אלה החיים

קראתי: "מאמאל'ה!" עוד לפני שפתחתי את הדלת, שלא תיבהל. מהמטבח דימיתי לשמוע קרקוש של כלים. האשה שלא ידעה לשיר ניסתה מה שבאוזניה הכי קרוב לזמרה. בעוד רגע האשה שלא ידעה לנשק תקרב את תלתליה האפורים לשפתי. מה שבעיניה הכי קרוב לנשיקה.

נכנסתי ל"הול".

ה"הול" היה שם יומרני לחדר הכניסה ששימש גם מעבר בין המטבח לשירותים, ולשני החדרים הצמודים לו: הסלון - חדר האורחים שהיה גם חדר השינה של ההורים - וחדר הילדים, שהיה לימים החדר של אמא.

ישבתי בכיסא שמול פתח המטבח. לצד אותו שולחן, אותה מפה רקומה ואותה שיחה:

"מאוחר. כבר דאגתי."

"מה יש לדאוג. עבודה."

"המרק התקרר. שאחמם לך?"

"לא. אין צורך. תאכלי גם את."

"אני כבר אכלתי מקודם."

"אז גם אני אכלתי."

"טוב. אוכל איתך קצת. איך בבית?"

"הכל בסדר... ואיך אצלך?"

"אצלי?.."

פתאום אני נתקף געגועים עזים לאשה שלא ידעה לשיר, ולא לנשק, והפליאה לצייר פרחים, לשבש מילים, ולבשל מרק ודגים ממולאים ולפתן שזיפים שקראה לו "קוֹמפּוֹט", וכשדיברה בטלפון הרימה את קולה כי לא לגמרי האמינה בטכנולוגיה.

אני שב וקורא בקול גדול "מאמאל'ה!"

התריס בסלון חורק. אני נבהל מעוצמת הקריאה, ומפני מה יגידו השכנים, ומוסיף לשבת שם ליד השולחן, בוהה בתמונות שעל הקיר, שעה ארוכה.

מה יגידו השכנים, חשבה אמא שלי בבוקר אחד שעה שהשקתה את פרחי הגראניום שבאדנית. חמישים וחמש שנים עברו עליה בבית הזה. היא שיוותה בנפשה את פינוי הבית מתכולתו אחרי מותה, ונחרדה. בעיני רוחה ראתה איך אברמיקו הסבל מסיר את הציפיות באחת, מפשיט את החלונות מווילונות התחרה, מוריד את הציורים מהקירות ומעמיס את השידה הישנה על גבו. מנגד ראתה את גברת פוגל מצמידה את אפה לחלון, וגברת לוי מול השער, ומר זיידל ורוחלה...

מייד טילפנה לעורך־הדין הופברג ואמרה לו שהיא מבקשת להוסיף משהו לצוואה שהפקידה אצלו. מר הופברג שאל אם זה דחוף, והיא אמרה שלא, אבל אם הוא לא עסוק מדי אולי אפשר, כלומר רצוי. הוא אמר שישוב מהעיר בארבע, והיא אמרה שארבע זה בסדר גמור, וכבר בחמישה לארבע עמדה בפתח ביתו מול החדר ששימש לו משרד.

מר הופברג פשט את המקטורן, תלה אותו על קולב, התיר את קשר העניבה, ושאל אם כבר הציעו לה לשתות ומה שלום עודד שהוא בן מחזור שלו, ואיך הבריאות, ובכלל... היא אמרה שהכל בסדר ומייד הכתיבה לו מהדף את הדברים שהכינה מראש:

"אני מבקשת שלא יפנו את תכולת ביתי, ולא ישכירו או ימכרו את הבית עד שתחלוף שנה מיום מותי." היא שבה וקראה את הכתוב, אחר־כך חתמה את שמה באותיות גדולות עגולות, ושוב הציצה בדף עד שנחה דעתה.

באותו ערב, כשעלתה על מיטתה, נקוותה דמעה אחת בעינה, והיא מחתה אותה בגב ידה והסבה ראשה לקיר.

עברה שנה, עברו עוד חודשיים.

באתי לבית שאמא שלי כמו מעולם לא עזבה. ניחוחות התבשילים כמו נטבעו בקירות, עם ריח תרופות וצבע שמן, ועל השולחן קבלה על המנוי לעיתון.

מחר יבואו הדיירים החדשים ואי אפשר לדחות עוד את פינוי החפצים שנותרו. באתי לאסוף תמונות. תעודות. ספרים. דברים שראוי לקחת.

על הרצפה, ליד הארון בחדר השינה ראיתי את מפת השולחן הרקומה. חשבתי לארוז בה כל מה שאקח, ולקשור כמו שאדון כהן היה צורר את הציפות בסדין ומניף מעל גבו.

את המפה הזו אבא שלי קנה בחנות של ריידל עם קופסה מהודרת שבה שרשרת זהב - מתנה ליום האם. כתבנו לה ברכה משותפת מהעבר השני של גלויה שעליה עצי זית של ואן גוך.

לימים הוכתמה המפה ביין ונותרו סימנים רבים לארוחות החגיגיות שאכלנו מעליה. אמא שלי רקמה על הכתמים פרחים צבעוניים ועלים ירוקים. הכתמים לבשו חג, והמפה נראתה כמו שדה פרחים באביב.

פרשתי את המפה, ולאורך הלילה נערמו בתוכה תעודות, מסמכים, גזרי עיתונים, תמונות, גלויות דואר, ציורים וזיכרונות שגם אותם ביקשתי לצרור.