אימת הגרעין

מבוא

ממלכת פרס — שבגלגולה המודרני מוכרת בשם איראן — היא ישות תרבותית עתיקת יומין, ששורשיה נטועים בעת העתיקה. במהלך הדורות ידע האזור כובשים רבים ותרבויות רבות שהתחלפו בו זו אחר זו. הכובשים השונים של אזור פרס נחשבים כחלק מהיסטוריית האירנים, בעיקר בשל העובדה שרבים מהם דיברו בשפה הפרסית.

ממלכת פרס האחמנית הייתה ממלכה אשר שלטה בחלק גדול של אסיה במשך תקופה של כמאתיים שנה (550–330 לפני הספירה). זו הייתה הגדולה בממלכות העולם העתיק עד תקופתה ושלטה על עמים רבים, שונים בדתם, בשפתם ובתרבותם. בספרות חז"ל נמנית האימפריה כאחת משלוש האימפריות ששלטו "בכיפה", כלומר בכל העולם המוכר.

את השושלת ייסד האחמניש, והיא הגיעה לשיא כוחה בתקופת כורש השני, הידוע כ"כורש הגדול". הוא אשר שחרר את פרס מידי ממלכת מדי ואף כבש את שטחי ממלכת מדי, שהייתה אחת מן הממלכות החזקות באזור באותה עת. כורש פלש לאסיה הקטנה וכבש את ממלכת לידיה ואת ערי המדינה היווניות השוכנות באזור. לאחר מכן כבש כורש את בבל — בין הממלכות הגדולות ביותר באותה תקופה.

מלכי הממלכה האחמנית שמוזכרים בתנ"ך:

כורש השני — פרסם את הכרזת כורש, שבה נתן ליהודים הגולים לשוב לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש.
אחשוורוש במגילת אסתר — יש הסוברים שהכוונה לחשיארש הראשון, ויש הסוברים שזהו יורשו למלוכה ארתחשסתא הראשון.
לאחר תבוסת הממלכה האחמנית מידי אלכסנדר הגדול וכיבושה על ידיו עברה השליטה ליוונים, שפתחו את התקופה ההלניסטית באזור. לאחר כמה מלחמות התייצב השלטון תחת בית סלווקוס ששלט באימפריה הסלווקית. לאחר מכן עברה השליטה לאימפריה הפרתית, עד 226 לספירה ואחר כך שבה השליטה לבני המקום.

האימפריה הפרתית הייתה המעצמה השלטת באזור שבו שוכנת כיום איראן. מסוף המאה השלישית לפנה"ס היא הרחיבה את שטחיה והשתלטה בהדרגה על מסופוטמיה. בין 190 לפנה״ס ל-224 לספירה הפכה האימפריה הפרתית לאויבתה המרה של האימפריה הרומית, בכך שהגבילה את השתלטותה מזרחה אל מעבר לקפדוקיה, היא במרכז טורקיה של ימינו.

האימפריה הפרתית הייתה אחת מהאימפריות העמידות ביותר של המזרח הקרוב. היא שלטה בכל השטח שבו מצויות היום איראן, עיראק וארמניה, וכן בחלקים מטורקיה, גאורגיה, אזרבייג׳ן, טורקמניסטן, אפגניסטן וטג'יקיסטן, ולתקופות קצרות בשטחים המהווים כיום חלקים מפקיסטן, מסוריה, מלבנון ואף מארץ ישראל. בשנת 224 לספירה הגיע סופה של האימפריה, כאשר מלכה האחרון הובס על ידי אחד מן הווסאלים שלו, ונוצרה האימפריה הסאסאנית.

במאה השביעית כבשו המוסלמים מחצי האי-ערב את האימפריה הסאסאנית, ורוב תושביה קיבלו עליהם את דת האסלאם. אף על פי שהיו מוסלמים, שמרו הפרסים על עצמאות לאורך מרבית תקופת ח'ליפות אומיה ועבאס.

השושלת הסאסאנית השיבה את זוהר התרבות הפרסית לאזור, הפעם עם ניחוח אסלאמי. בשנת 999 כבשו הטורקים את הממלכה וחיסלו את מלכות הסאסאנים, ואולם כיבוש זה הוחלף במהרה על ידי הסלג'וקים שהיו גם הם ממוצא טורקי. בשנת 1219 החלה האימפריה המונגולית ובראשה ג'ינגיס חאן בכיבוש שטחי ממלכת פרס. השושלת המונגולית ששלטה בפרס נקראה השושלת האילח'אנית וקבעה את בירתה תחילה במרגה, אחר כך בטבריז ולבסוף בסולטנייה. תחילה היו השליטים המונגולים שמאניסטים ובודהיסטים ואחר כך התאסלמו. מרבית שליטיהם האחרונים היו סונים.

כיבוש פרס והעברתה לידי האימפריה הספווית בשנת 1500 סימלו את החזרה והתחייה של השליטה האסלאמית בפרס. על פרס שלטו שלוש אימפריות/שושלות מוסלמיות שיעיות עיקריות, שהאחרונה בהן הייתה שושלת פהלווי, משנת 1925 עד 1979. באותן שנים החלו פורטוגל, בריטניה, האימפריה הרוסית וצרפת לייסד היאחזויות קולוניאליות באזור, וכתוצאה מכך איבדה פרס את שלטונה על רבים ממחוזותיה.

