גשם וטבע ערבה

1

גשם וטבע ערבה

גשם וטבע ערבה נולדו ב"ממוריאל סנטר הוספיטל" בניו יורק, בדיוק ביום שבו שבה לכדור הארץ החללית "ספוטניק 2" ובתוכה הכלבה לייקה.

התאומים היו זהים לחלוטין. כבר בחדר הלידה הם הוחלפו בינם לבין עצמם שלוש פעמים. בכל מהלך הלידה לא נשמעה יבבה, לא מהאם היולדת ואף לא מהתאומים שזה עתה נולדו במשקל שני קילוגרמים וחמישים גרם כל אחד.

זו הייתה לידה קלה ומהירה במיוחד. הרופא המרדים, שהיה חסר מעש לכל אורכה, שקע בקריאת ה"ניו יורק פוסט", שכותרתו דיווחה כי הכלבה לייקה שבה בריאה ושלמה מהטיסה ההיסטורית לחלל, ולאור הצלחת המשימה, ייתכן שבקרוב יישלח גם האדם הראשון אל מחוץ לאטמוספרה.

שעה מאוחר יותר, בקיבוץ כפר שיבולים, פרצה חסיה ערבה למזכירות וביקשה נסערת כולה מדני ורטהיים, רכז הפלחה, שיודיע במכשיר הקשר לגדעון, בעלה, שזה עתה קיבלה הודעה מגלעד, בנם, אשר נמצא בשליחות בניו יורק, כי נולדו להם נכדים תאומים.

גדעון, שבאותה שעה עמד בשדה הכרובים, והדליק אבוקות עשן לכיוון טייס הריסוס, לא שמע את קריאתו של "ורטר הצעיר" (כך כינה את דני ורטהיים על שום אופיו המיוסר) במכשיר הקשר.

חסיה הנרגשת ביקשה מרוח'קה א' שתודיע לאיציק נחמיאס שיעבור דרך חלקת הריסוס וימסור לגדעון את הבשורה המשמחת. כאשר איציק נחמיאס הגיע לחלקת הריסוס, מטוס הריסוס כבר התעופף משם.

גדעון והטנדר ויליס הכחול שלו היו כבר בדרכם לחלקת התירס.

ממש באותו הרגע, בצריפה שבערבות קזחסטן, הרגישה מריה גגארין כי דמעות אושר מציפות את פניה, מאחר שהבינה ששלב ב' בתוכנית החלל של המעצמה הסובייטית נכנס לפעולה, מה שאומר שבעוד חודשים אחדים יהיה בנה, יורי, האדם הראשון מאז בריאת העולם שיזכה לצאת את גבולות האטמוספרה, למסע אי שם במרחבי החלל החיצון.

במשרדו בלשכת שר הביטחון בקריה בתל אביב, ישב איתמר ערבה והתכונן לישיבת המו"ג (מבצעים וגיחות) השבועית. הוא עבר על תיק מבצע "אוזניים לכותל", מבצע מורכב ומסוכן, אשר מטרתו הייתה החדרת מכשירי האזנה לקווי הטלפון, שחיברו את ארמון הנשיאות בדמשק למוצבי הגבול הפרוסים לאורך קו הגבול בגולן.

אין דבר בעולם שאיתמר אהב יותר ממבצעים מעבר לגבול. הפקידה שנכנסה לחדרו הניחה ליד המפות הפתוחות על שולחנו כוס קפה בוץ ואמרה: "אימא שלך התקשרה מהקיבוץ ומסרה שלאחיך בניו יורק נולדו תאומים".

"יופי, רק שלא יתגייסו למארינס בטעות", פלט והמשיך לעיין בתיק המבצע, "תודיעי לה שאני בא מחר למשק".

הפקידה עמדה והסתכלה בו עוד שנייה לפני שיצאה את החדר, כמנסה להיזכר בדבר־מה, וכאשר עמדה כבר לצאת נזכרה במה שהיה לה להגיד. "יש לך מחר סיור תצפיות ברמת הגולן עם שר הביטחון", ומאחר שלא נענתה בתגובה כלשהי, יצאה את החדר.

