הזדמנות

פרק 1

תמיד ידעתי שאני מכושף. כשרציתי לעשות דברים, הכישוף עצר אותי: ככה הוא פעל. ביום שהחלטתי להשתחרר ממנו ירד הערב ואני, ברגע עז של כישוף, יצאתי לשוטט לבד וכמה שעות אחר כך התיישבתי בבר שמוכר יין בכוסות. כששתיתי את הכוס השנייה הכישוף שלי הרפה מעט את אחיזתו. ואז עשיתי את מה שעשיתי יום־יום במשך חודש לפחות: פתחתי את הארנק ושלפתי פתק שבו היו רשומים מספרי טלפון של שלוש מכשפות. "אחת היא מכשפה של פעם, השנייה מודרנית ולשלישית יש שיטות משלה," אמרה לי לוס, חברה יקרה אבל לא קרובה, כשנתנה לי אותם.

אמרתי: "תמיד ידעתי שאני מכושף," אבל זה לא מאה אחוז נכון: לקח זמן עד שהידיעה הזאת הפכה לוודאות. הייתי אומר "הפכה למודעות," אבל זה לא יהיה נכון, כי זה לא שקודם היא הייתה לא מודעת; אצטרך לומר זאת כך: ידעתי שאני מכושף, ולכן פתאום ידעתי את זה. זו תחושה מוכרת, לדעת פתאום את מה שידעת תמיד. זה מה שאדיפוס מרגיש כשהוא מגלה מי הוא. או כשמישהו שנבגד על ידי מישהו שהוא כבר ידע — בלי לדעת זאת — שיבגוד בו. הוא לא ידע, אבל ידע. "ידעתי!" אומר מישהו. או: "זה היה ברור!" מרגע שידעתי שתמיד ידעתי שאני מכושף הרגשתי מין מתח בין הקלה לדאגה כבדה, ואז התחלתי לחשוב שאולי מכשפה תוכל לפתור את הבעיה שלי. כל זה קרה תוך כמה ימים: הוודאות והשגת הטלפונים. כשביקשתי מלוס את הטלפונים, האמת שרציתי שהיא תהיה המכשפה, כי חשדתי שהיא מכשפה. חשדתי כי היא אסטרולוגית ויש קרבה מסוימת בין שני המקצועות, אבל לא רק בגלל זה: זו הייתה תחושת בטן. ניסיתי לגרום לה להבין את זה בלי שאגיד את זה; היא חמקה מהרמיזות שלי בחינניות עתיקה עד שבסופו של דבר אמרה לי: "אני לא מכשפה..." — "אבל היית יכולה להיות..." אמרתי לה, ואפילו הרהבתי עוז: "תמיד חשדתי שגם את מכשפה." היא הסמיקה מעט מגאווה ואמרה: "טוב, הייתי יכולה להיות, אבל בחרתי בדרך אחרת... ברור שבמובן מסוים אני כן, ואם תרצה אני יכולה לנסות... אבל לא, אני לא יכולה, אני מכירה אותך יותר מדי טוב."

שמחתי שהיא אישרה את תחושת הבטן שלי, כי ידעתי, אבל התאכזבתי שלוס סירבה להיות המכשפה שלי, כי זה היה יכול להיות פתרון מוחץ לבעיות שלי. וחוץ מהאכזבה, נוצרה בעיה מעגלית: הייתי צריך לעשות משהו — להתקשר למכשפה — אבל לא יכולתי לעשות דברים בגלל הכישוף. לא את כל הדברים, אבל כן פעולות נחרצות ונחושות כמו להתקשר למכשפה. כך שישבתי ושתיתי כוס יין ובהיתי בטלפונים של שלוש המכשפות, ונראה שאחרי חודש בלי להעז, הייתי מוכן לחייג לאחת מהן. לאיזו? בחודש שבו לא החלטתי לא חשבתי במי לבחור: רק חשבתי שאני צריך להעז. לבחור זה עונש: הכי טוב שדברים ייבחרו מעצמם, שיציגו את עצמם כאפשרות היחידה. נחמד לבחור רק כשלא צריך לחשוב על זה, אבל אז זה לא נקרא לבחור, אלא פשוט לעשות משהו. לבחור זה משהו שאי אפשר לעשות ובכל זאת מוכרחים לעשות. ואחרי שאנחנו עושים את זה אנחנו צריכים לשכנע את עצמנו שבחרנו נכון. התוצאה הסופית מעניקה לזה אישיות. או להיפך: האישיות מתעצבת עם התנועות האלה.

* * *

בחרתי! בחרתי! אני שונא לבחור. אבל אני אוהב לבחור בלי לחשוב, כלומר, לא לבחור, כי אני אוהב שדברים נבחרים מעצמם, במיוחד אם הגעתי לשלב ההתלבטות הבלתי פתירה. שההתלבטות תיפתר מאליה: אח, איזה תענוג! ברור שלפעמים אנחנו יכולים להתייסר שהשתהינו יותר מדי בבחירה וכך החמצנו את האפשרות שהוחמצה, שהייתה הכי טובה... זה כל כך משעמם! אני לא מתכוון לבחירה (אבל גם) אלא לזה: להגיד כל הזמן "אוי, כל כך קשה לבחור." פעם צלמת אחת רצתה לצלם אותי. זאת הייתה הפעם הראשונה שקרה לי משהו כזה. את הצלמת הכרתי הרבה זמן, ואני לא יודע אם זה עזר או לא אבל זה יצא נורא. כי היא צילמה אותי וכל התמונות יצאו נורא, כי אני לא יודע לעשות פוזה, לא רק בתמונות אלא באופן כללי, וכי כשמצלמים אותי ואני שם לב מתקמטות לי הפנים, או מתעוותות. הפנים וגם הגוף. ברגע מסוים הצלמת אמרה לי: "עם X היה כל כך קל... הוא הסתכל למצלמה, צילמתי וזה יצא מושלם." בסוף יצאה תמונה שבה אני נראה מפוחד. וזאת תמונה טובה. לא כי אני אוהב את איך שיצאתי, כי אני לא, אלא כי... למשל, התמונה שבה הסתכלתי למצלמה: באותו רגע אמרתי וואו, וכשראיתי את התמונה חשבתי שזה נקרא לצאת טוב בתמונה, אבל עכשיו אני חושב שלא, שזה להיבהל ממישהו שרוצה לצלם אותך. חלק עצום מהמאמצים האינדיווידואליים בימינו מוקדשים ללצאת טוב בתמונות. כיוון שבכל רגע נתון מישהו מצלם, אנחנו צריכים לעשות פוזות כל הזמן, ליתר ביטחון. אין דבר מטריד יותר מלראות את עצמנו לא עושים פוזות ומפלצתיים בתמונה לא צפויה: זו ההוכחה לכך שאנחנו מפלצתיים באופן טבעי.