מוחמד רזא שאה פהלווי היה השאה האחרון של איראן. הוא ירש את השלטון מאביו, רזא שאה, ומשל במדינה בשלטון אוטוקרטי בסגנון של שושלת אימפריאליסטית, שראתה את האומה האיראנית כממשיכתה של האימפריה הפרסית הקדומה.

השאה הודח מהשלטון בעת המהפכה האיראנית בשנת 1979 לאחר הפגנות המונים מלֻוות באלימות והתנגשויות עם המשטרה. בהמלצת ממשלת ארצות הברית, נאלץ לעזוב את אירן. יורשו, רוחאללה חומייני, שב מגלותו בצרפת וייסד את הרפובליקה האסלאמית הנוהגת לפי חוקי השריעה. בכדי לכפות את הנוהג הדתי השיעי נוסד במאי 1979 הגוף המפקח שנקרא "משמרות המהפכה". היה זה כוח נאמן לאייתוללה ח'ומייני, לאיזון נגד צבא איראן אשר טופח על ידי השאה, ונתפש על ידי מנהיגי המהפכה ככוח שאין לתת בו אמון. לאחר המהפכה האסלאמית, התנהל ויכוח בקרב המשטר האם להמשיך את קיומו של צבא איראן או להסתפק בכוח המהפכני הלוחם של המשמרות. התקפות הכוחות הסדירים הגדולים של עיראק הפכו דיון זה לבלתי רלוונטי, ומשמרות המהפכה גדלו לכוח צבאי מלא במהלך מלחמת איראן-עיראק. עם הזמן הפכו משמרות המהפכה לכוח השליט באיראן שתפקידו לאכוף את חוקי האסלאם, להגן על המנהיגים ולבצע את פקודותיהם, וכן לספק מודיעין פנימי וחיצוני ולבצע פיגועים באיראן ומחוצה לה, לכן הכריזה עליו ארצות הברית כ"ארגון טרור".

בשל רצון ההנהגה להשליט את חוקי האסלאם השיעי בכל אזור הים התיכון וכדי להגן על יציבות המשטר, הוחלט להתחיל לפתח פרויקטים שמטרתם הסופית ייצור פצצות גרעין. שליטי איראן יודעים שברגע שתהיה בידיהם פצצת גרעין לא ניתן יהיה לרסן את משטרם ולא יהיה כוח שיוכל למנוע מהם להשליט את המשטר השיעי בכל מדינות הים התיכון. זו גם הסיבה שהם מפנים את זעמם על ארצות הברית ועל ישראל.

בשל אכזריות משמרות המהפכה מחד גיסא והפיכתה של המדינה למדינת הלכה שיעית מאידך גיסא, האוכלוסייה החופשית צברה וצוברת אנטגוניזם כלפי המשטר.

