טווה הרשתות - כרך ג'

פרק 10:
אירופה שלאחר המלחמה
תמונה מדינית צבאית

שוורץ לא נטל לעצמו ולו דקת מנוחה אחת כדי לסמל את המעבר בין עידן המלחמה ליום המחרת. כמו למנהיגים תכליתיים, משימתיים וחדורי מטרה מעטים יש וגם שיא דרמטי כסיומה של מלחמת עולם אינו "חייב" להניב "יום קטנות" ושיבה ל"נורמליות". רגע בו חיילים חוזרים לביתם, פורקים את החגור ופושטים את החולצה, חולצים את הנעלים ומבקשים לתת מזור לכפות רגליהם הצָבוֹת - מותחים את אבריהם הצפוּדים ומתחילים לחשוב מה יעשו לביתם. לבד מאותו רגע אותו הרשנו לעצמנו לבדותו, הרגע בו "עמד והתבונן" דרך החלון הדמיוני בפריזאים החוגגים, לא מצאנו בתיעוד דבר שסיפר לעצמו או למקורביו על אותו מעבר שאנשים של יום יום מרשים לעצמם לחוות.

למעשה גם לא חיכה להכרזה הרשמית שתבוא ב-8 במאי, וכבר ב-7 בו, פנה אל אונרר"א כדי להציע את שרותיו ושרותי אנשיו למשימות העומדות בפני כל שוחר טוב שהשמועות והתמונות מגיא ההרגה כבר הגיעו אליו.

הג'וינט מציע את שרותיו ואת אנשיו המקצוענים והמנוסים, לעבודה בגרמניה עם יהודים ועקורים במיוחד ועם חסרי מדינה, כתב לראשי אונרר"א. הג'וינט מתחייב לעשות זאת בתנאים שאונרר"א יעמיד ותחת פיקוחו. הג'וינט, הזכיר שוורץ את הידוע, הינו ארגון התנדבותי ולא פוליטי הפועל למן 1914 בתחומים של סעד, שיקום ועקורים באירופה. שבשלושים שנות פעילותו רכש ניסיון רב ופיתח התמחות בטיפול בסוג כזה של בעיות ואוכלוסיות.

שוורץ הזכיר גם את מגבלותיו של אונרר"א כארגון שנאסר עליו לטפל בפליטים, עקורים, ניצולים של מדינות אויב לשעבר. מדינות כרומניה, הונגריה, בולגריה וכו'. איסור כזה לא חל על הג'וינט ולכן, הציע, הג'וינט יפעל במקומות אלה בחסות אונרר"א אך כישות אוטונומית שתוסמך לעשות כן.

הג'וינט, המשיך שוורץ, מציע להעמיד מיידית בין חמישה עשר לעשרים אנשי צוות רפואי ועובדי סעד לעבודה במחנות הריכוז ההולכים ומשתחררים ובמיוחד במחנות ברגן בלזן, בוכנוואלד ודכאו. אלה הם עובדי סעד ורווחה, צוותים רפואיים, אנשי מנהל ופקידי הגירה בעלי הכשרה מעולה מארצות-הברית, בריטניה וצרפת. אנשים שיש להם הכרות והבנה עמוקה לרקע התרבותי של אנשים אלה והמדברים את שפתם.

שוורץ, תכליתי, ענייני, עסקי כדרכו, מנה כבר את התפקידים העיקריים שאנשיו יוכלו למלא. הכל, מה ברור מזה, תחת פיקוחו של אונרר"א ואנשיו:

הג'וינט יוכל לבצע וליישם את הפעולות אשר אונרר"א ורשויות הצבא יורו לו לבצע, ובעיקר את הנדרש ביחס לילדים, נשים, חולים, ובעיקר תשושי נפש וגוף אשר נדרשים לטיפול והשגחה מצידם של אנשי מקצוע מיוחדים. הג'וינט מוכן עוד לטול חלק בכל משימה ובכל תפקיד לגיבוש מיידי - או לעת לבוא - של תוכניות להעברתם של אותם חסרי מדינה מגרמניה לארצות מקלט קבועות או לארצות שהות ארעי.
לג'וינט, הזכיר שוורץ את ניסיונם של אנשיו ושלו בטיפול בגלי המהגרים כבר מראשית שנות השלושים, מהלכים שכבר הסדירו ארצות יעד לעשרות אלפי יהודים, וחסרי מדינה יהודיים והוא יוכל לתווך בין צרכיהם ובקשותיהם של אנשים אלה לבין אונרר"א ורשויות הצבא ובין הנחיות ותוכניות אונרר"א ורשויות הצבא לבינם.

הג'וינט ילקט את כל המידע הנדרש הקיים בעניין כדי לאפשר למתכננים להציע פתרון של קבע לאנשים אלה בין אם בתוך אירופה ובין אם מחוצה לה. הג'וינט יזום הקמת מרכז מידע על אנשים אלה, מקצועם, המשאבים העומדים להם, הרקע התרבותי ממנו הגיעו, כישוריהם ויכולותיהם, אפשרויות החזרתם לכשירות, שמות של קרובים בארצות אחרות וכל מידע אחר אשר יסייע למצוא עבורם ארץ יעד ראויה וקבועה.
הדיווחים שהגיעו כבר מתוך אותם שטחים, סיפר שוורץ, מלמדים שהפליטים היהודים תרים אחר העצה והעזרה של אנשי הג'וינט. ארגון אותו ואת אנשיו הם מכירים מקרוב, מאותן ארצות מהם גורשו. רבנים צבאיים אמריקנים ובריטים וכן קציני צבא אחרים שפגשו פליטים כאלה מדווחים שאחת השאלות הראשונות שנשאלו על ידם הייתה "והיכן הג'וינט?"

הג'וינט, המשיך שוורץ, מתחייב לספק לאנשיו מדים, דמי קיום ושאר הנדרש כדי לאפשר לאנשים אלו לבצע את התפקידים שיוטלו עליהם. הג'וינט יעבוד בצמוד לוועד הבינממשלתי לפליטים עמו כבר עבד בעבר בשורה של מפעלים. כך ינהג גם עם אונרר"א, ועם גופים אחרים נוצריים ולא נוצריים, שיהיו מוכנים לטול חלק במאמץ למציאת מקום ופתרון של קבע לאנשים אלה.¹

בראשית השבוע השני של מאי שוורץ יצא כבר ללונדון כדי לפגוש שורה של גורמים שיהיו מכשיריים - ואולי מכריעים – כדי לצקת את קריאתו זאת כבר אל תוך תוכנית עבודה מוסכמת ומחייבת. גורמים שסבר כי הם חיוניים להבטחת תמונת העתיד של הניצולים-העקורים-הפליטים שצריך יהיה למצוא להם מקום, לסמן להם פתח תקווה. בלונדון, כך ניתן להניח, התוודע והשתתף גם בראשית המהלכים שבעטיים ובמהרה יושאל מן הג'וינט, "יגוייס" להיות "קצין בצבא ארצות-הברית", וייצא למשימה חדשה חשובה ומרגשת באירופה.

ככל מנהל ראוי וכאיש מעמיק ידע שוורץ שעליו ללמוד במהירות את סביבת הפעולה החדשה בה יהיה עליו לפעול. את התמונה המדינית, הצבאית, הכלכלית וגם הפוליטית של אירופה שלאחר השחרור. שחרור בנוסח המערבי-דמוקרטי או "שחרור" בנוסח הסובייטי-סטליניסטי. סימנים ראשונים של טיב "שחרור" כזה, ראינו בפרקים קודמים, כבר קיבל מרומניה ומיד אחר כך גם מבולגריה. ממה שהספיק ללמוד ממוריס ברנר ואחרים על פגעי המלחמה במרקם הקהילה היהודית בצרפת, בארגוניה, מוסדותיה, יחסי הכוחות בין מרכיביה השונים, יכול היה להבין – בחינת קל וחומר - על הצפוי במקומות בהם הכיבוש היה אכזרי וקשה לא פחות, אולי אף יותר. שהאתגר לטפל בשורדים, בעיקר בילדים ובחסרי הישע, לבנות את המוסדות, לשקם את הקהילה, לאחות את הקרעים שנפערו בה, לאתר ולהציל נכסי דת ותרבות יהודיים וכו', יהיה מורכב יותר. לא כל שכן לדאוג לכל מי מהם שלא יסכים - ויהא אשר יהא - להישאר עוד באירופה, יבשת הדמים.

הוא צריך היה להתעדכן במפת הארגונים היהודים והלא יהודים שפעלו כבר באירופה או ששבו לפעול בה מיד לכשהתאפשר להם ושל אלה שהחלו במהלכי התארגנות לשיבה אליה. ארגונים בתוכם ינסה לשלב את פעילותו או לשלב אותם אל תוך פעילותו. הכל, וכדרכו, לנסות לבנות את מכפילי הכוח, לרקום את אותן רשתות פעולה, לנצל כל משאב אפשרי למשימות שהיו משימות של פיקוח נפש, תרתי משמע. להראות לאנשיו תמיד מה ניתן ואפשר לעשות ולא לספוק כפיים ולספר לכל עד כמה קשה, אכזר ומורכב ואין כל כך מה לעשות.

עוד צריך היה להכיר את המשמעות המעשית של צבא מנצח המקבל פיקוד ואחריות גם על תחומים אזרחיים. לאתר את הדרך לחבור אל הגורמים בתוכו אשר זאת תהא אחריותם, ובלית ברירה את הדרך לעקוף אותם אם יתקשו להסתגל לתפקידים האזרחיים החדשים שלהם. ובעיקר אם ינסו – בגלוי או בסמוי במפורש או במשתמע – להפריע לפעילותו ופעילות אנשיו בשטח.