מה הקשר בין התמונה לבחירה? ברור שיש קשר: יש קשר ברור מאליו בין חוסר היכולת לבחור לבין חוסר היכולת להצטלם, ונדמה לי שהוא ברור מאליו לכולם בלי צורך בהסברים. כיוון שהוא ברור מאליו אני לא אסביר אותו. או יותר נכון: כיוון שהוא ברור מאליו אי אפשר להסביר אותו. אני אמשיך בסיפור שלי. אבל לפני כן אני יכול לומר את זה: לבחור זה מצב שקרי בדיוק כמו לעשות פוזות לתמונה. הכי טוב לא לעשות פוזות ולא לבחור. אבל אני הייתי צריך לבחור לאיזו מכשפה להתקשר. כי — וכאן לא היה שום דבר לבחור — אני רציתי להתקשר למכשפה כי רציתי שיסירו ממני את הכישוף. לא היו לי ספקות בקשר לרצון הזה. לקחתי בחשבון שיחד עם הכישוף ייעלמו גם דברים שאני כן אוהב, אבל לא היה אכפת לי יותר, כי הכישוף, שאיתו חייתי חיים סבירים שנים רבות, הפך למשהו בלתי נסבל מהרגע שבו הכרתי בו ככישוף.

* * *

אם כך, שתיתי כוס יין ושקלתי את האפשרויות; הייתי נחוש לא לבזבז עוד זמן. השעה הייתה אחת־עשרה בלילה והמקום היה תוסס ככל יכולתו: מקום בגודל בינוני, עם שישה שולחנות בפנים וארבעה בחוץ, נסתר מעט, במובן של מחוץ למסלול, אם אפשר לומר זאת כך. עבדו שם בעלות המקום, שתי מלצריות, והבעלים, מלצר; הם עבדו במסעדות יוקרתיות ביום ולקחו מהן בקבוקי יין מדהימים חצי ריקים או כמעט ריקים כדי למכור כוסות יין בזול. לפעמים ערבבו ברגישות שאריות של יינות שונים. באותו רגע שתיתי קברנה־סירה שהיה ערבוב בין שאריות קברנה לשאריות סירה. המלצרית שהגישה לי אותו, קמילה, אמרה לי: "תטעם מה הכנתי לך." זה היה מצוין. קמילה הייתה לא רק מלצרית, אלא גם סומלייה, וחוץ מזה הסתדרנו טוב, כי אני מצאתי חן בעיניה והיא מצאה חן בעיניי מההתחלה. המלצרית השנייה, סוֹנָאִידָה, הייתה שתקנית וחייכנית, והמלצר, רוּבֵּן, די אנטיפטי. אבל לשלושתם הייתה אתיקה משותפת: למכור כוסות יין מדהימות במחיר נמוך מאוד.

חשבתי על האפשרויות. מכשפה "של פעם" נשמעה לי כמו אפשרות מפתה. בגלל דעות קדומות דמיינתי אותה זקנה ומכוערת, או זקנה ויפה, אבל בכל אופן זקנה, מטורללת, כזו שמטפלת בך כאילו אתה לא שם. זה יהיה משחרר, חשבתי: שלא מקדישים לך תשומת לב. לא "מה שלומך", לא "למה באת". כלום: רק העבודה שצריך לעשות, כמו שרברב שניגש ישר לאמבטיה ולמטבח ובלי להקשיב להסברים מתחיל לשבור אריחים. אם זה היה הטלפון היחיד שהיה לי זה היה יותר קל. השעה כבר הייתה מאוד מאוחרת, אבל זה לא הטריד אותי: הרגשתי שזה בסדר להתקשר למכשפה בלילה, אפילו למכשפה זקנה מאוד. אבל לא התקשרתי אליה והמשכתי לחשוב. האפשרות השנייה הייתה המכשפה המודרנית. פעם הכרתי מכשפה מודרנית שהייתה פסנתרנית ג‘אז. ככה דמיינתי אותה: שיער שחור, מושכת, החלטית אבל נחמדה. שאלתי את עצמי מה המכשפה המודרנית תעשה והבנתי שאין לי מושג, אבל דמיינתי משהו קצת ארוטי: אולי היא תבקש ממני להתפשט, או שהיא תתפשט בעצמה, או גם וגם, ואז היא תשפוך שיקויים... והייתה האפשרות השלישית: המכשפה שיש לה שיטות משלה. תמיד החשבתי את עצמי לאדם עם שיטות משלו. אבל אם אני לא יודע מהן השיטות האלה אפילו לגבי עצמי, ברור שלא יכולתי לדמיין את אלה של המכשפה, ואולי זו אחת הסיבות לכך שהאפשרות הזאת נראתה לי מעניינת. אני לא יודע מהן השיטות שלי אבל אני יודע מה הן לא, ולכן דמיינתי שהמכשפה שיש לה שיטות משלה הגיעה לשיטת העבודה שלה, כמוני, על דרך הדחייה והסלידה.

