מנגינת החיים

1

לקחתי נשימה עמוקה.

אני אעשה את זה. אין לי טעם להמשיך לחיות, אני לא אחסר לאף אחד. אף פעם לא הייתי חסר למישהו, להיפך, תמיד חשבתי שלאנשים טוב יותר בלעדיי.

המחשבה על חוסר נחיצותי הכאיבה לי, אם כי ידעתי שהיא נכונה. אף אחד לא התגעגע אלי מעולם ואף אחד גם לא יתגעגע אלי. כל שיכולתי לעשות היה רק לקוות שלפחות בשביל אמא אנשים יבואו להלוויה, שיערתי שלא יהיה לה נעים אם אף אחד לא יבוא להלוויה של הילד שלה.

אולי היא תחליט לאמץ ילד נורמלי, ילד טוב, ילד שלא דומה לי בשום דבר, ילד שלא יזכיר לה אותי. כן, הוא יוכל להיות טוב בשבילה. המחשבה האופטימית הזו מילאה אותי בכוח.

אחזתי בסכין החדה שבחרתי בקפידה, מעל לשורש כף ידי ועצמתי לרגע את עיני. רוגע אפף את גופי. כל שנותר לי היה רק לחתוך. לקחתי נשימה עוד עמוקה ויציבה. הרגשתי מוכן.

לא רציתי לחיות יותר, כל הסבל שעברתי וכל הסבל שגרמתי לאחרים היה די והותר מבחינתי. לעולם יהיה טוב בלעדיי.

הבטתי ביד שלי, היא לא רעדה כלל למרות שהיא ידעה שבעוד רגעים ספורים הדם לא יזרום בה ויחייה אותה עוד, כיוון שהלב שלי יעצור מלכת.

לא כתבתי מכתב פרידה, לא רציתי שהמכתבים יגיעו בטעות לפני הזמן הנכון ומישהו יספיק להציל אותי, לא רציתי תקלות במוות. חלק בי אפילו חשב שאני לא חשוב מספיק כדי שגם אם מישהו יראה את המכתב בזמן, הוא יבוא להציל אותי.

ליקקתי את שפתי התחתונה ונעצתי את הסכין בחוזקה בידי, בנחישות וללא היסוס, משכתי וחתכתי לעומק ככל יכולתי באיטיות. התעלמתי מהכאב שפעם בגופי, לא נתתי לו להפריע לי במלאכה, נתתי לו להזין אותי.

החזרתי את הסכין אל נקודת ההתחלה ועברתי על החתך שיצרתי בכוח בניסיון להגדיל ולהעמיק אותו. הבטתי מהופנט בדם שהשפריץ בבת אחת מהחתך העמוק. מפלים של דם יצאו ושטפו, לכלכו את רצפת החדר שלי וצבעו אותו באדום. בסכין שבידי כמעט ולא נשאר סימן לצבעה המקורי, ידיי היו חלקלקות מדם. חייכתי.

בקרוב כל הסבל שלי ייגמר. אני לא ארגיש בודד, חסר טעם ותכלית, לא אבקש למות כל הזמן כיוון שבעוד רגע בקשתי תתגשם, עוד רגע ואני אהיה מת.

הדם המשיך לזלוג מידי השמאלית, השניות חלפו והפכו לדקות, נשימותיי נעשו איטיות ושטוחות, הדופק הלם באוזניי. בשלב הזה החדר הסתחרר סביבי או שאולי אני התנודדתי, ראייתי התערפלה והתווספו אליה נקודות שחורות רבות שאט אט התרבו וחסמו לי את שדה הראייה כמעט לחלוטין.

חיכיתי.

לא עבר זמן רב עד שרגליי לא הצליחו להחזיק אותי יותר ונפלתי על הרצפה, זה היה יכול להיות כואב אלמלא הייתי במצב בו הייתי כעת. במצבי הנוכחי בקושי הרגשתי את ההתנגשות ברצפה, מה שכן הרגשתי היה הקור. היה נדמה לי ששמעתי את קולה של אימי לוחש לי ממקום רחוק כלשהו, אך כבר היה מאוחר מדי.

'להתראות עולם' חשבתי וחייכתי אל המוות.