שוורץ היה כבר לוחם "ותיק" ועתיר ניסיון באירופה. בחמש השנים הדחוסות שעשה בה, ובכל המרחבים אליהם הגיע מחוצה לה, עבר "סדנה" מרוכזת על נפתוליה ותהומותיה של המציאות בה "ריקוד עם השטן" אינו דבר הזר לה. הוויה בה פגש גם את הנקלים שזוהי תרבית חיותם אך גם את האמיצים, היצירתיים והנשגבים היודעים לפרוט על נימי חולשתם גם של המתועבים שבהם. נטען בידע, הכרויות, וקשרים, ניסיון עשיר השקול לשנות פעולה רבות. בקיא דיו כדי להבין שצריך יהיה ללמוד מהר גם את תמונת הפעילות של הארגונים הלא יהודים השונים שהעולם הקים או יקים לטיפול במיליוני הפליטים שהוטחו בו, ולא פחות את תמונת הארגונים היהודים שפרסו או ייפרסו בקרוב שם. בתוכם את הסוכנות היהודית שהייתה לשותפה בכירה בפעילותו באסיה, אפריקה ואירופה, למרות ועל אף הקולות שנשמעו ממש אז גם בה וגם בארגונו שבנסיבות החדשות טוב שייפרדו דרכיהם. ינסו, כל אחת – ואחד בדרכו להפיק מיכולתם יותר מן הצפוי בפעולה משולבת. כבר ראינו ו"שמענו" בפרקים קודמים, ובעיקר בסניף הג'וינט בירושלים וגם בשלוחה באיסטנבול, קולות כאלה. להלן נראה עד כמה כפתה המציאות תמונה אחרת.

צרפת

שוורץ חזר אל בית המשרדים ששרת אותם ברחוב טהרן 19 בפריז, שברנר כבר דאג להכשרתו כמטה הראשי של הג'וינט באירופה, כבר בשלהי נובמבר 1944. צרפת החבוטה ופצועה, המצולקת ומשוסעת. שהיה עליה, ובין השאר, להתמודד עם עברה הקרוב בתקופות של כיבוש נואל ומשחית, ועם השאלה מה ייעשה עם מי שגילמו את שנות השפל של וישי: ראשי המדינה המרשל פטן ופייר לאוול, פושעי מלחמה כדוגמת "הגסטפו הצרפתי" וכן "סתם" בוגדים, מלשינים ומשתפי פעולה רבים, אשר אנשי הרזיסטנס ואחרים מן המיעוט האמיץ יכלו להיתקל בהם בכל כיכר, קרן רחוב, ביסטרו, שוק או רכבת תחתית. לצלוח את משפטי הבוגדים שהמפורסמים שבהם היו, מטבע הדברים, המרשל פטן, פייר לאוול וכמה מאנשיהם שהפכו לסמל הבגידה. אבל, ובעיקר, לעכל ולעבד את התובנה שמרבית צרפת הנאורה אימצה את מדיניותם ובפועל השלימה עם דרכם. זאת צרפת שזה לא מכבר יהודים עדיין נאספו בה מלב ערים, נדחקו לאצטדיונים שבעיבורן ונשלחו, זקנים נשים וטף, תחילה למחנות בתוכה ואחר כך גם "מזרחה".

העמדת הפושעים לדין נעשתה לרוב על סמך סעיף 75 בדיני העונשין הצרפתי, סעיף העוסק ב"שיתוף פעולה עם האויב". היו שביקרו את ההליכים החפוזים ו\או את מבני חבר המושבעים בהם היה רוב לאנשי רזיסטנס לשעבר או לקרובי משפחה של מי שהוסגרו לנאצים. הרכבים שעל פניהם אינם מבטיחים הליך הוגן. עם זאת התחושה הכללית הייתה שבמצב הדברים ששרר לאחר השחרור "לא היה אפשר לעשות צדק בשלווה ובנחת", כדברי אחד ממקורביו של דה גול. שאם הממשלה הזמנית לא תנקוט פעולה מיידית יהיו אזרחים שייטלו את החוק לידיהם, יקומו מעין "בתי דין מהפכניים", על מעשי הלינץ' המתלווים אליהם. שבמהרה תאבד הממשלה ומערכת החוק את השליטה על האירועים ועשיית הצדק תתגלגל לכיכרות. כל משקיף מעמיק על צרפת של אותם ימים יכול היה לראות בה הן את מי שחיפשו פורקן מהיר ומלא – ואם אפשר גם קל בעמודי תליה או גליוטינות בכיכרות – למועקה ולבושה הגדולה שליוותה את צרפת בעת ההיא; וגם את אלה שהבינו שצרפת נדרשת לתהליך הרבה יותר מקיף, עמוק ומורכב כדי לתת לעצמה דין וחשבון נוקב, ובעיקר לחולל תהליך של תיקון וארוכה התובעים זמן.²

לצד המרשל שארל דה גול ובין שותפיו ל"צרפת החופשית", שצעדו אל פריז המשוחררת בראש הטור המזוין, היו גם פייר מנדס פראנס (Pierre Mendès France) ואנטואן דה סנט אכזופרי (Antoine de Saint-Exupéry). שני טייסים בחיל האוויר הצרפתי שהוקם זה לא מכבר בצבאו שנערך לפלישה מנורמנדי, שתי דמויות איקוניות כבר אז, שדה גול רצה לצידו ולא בכדי. עוד התגודדו בקבוצה זאת גם המעטים בתוך צרפת שפעלו בגלוי ובסמוי כדי לשמור על רוחה של צרפת הנאורה, העצמאית, הלוחמת. אנשי הרזיסטנס ואנשי מחתרות אחרות, שיצאו אט אט מאלמוניותם והתגלו כשכן החביב ממול, האופה האומן מהמאפיה שבפינת הרחוב, המלצר הוותיק והחייכן בביסטרו הסמוך שאוזנו הייתה כרויה לכל פרט בשיחותיהם של נאצים בכירים, בעל בית הדפוס בו הודפסו בחשאי כרוזי המחתרת ועוד גיבורים אלמונים מן הסוג הזה.

כמי שהיה בין הצרפתים הבכירים המעטים שיכלו להתהדר במעמד המיוחד הזה עמד דה גול בראש של ממשלה זמנית שאמורה הייתה לנתב את צרפת מתקופת הרפובליקה השלישית – שהוכתמה באות הקלון הוישאי - לרפובליקה הרביעית שאמורה הייתה לנסות להשיב את צרפת למה שהיא אמורה הייתה לגלם. בתוך כך לקיים משאל עם על חוקה חדשה ובחירות כלליות. בחירות בהן יצביעו, לראשונה, גם נשים ואשר יובילו אותה מה-13 באוקטובר 1946 אל הרפובליקה הרביעית. תקופה בת כ-12 שנים של חוסר יציבות פוליטית בה יכהנו 23 ממשלות! הוויה בתוכה צריכים יהיו לפעול, לטוב ולרע, גם שוורץ ואנשיו וגם פעילי סיוע והצלה אחרים.

בתוך כל מי שיכול היה לטעון ששמר על רוחה של צרפת עמדה גם המפלגה הקומוניסטית שראתה לפניה חלון הזדמנויות להפיכתה למפלגת השלטון. לבד מן המעמד המוסרי אותו רכשה כפועל יוצא מהתנגדותה לרוח וישי היו למפלגה שורה של נכסים חשובים, שעשו אותה גורם שאי אפשר היה להתעלם ממנו כשחקן חשוב בהתוויית עתידה של צרפת בעתיד הקרוב. המפלגה חלשה על שורה נכבדה של תשתיות כלכליות, תעשייתיות, מסחריות ונדל"ניות. כן שלטה במערך ענף של מו"לות ובתוך כך גם בעיתונים רבים. בהיותה מודעת לערכם של גיבורים וסמלים פעלה המפלגה באורח נמרץ גם כדי לחולל את האווירה הציבורית המתאימה להעמדתו לדין של פטן ואף תמכה בגלוי בהוצאתו להורג. במקביל – מן הקוטב האחר – היא עשתה לעדכון מעגל האיקונים שלה ושל צרפת. על כן היא ביקשה את קבורתו של רומן רולאן, מי שהיה הבולט בסופריה לפני המלחמה, בפנתיאון שבפריז, ועשתה להסבת שמותיהם של רחובות ותחנות מטרו בפריז על שמות גיבורי הרזיסטנס. כן פעלה למען מינוי אנשיה לתפקידים שונים במנהל הציבורי-ממשלתי הצרפתי הענף, בעמדות כוח אחרות של המדינה ואף בצבא.³

גם מנהיגיה וגם הפעילים נמוכי הדרג יכלו להבין שההוויה בצרפת מזמנת להם אפשרות להגיע לשלטון. ב-1945 שלטה המפלגה בכמה ארגונים רבי עוצמה ובהם "החזית הלאומית", "איגוד הנשים הצרפתיות", "איגוד הנוער הרפובליקני הצרפתי", "אגודת האזרחים הוותיקים" וברוב האיגודים הגדולים שבמסגרת "הקונפדרציה הכללית של העובדים". ואם לא די בכך, ראשי המפלגה תרו אחר הדרך הנכונה לחבק חיבוק עז את המפלגה הסוציאליסטית ובתוך כך להשתלט עליה. מנהיג המפלגה מוריס תורז (Thorez), ידע להיות פרגמטי במידה שאפשרה לו ולחבריו להשתתף בממשלתו הזמנית של דה גול, ולעתים אף התברר כבעל ברית מועיל עד מאוד. גם הוא למד, כמו פוליטיקאים אחרים, שכדאי יהיה לזנק לבחירות הקרובות ממעמד של מפלגת שלטון.⁴ למותר לציין כי ככל שצרפת נצבעה אדום קשה היה לארגון אמריקני להסביר לכל שומר סף בממשלם, מאלה שראו בקומוניזם שורש כל רע, מדוע יש להעביר כסף אל ארץ שספק אם תשאר נאמנה לערכי המערב. כך גם אם ייעודו המובהק של הכסף סיוע והצלה ליהודים בה, וכבר ראינו הגבלות מטבע חמורות בארצות-הברית בעידן המלחמה.