* * *

יש אנשים שמאמינים שבעיית ההחלטה תיפתר אם יהיה להם כל המידע הדרוש. אני רוצה לומר שלדעתי האנשים האלה טועים. לבחור זו בעיה, ולכן היא לא יכולה להיפתר, כי בעיות לא נפתרות אלא מתפוגגות מתי שהן רוצות. למשל, כשהן הופכות לכישופים הן יכולות להתחיל להתפוגג. לא יכולתי לבחור מכשפה. אנחנו תמיד הולכים בדרך יותר מוזרה משנדמה לנו. אני הלכתי בדרך מוזרה באותו רגע. אני מתכוון באופן כללי. הלכתי בדרך מוזרה כבר די הרבה זמן. כשהולכים בדרך מוזרה אפשר לעשות הרבה דברים. כולל דברים שאי אפשר לעשות כשהולכים בדרך לא מוזרה. אבל ברגע מסוים כף הרגל, או הרגל, או המותן מתחילים לכאוב, וצריך לשנות את צורת ההליכה. סליחה על המטפורה, היא בטעם רע. אבל היא עוזרת לי, ואם אני רוצה שיבינו אותי אני צריך להשתמש בכל מה שעוזר לי. הטעם הטוב, גם ככה... מה שאני מנסה לומר: זו קלישאה לבקר את הטעם הטוב, אבל בכל זאת רק מעטים מעזים לתת הזדמנות לדברים בטעם רע בלי לקרוץ תוך כדי שהם נותנים להם הזדמנות, כאומרים: "אתה יודע שגם אני חושב שזה גרוע." או: "אה, זה מסוג הדברים שאוהבים העניים, האידיוטים, אלה שיש להם טעם רע... מקסים." אני לא אומר שזה לא מוצא חן בעיניהם באמת, אבל הקריצה... זה כמו מישהו שמשחק עם ילד בן ארבע ותוך כדי כך קורץ למבוגרים שמסתכלים. אפשר לשחק בלי לקרוץ. הקריצה היא פחד מכניעה. או מהתחייבות. אני אוהב מטפורות על החיים ולכן אני נותן להן הזדמנות, או נותן לעצמי הזדמנות להשתמש בהן. אפשר למצוא אותן בספרות העתיקה ובספרות הדתית, שהן הסוגות האהובות עליי, והן עדיין עובדות אם מחלצים אותן מהמקום המשעמם והמשמים שבו תקעה אותן ספרות העזרה העצמית. כמו כשאומרים, למשל, "לצאת מאזור הנוחות", שזה גרוע כי זה בדיוק להיפך: אני רוצה ללכת לקראת הנוחות, לא לצאת ממנה, ומובן מאליו שכולם רוצים ללכת לקראת הנוחות, כי העולם הוא לא נוח ונוחות היא הבטחה מהפכנית. כולנו מרגישים לא נוח והולכים בדרך מוזרה מאז שאיבדנו את החסד וסולקנו מגן עדן. אני רציתי להפסיק ללכת בדרך מוזרה כי כאבה לי הרגל. רציתי ללכת לקראת אזור הנוחות, שהוא גן העדן, ואפילו אם לא אגיע לשם נראה לי שזה הכיוון שבו אני צריך ללכת, כי, כדי לסגור את המטפורה בצורה הגרועה והטובה ביותר, אולי לא אמצא את גן העדן אבל כן כורסה טובה לתת בה מנוחה לרגלי הכואבת. אני חושב שאפשר לתת הזדמנות גם לעזרה עצמית. העם בחר בעזרה עצמית, למה להתכחש? הבחירה כבר נעשתה, וצריך לעבוד איתה, לא לבחור משהו כדי לשים אותו מעליה או לשנות את הבחירה, כי אי אפשר לבחור. הבלבול חסר העוגן שאנחנו חיים בו מעניק די והותר לתוקף לבחירה של העם, שהיא בחירה ספונטנית. כנראה שעזרה עצמית היא הסוגה הטובה ביותר האפשרית, היחידה שתקפה באמת, ובו בזמן סוגה בלתי אפשרית, כי באשמת השוֹק היא נולדה מעוותת ועם שם מגוחך. ככה שאני חושב שאנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את הבחירה אבל לא את הסוגה, לכתוב טקסטים אמיתיים של עזרה עצמית שהם לא מסוגת העזרה העצמית. הסיפור שלי, החיפוש אחר הכורסה, יכול להיקרא כטקסט של עזרה עצמית בלי הסוגה.

ובכן, הרגשתי שמכשפה תוכל להביא אותי לכורסה הזו. אבל לא יכולתי לבחור, כך שבסופו של דבר התקשרתי ללוס. אני רוצה להבהיר שלוס1 זה השם שלה, לא אלגוריה בסגנון "לחפש אור שיפוגג את הבלבול". אני רוצה להבהיר עכשיו שלוס זה לא השם שלה, אבל השם שנתתי לה במקום השם שלה הוא לא אלגוריה: האלגוריה קרתה במקרה. ועכשיו אני רואה שיכולות להיות לה השלכות. נראה לאן המקרה יוביל אותנו.

התקשרתי ללוס. לא היה כל כך מאוחר, השעה הייתה אחת־עשרה וחצי, אבל ברגע ששמעתי את הקול שלה הבנתי שהערתי אותה. הרגשתי אשם, אבל בזכות האומץ שהחדירו בי היין והדחיפות שבמצב לא היססתי להציג בפניה את הבעיה שלי: "אני לא יכול לבחור." — "אי אפשר לדבר מחר?" שאלה ופיהקה בחביבות. "לא, לא, זה חייב להיות היום, אני חייב לנצל את הדחף הזה, כי אם אתן לו לחלוף אולי אצטרך לחכות חודשים." — "טוב, לך על הראשונה," אמרה. "על המסורתית?" — "המסורתית... כן, היא." — "אמרת הראשונה בלי לדעת מי זו!" — "כן, ברור, זה לא משנה." אחרי שתיקה קצרה היא אמרה: "אני חוזרת לישון, ספר לי מחר איך היה."