מוראד 

מוראד היה בן הזקונים של משפחת ארש. בשל היותו הצעיר מבן ילדי המשפחה החליט אביו כי הוא לא יישלח לעבוד, אלא יתמקד בלימודים. הוא למד בבית הספר היסודי בכפר והמשיך את לימודי התיכון בעיירה לא רחוקה ממקום מגוריו. כתלמיד מעולה וספורטאי מצטיין זכה במלגה ממשלתית שאִפשרה לו לימודים באוניברסיטה, והוא בחר בעיר טבריז, הן בגלל האוניברסיטאות הטובות וגם משום שהיו לו שם קרובי משפחה. באוניברסיטה למד מוראד הנדסת חשמל ומחשבים וסיים את שני המקצועות בהצטיינות. ההצעה למשרה בפקולטה להנדסה לא איחרה לבוא, והוא נעתר לה בחפץ לב והחל ללמד מחשבים. לא חלף זמן רב ושאר בני משפחתו עברו לטבריז בחיפוש אחר פרנסה, והוא חבר אליהם. 
מוצא משפחתו מכפר קטן בדרומו של הים הכספי על גבול איראן-אזרביג'ן. האב היה דייג ופרנסתו התבססה ברובה על דיג "בלוגה", מין של דג ממשפחת החדקניים. הבלוגה ניצוד בגלל הביצים המשמשות לייצור קוויאר טעים ויקר מאוד, שמיוצא ברובו לארצות הברית. בשל דיג לא מבוקר הדג הפך נדיר ועל כן נמצא בסכנת הכחדה. הירידה המשמעותית במספר הדגים ואיסור הדיג שבא בעקבותיו חיסלו את פרנסת אביו של מוראד, והוא חיפש מוצא מסבך העוני אליו נקלע. הוא החליט לעזוב את הכפר, ועם שאר בני משפחתו הם נדדו מערבה ולבסוף התיישבו כאמור בטבריז.
טבריז היא בירת מחוז מזרח אזרבייג'ן בצפון-מערב איראן. אוכלוסיית העיר מונה יותר ממיליון וחצי בני אדם, עובדה ההופכת אותה לעיר הגדולה ביותר באזור ולשישית בגודלה במדינה כולה. העיר נוסדה בסוף המאה השמינית לספירה על ידי אשתו של הארון א-רשיד, ובמשך מאות שנים הייתה מרכז מסחרי ומרכז ייצור שטיחים. רוב אוכלוסייתה של העיר מורכבת מאזרים ואחריהם פרסים, ארמנים ואשורים. השפה המדוברת ביותר בעיר היא אזרית, אולם השפה המשותפת לכולם היא פרסית, שהיא גם השפה הרשמית. מיקומה האסטרטגי של העיר סייע לה לשגשג ובעיקר משום שהיא ממוקמת על נתיב מעבר של שיירות ממערב למזרח. כיום, מרוכזת בעיר תעשיית כלי רכב, בתי זיקוק, פטרוכימיה וטקסטיל, כל אלה בנוסף לענף ההיסטורי של אריגת שטיחים נפלאה משך מאות בשנים.  משפחת אימו של מוראד הייתה בעלת מפעל קטן לאריגת שטיחים בטבריז. עם הגעת המשפחה לעיר נקלטו שלוש אחיותיו של מוראד במפעל, למדו את תורת האריגה והשתלבו בעבודה. עד מהרה התברר שהנערות הצעירות ניחנו בכישרון נדיר לאריגה, והשטיחים שהן ארגו היו יצירות אומנות. שִמעו של המפעל נפוץ בכל איראן ומחירי שטיחיהן היו בין הגבוהים בארץ. דבר השטיחים המופלאים הגיע עד לארמון השאה, כאשר מנהל הארמון סיפר למלכו על יצירות הפאר שטֹוות שלוש הבנות. הן התמחו באריגת שטיחי משי בהם שזורים חוטי כסף וזהב ומספר הקשרים הוא לפחות שמונה מאות לאינץ' מרובע. הוא הוסיף וייעץ למלך לקנות שני שטיחים, לפאר בהם את חדר הכניסה, והמלך הסכים.  אריגת שטיחי השאה נסתיימה כעבור כשנתיים. מוראד צילם את השטיחים ושלח את התמונות למנהל הארמון. הלה אישר את ההזמנה והורה לו להביא את השטיחים לארמון. מוראד שכר משאית ונסע עם השטיחים לטהרן. לאחר בדיקות קפדניות של המשאית והשטיחים בשער הארמון ווידוא זהותו של מוראד, הותר לו להיכנס לחצר הארמון ומשם לחנייה בקרבת דלת הכניסה האחורית. מנהל הארמון עודכן כי מוראד והמטען היקר הגיעו והורה לצוות העובדים לבוא עימו לקבל את פניהם. מוראד פרק את השטיחים והעובדים נשאו אותם ופרשו אותם באולם הכניסה. המראה היה מדהים ומרהיב. המנהל התפעל גם הוא וטילפן לשלישו של השאה בשאלה אם המלך, בטובו, יואיל לבוא לראות את התצוגה. באותו יום היה המלך שבע רצון ובמצב רוח טוב. דרישה שלו שהייתה קשורה לתמחור הנפט, אושרה בוועידת מדינות המפרץ והמשמעות התבטאה בהכנסה שנתית נוספת של שמונה מיליארד דולרים מתמלוגי הנפט.  בהיותו נינוח ומרוצה, נענה להזמנת מנהל הארמון להסתכל בתצוגת השטיחים, והגיע לאולם הכניסה מלֻווה בשומרי ראשו. הוא הסתכל בשטיחים, בחן את העבודה והביע שביעות רצון.
"מי האדם העומד בפינת החדר?" הוא שאל את המנהל, ונענה שהוא ממשפחת אורגי השטיחים. הוא ציווה על שומר הראש להביא את האיש אליו. כשמוראד התקרב בחשש, המלך בירך אותו על אריגת השטיחים הנפלאים וציווה לשלם לו את שכר השטיחים ולהוסיף בונוס מיוחד. בניגוד לאירוע הנעים של יום קבלת השטיחים, בשבועות האחרונים היו מחאות רחוב בכל הממלכה, שכנראה נערכו ביוזמתה של המפלגה הקומוניסטית. לפי הנחיית המלך שחשש מהתגברות האלימות, ההפגנות דוכאו על ידי הסאוואכ¹ באכזריות והיו עשרות הרוגים ומאות פצועים. במקביל, כדי להרגיע את האוכלוסייה, הוא ציווה על הקלות כלכליות ועל החזרת קרקעות לאיכרים. למרות העובדה שהמדינה נשלטה למעשה על ידי הסאוואכ, השאה רצה שיהיה לו מקור מידע מהימן מחוץ למערכת המודיעין הממלכתית, לפיכך ציווה על ראש הסאוואכ למנות איש ראוי מחוץ למערכת, על מנת שיהווה מודיע נאמן עבורם. לדעתו, שב המלך וציין בתקיפות, יש בארגון חפרפרת. מוראד חזר לטבריז והמשיך בעבודתו האקדמית. היה קשה לו להתמיד במחקר בעקבות מה שמתחולל ברחובות. אכזריות החיילים עברה כל גבול וכך גם פעולות ארגון הסאוואכ, אולם עד כה לא מצא כל דרך להתנגד או למחות, מלבד בשיחות עם בני משפחתו ועם כמה חברים שחשב שהם חולקים איתו את דעתו על השאה ומעשיו. 
בוקר אחד הוא מצא פתק על שולחנו ובו הוראה להתקשר בהקדם האפשרי למספר טלפון בטבריז. אף שהפתק לא היה חתום, הוא עשה כן. קול גברי חמור וסמכותי נשמע בצד השני. האיש הורה לו להתייצב במקום מסוים בעוד שעתיים. הוא הזדהה כראש מוסד הסאוואכ בממלכה. מוראד דאג מאוד. מה להם ולפרופסור באוניברסיטה, חשב, אך ביודעו את נוהגי הצד השני, הוא מילא אחר הפקודה והתייצב במקום ובזמן שפקדו עליו. ראש מוסד הסאוואכ פגש אותו שם. הוא הציג את עצמו והסביר מיהו ומה תפקידו במדינה. עד מהרה הוא הציע למוראד להצטרף לארגון ופירט את דרישות התפקיד המוצע. לדבריו, מוראד נבחר משום שהגיע אליו מידע באשר לאיכויותיו. 
"אני רוצה שתהיה איש הביון שלי מחוץ למערכת המודיעין במדינה. עליך לעקוב אחר פעילות הסאוואכ וביצועיו. עליך לדווח אך ורק לי באמצעות מערכת קשר סודית שלי," הוא הסביר בתקיפות.
מוראד פחד, אך לא הייתה לו ברירה. הוא ידע שסירוב לבקשתו של ראש הסאוואכ פירושו מוות.
"אני אדאג לכך שתיפגש עם מפקדי האגפים במודיעין ותצורף לשורותיהם," הוסיף האיש, מתעלם לגמרי מאפשרות של סירוב או משאלות. "אתה תלמד את דרכי פעולתם, את מערכת התקשורת שלהם ואת רשת סוכני הביון בארץ ובעולם. אני אדאג לכך שלא תהיינה לך כל בעיות להיכלל בשורות הארגון. תקבל תקציב נדיב כדי לממן את פעולתך. עליך לדווח לי אחת לשבוע, ואם יש משהו דחוף, עליך לדווח מייד. הדיווח ייעשה בכתב, בהעברה לתיבת הדואר האישית שלי שאין לאיש גישה אליה." מוראד יצא מהפגישה בתחושת מועקה. בעבר הקפיד על ריחוק ממוסדות השלטון מאחר והקשר איתם לא מצמיח פירות ראויים לאכילה. הוא ידע שכל שגיאה מצידו תתוגמל בעונש קשה או אפילו בהוצאה להורג בגלל אשמה בדויה, אבל לא הייתה לו כל ברירה הוא היה חייב לציית. גם משפחתו עלולה להיפגע. 