היה חשוך וקר. אחר כך היה אור לבן ומסמא, היו קולות, צעקות, היה נדמה לי ששמעתי בכי, היו עוד צעקות, הגשתי בבהלה סביבי, בדחיפות, היו תנודות ומשבי רוח קלים על גופי ושוב הכול החשיך ולא נשמע אף קול.

לא ראיתי דבר מלבד שחור. שמעתי קולות, הם דיברו בלחישות מהוסות וחלושות, היו צפצופים לא ברורים וצורמים, שמעתי גם צעדים שהתרוצצו על הרצפה.

נדרכתי למשמע הקולות וחיכיתי בחוסר שקט, קיוויתי שהחיים שמעבר יהיו טובים יותר מהחיים שהיו לי. הם חייבים להיות טובים יותר, אחרי הכול מכאן אין יותר לאן ללכת. אזרתי אומץ.

בסדר, אני מוכן.

פקחתי את העיניים שלי לאט, בהתחלה מצמצתי וניסיתי להתרגל לאור שהיה בהיר מדי לעיני לאחר החשכה הממושכת. כשפתחתי את עיניי לבסוף ללא הצורך בלמצמץ ללא הרף, הדבר הראשון שראיתי היה את אמא יושבת על כיסא פשוט מברזל, פניה קבורות בין ידיה, כתפיה הדקות רעדו ללא שליטה והיא בכתה ללא קול.

רגע אחד. אמא? מה היא עושה פה? הייתי מבולבל לנוכח מה שעיני ראו. מתי אמא הספיקה למות? למה היא בכלל מתה? מה קורה כאן?

זעתי במקומי כשהפאניקה השתלטה עלי. כנראה עשיתי רעש כיוון שאמא הרימה את ראשה ונעצה בי עיניים גדולות, אדומות ונפוחות, הנחתי שהיא בכתה זמן רב. מתחת לעיניה עורה היה כהה, לא ידעתי שבעולם שמעבר יש שקיות מתחת לעיניים.

"מייקי?" קולה של אימי היה שילוב של תדהמה ותקווה. היא נגעה קלות בזרועי והעבירה את אצבעותיה בעדינות על עורי החיוור, מגעה היה עדין כאילו היא פחדה שאשבר תחתיה, אך הוא היה מספיק כדי להוכיח לה את הימצאותי, גופי הצטמרר תחת מגעה.

"מה את עושה פה?"

הצטערתי שפתחתי את פי. הקול שלי נשמע נורא, הוא היה צרוד ומחוספס, כאילו לא נעשה בו שימוש זמן רב מדי והוא העלה חלודה. ניסיתי להרגיע את עצמי במחשבה שהוא בסך הכול זקוק לקצת זמן להסתגל אל המעבר לעולם החדש שלי. התירוץ לא הצליח להרגיע אותי, מוחי התעקש שמשהו לא בסדר. למה הקול של אמא נשמע בדיוק כמו בעבר? האם יכול להיות שהיא התעוררה לפני למרות שאני מתתי לפניה?

לעזאזל, משהו לא היה נראה לי הגיוני. יותר נכון, שום דבר לא היה נראה לי הגיוני.

"מה זאת אומרת מה אני עושה כאן?" עיניה של אמא התכווצו לכדי חריצים דקים וכועסים, קולה נשבר כשהיא קראה "הילד שלי ניסה להתאבד, אני מצאתי אותו בחדרו חסר הכרה טובע בדם של עצמו. האמבולנס לקח אותו מיד לבית החולים ושם הם ניסו להשאיר את הילד שלי בחיים, ואני לא אהיה איתו?" היא נשמעה כעוסה, חסרת אונים ומותשת ואילו גופה נראה כמי שירד ממנו משא כבד. לקח לי כמה שניות להבין למה.

עיני נפערו בבעתה. אוי לא. בבקשה לא.

ההבנה חלחלה בי לאט. באותו הרגע זיהיתי את קולות הצפצופים ו- רחרחתי את האוויר. הריח, איך לא שמתי לב? הבטתי סביבי, הייתי בתוך חדר שקירותיו היו צבועים בלבן, הווילון שתחם את החדר שלי היה פתוח וראיתי חדרים דומים לשלי משני צידי ואנשים התרוצצו סביב. עצמתי עיניים, לא נתתי לפאניקה להשתלט על גופי עד שלא מיקדתי את מבטי בשנית על האנשים שהתרוצצו מחוץ לווילון חדרי, יותר נכון על הלבוש שלהם. כשראיתי את המדים לא יכולתי לעצור את החרדה שהחלה למלא את גופי.