* * *

המכשפה הראשונה לא ענתה לי. הטחתי את הטלפון בשולחן באכזבה. קמילה באה ושאלה אותי אם הכול בסדר. "כן," אמרתי. — "אתה רוצה עוד כוס?" — "אני בדרך כלל שותה שתיים..." — "איך שאתה רוצה, אבל הרגע הכנתי שיקוי קסמים מערבוב של מלבק מעולה עם יין לבן זול." — "שיקוי קסמים..." חזרתי. — "חה חה, אני מכשפה של יין," ענתה. — "טוב, אני רוצה לנסות את שיקוי הקסמים." היא הביאה לי את הכוס ואמרה: "זו כוס מיוחדת, כי מהמלבק המעולה נשארה רק חצי כוס." ניסיתי אותה: היא הייתה מוזרה מאוד במובן הכי טוב שיש. "רציתי לתת ללבן הזה הזדמנות לזרוח, כי אני מתה עליו אבל הסיומת שלו כאילו גרועה, וככה נראה לי שהוא נותן את הכי טוב שיש לו." היין הלבן הגרוע נתן לי את הכי טוב שיש לו, וזה מיד עשה לי טוב, כי הדבר הכי טוב שמשהו יכול לתת הוא הכי טוב, והכי טוב עושה טוב, לפחות בהתחלה. "מה אתה חושב?" שאלה קמילה. "אני אוהב אותו... אני רוצה לשאול אותך משהו." היא התרחקה כמה סנטימטרים באופן לא רצוני, אני המשכתי: "אני צריך להתקשר למכשפה ו..." היא קטעה אותי: "למה אתה רוצה להתקשר למכשפה?" — "כי אני מכושף." — "אה... איך אתה יודע?" — "קלטתי." — "ברור... ו...?" — "אני חושב שמכשפה תוכל להסיר את הכישוף." — "אבל היא גם עלולה לכשף אותך באותו זמן." — "איך?" — "נו ברור, לסלק את הכישוף ולשים אחר במקום שהתפנה." — "טוב, יכול להיות... אבל אני חושב שאני מעדיף כישוף חדש על זה שיש לי." — "מה עושה הכישוף?" — "הוא מפריע לי לעשות דברים." — "איזה מין דברים?" — "לא יודע, תלוי, דברים שאני רוצה לעשות." — "מממ..." — "מה?" — "אולי במקום להשתחרר מהכישוף אתה צריך להפסיק לרצות לעשות את הדברים שאתה רוצה לעשות... איך אתה יודע שאתה רוצה לעשות אותם?" — "את אומרת שאולי הכישוף הוא לא שאני לא יכול לעשות דברים אלא שאני רוצה דברים שאני לא יכול לעשות?" — "זה לא מה שאמרתי, אבל כן, יכול להיות." — "מה אמרת?" — "פחות או יותר אותו דבר, אבל בלי לייחס את הרצון לעשות דברים לכישוף." — "אה..."

מישהו קרא לקמילה משולחן אחר והיא עשתה לי פרצוף של "כבר חוזרת". אבל במקום לחזור אליי היא התיישבה לפטפט עם הזוג בשולחן השני, ואני נהייתי מבולבל עוד יותר. לא רציתי להפסיק לרצות לעשות את הדברים שאני לא יכול לעשות. הבנתי שיכול להיות שבלי הכישוף אני ארגיש... מה? משועמם. לא. כבוי. בכלל לא. חלש. חלש ביחס לדברים, כמו מישהו שלא רוצה שדברים ידרשו ממנו משהו. כן, פתאום קלטתי, הרגשתי שדברים דורשים ממני, וזה גרם לי לפעול. איך יהיה לחיות הפוך, לדרוש מדברים שיתנו לי משהו? למרות שבעצם אין סתירה, כי... "סליחה, סליחה," אמרה קמילה והתיישבה לידי, ואחר כך הצביעה באגודל לאחור והוסיפה בלחש: "הם מה זה נודניקים." — "למה?" — "לא יודעת, נודניקים, כאילו הם מחכים ממני למשהו שאין לי מושג מה הוא, אבל הם לא מחכים לכלום, זאת הגישה הכללית שלהם לכל דבר... ככה הם גם שותים יין: הם טועמים, עושים פרצוף, שופטים..." — "אה." — "אתה... לעומת זאת... לא שופט אף פעם, אתה רואה מה הם רוצים לתת לך: זה מוצא חן בעיניי." — "אה." — "כן, זה מוצא חן בעיניי ונראה לי שבגלל זה אתה מוצא חן בעיניי." — "מי?" — "אתה," היא אמרה והשתתקה ונכנסה מאחורי הבר. אני נהייתי עוד יותר מבולבל מקודם וקלטתי שקמילה מוצאת חן בעיניי.