איתמר שקע בכורסה, ובדמיונו ראה כבר איך הוא מקבל סוף־סוף את הצל"ש המיוחל (שלפחות על פי דעתו הוא כבר היה אמור לקבל מזמן).

חסיה ערבה הסתובבה נרגשת באזור חדר האוכל, וסיפרה לכל מי שפגשה שלגלעד, בנה, שנמצא ב"שנת שליחות" בניו יורק, נולדו תאומים.

עד ארבע אחר הצהריים ידע כבר כל הקיבוץ שגדעון וחסיה הפכו לסבא וסבתא.

בשעה חמש אחר הצהריים קיבל סוף־סוף גדעון את ההודעה המשמחת על הולדת הנכדים.

גלעד, שעזב בינתיים את בית החולים, היה בדרכו לבניין השגרירות, שם היה עוזר לנספח החקלאי, תפקיד שאליו נשלח מטעם מזכירות התנועה, אף שלא רצה בו כלל.

הוא נבחר לתפקיד לאחר שצ'פקה תבור, מניר תלמים, סיים את תפקידו, ולאחר ששלושה חברים נוספים סירבו לקבל על עצמם את התפקיד, לא מכיוון שהיה קשה, אלא מכיוון שאף אחד לא רצה שיגידו עליו בפלחה של המשק שהוא ג'ובניק המשרת בניו יורק. כולם רצו לחזור לקיבוץ אחרי שנתיים בקונגו, זאיר, בופטוצואנה תחתית או כל חור נידח אחר על גבי הגלובוס ולספר לחבר'ה מהפלחה איך בעזרת צינור באורך שני מטרים וטפטפות הרוויה, לימדו איזה שבט קניבלים לגדל חסה, ועוד באזור משווני עם לחות מעל לממוצע.

בבניין השגרירות היה גלעד נוכח־נפקד. אף אחד מעובדי השגרירות (שלא מהמחלקה החקלאית) לא ידע לומר בוודאות מה תפקידו, ולא בגלל חוסר חריצות, אלא בגלל סגנונו הלא מוחצן בעליל.

בשגרירות לא היו הרבה עובדים שהיו להם יבלות אותנטיות על כפות הידיים כמו לו, ולכן דאג השגריר יצחק עמידרור להזמין אותו תמיד לארוחות הערב של המגבית והג'וינט כאשר היו מגיעים תורמים גדולים באמת. ברור היה לכול שהוא לא הוזמן בגלל היכולת הרטורית, שלא הייתה לו, אלא כי הוא, והיבלות שעל ידיו, ייצגו את כל מה שאותם תורמים רצו להוציא עליו את כספם.

כי מי אם לא הוא, שהיה חקלאי, לוחם, בוגר הפקולטה לחקלאות ובן להורים ניצולי שואה שעלו והפריחו את השממה, ומעל לכל קיבוצניק, ייצג את אנשי הארץ באותם ערבי התרמה ובינגו?

בהגיעו לשגרירות עלה גלעד למשרד, סידר קצת ניירת, ארז ארגז מדי השקיה של צול וחצי, ביקש מפקידת הדואר לשלוח אותם בהקדם, התיישב על הכורסה ושאל את עצמו אם איתמר כבר יודע על הלידה.

איתמר היה בסיור ברמת הגולן, זה היה עוד אחד מאותם סיורי תצפית משעממים, שאליהם היו מגיעים כל קציני הפיקוד, מדרגת תת־אלוף וצפונה, סיורים שבהם הכוכב האמיתי היה שר הביטחון, שהיה מספר את אותן בדיחות קבועות על החותנת של חאפז אל־אסד, וכולם היו צוחקים כאילו שמעו אותן בפעם הראשונה.

הסיור הפעם היה משעמם במיוחד, איתמר רצה להגיע לקיבוץ בהקדם כדי להספיק לאכול צהריים עם החבר'ה של הרפת.