לבד מאותן צלקות ואותה רוח נכאים עמה צריכים היו להתמודד, לצד היערכויות הפוליטיות של המפלגות לקראת בחירות, היערכויות שמטבען הן מעמיקות שסעים, נדרשה צרפת להתמודד עם עול כלכלי כבד. בשונה מהמצב בצרפת בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, עת היא שיוועה נואשות לכוח אדם מגוון לצורך שיקום כלכלתה, מרבית המהגרים ששבו אליה עתה היו בגדר עול קשה מנשוא. נוסף על פליטיה "שלה", עשרות אלפים ויותר אסירים פוליטיים ועובדי עבודות כפייה שהחלו לחזור לארצם, מצאה עצמה בקיץ 1945 מטופלת ביותר מ-100,000 עקורים בני 47 לאומים. כמו מדינות אחרות באירופה, גם צרפת התקשתה לטפל בפליטיה ובאסיריה, שהחלו לשוב גל אחר גל לבתיהם.

אפילו "פליטי" ההגירה הפנימית בתוך צרפת עצמה העמידו אתגר נוסף בפניה. עשרות אלפי פליטים, אשר במהלך המלחמה עזבו את פריז וניסו לחפש מקלט ומזון בערי השדה ואצל קרוביהם ומכריהם בכפר, שבו עתה לפריז. הם עשו את דרכם חזרה אליה בטרמפים ובאוטובוסים ומיד לאחר שתוקנו מסילות הברזל גם ברכבות. עם מטלטליהם המועטים נשאו גם שק קמח או שניים, כמה בעלי חיים, אם כדי למכור אותם ואם כדי לכלכל את עצמם ואת ילדיהם בחודשים הבאים. פריז, שבה מצב כלכלי קשה, תשתיות הרוסות, מוצרי המזון ומוצרי יסוד אחרים במשורה ושוק שחור אשר זהו מצע גידולו הטבעי.⁵ למרות מנגנוני הסיוע שהקימה מפקדת כוחות בעלות הברית כדי להתמודד עם הפן האזרחי של הניצחון ברחבי אירופה הם לא יכלו להדביק את הצרכים גם בתוך צרפת.

בתוך הוויה זאת אליה התוודע שוורץ כבר בשלהי נובמבר 1944 ובחודשים שחלפו עד לתום המלחמה, כך גם בחודשים שיבואו אחר כך, ניתן היה להבין שצרפת לא תוכל לפתוח גבולותיה ליותר ממעבר\ שהות ארעי ליהודים הנמצאים במצוקה גדולה עוד יותר. שגם היא, כמו מדינות רבות אחרות באירופה, תצטרך להשקיע את אונה, הונה ומרצה כדי ללקק את פצעיה ולשקם את עצמה בטרם תוכל להיות חלק מפתרון לבעיית היהודים באירופה. אנו נראה את תקפות הנחות אלה בנתונים שנעמיד בהמשך.

עד הגעתו של שוורץ בנובמבר לפריז, וכפי שהזכרנו בפרק קודם, הספיק ברנר לנקוט בשורה של צעדים שהיו אמורים להתמודד עם אותה מצוקה כלכלית חברתית בה הייתה נתונה צרפת ואשר הקרינה, אין צורך להסביר, גם על הקהילה היהודית. כך הצליח יחד עם שותפים להקים את "הוועד המאוחד" שאמור להביא לפעולה משותפת ומתואמת בין שורה של ארגונים יהודים ובהם הפדרציה, ה-OSE, הנוער הציוני, ה-Èclaire israélite de France י(EIF) ועוד שורה של ארגונים יהודים פוליטים, המוכרים כבר לקורא. ארגונים שמומנו זה מכבר על ידי הג'וינט ושברור היה שצריך יהיה להמשיך לתמוך בהם לפחות בתקופת המעבר שלפניה עומדת צרפת. זאת, לצד הצורך להמשיך את מימון הג'וינט בצרכי חרום כמו מזון וביגוד בכל אותם מקרים שהרשויות הארציות והמקומיות עדיין לא התארגנו לספק.

השאלות שהועלו מיד לאחר השחרור בסוף אוגוסט, מי מתוך הארגונים היהודים המקומיים יוכלו לחזור ולתפקד בכוחות עצמם ללא מימון של הג'וינט, נותרו בגדר חידה גם בנובמבר עם הגעתו של שוורץ. עתה צריך היה להחליט בעצמו למי וכמה ימשיכו לסייע עד אשר יוכלו לשוב לפעולה תקינה ועצמאית. כן צריך היה להחליט מה ייעשה עם הוועד הזמני שהקים ברנר. ועד שכלל את הלפרין, נציג הפדרציה בפריז, את ד"ר מינקובסקי, נציג ה-OSE, ואת ג'ולייט שטרן, נציגי שלושת הארגונים, שגם הם היו ברשימת הארגונים שעדיין נזקקו לסיוע הג'וינט. כזכור, מינקובסקי היה דמות מרכזית בפעולות שונות של ארגונו להסתרתם והברחתם של ילדים. ג'ולייט שטרן אשת וויצו הייתה חברה ב-UGIF אך הצטרפה לפעילות המחתרתית, ועל כן חשובים לכל מה שכרוך יהיה בניסיון לסייע לשקם את התשתית המוסדית – ארגונית של הקהילה היהודית בצרפת, ולא פחות במפעלים מיוחדים כמו איתור ילדים ללא הורים והטיפול בהם. ובראייה רחבה יותר שוורץ צריך היה להחליט מה יהיה דפוס שיתוף הפעולה בין הג'וינט לבין הארגונים האחרים בצרפת, שהייתה, ואחרי הכל, מדינה מתקדמת ועשירה, שניתן היה להניח שתשוב לאיתנה בתוך כמה שנים. אז, כך ניתן היה לקוות, יחזרו ארגוניה היהודיים לחיים עצמאיים ואפשר יהיה לנתק את חוט טבורם מן הג'וינט. דוגמה לתשובה אפשרית לכך, כבר הזכרנו, נתנו שוורץ, ברנר ושותפיהם להקמת ועד מאוחד לסעד ולסיוע בצרפת תחת הנהגתו של לואיס אשר, שחברים בו היו גי דה רוטשילד, מרק ירבלום ובכירי קהילה אחרים ושמוריס ברנר הושאל כדי לשמש כמנהלו.⁶

כן הסתמן כבר בימים הראשונים לנוכחותו של שוורץ בפריז הצורך להחליט האם - ואם כן - ימשיך הג'וינט להיות שותף בפעולות השונות שכבר נערכו לחילוץ ילדים מצרפת וארצות השפלה. בתוך כך לאיתור ואיסוף הילדים שהופקדו בבתי ומוסדות נוצרים ובמוסדות אחרים. למצוא להם בית, באירופה או בארץ ישראל, לעשות כל הנדרש כדי לסגל אותם לחיים נורמליים ואם יש צורך גם להחזירם ליהדות. עניין שגם אותו הניח ברנר על שולחנו של שוורץ כבר באוגוסט, ואנו עוד נעסוק בו בהרחבה בהמשך.

עניין זה חייב הכרעה כבר אז שכן בשלהי אוקטובר 1944, על רקע שחרורה של צרפת וארצות השפלה ומתוך הכרה שנתיבי ההגירה מאירופה אל האמריקות נותר מוגבל, ביקשו ראשי היישוב בירושלים מן הבריטים לאפשר להם להעביר ילדים אל ארץ ישראל. פנייה דומה מירושלים הונחה גם בפני הג'וינט והפעם היא הדביקה את שוורץ בהיותו בניו יורק. עם קבלתה החל שוורץ לגלגלה לכל עבר. גם הוא וגם מנהליו בניו יורק סברו שיש לגייס למהלך את הוועד הבינממשלתי לפליטים ואת הוועד לפליטי מלחמה, בתקווה שגם הם יסכימו להשתתף במהלך. עמם – ואולי דרכם - להשיג את ההסכמה הבריטית ואת תמיכת ממשלת ארצות-הברית, הכל כדי להבטיח את שותפות כל הגורמים שנדרשו ליישום מהלך כזה.⁷

תוך זמן קצר נועדו שוורץ וליוויט גם מורגנטאו וגם עם פהל, ראש הוועד לפליטי מלחמה. בפגישותיהם, פגישות המוכרות לקורא מעניין הונגריה, העלו שוורץ וליוויט גם את עניין הילדים. גם מורגנטאו וגם פל, כל אחד בדרכו, הבטיחו לסייע, הגם שפהל הבהיר כי הוועד לפליטי מלחמה הגביל את פעולתו לפעולות הצלה בשטחי הכיבוש ואינו מוסמך לפעול בארצות משוחררות או ניטרליות ולכן שווייץ, צרפת ובלגיה מחוץ לטווח פעילותם. שניהם גם הבטיחו לסייע להתגבר על מכשלת התעבורה, הגם שבמצב הנוכחי – כך הדגישו שניהם - הסיכויים אינם רבים. בכירי המשרד לתחבורה לעת מלחמה כבר אמרו לו שהשגת תעבורה עדיין קשה מאוד וכי הם אינם רואים סימנים של שינוי בעתיד הנראה לעין.⁸