כדי לא לחשוב על מה שקרה נזכרתי שאני צריך להתקשר לאחת מהמכשפות. פסלתי את הראשונה כי לא מצא חן בעיניי שהיא לא ענתה. בחרתי בשלישית בפתאומיות והתקשרתי. "הלו?" זה היה קול צעיר. "שלום," עניתי. — "כן?" — "כן, שלום, קיבלתי את הטלפון הזה כדי..." — "מי אתה?" המצאתי שם: "קוראים לי רם." — "רם?" — "כן, רם." — "רם, איך קיבלת את הטלפון שלי?" סיפרתי לה על חברה שלי לוס, אמרתי לה שאני מכושף. קמילה הסתכלה עליי מהבר במבט שלא אמר כלום. "אתה רוצה לבוא עכשיו?" שאלה המכשפה שיש לה שיטות משלה. "עכשיו?" עניתי בהפתעה, ומייד הופתעתי שאני מופתע, כי זה מה שרציתי. "כן, עכשיו," אמרה המכשפה. קמילה הרימה גבה, כאילו שואלת "מה קורה". "איך קוראים לך?" שאלתי. "לא אמרו לך?" — "לא, רק נתנו לי את הטלפון." — "קוראים לי סנדרה." — "סנדרה?" — "כן, ולך קוראים רם." — "כן, רם." — "אתה בא או לא? מחר אני נוסעת לחודש, ככה שזה היום או..." — "אני בא!"

היא נתנה לי את הכתובת: זה היה במרחק עשרה רחובות משם, יכולתי ללכת ברגל. קמילה התיישבה לידי. "אז?" היא אמרה. "מה?" — "אמרתי לך משהו... רוצה שנצא לסיבוב?" — "קבעתי עכשיו עם מכשפה שגרה עשרה רחובות מכאן." — "אז אני באה איתך!" — "אה, אני לא יודע אם..." — "ברור שכן, היא תשמח שאתה לא גבר בודד." — "אבל..." — "נבהלת ממה שאמרתי?" — "לא, לא." רציתי לומר "להיפך" אבל לא יכולתי בגלל הכישוף, וקמילה אמרה "תשכח מזה, לא קרה כלום." שתקתי. קמילה הודיעה לחברים שלה שהיא צריכה לבוא איתי לאיזה מקום. "לכי, אנחנו מסתדרים," אמר רובן. "אני יכולה לבוא?" שאלה סונאידה. "לא," אמרתי בנחישות צורמת.

* * *

"למה לא הסכמת שסונאידה תבוא?" שאלה קמילה כשהלכנו. "לא יודע, מה, נלך בחבורה?" — "היא רצתה לבוא." — "טוב, אבל אני לא רציתי." — "היא לא מוצאת חן בעיניך?" — "לא, פשוט... מספיק שאת באה." — "מה?" — "לא בקטע רע, פשוט זה משהו אינטימי בשבילי." — "אתה זה שסיפרת לי על זה בלי ששאלתי אותך." — "כן, זה נכון." — "אתה לא יכול להתעלם מההשלכות של מה שאתה עושה." — "טוב, אבל לא התעלמתי: כן הסכמתי שאת תבואי. לסונאידה לא סיפרתי כלום." — "הסכמת שאני אבוא רק כי כבר סיפרת לי על זה?" היא נעלבה. "לא, גם מצא חן בעיניי הרעיון שתבואי." — "מה זאת אומרת מצא חן בעיניך הרעיון?" המצב היה מסובך. לא יכולתי להגיד כלום. היא אמרה: "אתה מסובך." — "מה? למה?" — "לא יודעת, כאילו אתה לא יכול להגיד כלום." — "טוב, זה מה שאני רוצה לפתור אצל המכשפה." — "אז אולי אחרי המכשפה תגיד משהו?" לא אמרתי כלום והתחלתי ללכת מהר, חשבתי שהיא מוצאת חן בעיניי יותר משאני מוצא חן בעיניה, ובגלל זה אני לא יכול להגיד כלום, אבל גם ידעתי שהמחשבה הזאת לא הגיונית. לא המחשבה אלא ההשוואה. המחשבה הייתה אמורה להיות "אני לא מבין מה קורה." גם היא חשבה על משהו בזמן שהלכנו, אבל אני לא יודע על מה. הגענו למקום בלי לדבר ואני צלצלתי בפעמון. בגלל הנסיבות הכישוף שלי היה בשיא עוצמתו, ונראה לי נכון להיפרד ברגע כזה: אני אגיד לקמילה שלום ואתן לה נשיקה. המכשפה סנדרה פתחה את הדלת. היא הייתה אישה כבת ארבעים, נאה, אפילו מושכת, אבל היא נראתה כועסת. היא הסתכלה על קמילה ואמרה לי: "אמורים לבוא לבד לדברים כאלה." התכוונתי לענות לה אבל היא הביטה בי באימה, כיסתה את הפה בכף היד ואמרה משהו, מין "איי". קמילה הסתכלה עליי והסתכלה על סנדרה ושוב הסתכלה עליי. אני הסתכלתי לאחור, הסתכלתי על קמילה. סנדרה הורידה את היד מהפה, התעשתה ואמרה לנו לבוא אחריה.

הלכנו במסדרון מתקלף עד שהגענו לדלת ונכנסנו. זה היה בית רגיל לחלוטין. היה, בחצר פנימית שנשקפה דרך דלת זכוכית, תלת אופן. היה גם, בכורסה, גבר זרוק שראה משחק כדורגל. אמרנו לו שלום אבל הוא לא ענה. "מכאן," אמרה סנדרה, והלכנו אחריה: עלינו במדרגות מתכת מתקפלות, עברנו מרפסת ונכנסנו לחדר שהיה מאחורי עץ עצום שיצא מעציץ די קטן. "זה עץ לימון," אמרה קמילה, וסנדרה ואני הסתכלנו עליה שנינו כאילו אמרה משהו קצת לא במקום. "סליחה," אמרה קמילה וצחקה. גם אני צחקתי וסנדרה נעצה בי מבט; אחר כך היא אמרה: "זה לא עץ לימון." נכנסנו לחדר. הקירות היו צבועים בשחור עם כוכבים וכוכבי לכת. הרבה שבתאים, כמה שמשות. זה היה מגוחך. היה שם שולחן קטן ועליו כדור בדולח. סנדרה לחצה על כפתור וכדור הבדולח נדלק, כי זו הייתה מנורה מסתובבת שהקרינה כוכבים על הכוכבים שעל הקירות.