אני חי. זה לא היה אמור לקרות, אני צריך למות. אני לא יכול לחיות, אני צריך להיות מת. עכשיו. מת.

ואיכשהו- הייתי בחיים.

החזה שלי כאב והקשה עלי לנשום, הרכנתי את ראשי והסתכלתי על עצמי. שכבתי על מיטה עם מצעים בצבעי תכלת ולבן, ועל גופי פיג'מה של בית חולים בצבעים זהים. מבט נוסף הראה לי שאני מחובר לכל מיני חוטים ומכשירים, זיהיתי את הצינור של עירוי הנוזלים ואת מנג'טת לחץ הדם, חוץ מהם היו עוד צינורות ומכשירים שלא הכרתי ולא טרחתי להעמיק בהם. הבטתי ביד שאותה חתכתי, היא הייתה חבושה בתחבושות לבנות שהגדילו את היד שלי פי שלושה ממה שהייתה, הייתי בטוח שמתחת לכל התחבושות השמנות אוכל למצוא תפרים, שיערתי שאפילו כמה תפרים.

ממש נפלא, נראה שהם עשו את כל המאמצים להשאיר אותי בחיים. גנחתי באומללות.

אמא נבהלה כל כך שהיא קפצה במקומה, הכעס שלה בנוגע לניסיון התאבדותי נשכח בין רגע ואת מקומו החליפה בהלה היסטרית "אני אלך לקרוא לרופא" היא אמרה בקול לא יציב לאחר שעיניה התרוצצו על גופי בחיפוש אחר בעיה כלשהי.

"את לא חייבת" מלמלתי עדיין בקול הנוראי שגרוני הפיק.

שנאתי את המבט שבו אמא הביטה בי. היא הסתלקה משם במהירות אך לא לפני שהיא לחשה לי, כמעט בתחינה, שלא אעשה דבר עד שהיא תחזור עם הרופא.

נאנחתי, לפחות ניסיתי להיאנח מה שיצא ממני היה מין קול מוזר ומגרגר שלא מצא חן בעיני. למען האמת, לא חשבתי שיכולתי לעשות משהו גם אם הייתי רוצה. הרגשתי חלש, גופי היה כבד כל כך שבקושי הצלחתי להניע את איבריי, נוסף על כך הייתי מחובר לים של חוטים שהיו מפריעים לי בדרך, במידה והייתי מצליח לקום. לפחות לא הייתי צריך להמתין זמן רב, אמא חזרה אחרי פחות משתי דקות כשלצידה מי ששיערתי שהוא הרופא המטפל שלי. הוא היה רזה וגבוה מאמא ביותר מראש, ונראה בשנות הארבעים לחייו.

עד מהרה אמא והרופא עמדו ליד מיטת המטופל, כלומר, אני. הרופא הישיר אלי מבט לרגע, מיהר להסתכל ולגעת במכשירים סביבי וחזר להביט בי, מבטו היה בוחן ואני השבתי לו במבט נועז משלי. לבסוף הוא ביקש מאמא בשקט שתחכה בחוץ.

ברגע שהיא הייתה רחוקה מספיק הוא התקרב למיטה שלי. היה לו שיער חום מקורזל ועיניו חומות עם קמטי חיוך, הייתי יכול לטעות ולחשוב שהוא איש נחמד, הוא היה יכול להיות נחמד גם בעיני אלמלא העובדה שהוא היה ככל הנראה האדם ש"הציל" אותי ממוות.

העברתי עליו את מבטי- הוא היה לבוש חלוק לבן של בית החולים ועליו הייתה מוצמדת תגית עם שמו. ד"ר גראנט לארוי.

ד"ר גראנט התעסק בצינורית שהייתה מחוברת ליד שלי ושאל מבלי להביט בי "איך אתה מרגיש?"

לא עניתי לו.