ב-11 בנובמבר פנה שוורץ אל הרברט אמרסון, הנציב העליון לפליטים בבקשה להוסיף את תמיכתו וכובד משקלו למהלך. הג'וינט, הבהיר שוורץ, יממן את המהלך הכרוך בילדים אך לא יוכל להיות מממן יחיד. אונרר"א, הזכיר, מוסמכת לעסוק ברפטריאציה - כלומר בהחזרת פליטים אל ארצות הולדתם - ולכן לא תוכל לסייע להעברת יהודים אירופאיים אל ארץ אחרת, כארץ ישראל. אבל, ובשונה מאונרר"א, הוועד הבינממשלתי מוסמך לעסוק ביישוב מחדש, ולכן הוא, שוורץ, מבקש ממנו לסייע בעניין.⁹

דברי שוורץ על העול המוטל כבר על הג'וינט לא היו דברים בעלמה. כזכור, ממש באותם ימים העביר הג'וינט סיוע חרום לצרפת שלאחר השחרור. בתוך כך, 100,000 דולר כערבות ועוד כספים במזומן, למטרות שונות ובהן גם להחזקה של 8,000 ילדים יתומים וכאלה שהופרדו ממשפחותיהם בתקופת הכיבוש הנאצי, ואשר הוסתרו בבתים פרטיים, מנזרים וכנסיות קהילתיות על ידי המחתרת הצרפתית^.10

עוד הבהיר שוורץ כי הכוונה היא להתחיל בהעברתם של 3,200 ילדים ממערב אירופה לארץ ישראל ולהמשיך במהלך עד למיצויים של כל 10,300 האשרות שהקצו הבריטים לניצול למן ששת החודשים שלמן ה-1 באוקטובר 1944 ואילך. יתרת 75,000 הסרטיפיקטים של הספר הלבן של מקדונלד ממאי 1939 שלא נוצלו עד אותה עת. דברים שהובלעה בהם ההשלמה בכפייה עם הוויה בה בריטניה לא רק שלא מצאה לנכון להעמיד הקצאה מיוחדת להצלת כל ילד שאפשר לחלצו, אלא אף המשיכה מדיניות של הגבלת העליה לארץ ישראל, לרבות לילדים, למרות ועל אף מוראות השואה. למרות ועידת ברמודה, ומחאותיהם של אלינור רתבון, הארכיבישוף מקנטרברי, יאשיהו ווג'ווד, אלכסנדר קזלט ועוד אבירים ונכבדים בריטים שלא הסתירו אל סלידתם ממדיניות ארצם בעניין הצלת היהודים בכלל והילדים בפרט. מכסה שיועדה, כך הציג שוורץ לאמרסון, להתחלק כדלקמן:

5,000 ארצות הבלקן.

2,000 לצרפת (הרוב לילדים).

1,000 לשווייץ (הרוב לילדים).

200 לבלגיה (רק לילדים).

900 לאיטליה.

1,000 עבור תימן.

הכוונה היא להוציא תחילה את הילדים מצרפת, בלגיה ושווייץ, ואנשי הסוכנות היהודית כבר ביקשו מנציגיהם בלונדון ובניו יורק לפנות לכל הרשויות הצבאיות והאזרחיות באנגליה ובארצות-הברית כדי לנסות ולהשיג את האישורים המתאימים, תעבורה ומימון. כדי לשפר את סיכויה, הוסיף שוורץ, פנו אנשי הסוכנות היהודית לאנשי הג'וינט ולהדסה לשתף פעולה. שלושת הארגונים, הסביר שוורץ לאמרסון, שהם הגורמים העיקריים בכל האמור בארגון ענייני העלייה: הסוכנות היהודית היא האחראית על חלוקת הסרטיפיקטים. הדסה היא הגוף המארגן את עליית הילדים באמצעות הלשכה לעליית הנוער, והג'וינט המממן את הוצאות הנסיעה, הכנת הילדים לפני צאתם והחזקתם לכל אורך הדרך. שלושת הגופים הסכימו לשתף פעולה ועל יסוד זה כבר התקיימו הפגישות בוושינגטון עם פהל ומורגנטאו.¹¹

הפנייה אל הנציב העליון לפליטים, הטעים שוורץ בפני אמרסון, אינה רק בעניין קבוצת 3,200 הילדים העומדת על הפרק אלא על כל 10,300 האיש אשר יזכו בסרטיפיקטים. מהלך זה חורג מכוחו של ארגון בודד, ואפילו הוא הג'וינט. ראוי אפוא, המליץ-ביקש-תבע שוורץ, שהוועד הבינממשלתי יטול תחת חסותו שני רכיבים במהלך: יסייע במימונו, ויוסיף לחץ גם מצדו על רשויות הצבא שיעמידו את אמצעי התחבורה. תחילה עבור הילדים ואחריהם, עבור המבוגרים.¹²

המהלכים מירושלים, ניו יורק וושינגטון ופריז נראו מניבים וכמה ימים לאחר הפנייה אל אמרסון ברך ברוואלד על נכונותו של אמרסון והוועד בראשו עמד לטול חלק במיזם האמור. עוד אמר לו ששוורץ נמצא בלונדון, הוא אמור להגיע לפריז, שם הוא מקווה לפגוש אותו - את אמרסון - כדי לתאם ולסכם את כל הנדרש. בהזדמנות זאת סיפר לאמרסון כי הנהלת הג'וינט אישרה את 100 אלף הדולר שמוריס ברנר ביקש כתגבור בצרפת כדי להתמודד עם החודשים הקשים שלפניהם.¹³

ואכן, עם שובו של שוורץ מארצות-הברית לפריז הוא נועד עם אמרסון. השניים עדכנו והתעדכנו במצב הדברים, ושרטטו את הקשיים ואת דרכי הפעולה האפשריות בעניין הילדים. הילדים, כך הוסכם, ייאספו משווייץ, בלגיה וצרפת לקראת עלייתם לארץ ישראל. מכיוון שהוועד הבינממשלתי לפליטים תלוי בעמדת בריטניה וארצות-הברית ביחס לתוכנית, אפשר שהוועד יתמוך דווקא בילדים שלא ייועדו לארץ ישראל, בדרך זאת ישוחררו קרנות אחרות, לרבות כספי הג'וינט, למימון המפעל לארץ ישראל. השניים דנו גם בקשיים הצפויים בבחירת הילדים הן משום שרוב הילדים מצרפת ובלגיה הם ממוצא פולני ולכן הם אינם נכללים במנדט של אמרסון¹⁴ והן משום שארגונים בצרפת ובבלגיה האחראים לילדים כבר הצהירו על התנגדותם. לבטח לא לפני שתתקבל הסכמתם המלאה של הוריהם או שיוכח באופן חד משמעי שהוריהם כבר אינם בחיים. עוד נמסר שם שגם שווייץ לא החליטה על מדיניותה בעניין. כך או כך, ברור היה שחיפוש אחר הורי הילדים עלול היה להמשך חודשים, ולכן, כך סיכמו השניים, יתחילו בכ-1,000 ילדים הנמצאים בצרפת שעליהם קיימת הסכמה, וב-150 ילדים מבלגיה שידוע שהם ללא הורים ושארי בשר.¹⁵

ב-11 בדצמבר התקיימה ישיבה של הוועד הבינממשלתי בפריז ואמרסון העלה בה את סוגיית 3,200 הילדים. הוא סיפר על פגישתו הממושכת עם שוורץ ועל בקשתו להשתתפות הוועד במפעל. עוד סיפר כי שוורץ קיים פגישות נוספות עם עוזרו ו"הסיכום היה שד"ר שוורץ יגיש בקשה על הסכום המוגדר הנדרש לפעולה זאת לאחר שייוועץ בארגונים יהודים אחרים". או אז תובא ההצעה לפני הוועד המנהל של הוועד הבינממשלתי להחלטה, בכפוף לתוצאות ההתייעצויות שיקיים הוועד עם רשויות אמריקניות ובריטיות. הסיוע הכספי, הסביר אמרסון, יוכל ללבוש מספר אופנים: סיוע בהחזקה ובטיפול בילדים; מענק לממשלה הצרפתית עבור טיפולה בילדים; תמיכה בהקמת בתי המחסה עבור ילדים בבלגיה או בצרפת שיופעלו על ידי ארגונים מתנדבים; סיוע לכיסוי הוצאות התעבורה לכל מקום שהם יועברו. עדיין מוקדם מדי לקבוע איזה דפוס יש לבחור, הטעים אמרסון, והחלטה תיפול בבוא העת המתאימה.¹⁶ ישיבה שאישררה, למעשה, את הסיכומים בין שוורץ לאמרסון וגם הותירה בידי אמרסון מרחב גמיש לגבור על התנגדויות אפשריות ותקנות מגבילות.