"טוב, רם," אמרה סנדרה, "אתה בטח שואל את עצמך למה אמרתי ‘איי‘ כשראיתי אותך." לא שאלתי את עצמי, אבל זה בלי ספק היה מה שהייתי אמור לשאול, והאמת שרציתי לשאול, כך שאמרתי "כן," וגם הודיתי שלא קוראים לי רם אלא... "טוב, לא משנה איך קוראים לך. אמרתי ‘איי‘," אמרה סנדרה, "כי מאחוריך יש אגרגור ענק." — "אגרגור..." חזרתי, ונזכרתי שפעם, לפני המון שנים, מכשף שפגשתי במקרה במסעדה, או לא במקרה, כי הוא היה הבעלים של המסעדה ואני הייתי היחיד שישב שם, אמר לי את אותו דבר. סנדרה המשיכה: "זה מין סוג של מפלצת דחוסה שמפריעה ומציקה לך." — "זה גם סוג של רוח רפאים עצומה שנוצרת כשהרבה אנשים חושבים אותו דבר," אמרתי; נזכרתי שחקרתי אז את הנושא כשחזרתי הביתה. "כן," אמרה סנדרה, "אבל זה משהו אחר." — "הם נולדו כי בני האלוהים התעסקו עם בנות האדם," התעקשתי. "כן," אמרה סנדרה, "ושמחזאי היה המנהיג שלהם; גם אני קראתי את זה. אבל את האגרגור הזה אתה יצרת לבד." קמילה צחקה. "אל תצחקי," אמרה סנדרה, "האגרגור זועם, הוא עלול לחסל את החבר שלך." — "הוא לא החבר שלי," אמרה קמילה. "הוא יהיה," אמרה סנדרה, "אם האגרגור ירשה לו." נבהלתי, לא בגלל ההכרזה שאני בסכנת חיסול וגם לא כי סנדרה ראתה את מה שהמכשף ההוא ראה — מה שיכול להעיד על משהו אמיתי או על תכסיס נפוץ — אלא בגלל קמילה, כי למרות שזה יכול להיות גם תכסיס רגיל, פתאום זה היה כאילו יש מחויבות עוד לפני שהייתה נשיקה. "זה עד כדי כך חמור?" שאלה קמילה. "כן, כן, חמור מאוד," אמרה סנדרה והסתכלה עליי, "כי האגרגור הזה מלווה אותך כבר הרבה זמן ובמובן מסוים הוא עזר לך להשיג הרבה דברים, אבל עכשיו נמאס לו ממך והוא רוצה להיפטר ממך." "איך הוא ייפטר ממני?" — "הוא לא יהרוג אותך, כמובן, אבל הוא יגרום לחיים שלך להיות קפואים, הוא ימנע מהם לזרום עד שתיכבה לחלוטין." — "למה שהוא ירצה לעשות כזה דבר?" — "למה? הוא יעשה את זה בלי לדעת אפילו, כי מבחינת האגרגור אתה לא קיים." — "ומה אפשר לעשות?" — "אני לא יודעת, את זה נצטרך לבדוק... כנראה משהו שאתה עושה לא מוצא חן בעיניו, או ההשפעה שלו, ליתר דיוק... תתפשט." — "להתפשט?" — "כן, בבקשה." — "בשביל מה?" — "אני לא יכולה להסביר לך הכול, אני מכשפה ואתה באת אליי, אז תסמוך עליי ותעשה מה שאני אומרת." הסתכלתי על קמילה, שאומנם הייתה רצינית אבל נראתה משועשעת מהמצב: היא קרצה לי כאילו בעידוד.

חלצתי נעליים, ואז הורדתי גרביים, ואז מכנסיים, ואז חולצה, והסתכלתי על סנדרה. "הכול," היא אמרה. הורדתי את התחתונים. סנדרה לקחה צנצנת, פתחה אותה ושפכה אותה על הראש שלי. זה היה נוזל עם ריח של קפה מעורבב במשהו מר. שרף לי בקרקפת והרגשתי ידיים משפשפות אותי. "מה קורה איתך?" אמרה סנדרה, אבל היא הסתכלה קצת מעל לראש שלי: היא דיברה לאגרגור. סנדרה עצמה עיניים והתחילה לרעוד; מדי פעם היא אמרה "כן." אחר כך היא פקחה עיניים. הלחץ שלי התחיל לרדת. פתאום אמרתי: "לא יודע, לא יודע." — "מה אתה לא יודע?" שאלה סנדרה. "אני לא יודע כלום," אמרתי, אבל לא אני דיברתי, במובן שהמילים הפתיעו אותי. סנדרה עצמה עיניים שוב. אחר כך היא פקחה אותן ונתנה לי סטירה שגרמה לי להרגיש מאוד קליל; אחר כך היא התחילה לנשוף לי על הפנים כשהיא חוזרת על מילה שלא הבנתי. "זהו," אמרה אחר כך, "תתלבש." והיא יצאה מהחדר. בזמן שהתלבשתי, קמילה שאלה אם אני בסדר. "כן, כן, אמרתי באי נוחות, כי היא הסתכלה לי על הגוף כשהיא שאלה אותי.