איראן המשיכה לגעוש. ההמונים סלדו מהנהגתו הפרו-מערבית של השאה ויצאו להפגנות מרובות, אשר בעצת ארצות 
הברית לא דוכאו באלימות. בשנת 1978 נערכה הפגנת המונים של יותר משני מיליון איש. נוכח הסכנה לחייו, האירופאים יעצו לשאה לעזוב את איראן, ושנה אחר כך, ב-1979, הוא עשה כך. מייד אחר כך חזר האייתוללה חומייני לאיראן מגלותו בצרפת, והמהפכה האסלאמית החלה. עד מהרה האייתוללות תפסו מקום מרכזי בהנהלת המדינה והשליטו בה שלטון מוסלמי-שיעי שמרני.
למרבה הקלתו של מוראד, האדם היחידי אשר ידע את מהות תפקידו בסאוואכ היה ראש המוסד עצמו, והוא נמלט לארצות הברית עוד לפני שחומייני נחת בטהרן. בשל כך מוראד יכול היה לחזור לטבריז, לאוניברסיטה, ולהמשיך ללמד מחשבים. היעדרותו ממשרתו הוסברה לשלטונות האוניברסיטה בכך שהוצע לו ללמד זמנית במוסד מחוץ לאיראן. לדבריו, זה היה פרויקט ששכר רב בצידו. מוראד השתלב מחדש במסגרת המשפחה והחל לקיים חיים חברתיים בנוסף לעבודתו האקדמית. במפגשים ארגנו לו החברים אירועים משותפים עם בנות הקבוצה, כדי להכיר לו בת זוג. באחד המפגשים הכיר את סולטנה, נערה שמצאה חן בעיניו מאוד, והם החלו להיפגש לעיתים קרובות. אף שמשטר חומייני השמרני לא עודד מפגשים כאלה, הם מצאו דרכים להיפגש בחשאי. סולטנה הייתה גבוהת קומה וחטובה. פניה בהירות, ועיניה הירוקות בורקות. חיוך נעים היה נסוך על פניה והיא שידרה עדינות ונינוחות, אבל ללא סימני מבוכה. עד מהרה הוא הציע לה נישואים, והיא השיבה "כן" בשמחה. הם נישאו חצי שנה מאוחר יותר.
סולטנה הייתה עובדת סוציאלית. היא המשיכה בעבודתה לאחר הנישואים וכך גם עשה מוראד. לאחר התקופה הקשה בשירות הסאוואכ, מוראד השקיע את זמנו בהעמקת הידע שלו במחשבים ובמתמטיקה. לא היה לו ממי ללמוד באוניברסיטה שלו והוא החל לחפש מקום שבו יוכל להשתלם במקצוע. הוא נבר בעיתונות המקצועית על מנת למצוא מקום מתאים שיקבל אותו ויהיה מוכן לתמוך כספית בו ובמשפחתו. הוא התכוון לנסוע לארצות הברית עם סולטנה, שכבר הייתה בהיריון ראשון, כדי לא להשאירה לעריצות משמרות המהפכה.
יום אחד נתקל מוראד במודעה מטעם אוניברסיטה ידועה במינכן — "לודוויג מקסימיליאן", שהיא אחת הטובות באירופה.
במודעה פורסם שהם מחפשים מדען ששולט במתמטיקה ובקיא במחשבים, ויהיה מוכן להצטרף לקבוצת מחקר גרמנית שעוסקת באספקטים המתמטיים של לוחמת הסייבר. המלגה לשנתיים, נכתב, וכוללת משכורת נאה, שלפי הערכתו של 
מוראד תספיק לו ולמשפחתו להתקיים ואולי אף מעט יותר מכך. הוא כתב מייד לאוניברסיטה וצירף קורות חיים ורשימת מאמרים שכתב בתקופת הלימודים. לאחר גמר הלימודים לא עסק במחקר בשל היותו מועסק על ידי הסאוואכ. 
כעבור כחודש קיבל מוראד את תשובת האוניברסיטה. נאמר לו שעל המשרה מתמודדים מועמדים אחדים, וכדי לבחור במתאים שביניהם עליו לבוא למינכן לראיון אישי. הם ישלחו לו הזמנה ליום ושעה מסוימים, ומקווים כי לוח הזמנים מתאים גם לו. ההזמנה הגיעה כעבור שבועיים, ובה נקבעו המקום והשעה שבה יראיינו אותו. כגרמנים קלאסיים הם ביקשו שידייק ויבוא במועד ובשעה שנקבעו. סולטנה הייתה מודעת לרצונו של בעלה להשתלם ולהרחיב את ידיעותיו, ובכך לקדם את הקריירה המקצועית שלו. מייד כשהגיע מכתב התשובה הוא הראה לה אותו, והיא הייתה גאה בו ומאושרת.