הוא נאנח והסב אלי את מבטו "אתה כועס? אתה עדיין רוצה למות?" לא ציפיתי לשאלה שלו, נשארתי לרגע חסר מילים. חשבתי על שאלתו, אני מוכרח לומר שכן, לא ממש רציתי לחיות. אבל אחרי שראיתי את המבט הכאוב על פניה של אמי, אחרי שראיתי כמה היא נראתה שברירית ואבודה, לא ידעתי אם אני אהיה מסוגל לנסות להתאבד בשנית, אבל גם לא רציתי לחיות.

"לא יודע" אמרתי לבסוף והוספתי אנחה מתוסכלת משלי.

ניתקתי את קשר העין עם הרופא, השקט היה כל כך מוחשי שיכולתי לחשוב שהוא הלך, רק שלא שמעתי צעדים המעידים על התרחקותו.

"למה עשית את זה?" כשהרמתי את מבטי, ראיתי שד"ר גרנאט הביט בידי הנתונה תחת התחבושות, היה עצב בקולו. כאילו כאב לו על כך שרציתי- שאני רוצה למות. לפתע הרופא נעלם ובמקומו ראיתי את אבא שלי, ידעתי שזה מה שאבא היה שואל אותי אם הוא היה עדיין בחיים. סילקתי את התמונה בכעס מראשי.

"רע לי" אמרתי וניסיתי לשלב את ידי על חזי, שכחתי שהפעולה בלתי אפשרית משתי סיבות, הראשונה הייתה שהייתי מלא בצינורות, חוטים ומכשירים, השנייה הייתה שלא היה לי מספיק כוח כדי להתנגד להם "אני שונא את החיים, אני לא מרגיש שטוב לי בהם או שאני נהנה. אני רק סובל, כל יום הוא עוד סבל מבחינתי".

לא ידעתי למה דיברתי, אולי מהעייפות שבה גופי היה שרוי לא הצלחתי לעקוב אחרי פליטות הפה של עצמי "בבקשה תשכח את מה שאמרתי".

מובן שהוא לא הסכים לשכוח "למה לא סיפרת למישהו מה אתה מרגיש? למה לא סיפרת לאמא שלך? אנשים יכלו לנסות לעזור לך". הסקתי מדבריו שהוא הספיק לדבר עם אמא והיא כנראה אמרה לו שהיא לא ידעה איך אני מרגיש, שהיא לא מבינה את מה שעשיתי.

"אתה היית מספר למישהו אם היית אני?" השאלה נשארה תלויה באוויר ללא מענה.

שתיקה קלה השתררה בחדר מלבד רעשי הרקע של המכונות. הוא בטח חשב כמוני, הוא לא היה מספר, אבל אולי הוא גם חשב שהייתי צריך לדבר עם מישהו, נניח עם החברים שאין לי.

"לא היית צריך לעשות את זה. לא מתאבדים, מוות הוא לא פתרון" הרופא אמר לבסוף, הוא נענע את ראשו מצד לצד כאילו באמת היה לו עצוב מההחלטה שקיבלתי "בנוגע לשאלתך, כן, אני הייתי מדבר עם מישהו".

העברתי כמעט שבוע בבית החולים. ד"ר גראנט הגיע כל יום כך שנפגשנו הרבה פעמים, השיחה הקודמת איתו לא חזרה, בשבילה הגיע אדם אחר, אדם שאפילו לא זכרתי את שמו, רק ידעתי שהוא פסיכיאטר. הוא ישב לידי ודיבר איתי על מה שחשבתי והרגשתי לפני שניסיתי להתאבד ועל מה שאני מרגיש כעת, כיוון שלא הייתי מעוניין בפגישה, עניתי בתמציתיות עד שלבסוף הוא הלך.

לעומתו, התחלתי לחבב את ד"ר גראנט, הוא תמיד היה בא למיטה שלי בחיוך, דואג לי ומתלוצץ איתי. לא הייתי בטוח אם הוא עשה זאת כי הוא באמת אדם נחמד או כי הוא רוצה להראות לי שלא רע בחיים, כך או כך הערכתי את המאמץ.

