מישקה

פרק א: אני סתם ילד רגיל ולא מיוחד (בכלל!)

אה... שלום, ילדים. לפני שתתחילו לקרוא את הספר שלי אתם חייבים לדעת כמה דברים. אתם בטח חושבים שמפני שאני הולך לספר לכם סיפור על פיל ננסי שלא שמעתם עליו ועל הרפתקאות שקורות רק לילדים גיבורים באמת אז זה אומר שאני בטח ילד ממש מיוחד, שיש לי כישרונות מיוחדים כמו קסמים, להטוטים או זיכרון יוצא מן הכלל. אולי אתם מדמיינים שאני גבוה וחזק ומאז שנכנסתי לבית ספר אני מלך הכיתה וכולם רוצים בחברתי, אבל תכלס, תדעו שאני ממש לא מיוחד. אימא שלי אומרת שאני ילד בלתי רגיל, שאני מצחיק וחכם וחבר טוב. אבל ככה זה אמהות, הן תמיד חושבות על הילדים מחשבות מוצפות באהבה. האמת הסודית ביותר היא שאני סתם ילד רגיל ואין לי הרבה חברים. כן, ככה אני מרגיש בתוך תוכי. יש לי רק חבר אמיתי אחד שקוראים לו שוקי ועליו עוד אספר לכם בהמשך. אני ממש לא טוב בחשבון ובאנגלית, אני לא מנגן על אף כלי נגינה, ואפילו בליגת הכדורגל לא הבקעתי גול כבר חודש רצוף! אני אוהב לצייר אבל לא יודע אם אני כל כך טוב בזה. אני מעולה בעיקר בלשחק במחשב ולצפות בטלוויזיה, אבל אימא שלי אומרת שזה לא נחשב בכלל כי כל הילדים אוהבים מסכים וכנראה שכולם גם טובים בזה.

אני רוצה שתדעו שבכלל לא התכוונתי להיקלע למצבים מסוכנים. בטוח שלא תכננתי אף פעם להילחם בפושע משוגע שרוצה לחטוף פיל וגם לא האמנתי שאיקלע למצב שאהיה חייב להגן על עצמי ולהרביץ לבריונים, ובטוח שלא האמנתי שיכתבו עליי בעיתון וששמי יופיע בטלוויזיה בכל מהדורת חדשות. נשבע לכם. אתם שמעתם על ילד רגיל ולא מיוחד בכלל שכולם ברחוב יודעים את שמו? שמצביעים עליו כשהוא בדרכו לסופר לקנות פחית קוקה קולה? בטח אתם מדמיינים מישהו מפורסם כמו זמרים, משפיעני רשת מגניבים שיש להם מלא עוקבים או איזה גיימר שזכה בפרס גדול. אז למרות שאני ילד רגיל, הרגשתי יותר מפורסם מכולם, וזה היה במקרה, בלי להתכוון הייתי מעורב בסיפור גבורה. בפוקס. אתם לא מאמינים? נו באמת , למה שאשקר? אני נשבע לכם בכל נמש שיש לי על הפנים, ויש לי הרבה כאלה, שאני לא משקר.

אה כן, שמי יניב. אבל אף אחד לא קורא לי ככה, כולם מסביב קוראים לי ״נמש״. בטח אתם חושבים שאני נעלב שקוראים לי בשם גנאי, אז ממש לא. כבר די התרגלתי לשם הזה ״נמש״. היום אני לא מתייחס לזה כעלבון. פעם, כן. אז, בהתחלה, כשעליתי מגן חובה לבית ספר, באמת נעלבתי. זה קרה כבר ביום הראשון של כיתה א’. זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי שאני באמת הילד עם השיער הג’ינג’י והפרצוף הכי מנומש בעולם. אני לא חושב שג’ינג’י ונמשים זה מראה מכוער... אני אפילו מסתכל במראה וחושב שאני ילד יפה. אני פשוט היחיד שהלחיים שלו נראות ככה, מכוסות נמשים ממש לגמרי. הנה, אצייר לכם את הלחיים שלי ביום שמשי במיוחד בקיץ (בחורף יש לי קצת פחות נמשים, הם עושים מחבואים ולפעמים רואים אותם פחות).