עברנו את המרפסת, ירדנו במדרגות, חצינו את הבית: סנדרה עישנה וחיכתה לנו בסוף הרחוב. "אז?" שאלתי אותה. "כלום, כלום, אל תדאג," היא אמרה. היא הייתה תשושה, נהיו לה עיגולים מתחת לעיניים שהיו כל כך שחורים עד שנראו כמו איפור. "והאגרגור?" שאלה קמילה. — "הוא כאן איתו." — "והוא לא יחסל אותי?" שאלתי בחשדנות, כי האמנתי ולא האמנתי בזה באותו זמן. — "הוא לא יחסל אותך: הוא רק רוצה שתשנה משהו שאני לא יודעת מה הוא, אבל אני חושבת שגרמתי לו להבין שהכול יהיה בסדר." — "טוב, תודה." יצאה לי נימה לעגנית שלא היה לה שום קשר למה שהרגשתי. "אתה חושב שכל זה בדיחה?" היא שאלה בכעס. "לא, לא בדיחה, זה יצא לי כאילו ש..." — "תשמע, אתה יודע מה? אל תשלם לי." — "אני אשלם לך, בטח שכן, למה שאני לא אשלם לך?" — "לא, אל תשלם לי; אתה תחזור, ואז אני אקח ממך כפול, או פי שלושה." — "למה שאני אחזור?" — "כי חוץ מהאגרגור, ובלי קשר אליו, היה עוד משהו: אתה מכושף." — "ברור! ואני עדיין מכושף?" — "כבר לא, הסרתי את הכישוף, אבל יש לי רושם, לפי סוג הכישוף, שכישף אותך מישהו קרוב ושהוא יכשף אותך שוב." זה הדאיג אותי: "ואין שום דבר שאפשר לעשות?" — "יש, אני הגנתי עליך, יהיה לו יותר קשה לכשף אותך: נצטרך לראות אם הוא יצליח לפרוץ את ההגנה שלי." — "ולמה כישפו אותי?" — "טוב, זה הכי גרוע... אני חושבת שרצו לעשות לך טובה... קורה שאנשים קרובים או כאלה שחושבים שהם קרובים רוצים לעזור לך ו... לפעמים הם אפילו מכשפים אותך בלי לשים לב, כי הם אפילו לא יודעים שיש להם כוח כזה." — "את מאשימה אותי?" שאלה קמילה. "לא, יקרה, בבקשה, אני רואה שאת לא מסוגלת." — "זו לא מחמאה," אמרה קמילה ברוגז קל. "לא, אבל במובן מסוים כן: אתם תהיו זוג יפה." התעקשתי לשלם לה אבל היא סירבה: "אתה עוד תשלם לי עם ריבית," אמרה וחייכה.

אחר כך קמילה ואני הלכנו, והמצב נעשה בלתי נסבל, כי אף אחד מאיתנו לא ידע מה לומר. איך להתחיל מערכת יחסים שכבר הוכרזה כמוצלחת? זה היה כאילו כבר נפרדנו אחרי שנים של חיים משותפים. "טוב, אני פונה כאן," אמרה קמילה כשהגענו לפינה, וכשהיא פנתה, שנינו, בלי להפסיק ללכת, אמרנו "ביי."

* * *

באותו לילה ישנתי מצוין: עשר שעות רצוף. אבל מה שמוזר זה שהתעוררתי רענן באמת. בזמן ששתיתי תה התקשרתי ללוס ואמרתי לה שאני רוצה שניפגש כדי לספר לה מה קרה עם המכשפה סנדרה. "היה טוב?" היא שאלה. "אני לא יודע, אני חושב שכן: אספר לך כשניפגש." קבענו להיפגש אחר הצהריים בבית קפה. כשניתקתי את השיחה עם לוס חשבתי שאולי זו הייתה היא, לוס, המכשפה שניסתה לעשות לי טובה וכישפה אותי, זאת שסנדרה דיברה עליה. היה בזה היגיון, אבל תחושת הבטן שלי אמרה שלא. החלטתי לשאול אותה ולראות איך היא תגיב. הרגשתי כל כך טוב שהיה נדמה לי שאף פעם לא הייתי מכושף, שהמצאתי הכול. אבל הניגוד בין חוסר החרדה שלי לבין החרדה של היומיים הקודמים גרמה לי לחשוב שבכל זאת הייתי. כדי להוכיח את זה לעצמי, חשבתי על קמילה ולא הרגשתי שום לחץ: זה יסתדר כך או אחרת, אמרתי לעצמי בפליאה.

כשיצאתי מהמקלחת הטלפון צלצל. זה היה מיגל, חבר מהתיכון שנהיה סופר של ספרות גאוצ‘וס. הוא שנא את מה שהוא עושה, אבל הוא לא היה יכול לברוח. והוא הגיע למקום הזה דרך סדרה של הצלחות ממוזלות: הוא כתב טוב מאוד; מרצה הציע לו להגיש מועמדות לבית ספר לכתיבה בארץ אחרת; הוא הגיש מועמדות, קיבלו אותו והוא למד שם שנתיים; במדינה ההיא שיבחו את מה שהוא עושה אבל אמרו לו שהרבה אנשים עושים דברים טובים, ושאם הוא רוצה לעשות משהו שהוא יותר מטוב או טוב מאוד הוא צריך להתחבר למי שהוא באמת; ומכיוון שהוא, כמו כמעט כולם, לא ידע מי הוא, הם עזרו לו ואמרו לו שהוא צריך לכתוב על מה ששייך לו, ומכיוון שהוא לא ידע מה שייך לו הם אמרו לו שמה ששייך לו צריך להיות מקומי, הכי מקומי; הוא אמר שסבא שלו היה גאוצ‘ו או משהו בסגנון; הם אמרו שהוא מצא את הדרך שלו; הוא ניסה והספר הראשון שלו הצליח מאוד, זכה לשבחים ותורגם לכמה שפות. עד כאן המזל. אחר כך מיגל רצה להפסיק לעשות את זה וביקרו אותו וגינו אותו. מישהו אמר לו: "אם אתה לא תעלה על הסוס אף אחד לא יעלה אותך." אז הוא עלה על הסוס ושוב כתב ספרות גאוצ‘וס וגם הפעם זו הייתה הצלחה. אבל אחר כך הוא כבר לא היה יכול לרדת מהסוס, כי הסוס לקח אותו רחוק מאוד והוא לא היה יכול לחזור ברגל. הוא היה מוכרח לחזור, אם רצה לחזור, על הסוס. אבל גם לא היה לו לאן לחזור, כי המקום שממנו יצא כבר לא היה קיים או מעולם לא היה קיים. הוא היה יכול לרדת מהסוס ולעמוד, זה נכון, אבל איך אפשר להתמודד עם הניגוד בין הקצב האיטי למהירות של הסוס? למרות שאפשר לטעון שהסוס לא זז. זה נכון, הוא לא זז אבל הוא עשה את זה מהר מאוד, ואיטיות זה דבר שקשה לקבל אחרי מהירות גבוהה, אפילו זזים בה הרבה יותר מהר מקודם. ככה שמיגל ישב על הסוס ומדי פעם ניסה להכתיב לו יעד קצת שונה, אבל זה היה סוס כל כך עקשן! וכל כך מקובע! משתי הסיבות האלה היה קשה להזיז אותו מרצון או במקרה. אין דבר קשה יותר מלהזיז משהו שזז כמו מטורף בזמן שהוא עומד בלי לזוז.

