהעננים שאפפו את ראשי, המשמרת בבר הערב תהיה סיוט של ממש.
עבדתי בבר ספורט פופולרי בדאון־טאון של דנוור. נדרשנו ללבוש מדי עבודה מגוחכים שחשפו יותר עור משכיסו. הבר היה ממוקם ממש קרוב לאצטדיון כך שגם כשעונת הפוטבול הסתיימה עדיין היינו עמוסים באוהדי הוקי וכדורסל. הרווחתי מספיק כסף כדי לשלם את שכר הדירה בקלות, וגם את כל הדברים שמלגת הלימודים שלי לא כיסתה. לא הפריע לי לנענע את הישבן קצת, כל עוד זה שילם את החשבונות.
רק כשהייתי במלתחות בחלקו האחורי של הבר ולבשתי את תלבושת המעודדת המטופשת נזכרתי שהטלפון שלי צלצל קודם.
מצמצתי בהפתעה כשראיתי שהיו לי חמש שיחות שלא נענו מאזור חיוג 502. לא יכולתי לחשוב על סיבה שמישהו מקנטקי ינסה להשיג אותי, שלא לדבר על העובדה שבכלל לא היה להם את המספר שלי. לא היו הודעות קוליות או הודעות טקסט אז פשוט תחבתי את הטלפון לחזייה, שם הוא יישאר כל המשמרת, ואמרתי לעצמי שאנסה לצלצל למספר הזה מחר.
פיזרתי את השיער השחור שלי ותקעתי סיכה נוצצת מקדימה כשקולה הדביק ממתיקות של לורן עלה מאיזשהו מקום מעבר לכתפי. לא הייתה לי טיפה של סבלנות אליה היום אז פשוט חשקתי שיניים והסתובבתי לכיוונה.
היא התאימה בדיוק לבר מהסוג של ה'גול ליין'. היא הייתה פנטזיית המעודדת של כל בחור, רק בוגרת ועם חזה סיליקון במידה דאבל די. היה לה שכל של בובה עם ראש מתנדנד מהסוג ששמים על לוח המחוונים ברכב, ובשום אופן לא הצלחתי להבין למה היא התעקשה להתנצח איתי תמיד, היא הרי אף פעם לא ניצחה. וחוץ מזה, היא הייתה נמוכה ממני במשהו כמו שישה סנטימטרים, ואפילו יותר כשנעלתי את העקבים הדקיקים שעזרו להגדיל לי את הטיפים, ותמיד בסופו של דבר הסתכלתי עליה מלמעלה. גם מטפורית וגם מעשית.
"מה קורה, איידן?"
"עובר עליי יום מחורבן, לורן. מה את רוצה?"
היא שיחקה בקצות שערותיה באופן שגרם לי לרצות לתלוש לה אותן מהראש, קווצה בלונדינית מושלמת אחרי קווצה.
"יש מצב שתעשי לי טובה פיצי־פיצי־פצפונת?"
גלגלתי עיניים וטרקתי את דלת הלוקר שלי מאחוריי. "אני כבר עובדת כל סוף השבוע, אז אני לא יכולה להחליף אותך."
היא מצמצה בעיניה הכחולות הגדולות, ובחיי שבאותו הרגע היא פשוט קיבעה את השנאה שלי אליה לנצח נצחים. הכרחתי את עצמי לקחת נשימה עמוקה כי ידעתי שאני לא חושבת בהיגיון ומתרגזת בלי שום סיבה נראית לעין.
"לא, זה משהו אחר. חשבתי שאולי תוכלי לדבר עם ג'ט ולבדוק אם יש מצב שהוא יסדר לי ולכמה חברות לראות את ההופעה של בריאן ווקר באוגדן. יש לו קשרים, נכון?"
בריאן ווקר היה זמר פופ, מהז'אנר של ג'סטין ביבר, רק הרבה פחות מפורסם. לא היה שום סיכוי בעולם שאשאל את ג'ט אם הוא יכול להכניס את הסתומה הזאת והחברות שלה להופעה.