אז ככה, בכל בית הספר לא היה אף ילד שהיו לו מאות נמשים על הפנים. רק אצלי. הבריון של השכבה, אסי, ילד מגודל וטיפש שאפילו לא שווה שאזכיר את שם המשפחה שלו בספר שאני כתבתי, כי אף פעם לא היינו חברים, וילדים שהם גם סופרים יכתבו בספרים שלהם רק על החברים הכי טובים. אבל אסי הוא הראשון שזיהה את ההזדמנות והחליט להחליף לי את השם מיניב ל״נמש״. ומאז כולם כבר קראו לי ככה. אני נמש. נעים מאוד. נולדתי בכלל בשם האמיתי שאימא נתנה לי: יניב אזולאי. היום כולם מכירים אותי בשם ״נמש״ אזולאי, ואני, אם עדיין לא שמעתם את הסיפור שלי, לומד בכיתה ו’1 בבית ספר ״גולן״ ברמת השרון.

האמת שהייתי צריך לראות את זה מגיע. כבר בגן חובה, אצל חנה הגננת. הבנתי שרק אני פה ממש ג’ינג’י. כמעט כולם עם שיער חום או שחור. כמעט כמעט כולם. הייתה רק עמליה, שהיא בלונדינית, וגם שני האחים הקטנים שלה, ההורים שלה ואפילו סבא שלה - בלונדינים. בטח גם סבתא שלה בלונדינית. אז פעם שאלתי את עמליה אם גם סבתא שלה בלונדינית, והיא ענתה לי שסבתא שלה לא בלונדינית כי היא כבר מתה. התשובה שלה הצחיקה אותי, ואז עמליה סיפרה לגננת שצחקתי עליה כי סבתא שלה מתה, ובגלל זה לא קיבלתי שום ממתק וגם לא חלה בקבלת שבת, למרות שניסיתי לשיר הכי חזק ולרקוד הכי יפה כמו שהגננת אוהבת. אבל הגננת אמרה לאימא שצריך להסביר לי בבית מתי אפשר לצחוק ומתי לא, ושלא כל דבר הוא בדיחה. אני ניסיתי להסביר לאימא שלא צחקתי מזה בכלל. לא משנה, אין לי כוח להסביר שוב פעם. בגן היה ילד אחד שקראו לו נגסו. הוא היה מיוחד כי העור שלו שחור והגננת הסבירה לנו שההורים שלו מאתיופיה. עמליה ונגסו היו שונים מכולם והיה לזה הסבר. לא צריך היה להיות חכם גדול כדי להבין שיש לבני המשפחה שלהם תכונה משותפת. אבל אחר כך, כששאלתי את אימא שלי למה באמת עמליה בלונדינית ונגסו שחור, היא התחילה לנסות להסביר לי על הרצף הגנטי של אנשים, ואיך הורים יכולים להעביר תכונות לילדים שלהם, ומה זה דנ״א.

אני, כל מה שעבר לי בראש בזמן שהיא דיברה היה: מ־ש-ע־מ-ם! ההסבר הזה כל כך משעמם.

התחלתי לפהק מול העיניים של אימא כי אני לא אוהב הסברים ארוכים. היא יודעת את זה. אמרתי לה אלף פעם שהסיפורים הכי טובים של מבוגרים הם הקצרים. אימא תמיד עונה לי שאני צריך ללמוד להתאזר בסבלנות, כמו שיש לי סבלנות להתרכז במחשב או בטלוויזיה. אבל אני, כשמדברים אליי, המוח שלי מתחיל לחשוב על דברים אחרים. זה קורה לי בעיקר בשיעורי חשבון, משום מה. גם לכם? לא לכולם, כנראה, כי חבר שלי שוקי אומר שחשבון זה הכי מעניין ואני תמיד מתווכח איתו על זה. טוב, נדבר על שוקי אחר כך. אני מבטיח. הוא החבר הכי טוב שלי וגם הוא קשור לסיפור שאספר לכם. אוף! אני תמיד קופץ מנושא לנושא. אז נחזור לעניין הג’ינג’יות והדנ״א.