בסוף הדיון על תנועת הכוחות הסורים לאורך קו הגבול, התנהל ויכוח חריף בין אלוף הפיקוד לראש אמ"ן, אם יאכלו ארוחת צהריים במג'דל שאמס או יתאפקו ויאכלו דגים אצל נחמיאס בטבריה.

איתמר, שנוסף על רצונו לאכול עם החבר'ה מהפלחה ידע שקידומו יכול לקבל תאוצה משמעותית אם יצליח להביא להכרעה בסוגיה הזאת, התערב בוויכוח והציע כי כולם יבואו לאכול אצלו במשק. להפתעתו, ההצעה התקבלה בשמחה.

איתמר הרוויח פעמים, פעם על כך שלא יצטרך לחזור לבסיס, ופעם על כך שכל הקיבוץ יראה שהוא "גנרל" חשוב שמסתובב עם אלופים, ואולי בזכות זה יאשרו לו עוד שנת קבע באסיפת החברים בסוף החודש. רק המחשבה על הימים שבהם היה קם בארבע לפנות בוקר למשמרת חריש הייתה יכולה לגרום לו לחוש חולשה מעיקה, שלא לדבר על האפשרות לחזור לשם.

לאחר שכל הפמליה התיישבה לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ, וראש אמ"ן (שהעדיף את הדגים של נחמיאס בטבריה) הקניט ואמר: "נראה לי שכדאי לשלוח לכאן את הטבח של נפח", התפנה איתמר לומר שלום לכל אותם חברים, שפתאום נזכרו לעבור ליד השולחן שלו, ולומר לו בקול רם, כזה שגם יתר יושבי השולחן ישמעו, משפטים כמו, "מה קרה שמוטה לא בא?" או "דיברת כבר עם דיין על החפירות שאנחנו עושים בוואדי?"

חסיה אפתה עוגת תפוחים בחדרה, ולא ידעה שברגעים אלה ממש נותן איתמר בנה את הופעת חייו בחדר האוכל.

מריה גגארין האכילה את קרטושקה החתול, והתפללה בליבה שיורי בנה יתקשר סוף־סוף.

יורי קרא מפה סינופטית בחדר המטאורולוגיה של הקוסמודרום על שם לנין בבייקונור. האדמירל אלכסנדר בולוטין, ראש תוכנית החלל הסובייטית, נכנס לחדר, ניגש ליורי, השפיל פניו ואמר בקול נבוך: "יורי, אני מצטער. שר המדע נרדוצ'וב הפעיל קשרים, ובקרמלין הוחלט שאיליה, בנו, יהיה האדם הראשון שיטוס לחלל ולא אתה". יורי קיבל את הבשורה בפנים חתומות.

לאחר שהאדמירל עזב את החדר, יורי לא הצליח לעצור את הדמעות ופרץ בבכי.

גלעד לא הרגיש בנוח בחליפת הערב שלו. רן אלירן עמד על הבמה, ושר בחדווה את "נאצר מחכה לרבין", המוזמנים הרבים הסתובבו בינם לבין עצמם. כולם דיברו על המצב הקשה שהמדינה נמצאת בו, מאז שהנשיא המצרי, נאצר, הצהיר בנאומו ברדיו קהיר ש"בקרוב רחובות תל אביב יהפכו לנהרות דם".

לאחר שרן אלירן, שהגיע במיוחד מישראל, סיים לשיר את "בתי את בוכה או צוחקת?" עלתה לבמה ברכה ליבני, קונסולית התרבות, ובירכה את הנוכחים באירוע, על כך שמצאו לנכון להגיע ל"ערב הכל כך חשוב הזה, ובכך הוכיחו לכל אויבנו, כי העם האמריקני תומך בעם בישראל בשעתו הקשה".

בסיום דבריה טרחה להודות באופן אישי לרוברט מקנמרה, תת מזכיר המדינה האמריקאי, ש"הגיע גם הוא לאירוע, ובכך הוכיח לעולם כולו, כי לא רק העם האמריקני תומך בישראל, גם הממשל שלו לצידנו".

המלחמה פרצה שבוע לאחר מכן.

דני ורטהיים נהרג ביומה השני.