אמרסון ואנשיו אכן פנו אל הבריטים כדי לבדוק מה עמדתם, וזאת הגיעה לאחר הגלגול השגור של העניין בין הגורמים השונים במשרד החוץ ובמחלקה לענייני פליטים בו, משרד המושבות ואחרים. יאן הנדרסון הודיע שעמדתם היא שראוי "להתחיל בהעברה של קבוצה בת 500 ילדים תחילה..." תשובה שהייתה מוכרת ברוחה לשוורץ וכל העוסקים בכאלה, המוכרת כבר לקורא מדיונים קודמים, והמדברת בעד עצמה.¹⁷

בחלק החיובי, המעודד, בצד החוזקות שיכול היה שוורץ למצוא בצרפת שלאחר השחרור, היו כל מיודעיו מן המחתרת שעתה יכלו לחזור לחיי השגרה. או, ואולי גם כפי שיצוק בזהותם של אנשים מסוג זה, להמשיך ולהתגייס למשימות החדשות שיעמדו על סדר יומה של קהילתם, ובמעגלים רחבים יותר, לפעולותיהם של שוורץ ואנשיו גם בתוך צרפת וגם מחוצה לה. אברהם פולונסקי (פול), ז'יל ("דיקה") יפרויקין, אהרון (לוסיין) לובלין ועוד רבים משותפיהם מה-A.J וארגונים אחרים. כמו גם גי דה רוטשילד, מרק ירבלום וראשי ציבור אחרים מתוך הקהילה, שהיו חלק ממרקם הפעילות לסיוע והצלה בכל השנים בהן עשו טרופר וקצקי והוא ועוד אחרים בצרפת מאז שחלף בה בשעות חרותה האחרונות ועד ששב אליה זה לא מכבר. שורה של אנשים שהיו - וכך יתברר גם לשוורץ בקצב הולך וגובר גם חלק מן המערכת הציונית היישובית - שתתבסס בצרפת ותפעל מתוכה. מערכת אשר בן-גוריון ושאול מאירוב, דוד שאלתיאל, רות קליגר-עליאב ונחום שדמי, ג'ימס [מיכאל ליטאי (רבינוביץ) בנגל], רב-סרן איוונקוביצר¹⁸ ופינו גינזבורג¹⁹ ושמעון [יצחק לוי]^20, אהוד אבריאל, טוביה ארזי, נתן שוולב ועקיבא לווינסקי, אנשי המוסד לעלייה ב' ועוד שליחים ממסגרות פעולה יישוביות אחרות היו חלק ממנה.²¹ התשתית לפעילות נמרצת של מעין משולש מבצעי שחברו לו המערך היהודי – הצרפתי המקומי, אנשי היישוב ושוורץ ואנשיו. מערכת שתפעל בכל השנים שייחלפו מרגעי השחרור ועד להקמתה של מדינת ישראל. עניינים של עלייה ב', הערכות לעלייה ג', "בריחה", חילוץ יהודים מאירופה ומצפון אפריקה, שיתוף בו יהיו שוורץ ואנשיו חלק מהותי וחשוב, ואנו נעסוק בפעולות הללו בהרחבה בפרקים שלפנינו.

בריטניה

בריטניה שלאחר המלחמה הייתה גם בריטניה שעברה שידוד מערכות פוליטי שנראה היה מרחיק לכת. צ'רצ'יל, ראש ממשלת החרום, האחדות הלאומית, מי שזוהה יותר מכל עם התפנית ברוחה של בריטניה מתקופת צ'מברליין ועם הנצחון הגדול במלחמה, לא הצליח להבחר בבחירות יולי 1945. תחתיו עלתה לשלטון ממשלת לייבור שראשיה היו קלמנט אטלי, ראש הממשלה, ארנסט בווין שר החוץ ויו דלטון, שר האוצר, אם נמנה רק חלק מבכיריה. שינוי שנתפס, לפחות בתחילה, כשינוי מרחיק לכת בכל האמור במדיניות הפנים של בריטניה אבל גם במדיניות החוץ בהקשר הארץ ישראלי. מן הבחינה הכלכלית בריטניה עמדה לעברי פי פחת. המאמץ המלחמתי שהובילה תחילה כמעט לבדה ואחר כך בהשתתפות שאר בעלות הברית ינקו את כל משאביה. שר האוצר הבריטי, דלטון, לא בחל במלים לתאר את מצבה הכלכלי האומלל ואת תלותה, מן הבחינה הזאת בסיוע אמריקני.²² סיוע שלא צריך היה להיות גאון מדיני כדי להבין שעלול, מבחינתה, לעשותה שבויה ותלויה במעצמה העיקרית החדשה ובמדיניותה.

לגבי שוורץ ושותפיו בג'וינט לשינויים הפוליטיים בבריטניה הייתה חשיבות רבה בעיקר בהקשר שארית הפליטה באירופה, אבל גם ביחס ליהודים בצפון אפריקה, בתימן, עיראק, איראן ובעצם בכל מקום בו חשו יהודים כי הקרקע בוערת תחת רגליהם. כך לפחות בכל מה שבריטניה תיאות לקבל מהם אל שטחה ובעיקר מה תהא עמדת בריטניה ביחס לאפשרות לפתוח את גבולות ארץ ישראל בפני כל מי שיירצה בכך מקרב שארית הפליטה. לגבי האפשרות הראשונה – הגירה לתוך בריטניה – התשובה הייתה ידועה, וכבר ראינו את עמדתה השלילית זה לא מכבר גם ביחס לאפשרות להקצות עשרת אלפים דרכונים "זמניים" ליהודים מהונגריה להגיע אליה. באשר לשאלת ארץ ישראל שוורץ ואחרים עדיין יכולים היו להאמין שהממשלה החדשה תשנה את המדיניות הנקוטה ביחס לארץ ישראל. כלומר, תבטל את מדיניות הספר הלבן של מאי 1939, שלפחות בשאלת הפליטים – ורשמית - פקעה תחולתו כבר במאי 1944. כל מי שידע על הרוח שנשבה בוועידתה של מפלגת הלייבור מקיץ 1944 בה הודיעו ראשיה שהם עומדים מאחורי תוכנית החלוקה של 1937, תומכים בהקמתה של מדינה יהודית עצמאית ואף נכונים לכפות טרנספר על מי מהערבים שייתנגד לתוכנית, יכול היה להניח שעתה, משעה שהלייבור עלה לשלטון, ובעיקר משהתברר מה היו משמעותיה של חסימת ארץ ישראל מפני הגירה חופשית, יבוא הקץ לספר הלבן.

אלא שבמהרה ילמד שוורץ שכל הערכות הללו התבדו. דברים ברוח זאת ישמע עוד קודם, אבל באופן החד והמושחז ביותר ישמע אותם מבן-גוריון עצמו, בכינוס הציוני הראשון שלאחר המלחמה שהתכנס בלונדון באוגוסט 1945. בן-גוריון לא הותיר בו כל מקום לערפל ביחס לחששותיו מפני המדיניות של הלייבור וגם לא לגבי תגובתה האפשרית של התנועה בראשה עמד ביחס לאפשרות של המשך חסימתה של ארץ ישראל מפני הגירת יהודים לשטחה.

לכינוס היו כמה מטרות חשובות: להגדיר את מטרותיה המדיניות והאחרות של התנועה הציונית לאחר המלחמה ולנסות להסכים עליהן; לבחון ולהגדיר את גבולות המאבק המדיני – ואם יהיה צורך הצבאי – במדיניות הספר הלבן; לדון ולהחליט על קו הפעולה המדיני בכל האמור בהסדרים המתגבשים בעולם שלאחר מלחמה בסדר גודל כזה; לחדש את הקשרים בין היישוב לשאר מרכזיו של העולם היהודי, קשרים שנותקו בזמן המלחמה; להיפגש עם נציגיהם של שרידי יהדות אירופה ולגבש סדר יום לטיפול ב"שארית הפליטה"; לדון בסוגיית "הבריחה" וארגון העלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל; לבחור הנהלה חדשה לסוכנות.

הכינוס עצמו [שכונה גם ועידת לונדון] נפתח ביום ד', 1 באוגוסט, והתנהל באווירה של התרגשות עצומה. הייתה זאת הזירה הראשונה למפגש של הדרג הבכיר ביותר בהנהגת היישוב על גווניה השונים עם הנהגות התנועות הציוניות שפעלו בשטחים הכבושים במהלך המלחמה.²³ הזדמנות לשמוע באופן בלתי אמצעי את דבריהם של ראשי תנועות המרי – אבא קובנר,²⁴ אנטק צוקרמן,²⁵ וחברות כחייקה גרוסמן,²⁶ רוז'קה קורצ'אק²⁷ וחברים אחרים – לוחמים ולוחמות מן השורה - שהיו כבר אז לסמלים של גבורה, תעוזה ומסירות נפש. לבטא את עומק ההערכה לגבורתם ואת האהבה והתודה לה היו ראויים. ואף על פי כן, כבר אז הצביעו משקיפים על הוועידה כזירה בה ניסו צדדים שונים ביישוב לנכס למפלגתם את אותם גיבורים, על כל המשמעויות הפוליטיות שהיו טמונות ב"אימוץ" כזה במאבק על ההגמוניה ביישוב.²⁸ מנהיגים ששוורץ יתוודע להם ולמשקלם המוסרי בקרב שארית הפליטה בביקור שערך מראשית יולי ועד שלהי מחצית ספטמבר 1945 בגרמניה, אוסטריה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ופולין, ועוד נשוב לכך.

במפגש הפתיחה נשא ויצמן את הנאום המדיני המרכזי. פרופ' זליג ברודצקי דיבר בשם ציוני אנגליה ודוד רמז,²⁹ איש הוועד הלאומי, בשם היישוב. הד"ר ליאו בק, רבה הראשי של ברלין ששרד את אושוויץ דיבר על השואה, וסטיפן וייז דיבר בשמם של ציוני-אמריקה. אליהו דובקין ששב מביקור במחנות העקורים סיפר על האנשים, המראות, הקולות ששמע, ההוויה שפגש.³⁰

מבחינתו של בן-גוריון עמדו שתי מטרות עיקריות ביסוד הוועידה. אחת - להעביר מסר חד וברור לאזניה של הנהגת מפלגת הלייבור, עתה מפלגת השלטון החדש בבריטניה. מסר שחשוב היה שיגיע גם לאוזנו של וייצמן ומצדדיו. השנייה - לחזק את המגמות האחדותיות שעלו גם מקרב הנהגת שארית הפליטה וגם מקרב חלק ניכר מן השליחים שעשו בקרבה.³¹ אחדות שהייתה הכרחית בעיניו בעיקר אם פני העתיד במאבק בבריטניה.