״אבל רגע...״, אמרתי לאימא, ״אני רוצה להבין, איך זה יכול להיות שאף אחד במשפחה שלנו הוא לא ג’ינג’י ואני כן ג’ינג’י?״

״לא יודעת, חמוד שלי.״ היא ענתה.

״סבא רבא מנחם היה ג’ינג’י?״ שאלתי

״לא.״ אימא חייכה.

״וסבא של סבא רבא?״ המשכתי לשאול. רציתי תשובה מדויקת.

״לא שידוע לי״. אימא כבר צחקה.

״וסבא רבא של סבא רבא של סבא רבא?״ הייתי אדום מרוב כעס.

״לא ידוע לנו על אף ג’ינג’י וזה מה שהופך אותך להכי מיוחד בעולם. אתה פלא גנטי״. אימא נתנה לי חיבוק ונשיקה ושיחקה לי בשיער. היא לקחה עפרון וציירה ציור קצר ומוזר שנראה כמו תלתל. ״תראה, ככה נראה דנ״א. כל המידע של הגוף נשמר בזה וזה בתוך הגוף שלך. יש לך מולקולות דנ״א בגוף. ויש איזה גן ג’ינג’י מנומש שהתחבא אצל כולנו במשפחה אבל אצלך דווקא יצא החוצה״. אימא ניסתה להראות לי שזה שלא סתם, שיש פה הסבר מדעי.

הנה ציירתי בשבילכם סליל אחד של דנ״א כמו שאימא שלי ציירה, רק כדי שתבינו שאני לא הבנתי כלום.

אפילו אימא שלי מיעטה לקרוא לי בשמי האמיתי. היא קראה לי ״תפוזוני״ מהיום שנולדתי וכבר התרגלתי. זה לא כל כך הפריע לי כי באמת השיער שלי היה בצבע תפוז בוהק, והיא תמיד אמרה את זה בצורה עדינה ואוהבת וצירפה עוד מילים שעשו את זה עוד יותר חמוד. תפוזי שלי, תפוזוני־ברווזוני, תפוזוניקו. זה היה נעים לי אבל ביקשתי ממנה רק בקשה קטנה: כשהיא אוספת אותי מבית הספר, ואני וחברים שלי עומדים ליד השומר בשער בית הספר, אז שתקרא לי יניב. רק יניב. בלי תוספות ושינויים. לא תמיד היא זכרה והייתה מתבלבלת כשראתה אותי: ״תפוז...תפוזו...״ ואז הייתה נזכרת ומתקנת: ״יניב, יניב. בוא הביתה״, וראיתי שהיא נבוכה על הכמעט פדיחה שעשתה לי ליד החברים, אז עושה את עצמה כאילו כלום לא קרה. ואני הייתי נותן לה מבט כמו של אימוג’י אדום כועס. לא סתם כועס, יש אחד כזה שהוא גם אדום וכועס וגם יוצא לו עשן מהאוזניים. הנה ציירתי לכם אחד.

אז קוראים לי יניב. בבית קוראים לי תפוזוני, ואין לי בעיה עם זה, ובבית ספר כולם קוראים לי נמש. ואני רוצה לספר לכם איך הכרתי את החבר הכי טוב שלי בעולם. טוב, שוקי יעלב. אז החבר הכי טוב שלי בעולם יחד עם שוקי - מישקה. והוא בכלל לא ילד. הוא פיל. פיל קטנטן. טוב, אני הורס את פתיחת הסיפור. בואו נתקדם יחד שלב־שלב.