את רוב זמני ביליתי בבדיקות למיניהם, צילומים, בדיקות דם, החלפת תחבושות (מה שנתן לי הזדמנות להציץ בתפרים שעיטרו את ידי לאורכה) ועם המון צינורות שהכניסו לי לגוף חומרים שיעזרו לי לחזור לעצמי, את זמני הפנוי העדפתי לבלות כשראשי קבור בין דפי הספרים שקיבלתי. באחד המקרים בהם אמא התרוצצה סביבי בדאגה התלוננתי על המחסור בספרים שלי, עוד באותו היום אמא חזרה אלי כשעל גבה תיק גב שחור עמוס בספרים שלי מהבית ואפילו עם כמה ספרים חדשים שהיא עצרה כנראה לקנות באחת החנויות שבדרך. ספרים הם בין הדברים היחידים בעולם שעושים לי טוב, הם משפרים את הרגשתי וגורמים לי לשכוח את המציאות שבה אני חי, את החיים העגומים שלי והם לוקחים אותי איתם למחוזות אחרים ורחוקים עם בעיות גדולות וחשובות הרבה יותר משלי.

תמיד רציתי להיות אחד מהם, להיות מישהו משמעותי שמציל אחרים. חלומות הם דבר יפה. אני לא מאמין בחלומות, חלומות לא באמת מתגשמים, הם רק מכאיבים.

בפעמים הבודדות שאמא לא הייתה איתי, היא הייתה חוזרת לבית כדי להביא דברים שהיו חסרים לנו, היא חזרה תמיד עם הרבה אוכל שאותו היא חילקה לי, לד"ר גראנט ולצוות הרפואי במחלקה שלי.

השתחררתי עשרה ימים לאחר הגעתי, מסתבר שהייתי שלושה ימים חסר הכרה בטיפול נמרץ, ד"ר גראנט יחד עם הפסיכיאטר אמר שאיבדתי הרבה דם ושהמצב שלי לא היה טוב, לא ידעו מתי אתעורר, אם אתעורר. אחרי שלושה ימים המצב התייצבתי קצת והעבירו אותי למחלקה שבה הוא עבד, אחרי יום נוסף התעוררתי. השאירו אותי עוד שישה ימים להשגחה ושיקום אחריהם שיחררו אותי הביתה.

האדם היחיד שנפרדתי ממנו לשלום היה ד"ר גראנט. הוא חייך אלי וליווה אותי לדלפק האחיות במחלקה בו אמא חיכתה לי, כשידו מונחת על כתפי כאילו אנחנו חברים טובים. לפני שנפרדנו הוא אמר לי בקול שקט כך שרק אני יכולתי לשמוע "תשמור על עצמך, מייק" עיניו הכהות חייכו אלי ברוך ובחמימות "גם בזמנים קשים". הנהנתי ואילצתי את עצמי לחייך.

לאמא לקח יותר זמן להיפרד, היא עברה בין כל הצוות הרפואי שטיפל בי והודתה להם אישית, הם התלוצצו איתה שמעכשיו הם יצטרכו לאכול שוב את האוכל של בית החולים והם נפרדו בחיוכים. כשאמא הגיעה אל ד"ר גרנאט, מסיבה כלשהי התודה שעל פניה הפכה לדמעות. הסבתי את מבטי בכאב כשראיתי שאמא דומעת, וד"ר גראנט דיבר איתה בקולו המרגיע והשלו.

הנסיעה לבית עברה בשקט, לפחות בהתחלה. מהרגע שנתקענו בפקק ארוך ונוראי, השקט החליט שנמאס לו להיות איתנו והוא הסתלק.

הבטתי באמא וראיתי שידיה אוחזות בהגה בחוזקה, הן הלבינו מעוצמת הלפיתה. הייתה לי הרגשה לגבי הבאות, לקחתי נשימה עמוקה וספרתי לאט עד שלוש בליבי. אחת... שתיים... שלו-

"למה עשית את זה?" אמא לחשה בקול רועד כשהיא לא הצליחה לעצור את עצמה יותר "למה? אני רק רוצה שתגיד לי למה".

"אני לא רוצה לדבר על זה" עניתי בהסתייגות, הכרחתי את עצמי להסב את מבטי והסתכלתי על הנוף שלא התחלף בחלון המכונית.

"מייק, אני מדברת איתך. אני רוצה הסבר" היא סובבה אליי חצי מגופה, ידיה נשארו על ההגה אך עיניה לא השקיפו על הכביש, הן היו נעוצות בי בתחינה. "למה? מה היה לך רע בחיים?"