בן-גוריון לא נשא דברים במושב הפתיחה, ודחיקתו ממושב זה הייתה עוד ביטוי למאבק הכוחות ולמתח הגלוי והסמוי בינו לבין ויצמן. בימי הכינוס התחדד עוד יותר ההבדל בין הקו הלוחמני, קו המרי, בהשפעתו של בן-גוריון לבין הקו הרשמי והמתון, של ויצמן, והדבר מצא את ביטויו גם בנאומו החריף של בן-גוריון וגם בהחלטות הכינוס והוועד הפועל הציוני. מאבק שייקרב גם את רגע המפנה וחילוף המשמרות בהנהגת התנועה הציונית, כלומר להעברת הבכורה הרשמית מווייצמן לבן-גוריון. שינויים פוליטיים שגם שוורץ וגם שותפיו בהנהגת הג'וינט הלכו והתוודעו אליהם.

מקום מיוחד בנאומו ייחד בן-גוריון לשינויים הפוליטיים שחלו בבריטניה ולמשמעותם האפשרית על מדיניותה בשאלת ארץ ישראל. אף שהוא איש תנועת הפועלים, וככזה הוא רואה בניצחון הלייבור דבר בעל ערך רב, אמר, הוא מתכוון לבחון אותו אך ורק מנקודת המבט היהודית. כפי שנהג כבר בהזדמנויות שונות קודמות, הוא לא הסתיר גם כאן את עומק ספקנותו מן האפשרות שתוצאות הבחירות אכן יניבו שינוי חיובי במדיניות בריטניה. אמת, אין הציונות ענין של מפלגה זו או אחרת. תומכים ומתנגדים לרעיון הציוני באו מכל המפלגות הבריטיות. הלורד בלפור לא היה חבר מפלגת העבודה ורונלד סטורס³² לא היה חבר המפלגה השמרנית. כאשר השר פספילד, איש המפלגה, בשעה שזו החזיקה בשלטון כמפלגת מיעוט, פרסם ספר לבן לרעת היישוב,³³ התקוממה נגדו כל המפלגה, וחברים בעלי השפעה בתנועה כארנסט בווין אילצו את הממשלה להפוך את הספר הלבן על פיו. יתר על כן, המשיך בן-גוריון למנות את כל המקומות בהן הפגינה מפלגת הלייבור עמדה פרו ציונית מובהקת, בפעם הראשונה בתולדות יחסי היישוב עם ממשלת המנדט הוקמה אז ועדה קבינטית מיוחדת לדון עם הנהלת הסוכנות על המדיניות הארצישראלית, ודיון זה סוכם באיגרת רשמית שנקראה בשם איגרת מקדונלד, אשר פתחה דרך לעליה הגדולה בשנים שלפני "מאורעות" 1936-1939. מפלגה זו גם התנגדה לספר הלבן של 1939, ואף הציעה אי-אמון בממשלה בגלל חוק הקרקע של 1940, תוך כדי תקופת המלחמה - גילוי תמיכה מובהק, כמובן. זאת אף זאת: בשנה האחרונה, הוסיף בן-גוריון, "קיבלה מפלגת-העבודה תוכנית ארצישראלית מרחיקה לכת בסעיף אחד – אפילו מהפרוגרמה הציונית הרשמית: הם החליטו לדרוש לא רק מדינה יהודית אלא גם טרנספר של הערבים, ועשו זאת על פי יזמה עצמית של ראשי המפלגה.³⁴ למפלגה זו מסר עכשיו העם האנגלי את השלטון לחמש השנים הבאות, ובין שאנו ידידים או מתנגדים, או אדישים לגבי תנועת הפועלים – הרי כיהודים אי-אפשר לנו שלא לראות חשיבות רבה בעובדה זו".

ואף על פי כן, ולמרות כל רשימת הפעולות אשר היה בהן כדי להוכיח כי מפלגה זאת אוהדת את העניין הציוני, ביקש בן-גוריון לצנן את ההתלהבות והוסיף שלושה טעמים לכך:

שאלת הדחיפות: גם אם מפלגת העבודה כמפלגת שלטון תנהג כפי שהבטיחה בהיותה מפלגה באופוזיציה יש לזכור ש"לנו זוהי הבעיה המרכזית, הדחופה והראשונה; דמי ששת המיליונים צועקים אלינו יומם ולילה, ויסורי היהודים באירופה המשוחררת, כביכול, אינם נותנים מנוח ... אולם לאנגלים זוהי אחת מהבעיות המרובות והשונות ... אצלם אין דבר זה דחוף".
מפלגת שלטון - גם אם תרצה - לא תוכל לנהוג כמפלגה באופוזיציה: ההנחה שהמפלגה בשלטון היא כמפלגה באופוזיציה היא מפוקפקת.
אנגליה - בארצה - דמוקרטיה, בקולוניות - דיקטטורה: יש "שתי אנגליה; יש ביניהן קשר, אבל הן שונות. ... אנגליה בארצה היא דמוקרטית, אולי הדימוקרטיה המושרשת ביותר בעולם ... והדוגמא הבולטת לכך בחירות אלו, כאשר דחו מהשלטון אחד מגדולי מנהיגיה, אולי הגדול ביותר בהיסטוריה האנגלית... לא כן באימפריה. שם שולט עקרון הדיקטטורה, והפקידות הקולוניאלית היא ברובה כוח אנטי ציוני גדול, שפעל מאז הצהרת בלפור, והוא ישאר במקומו, ואל נזלזל בכוחו ובהשפעתו גם בימי ממשלת פועלים".
המבחן העיקרי והמכריע איפוא הן לא ההבטחות, ההכרזות, הבעות האהדה, אלא השאלה האם יבוטל הספר הלבן ועקרון היסוד בו - הנצחת היישוב כמיעוט. ולכן אבן הבוחן לבחינת המדיניות החדשה, הטעים בן-גוריון, צריכה להיות האם יתאפשר ליישוב להיות לרוב עצמאי, אם לאו. כל דבר אחר אינו שינוי המדיניות. יש להזהר גם מפני גניבת דעת: הספר הלבן יבוטל - רשמית - אך בפועל ימשיכו שלטונות המנדט לקיים את עקרונו. לשמור ולוודא שהיישוב לא יחרוג, אחרי הכל, מהיותו מיעוט. יש לשמור על עֵרוּת ובמידת הצורך "להבהיר לעם האנגלי, לנציגיו ולממשלתו מהו הספר הלבן וכיצד נפעל נגדו".

בן-גוריון ביקש לפזר כל ערפל מאחורי המילים "נאבק כנגד הספר הלבן", לכל אוזן בריטית כרויה - אוזני הנבחרים או אנשי השורה, מעצבי דעת הקהל, אנשי צבא או מודיעין:

יש אלפים ורבבות יהודים בארץ [ישראל] שזוהי דאגתם היחידה – והם יפעלו. ואם הספר הלבן יעמוד – לאחר שינוצל הזמן הנאות לפעולה פוליטית כאן באנגליה, ובאמריקה ... ולא תבוא מדיניות חדשה, ובמקום הספר הלבן לא תבוא מדינה יהודית – תפרוץ בארץ התקוממות נגד השלטון הברוטלי, הבלתי חוקי של הספר הלבן. וכאחד האנשים אשר ישתתפו בפעולה, ואשר מפני גילו אולי לא יעשה כל מה שיעשו אחרים ... אין דבר בחיים יקר להם יותר ממפעל הישוב וזהו – החזון הציוני ... והם לא ירתעו ממלחמה ... הם ייאבקו על נפשם.

מאבק זה, אינו מאבקם של אנשים אובדי תקווה האומרים תמות נפשי עם פלישתים. להיפך,

אלה הם המאמינים הגדולים ביותר שהופיעו בהיסטוריה העברית, הם צמאי חיים ואוהבי-חיים, הם שטופים באהבה לחיי העם היהודי. הם רחוקים מאבדן-תקווה. אינם רצים ואינם להוטים אחרי קרבות אבודים. אבל הם מאמינים בכוח המאבק של יהודי ארץ-ישראל ושל המוני העם היהודי בעולם. הם בטוחים שחלקים רבים וגדולים של האנושיות בכל ארץ וארץ יבינו למאבקם הנואש, למאבק של חלוצי האומה העברית אשר גילו במשך שנים רבות כוחם במפעל קונסטרוקטיבי – ועכשיו נאלצו להשקיע את כל להט נפשם במאבק טרגי – והמאבק הזה ינצח. ...

זאת אף זאת: המשיך בן-גוריון ישירות אל אזני ראשיה של מפלגת העבודה הבריטית:

אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה העולמית שהמאבק של עם קטן היה לו ערך וגם הביא לידי ניצחון. אני רואה חובה לעצמי להזהיר את מפלגת העבודה – שזכתה לכך שנתייחס אליה באימון מסוים ושנתלה בה תקוות מסוימות ונבין פחות או יותר את מצבה – אני רואה עצמי חייב להזהירה אזהרה חמורה שבקרב שארית הישוב בארץ-ישראל יש אלפים ורבבות יהודים, שלא זרים להם אולי האידיאלים ההיסטוריים של תנועת הפועלים הבריטית, אבל הם רוצים שבעולם החדש, המתוקן והצודק ינתן מקום של כבוד גם לעם ישראל. ואם יגזלו מהם זכות זו – יעמדו על נפשם ויאבקו מרה ולא יתנו לאימפריה זו לשלוט בארץ לאחר שהפכה בארץ לעריצות ברוטלית שאינה מודה בהתחייבויות ואינה עומדת בדיבורה ואינה מכירה בצדק.