"סע חביבי ובהצלחה," היא נשקה לו, מבוישת מעט, על שפתיו ואז חייכה במבוכה מגילוי החיבה הפומבי. "אלוהים איתך." מוראד ביקש ממעסיקיו כמה ימי חופשה, ובלי לומר מילה נוספת ובלי לפרט מה ולאן, טס למינכן יום לפני מועד הריאיון. למוחרת נסע לאוניברסיטה, הציג בדלפק הקבלה את ההזמנה וקיבל הסבר מדויק מפקיד חייכן להיכן עליו להגיע. משנכנס לחדר הגדול התקבל בסבר פנים יפות והתבקש לשבת. בצוות המראיינים היו שלושה אנשים, שני גברים בגיל העמידה ואישה צעירה אחת, והוסבר לו שהם ראשי קבוצת המחקר אליה הוזמן. הוא נשאל בדבר השכלתו המקצועית, במה הוא מועסק כעת, אם מקומו באוניברסיטה נשמר עד לגמר ההשתלמות, מה הידע שלו בלוחמת סייבר ומה מצבו המשפחתי. הצוות היה נעים הליכות, חיוך על הפנים וטון דיבור נעים. השיחה התנהלה באנגלית כיוון שמוראד לא שלט בגרמנית. בתום השיחה נאמר לו שיקבל תשובה תוך שבוע. אחרי יום שבו שוטט מעט במינכן וקנה מתנות לסולטנה ולשני בניו עלי ומחמוד, מוראד טס בחזרה לארצו ובליבו אופטימיות רבה. ייתכן שמזלו עומד להשתנות. חלף שבוע והתשובה הגיעה. נאמר בה כי הוא התקבל להשתלמות וכי הוא מתבקש ליצור קשר טלפוני עם ראש הקבוצה במספר הטלפון המצורף, זאת על מנת לתאם את מועד הגעתו לגרמניה. הפרופסור שדיבר בלבביות, סיכם איתו כי יבוא למינכן בעוד חודש, וכי המשפחה תגיע אחריו, לאחר שיבצע את הנדרש להתיישב בעיר. הם יסייעו בידו למצוא דירה מתאימה, קרובה לאוניברסיטה, בית ספר לילדים ומקום עבודה אפשרי לאישה. בעצת סולטנה, מוראד חיפש לילדים בית ספר דובר אנגלית, ומצא אחד כזה שנוהל על ידי השגרירות הבריטית. בצוות המחקר היו חמישה-עשר איש — שמונה בחורים ושבע בחורות, בני גילו לערך, כולם בוגרי אוניברסיטה במגמות מתמטיקה ומחשבים. הראו לו את שולחן העבודה שלו ואת המחשב והסבירו את סדרי העבודה. הם היו ידידותיים, ובשיחות ביניהם — השתדלו לדבר באנגלית כדי שמוראד לא יחוש זרות או ניכור — שולבו הלצות והומור. נראה היה למוראד שהוא ייהנה מאוד בשנתיים שלפניו. אחרי ארוחת צוהריים עשירה בקפטריה, ראש הקבוצה — וולפגנג מילר חייך אליו. האיש היה בן חמישים לערך, לבוש תמיד בקפידה בחליפה אלגנטית ופניו מביעות רצינות. הוא הזמין אותו למשרדו כדי להסביר לו את תפקידו בצוות. מוראד התבקש ליצור מודל מתמטי שבעזרתו יכולים המשתמשים להתגונן בפני התקפת סייבר.²