"מה אכפת לך?" התפרצתי לפתע בכעס למרות שלא התכוונתי לקחת חלק בשיחה מלכתחילה "לא תוכלי לשנות דבר, לא טוב לי וזהו". שילבתי ידיים רועדות על החזה ולקחתי עצמתי עיניים בכוח, ניסיתי להרגיע את עצמי ואת פרץ הכעס הפתאומי שלי.

"אני אמא שלך, אתה לא תדבר אלי בגסות" היא השיבה בכעס אימהי משלה, יכולתי לשמוע מאחוריו את הכאב שהיא ניסתה להסתיר מפני "למה לא היה לך טוב? כעסת בגלל שלא הרשיתי לך להירשם ללימודי הסיף?"

"גם, אבל-"

אמא סובבה את גופה בחזרה לתנוחתו הקודמת "אתה לא צריך לנסות למות בגלל לימודי סיף. זה כל כך טיפש-" היא עצרה בעצמה לפני שהיא סיימה את המילה האחרונה, שיניה ננעצו בשפתה התחתונה ועיניה חיפשו את מבטי דרך המראה.

נשפתי אוויר מהאף בתסכול, ידעתי מה היא רצתה לומר. טיפשי. היא אף פעם לא תבין אותי, אף אחד לא מעולם לא הבין אותי. "אני עדיין לא מרשה לך" היא הוסיפה כבדרך אגב.

וואו. נמאס לי.

"אני לא מדבר איתך יותר" ידעתי שאני נשמע כמו ילד קטן ובאותו הרגע זה ממש לא היה לי אכפת. נעצתי את ציפורני ידיי בעורי בחוזקה בניסיון להרגיע את עצמי ובהיתי מבעד לחלון הרכב רק כדי שלא אצטרך ליצור קשר עין בזמן הקרוב עם אמא.

אנשים לא מתאבדים רק בגלל שלא נתנו להם ללמוד סיף, אפילו שזה היה חלום שלי. לאנשים שמתאבדים יש הרבה סיבות לרצות למות. לא סיבה אחת. החיים שלי היו רצף של אירועים שהרע בהם גבר על הטוב, היו יותר מדי שברים ורסיסים בעבר שלי, היה לי קשה להמשיך לחיות כשכמעט בכל רגע שעבר נפגעתי מרסיס חדש כשהפצעים מהרסיסים הישנים שלי מעולם לא החלימו. היא לא באמת יכולה להבין איך אני מרגיש.

אחרי כמה דקות בהם המכונית הייתה דוממת ואמא הבינה שהשיחה נגמרה, היא אמרה בקול רגוע שלא הבנתי מאיפה היא הצליחה לגייס "אתה תתחיל ללכת לפגישות קבועות עם פסיכולוג. מחר בשעה עשר תתקיים הפגישה הראשונה שלך עם ד"ר בראון".

"מה?!" קפצתי כל כך גבוה שהראש שלי נחבט בגג המכונית, פלטתי אנקת כאב ושפשפתי בהיסח הדעת את ראשי.

"זה לא נתון לדיון" עיניה ננעצו בחזרה בכביש בריכוז מוגזם, בקושי זזנו, המכונית נסעה באיטיות שכמעט הוציאה אותי מדעתי.

הכעס והתסכול בעבעו בתוכי. אני שונא פסיכולוגים. אני כל כך שונא אותם. הם לא מועילים לאף אחד, הם מחטטים לך בחיים והופכים אותם לגרועים יותר. החיים שלי לא מספיק איומים גם בלעדיהם?

לא הייתי מסוגל יותר לשמוע דיבורים, הייתי זקוק לשקט, הייתי צריך להירגע. גיששתי בידי מבלי להסתכל אחר האוזניות שהשארתי בדלת המכונית, יש לי זוג אוזניות שאני משאיר באופן קבוע במכונית למקרה הצורך. תפסתי את האוזניות ודחפתי אותן לאוזני בכעס, חסמתי את הרעש של העולם ובעיקר את של אמא בשירים מהטלפון שלי.

כשהגעתי לבית גיליתי שחלו בו שינויים קלים. בהתחלה עמדתי נטוע במקומי מהפתעה. כל הסכינים נעלמו, מבט קצר סביב גילה לי שהם הוכנסו לאחד הארונות במטבח והוא ננעל עם מנעול כך שלא תהיה לי גישה אליהם.