ראיתי חובה לעצמי להגיד זאת לתנועה הציונית, לידידינו באנגליה, לתנועת הפועלים, או שאנו עומדים על סף ייסודה של המדינה היהודית – כי בלי מדינה אין קיום לעם היהודי בעולם זה שאנו חיים בו עכשיו, או שאנו עומדים על סף מאבק חמור, מר ורציני שטובי בניו של העם היהודי יטילו על עצמם – ויהי המחיר שישלמו אשר יהיה.³⁵

אי-אפשר היה לומר את הדברים הללו באופן יותר מפורש, ובן-גוריון לא הותיר כל ספק שהוא מתכוון לכל מילה שאמר. גם לנכונות למאבק מזוין וחסר פשרות, וגם למה שידע המודיעין הבריטי – על שורה של הכנות שננקטו בחשאי לקראתו.

ואכן, בסוף אוגוסט 1945, מיד עם נעילת הכינוס הציוני בלונדון, עדכן ה-C.I.D³⁶ את גיליונו האישי של בן-גוריון והפיצו כתמצית ביוגרפית בתוספת שורה של ציטוטים נבחרים מדבריו בכתב ובעל-פה, כמי שמגלם "התנגדות פסיבית ואקטיבית לביצוע הספר הלבן או המשכתו". שבעה עמודי התזכיר שירטטו מנהיג בוטח, עקבי ונעול על מטרה. אדם שבכוחו להסעיר ולרסן את הנוהים אחריו. כעבור כחודשיים יגדירו אותו אנשי המודיעין הבריטי כ"חסיד האמצעים הקיצוניים ביותר". ה-MI5,³⁷ באנגליה, דיווח על דברים שאמר בן-גוריון ב-21 וב-23 בנובמבר 1944, בהם "פרס את תוכניתו למרי בראשי-פרקים", בניגוד לוויצמן הסבור שעוד אפשר לשכנע את ממשלת בריטניה להמשיך ולסייע להגשמת הציונות. ב-30 בנובמבר הבריק המפקד העליון של הכוחות הצבאיים של בריטניה במזרח התיכון למשרד המלחמה בלונדון, כי מאז שב ארצה נראה בן-גוריון, יריבו של ויצמן, כמי ש"הוכר בהחלט כמנהיג".³⁸ בהערכות אלה גורמי המודיעין הבריטים לא טעו.

שוורץ שמע דברים ברוח זאת מבן-גוריון במסגרות שונות, וכפי שנראה להלן היה מודע - ופעמים רבות אף שותף קרוב למהלכים הסמויים שכבר ננקטו בצרפת. חלקם הגדול עם אותם אנשים ששוורץ פעל עמם במחתרת לכל אורך המלחמה. שוורץ וכך גם מנהליו בניו יורק הבינו כי שעת ההכרעה מתקרבת. כי ברור שצרפת, בריטניה וארצות-הברית, לא יוכלו להיות יעד אליו ינותבו חלק ניכר מיהודי אירופה, ופתרונות מרחיקי לכת כאלה גם לא נתגלו במרכז ובדרום אמריקה. מה עוד שכבר מסתמנת בעיה חדשה והארצות בשליטה סובייטית עלולות להסגר מפני עליית יהודים ולכפות עליהם, בדרך זאת או אחרת, תהליך של טשטוש זהותם. כי אם לא וייצמן אזי בן-גוריון דוחק להכרעה. לאי החמצת שעת ההסדרים שלאחר מלחמות. שחשוב שגם הם, בג'וינט, יידעו שאי אפשר יהיה לנהל את הדיון על גורלם של הפליטים היהודים באירופה מבלי להכיר את המסגרת הרחבה, הכללית, בתוכה נדונה שאלה זאת, ומתוכה גם צריך יהיה לגזור, אחרי הכל את התשובות מה יעשה העולם החופשי בלמעלה ממיליון יהודים שנותרו באירופה ושכמאה אלף מתוכם יתקבצו במחנות בגרמניה. בן-גוריון סיפק אפוא סוג של ניתוח פוליטי-מדיני אבל גם את לוח הזמנים לפעולה הנדרשת. כפי שנראה להלן, שוורץ ואחרים בג'וינט ומחוצה לו יאמצו גם את הניתוח וגם את תחושת אזילת החול בשעון שהפך בן-גוריון על ראשו.

הערות:

1 יוסף שוורץ אל ג'"א אדמיסון (J. A. Edmison), אונרר"א, ניו יורק, 7 במאי 1945.

2 פרילינג, מי אתה ליאון ברז'ה?, עמ' 230.

3 שם, עמ' 236.

4 שם.

5 שם, עמ' 228.

6 דו"ח המזכיר, מספר 5, לוועד המנהל של הג'וינט, 21 במארס 1945, לא לפרסום.

7 יוסף שוורץ, תזכיר בעניין אפשרות הגירתם של 3,200 ילדים ממערב אירופה לארץ ישראל, 11 בנובמבר 1944,UKNA, FO 371-42853.

8 שם; תזכיר בעניין נסיעת מר ליוויט וד"ר שוורץ, לוושינגטון ה- 25 באוקטובר 1944.

9 יוסף שוורץ, תזכיר בעניין אפשרות הגירתם של 3,200 ילדים ממערב אירופה לארץ ישראל, 11 בנובמבר 1944, UKNA, FO 371-42853.

10 ליסבון – שיחות טלפון, 9 בנובמבר 1944.

11 יוסף שוורץ, תזכיר בעניין אפשרות הגירתם של 3,200 ילדים ממערב אירופה לארץ ישראל, 11 בנובמבר 1944, UKNA, FO 371-42853.

12 שם.

13 פטריק מרפי מאלין (P. M. Malin), סגן ראש הוועד הבין-ממשלתי לפליטים אל הרברט אמרסון, 21 בנובמבר 1944, UKNA, FO 371-42853; יוסף שוורץ, תזכיר בעניין אפשרות הגירתם של 3,200 ילדים ממערב אירופה לארץ ישראל, 11 בנובמבר 1944, UKNA, FO 371-42853; שוורץ, ניו יורק, אל המשלחת האמריקנית בפריז, לידיעתו של מוריס ברנר, רח' טהרן 19, פריז, 12 באוקטובר 1944.

14 אמרסון לא הסביר מדוע. גם אם פולין נחשבה בעיני כמדינת ציר ככזאת היה הטיפול באנשיה בטווח הטיפול של הוועד שלו. ואם לא זאת הייתה הסיבה אפשר שהסיבה האחרת הייתה היותם תושבי ברית המועצות לשעבר וככאלה אסורים בטיפול הוועד הבין-ממשלתי.

15 תזכיר המשותף לשוורץ ואמרסון, 28 בנובמבר 1944, UKNA, FO 371-42853. שם גם מסר המתייחס למברק שוורץ בעניין חילוץ ילדים מצרפת, בלגיה ושווייץ; פרוטוקול הפגישה ה-19 של הוועד הבין-ממשלתי, פריז, 11 בדצמבר 1944, שם, עמ' 4; ההצעה להעביר 3,200 ילדים משווייץ, בלגיה וצרפת לארץ ישראל; על תקופת ההתארגנות מחדש של שוורץ בפריז ראו גם הספדו של הרברט קצקי את יוסף שוורץ, טקס הזיכרון ביום השלושים למותו, 29 בינואר 1975.

16 פרוטוקול הפגישה ה-19 של הוועד הבין-ממשלתי, פריז, 11 בדצמבר 1944, UKNA, FO 371-42853, עמ' 4; ההצעה להעביר 3,200 ילדים משווייץ, בלגיה וצרפת לארץ ישראל.

17 הנדרסון ופקידים מחלקת הפליטים במשרד החוץ אל אמרסון, 15 בדצמבר 1944; אמרסון אל יאן הנדרסון, המכתב הרשמי, 24 בנובמבר 1944, על ההצעה להעברת הילדים, מבוסס על המזכר של שוורץ בנושא – שניהם ב-UKNA, FO 371-42853.

18 מיכאל אביצור (איבנקוביצר; 7 אפריל 1918), התגייס לצבא הבריטי לחיל הרגלים ב-30 בספטמבר 1940. סיים קורס קצינים ב-1 ביולי 1941. איש הגדוד השני של הבאפס (פלוגה 8 תחת פיקודו של דן אפשטיין לימים דן אבן). נשאר בגדוד השני במסגרת הבריגדה ובסוף 1945 היה סמג"ד שמפקדו היה הבריטי הנרי גאש. שרת עם שלמה שמיר, ראו: גלבר, נושאי הדגל, עמ' 345.

19 פנחס (פינו) גינזבורג (1911, גרמניה – 1993, ישראל) עלה ארצה ב-1933 והצטרף לקיבוץ רמת הכובש. יצא בשליחות המוסד לעלייה ב' לגרמניה (1938–1939) ובשליחות "החלוץ" העולמי לשווייץ (1940). לאחר המלחמה פעל בשליחות המוסד לעלייה ב' כאיש הכספים שלה באירופה (1945–1948) ממקום מושבו בז'נבה. חזר לקיבוצו, ונתמנה מנכ"ל משרד התחבורה (1955–1962). משנה למנכ"ל המועצה לשיווק פרי הדר (1963–1977), ראו: גלבר, שם, עמ' 691; הדרי, יומן מבצעים, עמ' 182.

20 "שמעון קלסטר" – שם הכיסוי של יצחק לוי (לויצה; 1907, רוסיה-1994) עלה לארץ ישראל ב-1926. התנדב לצבא הבריטי ב-1941. היה מזכיר איגוד החיילים העבריים. לאחר מלחמת העולם השנייה, שימש שליח רכש בצרפת, כן נשלח להקים את מערכת הקשר באיטליה. לאחר שובו ארצה היה ממפקדי ההגנה בירושלים, ראש הש"י בירושלים ולאחר מכן סגן-מפקד מחוז ירושלים במלחמת העצמאות, ראו: גלבר, נושאי הדגל, עמ' 656, 683, 700; בן-דוד, שליחות ההגנה באירופה, עמ' 290.