בתום המפגש מוראד יצא מהחדר, התיישב במקומו והתחיל להקליד במחשב. הוא יצר הגנה באמצעות סיסמה חזקה שרק הוא יודע ורק הוא יכול להיכנס למחשב באמצעותה. אחרי שזה נעשה, הוא החל לחשוב כיצד יתמודד עם הבעיה. מוראד חשב שבשלב הראשון ישתלם בחדירה למרחב הקיברנטי של מספר מחשבים, ולאחר שיהיה לו מודל חדירה אליהם ינסה לפתח אלגוריתמים שבאמצעותם יחסום חדירה מבחוץ. הוא החליט לחדור תחילה למחשב של חבר העובד באוניברסיטה שבה למד בנעוריו. עד מהרה התברר לו שחדירה למחשב כלשהו אינה פשוטה, ולמרות העובדה שהוא השתמש בעבר במחשב הזה, עליו להשקיע זמן רב כדי לחדור אליו. אחרי מאמצים רבים שנמשכו עשרה ימים הוא הצליח! הנתונים על המסך שלו אותתו לו כי חדר למחשב המחלקה שבה עבד באוניברסיטת טבריז. נעם לו לקרוא את החומר שהיה כלול שם — ביקורת והערכה על תפקודו ביחידה. הוא קרא שראש היחידה העריך מאוד את עבודתו במסגרת המחלקתית והביע את תקוותו שכאשר יחזור מוראד מגרמניה, ימשיך לעבוד איתם וללמד את הסטודנטים. מעודד מהצלחתו, מוראד ניסה לחדור למחשבי משמרות המהפכה. זה לא היה פשוט כלל. הם השקיעו מאמצים רבים כדי למנוע חדירה אליהם, אך דווקא משום כך המאמץ היווה אתגר עבורו, במחשבה כי אם יצליח, זה יהווה מודל חשוב לחדירה והגנה כלפי משמרות המהפכה. מוראד לא סיפר לצוות המחלקה לאלו מחשבים הוא מתכוון לחדור. הוא חלק עימם את הרעיון, שכמו שחודרים כך גם ניתן להגן בפני חדירה, ובעיקר חדירה עוינת, ויותר לא פירט. בפגישות המחלקתיות כל אחד מחברי הצוות תיאר בפני החברים האחרים מה ברצונו להשיג לאור המשימה שהוטלה עליו. מוראד תיאר בפניהם את ניסיונותיו ונעזר בעצותיהם ובידע שלהם. מוראד הקדיש שעות רבות לפרויקט שלו, והכישלונות שהיו מנת חלקו דרבנו אותו להמשיך ולנסות. אחרי שעות רבות וימים ארוכים שבהם שכח לפעמים לאכול או לנוח, הבין שלא ניתן לחדור למחשבים של איש ממשמרות המהפכה, משום שההגנה עליהם בפני פריצה טובה מאוד ובלתי חדירה. הוא החליף אסטרטגיה והתמקד כעת בניסיון ללמוד את שיטת ההגנה. גם זה היה מורכב ומסובך להפליא. הוא תיאר לעצמו שהטובים במדעני המחשב באיראן פעלו להגנת מחשבי המשמרות, אך הוא לא אמר נואש, להפך, כל זה יצר אצלו דחף עצום לנסות ולפענח את שיטת המיגון. בצוות שעבד איתו היה נער צעיר בשם גונטר, כבן שבע-עשרה שנחשב לגאון שבחבורה. אחר צוהריים גשום אחד, אחרי עוד ניסיון נפל, מוראד המתוסכל פנה אליו והתייעץ עימו כיצד לפתור את התעלומה. הם ישבו כמה שעות והנער הציע מספר דרכים שיש לנסותן. מוראד ניסה. להפתעתו המרובה, באחת הדרכים הוא הצליח לחדור לאחד ממחשבי המשמרות. דרך החדירה שהייתה זרה לו הצביעה על מנגנון ההגנה של המחשב, והטכניקה הזו עזרה לו מאוד. באמצעותה הוא יוכל עכשיו ליצור מודל מתמטי שישמש לבניית מחסומי סייבר לחדירה למחשבים.