עצמתי עיניים בכעס והכרחתי את עצמי לקחת נשימה עמוקה. לא אמא, אני לא אנסה לחתוך את עצמי עם סכין מטבח. הגעילה אותי המחשבה לקחת סכין המשמשת לעזר באוכל ולחתוך בעזרתה את גופי, למרות שהסכינים החדות של הבשר קרצו אלי לפעמים. כמובן שגם הן נעלמו באורח פלא. אמא כנראה נעלה גם אותן או שאולי היא דאגה להשמידן, רק ליתר ביטחון.

אמא הסתכלה עלי וכחכחה בגרונה "כפי שאתה רואה, ערכתי שינויים קלים בבית. אני מקווה שתתרגל אליהם במהירות".

שינויים קלים. כן, בטח.

"מה אם ארצה לחתוך?" הרמתי גבה בתוכחה.

אמא נבהלה כל כך שהצבע אזל מפניה במהירות מדאיגה. מיד הבנתי שהיא פירשה את דברי לא נכון ומיהרתי להבהיר את כוונתי "התכוונתי לאוכל. מה אם ארצה לחתוך סלט?"

"יש סכינים מפלסטיק" קולה של אמא רעד כשדיברה, הרגשתי שערערתי אותה.

בכל זאת המשכתי והתעקשתי "ואם ארצה לחתוך בשר?"

"בקש ממני ואחתוך לך" למרות ערעורה, אמא לא נכנעה.

"אמא-"

"אני אחתוך לך או שתנסה לחתוך עם סכין מפלסטיק" היא אמרה בקול נחרץ ושמה סוף גם לדיון הזה. היא לא הייתה מוכנה לשמוע את המחאות שלי, היא כנראה חשבה שכל סכין שנמצאת בקרבתי מובילה אותי לסכנת מוות, או לכל הפחות לניסיון אובדני שני.

הלכתי לחדר שלי בתסכול, טרקתי את הדלת מאחורי ונשכבתי על המיטה כשידיי שלובות על חזי בזעם, הייתי חייב לסדר את המחשבות שרצו בראשי. עצמתי עיניים וניסיתי להירגע ולחשוב. אך במהרה משהו הפריע לי, הזדקפתי במקומי וקמתי מהמיטה בהיסוס. בצעדים שקטים הלכתי אל פתח חדרי ופתחתי את הדלת בשקט, צמצמתי את עיני בריכוז. שמעתי קולות בכי. כיוון שהיו בבית שני אנשים בלבד ואני לא בכיתי, מקור הבכי היה יכול להגיע רק מאמא והיא בטוח בכתה בגללי. שוב.

רציתי ללכת אליה ולעטוף אותה בחיבוק מגונן ומנחם, חיבוק מהסוג שבן אמור לתת לאימו. ריסנתי את עצמי ובמקום לחבק אותה סגרתי את דלת החדר בחולשה, ידעתי שהיא לא תרצה שאראה אותה מתפרקת, עדיף שאתן לה להירגע לבד, אני רק אחמיר את המצב.

הנחתי את כפות ידי על אוזני בכוח וניסיתי לחסום את יפחותיה החנוקות של אמי, בעיניי רוחי יכולתי לראות את הדמעות המלוחות זולגות על תווי פניה העדינים.

באותו הרגע שנאתי את עצמי כל כך. ידעתי שאני לא מועיל לאף אחד, רק עשיתי נזק. הלב שלי נשבר מהידיעה שאפילו את אמא שלי אני לא מפסיק לאכזב, פגעתי בה שוב ושוב ושוב, לא הגיע לה בן כמוני. לאף אחד לא מגיע בן כמוני.

הרמתי את מבטי בכאב ונעצתי את עיניי בתמונה ממוסגרת של משפחתי, כשהיא עוד הייתה שלמה. מסגרתי את התמונה והנחתי אותה בכוונה במקום בולט על הספרייה בחדר שלי, כדי שלעולם לא אשכח אותנו, שלא אשכח אותו. מבטי נעצר על אבי. שהביט במצלמה בחיוך גדול. הלוואי שהוא היה פה. הכול היה שונה אם הוא רק היה איתנו. אמא צריכה אותו. אני צריך אותך, אבא.