"למה שלא תשאלי אותו בעצמך?״ חלפתי על פניה בזעף. ״הוא אמר שאולי הוא יקפוץ לבירה הערב."
היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח. "אני לא יכולה לדבר איתו."
זה גרם לי לעצור במקום ולהסתכל עליה בבלבול.
"למה לא, לעזאזל? הוא כאן כל הזמן. אני יודעת שהגשת לו בירה כמה פעמים."
היא הנידה בראשה כאילו הייתי סתומה גמורה והחליפה חיוכים עם אחת החברות שלה. "אוי, איידן, את כזאת מתוקה. זה כל־כך חמוד שאת מסתובבת עם כל הבחורים הסופר־לוהטים, חתיכי העל האלה, ולמרות זאת אין לך מושג איך לסובב אחד מהם על האצבע הקטנה שלך. אם אבקש מג'ט טובה הוא ידע שאני יודעת מי הוא, ומעריצה את הלהקה שלו. אם אני רוצה שהוא ישים לב אליי אני צריכה להתעלם ממנו, ולהתנהג כאילו הוא לא משהו מיוחד. אחרת אהיה כמוך, תקועה לנצח באזורי הידידות ויוצאת עם בחור שלובש אפודות צמר בשלל צבעי הקשת."
הייתי המומה כל־כך שפשוט בהיתי בה. הייתי די משוכנעת שכל הדם עלה לפרצוף שלי. קודם כל הייתי בהלם שהיא מתעניינת בג'ט אחרי שממש לא מזמן היא התעניינה ברול וספגה תבוסה אכזרית מידיה של שו. ושנית, שיש לה החוצפה להעביר ביקורת על אדם או על הטעם שלי בגברים.
לורן עוצבה באופן מיוחד למלא את תפקיד ה'רעייה לראווה' שבעלה יבגוד בה ברגע שתאבד את יופייה. לא היה לה מושג איך נראה עתיד אמיתי או מה יש לגבר יציב כמו אדם להציע.
עמדתי לשחרר עליה הוריקן של חרא. הייתי מוכנה לפרק אותה מילולית, ואולי גם פיסית, במצב הרוח שבו הייתי שרויה. אבל לוּ, המאבטח של הבר, תחב את ראשו פנימה ואמר לנו להזדרז, והדחף התפוגג מייד. הוא אמר שיש אוטובוס שלם של בחורים שיצאו מהעבודה ובאו לבלות. תשלום החשבונות שלי היה חשוב לי יותר מאשר להעמיד את לורן במקומה. בדרך הישרה והנחושה שבחרתי לעצמי לא היו תחנות לעצור כדי לכסח שרלילות.
הענקתי לה חיוך קפוץ שפתיים והפטרתי מעבר לכתפי, "ואני חושבת שזה ממש מתוק איך שאת מריירת על כל חתיכי העל הסופר־לוהטים האלה שאני מסתובבת איתם, כאילו שיש לך סיכוי אפילו להיות ידידה של מישהו מהם. הבחורים האלה יודעים לזהות זיוף מקילומטרים, לורן, ובגלל זה, למרות כל היתרונות שלך," כאן שלחתי מבט מזלזל אל הציצים המאוד מזויפים שלה, "הם לא שמים עלייך."
פסעתי אל אזור העבודה שלי בתקווה שכל הדיבורים האלה על בקשת טובות מג'ט הגיעו לקיצם. הבחורים באמת ידעו לזהות זיוף, למעשה, ראיתי אותם עושים את זה יותר מפעם אחת. עד כמה שזה נגע לי, זה היה נס שהם עדיין חשבו שאני כזאת ילדה טובה, והחשיבו אותי ראויה לחברות ולהגנה שלהם, ואם הייתי צריכה ללמוד לאהוב אפודות כדי שההצגה תוכל להימשך, אז בבקשה, זה מה שאעשה, ואעשה זאת עם חיוך על הפנים.