מוראד השקיע שנה שלמה בפיתוח המתמטי של שיטת ההגנה בפני חדירה. הוא יצר דרך שבאמצעותה ניתן למגן כל מחשב וכן פיתח שיטת חדירה אוניברסלית. ראש הצוות היה שייך, בין היתר, למערכת המודיעין של ממשלת גרמניה. הוא הביא לידיעת הממונים עליו את תוצאות מחקרי המדען האיראני והציע לנסות ולצרף את האיש למערכת המודיעין. לא חלף זמן רב והשר לענייני המודיעין זימן את מוראד אליו לשיחה. הוא שיבח אותו על ההישגים עבור קבוצת המדענים הגרמנים, והסביר לו שגרמניה אינה עוסקת בחדירה למחשבים של אנשים או של מדינות אחרות, אולם למיטב ידיעתו, יש מדינות שישמחו לאמץ את השיטה. "האם תהיה מוכן לסכם את השיטה כדי שגוף אחר או מדינה אחרת יוכלו לאמץ אותה?" שאל. "אותה מדינה שהוא יודע שתהיה מעוניינת, תפצה אותך כספית, וביד רחבה," הוסיף בחיוך. מוראד השיב לשר שעליו לחשוב על ההצעה ואמר כי ייתן לו את תשובתו בתוך זמן קצר. עברו כמעט שנתיים לשהותו במינכן ובכל מקרה הוא לא ממש רצה לחזור לאיראן. הילדים נהנו מאוד בעיר הגדולה והמודרנית וממה שהיה לה להציע. הם רכשו חברים טובים ובית הספר היה נפלא. גם סולטנה נהנתה, כיוון שערכה השתלמויות אקדמיות ויכלה ליישם אותן בעבודה בקהילת הזרים במינכן. באותו ערב, אחרי שהילדים שכבו לישון, עמדו מוראד וסולטנה במטבחם החמים ושטפו את כלי ארוחת הערב. מוראד סיפר לסולטנה על השיחה שלו עם השר.

"מה דעתך?" שאל אותה.

"ההצעה שלו אינה הוגנת," היא ניגבה כוס והניחה אותה במקומה על המדף. "אתה הקדשת למחקר שנתיים והשר מבקש ממך למסור לו את הידע שלך. אומנם תקבל תמורה כספית, אולם לא תהיה לך שום שליטה על הגופים שישתמשו בשיטה. היא עלולה להגיע לידיים לא רצויות שאתה אינך חפץ שישתמשו בה."

מוראד לא שיתף את סולטנה בכל תחושותיו. המשטר באיראן היה מאוס עליו. הם פגעו באביו ובמשפחתו על לא עוול בכפם, והוא התכוון להשתמש בידע שלו על מנת לשבש את החיים ב"דמוקרטיה השיעית". זה יכול להיעשות בגרמניה אם יאריכו את שהותם בשנה נוספת או לכשיחזרו הביתה. שם כמובן זה יהיה מסוכן הרבה יותר.

לאחר כשבוע מוראד נפגש שוב עם השר.

"לצערי, אינני יכול להסכים להצעתך. במוסרי את השיטה כתובה, כל אחד יכול להשתמש בה ואני אינני מוכן שזה יקרה," הסביר לו. "אני מוכן ללכת לקראתכם, להישאר בגרמניה שנה נוספת ולעבוד עבור מדינה אחת בלבד שאתה תמליץ עליה. אינני רוצה לדעת מי היא אותה מדינה, ואת הבקשות שלה תוכלו להעביר לי דרך מזכירות מחלקתך," מוראד הביט בשר, וזה הנהן וסימן לו להמשיך בדבריו.

"כדי שאוכל להתקיים ולקיים את משפחתי במינכן משך השנה הזו, אותה מדינה צריכה לשלם לי משכורת והוצאות מחיה. האם זה אפשרי?"

השר ענה בחיוב, ללא כל היסוס. בתום הפגישה השניים לחצו ידיים ומוראד יצא שמח ושבע רצון. מלבד השירות שיעשה לאותה מדינה עלומה שלא ממש עניינה אותו, מגרמניה הוא יוכל לפעול ללא חשש וללא סיכון עצמי גם נגד ממשלת איראן.

"אנחנו נשארים במינכן שנה נוספת," הודיע לסולטנה כשחזר הביתה. "אני אעסוק בפיתוח התוכנה שלי, הילדים יוכלו להמשיך ללמוד כאן ואת חופשייה לעסוק במה שתחפצי. מה את אומרת על כך?" סולטנה חייכה. "אני שבעת רצון שהבעיה נפתרה לרצוננו."

מוראד שלט בפרסית כמובן, אולם ידע על בוריין גם אנגלית, ערבית ועכשיו גם גרמנית ואזרית. ידע שפות אלה קבע למעשה את המחשבים שיוכל לפרוץ אליהם ולהשיג את המידע הטמון בהם. בשיחה עם שר המודיעין הוא ציין זאת כדי שינתב אליו מדינה הדוברת שפות אלה. השר רק חייך. נדמה שידע כל זאת ואף יותר על מוראד, אבל הוא לא אמר מילה. עד מהרה התברר למוראד שהמדינה המעוניינת להשתמש בכישוריו היא מדינה שאיראן מצויה במוקד עניינה, בעיקר פעילות הגרעין שלה. השם המפורש לא נאמר, אולם מוראד ניחש מייד. הוא לא היסס כאשר מעסיקיו החדשים ביקשו ממנו לשלוף את כל המידע שניתן להשיג ממחשבי הנהגת המדינה וכורי הגרעין שמופעלים בה, כולל כמה כורים פעילים ישנם. חשוב ל"לקוחותיו", כך הם כונו בפי השר, לדעת מהי מידת ההעשרה של האורניום שהם מגיעים אליה, ולאלו מערכות ניתן לחדור על מנת לשבש את פעילותן. הבקשה תאמה היטב את תוכניותיו והוא החל לעבוד בהנאה להגשים את בקשת הגורם החיצוני וכן את רצונותיו שלו. פגיעה בצנטריפוגות תאט מאוד את התהליך ההעשרה, ולכן מוראד התרכז במחשבים אלה. אלא שהדבר התברר כמסובך הרבה יותר ממה שחשב. בעבר כבר נעשו ניסיונות חדירה למחשבים אלה, ובשל כך נבנתה בהם מערכת הגנה מתוחכמת, חכמה ובלתי חדירה.