21 עקיבא לוינסקי – (1918, ז'נבה, שווייץ – 2000) שליח מן הארץ שהגיע לקושטא באוקטובר 1943, מטעם עליית הנוער (גורדוניה). לאחר מלחמת העולם השנייה היה לוינסקי אחראי לעליית הנוער באירופה ובתוקף תפקידו עמד בקשר הדוק עם אנשי המוסד לעלייה ב' ויזם, בין היתר, העלאת ילדים באוניות המעפילים. לאחר קום המדינה חזר לארץ וקודם שהצטרף לצוות מקימי המוסד למודיעין יצא להודו בשליחות המוסד לעלייה ב'. לוינסקי יצא לאירופה לפגישה עם צ'רלס גורדון, מנהל פעילות הג'וינט באירופה, שאותו הכיר מימי פעילותו במסגרת עליית הנוער, וקיבל ממנו סיוע ראשוני בסך עשרים אלף דולר, שאפשרו את תחילת הפעילות של מה שהיה אחר כך לארגון נתיב.

22 Dalton, High Tideand After, pp. 69-74.

23 ברזל, עד כלות ומנגד, עמ' 20; קינן, לא נרגע הרעב, עמ' 96.

24 אבא קובנר (1918, ווילנה-1987) עלה לארץ ישראל ב-1945. מראשי השומר הצעיר, ממפקדי המחתרת בגיטו וילנה ומפקד פלוגות פרטיזנים יהודיות ביערות. מיוזמי ומארגני תנועת הבריחה (1944–1945). ממקימי "החטיבה" של שרידי מזרח אירופה. השתתף בפעולות של "המרכז לגולה" באיטליה. קצין החינוך של חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות. מיוזמי ומקימי "בית התפוצות". חבר קיבוץ עין-החורש מאז עלותו, ראו: גלבר, נושאי הדגל, עמ' 710; צוקרמן, יציאת פולין, עמ' 184.

25 יצחק (אנטק) צוקרמן (1915, פולין– 1981) עלה לארץ ישראל ב-1947. סגנו של מרדכי אנילביץ'- מפקד ארגון אי"ל (ארגון יהודי לוחם) ומפקד מרד גטו ורשה. אנטק עבר לצד הארי, הפולני, של הגטו לקראת פרוץ המרד, לאחר מאסרו של חבר הארגון אריה וילנר. אנטק שימש שם נציג אי"ל כלפי המחתרת הפולנית. אחד מראשי התנועה החלוצית בקרב שארית הפליטה בפולין וממנהיגי "דרור". ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות (1949), ראו: גוטמן, יהודי ורשה 1939–1943, עמ' 643; צוקרמן, שבע השנים ההן, עמ' 191; אביזוהר, לקראת קץ המנדט, עמ' 428.

26 חייקה גרוסמן–אורקין (1919, ביאליסטוק-1996). מראשי מחתרת השומר הצעיר בווילנה. אשת קשר בין הגטאות. חברה בוועד האנטי-פאשיסטי ופעילה בצד הארי של העיר. בארץ – חברת קיבוץ עברון, ראש המועצה האיזורית געתון, פעילה במוסדות מפ"ם, וחברת כנסת מטעמה.

27 רוז'קה קורצ'אק מרלה (1921, בילסקו [Bielsko], פולין –1988) עלתה לארץ ישראל ב-1944. לוחמת מחתרת ופרטיזנית. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה חיה בפלוצק (Plock). עם פרוץ המלחמה הגיעה לווילנה והצטרפה להנהגת ארגון השומר הצעיר שם, לצידם של וויטקה קמפנר ואבא קובנר. הייתה חברה פעילה ב"ארגון הפרטיזנים המאוחד" (פ.פ.או). כשהוחלט לצאת את הגטו ולעבור ליערות, הצטרפה קורצ'אק ליוצאים ליערות רודניקי (Rudninkai) ושם הוחל בהקמת יחידות פרטיזנים יהודיות אוטונומיות. ביולי 1944 חזרה לווילנה המשוחררת ונשלחה מטעם התנועה לרומניה כדי להגיע משם לארץ ישראל. לאחר עלייתה ב-1944 הצטרפה לקיבוץ אילון ומסרה למוסדות היישוב והתנועה הציונית דו"ח על זוועות המלחמה ועל תנועת ההתנגדות היהודית. קורצ'אק עברה לקיבוץ עין החורש עם גרעין פרטיזנים לשעבר, ביניהם גם קובנר וקמפנר. היא הייתה פעילה בחינוך והנהגת הקיבוץ הארצי, ופעילה ב"מורשת" – בית עדות על שם מרדכי אנילביץ, וחברת מערכת של כתב העת ילקוט מורשת, ראו: קרן, "קורצ'ק רוז'קה-מרלה", עמ' 1086–1087.

28 פרילינג, ביקורים בגיא ההרגה, עמ' 240.

29 דוד רמז (1886–1951) עלה לארץ ישראל ב-1913. מראשי תנועת העבודה בארץ ישראל. איש העלייה השנייה. ממנהיגי אחדות העבודה ואחר כך מפא"י. מראשי ההסתדרות ומזכירה הכללי (1930–1946). יו"ר הוועד הלאומי בסוף מלחמת העולם השנייה. שר התחבורה בממשלה הזמנית; שר החינוך והתרבות בממשלת ישראל (1950–1951), ראו: גלבר, תולדות ההתנדבות, א, עמ' 740.

30 מתוך: דבר, 2 באוגוסט 1945, עמ' 1; לנאום נוסף של דובקין על שארית הפליטה ראו: שם, 5 באוגוסט 1945, עמ' 1.

31 החלוץ האחיד, הנוער החלוצי המאוחד (נח"ם) ועוד.

32 סיר רונלד סטורס (1881– 1955) איש מינהל וצבא בריטי. שירת במודיעין הצבאי הבריטי במצרים (1904–1917). מאנשי "המשרד הערבי" שם. מושל צבאי בירושלים (1917–1920), מושל העיר האזרחי הראשון (1920–1926), מושל קפריסין (1926–1932), מושל צפון רודזיה (1932–1934). נודע באהדתו הלאומיות הערבית וביחסו העויין לציונות.

33 הספר הלבן של פאספילד – אוקטובר 1930, פורסם בעקבות מאורעות 1929. קבע כי במכלול השיקולים בשאלת ההגירה היהודית יש לקחת בחשבון גם את עמדתו של הציבור הערבי, שנפגע, לפי תפיסה זאת, ממשבר כלכלי שמקורו העיקרי בהגירה יהודית החורגת מיכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. כן קבע הספר הלבן כי להבא יש לנהל את מדיניות ההגירה כך שתביא לשיפור יחסי הגומלין בין שני העמים, למען שלומה וטובתה של הארץ. מכבסת לשון לתפיסה ולפיה יש להכפיף את היקף העלייה לשיקולים פוליטיים ולאינטרסים הבריטים במרחב.

Great Britain, Colonial Office, Palestine Statement of Policyby His Majestys 
Governmentinthe United Kingdom, Cmd. 3692, London 1930 para. 28;
נוסח עברי: הציונות – אוצר התעודות הפוליטיות, עמ' 375. ראו החלטות הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית ושל הוועד הפוליטי של הסוכנות היהודית, 9 בנובמבר 1930 (נוסח עברי), אצ"מ, Z4/286A/1B; חלמיש, "עלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית", עמ' 184-183.

34 בן-גוריון, "בדרך לצבא ולמדינת ישראל", עמ' 2. בדברים על העברת הערבים לארצות אחרות מכוון בן-גוריון לרעיון הטרנספר מרצון שהועלה גם בדיוניה של ועדת פיל ב-1937 והתבסס על הניסיון הבינלאומי בהקשר סכסוך הדמים היווני-תורכי.

35 ראו דיווח על נאום בן-גוריון בישיבה גם בעיתון דבר, 3 באוגוסט 1945, עמ' 1. דברים דומים אמר בן-גוריון גם בישיבה סגורה שהתקיימה ביום ד', 8 באוגוסט 1945. ראו: דו"ח פלקור, 10 באוגוסט 1945, אצ"מ, Z4/10254; א.צ. 906, הסעיפים בכתב ידו של בן-גוריון (ללא תאריך); א.צ. 1999, חמשת הסעיפים מודפסים (ללא תאריך).

36 CIDי (Criminal Investigations Department) – הבולשת הבריטית בארץישראל שהייתה כפופה לממשלת המנדט אך דיווחה גם לגורמי מודיעין אחרים. בין ה-CID לארגון ההגנה היה שיתוף פעולה מוגבל. לא פעם פנו אנשי CID לעמיתיהם בהגנה ובמחלקה המדינית של הסוכנות וביקשו מידע על תושבי הארץ או על אנשים שהגיעו לא מכבר ועוררו חש, ראו: פרילינג, חץ בערפל, עמ' 387-385.

37 MI5 – אחד משני גופי הביון האזרחיים הבריטיים העיקריים. ה-MI5 היה ממונה על ביטחון הפנים והריגול הנגדי באיים הבריטיים ובאימפריה. גוף זה דיווח לראש ועדת המודיעין המשולבת בלונדון ולשרים הממונים. מודיעין רגיש במיוחד הועבר במישרין לראש הממשלה ולשר ההגנה, ראו: פרילינג, שם, עמ' 385.

38 תיק בן-גוריון ב-CID, את"ה, 380 14; סקירת המודיעין השבועית מס' 36, 23 בנובמבר 1945, WO275/120; מכתב מאת A. J. Kellar מ-MI5 לג'ון מרטין במשרד המושבות 7 בדצמבר 1945, CO537/1742; מהמפקד העליון למשרד המלחמה, 30 בנובמבר 1945, FO371/45387 E 9442.

*המשך הפרק בספר המלא*