מיגל אמר שהוא רוצה לתת לי את הספר החדש שלו. "קדימה," אמרתי; "חוץ מזה, יש לי משהו לספר לך." אהבתי לדבר עם מיגל, כי הוא היה חכם ורגיש; לא כל כך אהבתי לקרוא את הספרים שלו, אבל הוא היה עדין מספיק כדי לא לשאול אותי כלום אף פעם ולא להיעלב מהשתיקה שלי. קבענו בבר יין — אחר, רגיל — בערב. אני לא אדבר על הפגישה הזאת, כי היא לא תתרום דבר לסיפור שלי. הזכרתי את מיגל רק כי הוא יופיע בהמשך וגם כי חשבתי שהמקרה שלו יכול להיות מועיל במובן שהוא יכול להיות מועיל בספר של עזרה עצמית. כי יש לי חשש שזה משחק מילים (בלי המשחק, ורע): אני לא אגיד או אזכיר אותו, רק אֶמָּנַע מהדרך שאני חושש מפניה. אבל הסכנה קיימת, כי אני כותב כדי לסדר את מה שקרה, כדי להבין אותו, כי אני עדיין לא מבין עד הסוף הרבה דברים בקשר לאופן שבו הסיפור עם הכישוף נגמר. לא יודע, לא מבין, לא רואה. אני זוכר הכול, אבל בלי סדר ובלי סיפור, אפשר לומר. ואני יודע שהוא נגמר, אבל משהו בכל זאת לא סגור מבחינתי. ואין לי ספק שאם אכתוב אותו אצליח להבין. אין לי ספק כי אם זה לא היה כך לא הייתי יכול לכתוב אותו. כי אם משהו לא אמיתי הוא לא מחזיק יותר מעשרה עמודים בלי להיחשף, ובינתיים זה כבר פי שלושה. ואם הוא לא "לא אמיתי" הוא יכול לעזור, כי האמת עוזרת, ואם זה ככה הפחד שלי חסר היגיון והדרך שאני לא רוצה ללכת בה כבר לא קיימת.

נזכרתי במשהו חשוב מאוד בדיוק כשכתבתי "להיחשף": זה מה שהמכשפה סנדרה אמרה לי ברגע מסוים: "תחשוף את הפנים האמיתיות שלך!" או שזו הייתה המכשפה הבאה? אני אומר שאני לא יודע מה קרה לא בגלל שזה היה מסתורי או לוט בערפל אלא כי התגלגלות האירועים הייתה מסובכת ועכשיו קשה לי להבין איך העובדות מתחברות זו לזו. זה לא שהלכתי למכשפה או שתיים והעניין נפתר: הלכתי להרבה מכשפות ולמכשף אחד ובאמצע היו אירועים רבי משמעות שהסתבכו עם... המכשפה אמרה לי: "תחשוף את הפנים האמיתיות שלך!" זו לא הייתה סנדרה. זו הייתה אלברטה, מכשפה שלא הייתה אחת מהשלוש ברשימה המקורית. כי קודם דיברתי עם לוס בבית קפה, ושאלתי אותה ישירות אם היא כישפה אותי. היא צחקה כל כך שזה סילק את החשדות שלי. "הייתי יכולה לכשף אותך אם הייתי רוצה... אבל כבר אמרתי לך שבחרתי בדרך אחרת," היא אמרה. "ולמה שתכשפי אותי?" — "מה אני יודעת! יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות." כשאמרה את המשפט האחרון היא קרצה לי בעין שמאל. אחר כך היא אמרה שמה שעשתה סנדרה, המכשפה שיש לה שיטות משלה, משעמם ורגיל, וגם לא מדויק, ולכן אין הרבה סיכוי שזה יהיה הפתרון, כי היא גם ראתה שאני עדיין מכושף בכישוף הקודם. כי מה שקורה הרבה פעמים זה שמישהו אומר שיש לו שיטות משלו אבל בעצם הוא עושה אותו דבר כמו כולם רק מעורבב בצורה פחות או יותר שונה מכולם; והרבה פעמים הערבוב הזה נועד להסתיר אי דיוק. "ומה אני אמור לעשות?" שאלתי אותה. "אין לי מושג..." — "ללכת למכשפה השנייה או לראשונה?" — "לא, לא. תשכח מהרשימה ההיא, נחפש מכשפה אחרת." ואז היא שלחה למישהו הודעה והמליצו לה על "המכשפה הנערה". "המכשפה הנערה?" — "כן, אני לא יודעת מה השם שלה, ככה קוראים לה." "היא נערה?" — "לא, היא התחילה בגיל צעיר מאוד והכינוי נשאר." אבל באמצע קרה עוד משהו, משהו מאוד לא נעים שאני מתבייש לספר.

*המשך הפרק בספר המלא*