מוקד הפעילות שלו היה מערכת המחשוב השולטת בצנטריפוגות במתקן הגרעיני בנתז, עיירה בפרובינציית איספהן במרכזה של איראן. שיבוש מערכת זו תגרום להרס הצנטריפוגות וזאת הייתה המטרה העליונה של פעילותו. הוא השקיע בפריצה ימים רבים, אך ללא הצלחה. מאחר שמאמציו לא נשאו פרי, הוא החליט לנסות שוב לפרוץ למחשבי משמרות המהפכה, ואולי משם להגיע אל מחשבי המתקן. לאחר ניסיונות לא מעטים הוא הצליח לחדור למחשב אחד שלהם שהיה ממוקם בטהרן. הוא שאב משם מידע לגבי יחידות המשמרות, מפקדיהן ומיקומן. בשיטוט בשדות המידע של המחשב הוא מצא מידע לגבי מערכת טילים בפארצ'ין, המצויה ליד המתקן בטהרן. מאחר שהמחשב לא היה קשור בשליטה על הזנקת הטילים בבסיס, לא היה טעם בהפעלתו.

בסך הכול מוראד לא נחל הצלחה מרשימה בניסיונות החדירה למחשבים האיראניים. הוא חדר לבנק אחד, לתחנת הרכבת העירונית בטהרן, לתחנות הדלק ולמערכת הרמזורים, והשתעשע בהפעלתם בשעות היום והלילה. הפעילות הטרידה את התושבים, אולם לא פגעה כהוא זה במתקני הגרעין. הוא סבר שהפגיעה העיקרית בהם צריכה להיות באמצעות חבלה בחומרי נפץ ולא דרך המחשבים, ובה בעת יש להמשיך לעקוב אחרי אתרי המטרה, שמא בשלב מסוים ההגנה תיכשל ואז ניתן יהיה לפגוע במערכת המחשוב. באחת מפגישות העדכון עם השר, ביקש האיש ממוראד בשם הלקוחות להפנות את משאביו ומאמציו למדינה נוספת באזור — עיראק. הגורם היה מעוניין לבדוק את החשש שמא לעיראק יש נשק להשמדה המונית, בין אם זה נשק ביולוגי או כימי. לאחר שישראל הפציצה את הכור האטומי העיראקי, בחודש יוני 1981, לא היה חשש להימצאות כור נוסף על אדמתה. מוראד החל לשוט במרחבי המחשבים העיראקיים ולחפש מחשבי ממשלה, העוסקים בהגנה ובהתקף בחומרים בלתי שגרתיים. הוא הצליח להיכנס למחשב של השליט העיראקי סדאם חוסיין ולבדוק את תוכנו. התברר שחוסיין לא אהב מחשבים, כנראה בעיקר משום השכלתו הטכנית הדלה, וכל מה שמוראד מצא בהם היו נאומים של סדאם ודו"ח כספי מהבנק. מתוך דו"ח הבנק מוראד למד שלדיקטטור לא היה כסף רב. סביר להניח שאת מרבית כספו הוא לא שמר בבנק. מוראד חדר די בקלות למחשבים של מערך ההגנה, שם מצא דיווח מפורט של סדר הכוחות העיראקי, כמות ואיכות הנשק של כל יחידה ומספר החיילים המוצבים ביחידה. משם הוא נכנס למחשבי חיל האוויר העיראקי וגילה שהחיל גדול מאוד וזו הסיבה שהם הרבו לפגוע בכורדים בצפון-מערב עיראק. מוראד ניסה והצליח לשלוח מפקד אוגדת שריון לאימון תקופתי במדבר והזניק רביעייה של מטוסים לחפש מטוס "אויב", שחדר למרחב האווירי של עיראק. הוא חיפש במחשבי משרד המדע עדות להימצאות נשק לא קונבנציונלי במחסני הצבא, אולם לא מצא דבר. ההצלחה של מוראד לחדור למחשבי העיראקים הצביעה על העובדה שההגנה שלהם אינה טובה והמחשבים שלהם חשופים לפגיעת סייבר, זאת בניגוד למחשבים האיראניים. את כל האינפורמציה שמצא וכן את חוות דעתו המקצועית העביר מוראד למעסיקיו חסרי השם, קיבל משכורת נאה בכל חודש ובסוף אותה שנה גם זכה לבונוס — מענק מכובד שהעבירה ממשלת גרמניה לחשבונו. לשאלתו, אמר לו השר כי המעסיקים היו מרוצים מאוד מעבודתו ומהדיסקרטיות והחשאיות עליהן שמר והמענק הוא כאות לתודתם.