אושוויץ

המחנה ושפתו

תיאור האנשים באושוויץ ובעיותיהם מצריך ידע מוקדם על מערכת מחנות הריכוז ופענוח השפה המיוחדת אשר התפתחה שם, במיוחד מטבעות הלשון אשר אפיינו את אושוויץ והפכו חלק משפת המחנה.

מחנות הריכוז הראשונים הוקמו מיד לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון בשנת 1933. במשך הזמן, פותחה בהם שיטה של שלטון עצמי על ידי האסירים אשר התבססה על הרעיון הנאצי של עיקרון המנהיג (פיהרר פרינציפ).

כל צריף אשר הכיל אסירים כונה בלוק ונוהל על ידי זקן הבלוק ולצדו ראש המשרתים אשר היה אחראי על הצריף. כל זקני הבלוקים היו כפופים לזקן המחנה. עקרונית, חויבו כל האסירים לעבוד. הם חולקו לקבוצות עבודה ובראש כל אחת מהן קאפו. במקרים בהם הייתה קבוצת העבודה גדולה במיוחד, היו בה קאפו זוטרים וקאפו בכיר. בעלי תפקידים אלו ענדו סרט על הזרוע עם כיתוב מתאים. הם נהנו מזכויות יתר ואפשרות להשתמש בכוח בלתי מוגבל על האסירים הכפופים להם. הפונקציונרים הללו לא נאלצו לעבוד אך הם נקראו לתת דין וחשבון בכל פעם שהנהלת המחנה החליטה כי משהו מתנהל שלא כשורה במחנה, בבלוק או בקבוצות העבודה.

מקרה מסוים אחד ממחיש כיצד ציפה הס"ס מן המנגנון הזה לתפקד. יום אחד החליט מפקד המחנה מטעם הס"ס כי קיימת לאחרונה התרופפות מה במשמעת במחנה. הוא ציווה על כל הקאפוס לצעוד קדימה לאחר מסדר הערב והעניק לכל אחד חמש הצלפות שוט. "מעתה ואילך תדאגו שתפוקת קבוצות העבודה תגדל". לא מעט קאפוס העבירו את המלקות הללו ישירות לכפופים להם.

על מנת שאנשיהם יצעדו באופן הראוי, הקדישו הקאפוס זמן רב לתרגילי סדר בנוסח הצבאי הפרוסי. זו הייתה רק אחת מחובותיהם, הם היו אחראים גם על רמת התפוקה של קבוצת העבודה שלהם, ובמידה וזו לא עמדה בנורמה הנדרשת, היה צריך הקאפו "לשכב על הספסל", כפי שניסח זאת הקאפו הגרמני ווילי ברכמן, ולספוג מלקות כאות אזהרה לכך שעליו לדאוג לשיפור התפוקה של קבוצתו. ריכארד בוק, הוא אחד מאותם אנשי ס"ס מעטים אשר היה מוכן להעיד. כאשר הוזמן להעיד בפרנקפורט, הכין סיכום כתוב אשר הכיל את הפיסקה הבאה: ", אם אחד האסירים לא היה מסוגל לעבוד יותר, הקאפוס היו חייבים להכות אותו. אם עבר בסביבה מנהל עבודה או זקן בלוק, אז הפכו העניינים גרועים באמת. 'קאפו, בוא הנה!, בום! אתה לא מסוגל להכות חזק יותר?' בשלב זה היה הקאפו מכה את קורבנו כאילו חייו תלויים בכך. ואז, 'קאפו, בוא הנה! חסל אותו!" ואם לא היה הקאפו מכה חזק מספיק, היה חוטף אגרוף בפרצופו או בעיטת מגף באחוריו".

מצד שני, דאגה מיפקדת המחנה לאסירים בעלי התפקידים לתנאים משופרים וזכויות יתר מן הסוג שאסיר פשוט לא היה אפילו מעז לחלום עליהם. הם קיבלו תנאי דיור טובים יותר, ביגוד משופר ומזון טוב יותר. הם קיבלו זכויות יתר אשר הבדילו בינם ובין המון האסירים הרגילים. לאסיר פשוט אסור היה להתלונן כנגד קאפו או זקן בלוק. אנשים אלו יכלו להעניש ואפילו להרוג מתי שרצו. אם פונקציונר היה מודיע על "היעדרות כתוצאה ממוות", איש לא התעניין בסיבת המוות. כל עוד היו המספרים מתאימים והמסדר התנהל כשורה, הייתה מיפקדת המחנה מרוצה, זה כל מה שעניין אותם.

בדרך זו נבנתה ההיררכיה באופן שיטתי והאסירים תפקדו כזרוע הארוכה של הנהלת המחנה, מביאים את שיטות הטרור שלה אל כל פינות המחנה ובכל זמן נתון, גם כאשר לא היה בתוך מחנה איש ס"ס אחד (בלילה, למשל). ברגע בו לא עמד אסיר פונקציונר בציפיותיו של אדונו, הייתה קיימת דרך פשוטה לטפל בך: קאפו או זקן בלוק יכלו לאבד את סרט הזרוע שלהם ולהפוך לאסירים פשוטים בכל זמן. ברגע בו איבד הפונקציונר את סרט הזרוע שלו ואת הגנת מיפקדת המחנה, או אז יכלו שאר האסירים לנקום את נקמתם. עצם האיום בכך הספיק על מנת להשיג את התוצאות הרצויות.

בנוגע לתפקידים, קיבלו הגרמנים יחס מועדף. בנוסף למספרו, היה על כל אסיר לשאת סימן משולש אשר הצביע על סיבת מאסרו. במקרה של אסיר לא גרמני, היה על המשולש גם סימן ללאומיותו. לדוגמה: 'פ' לפולני או 'אף' לצרפתי. צבעו של המשולש הצביע על סיבת המאסר. אסירים פוליטיים ענדו משולש אדום וכך הם נקראו, 'האדומים'. פושעים מקצועיים נשאו משולש ירוק ונקראו 'הירוקים'. לצבעים האחרים, אנטי סוציאליים (שחור), עדי יהווה, הומוסקסואלים, לא הייתה כל משמעות במדרג האסירים באושוויץ – חוץ מאשר במחנה הנשים, שם לזונות אשר נשאו משולש שחור היו פונקציות חשובות. מתחת למשולש שלהם, אשר הצביע על ארץ מוצאם, היה על היהודים לענוד משולש צהוב המצביע מעלה, כך יצרו שני המשולשים צורת מגן דויד.

ההבדל בין האסירים לא בלט רק בגלל הבדלי סימנים גרפיים אלו. למעשה, הניגוד והקונפליקטים בין הקבוצות השונות, הובלטו והוקצנו באופן מכוון. כך הגדיר קומנדנט הס את ההיגיון מאחוריי הדברים: "אף מינהלת מחנה, חזקה ככל שתהייה, אינה מסוגלת לשלוט על אלפי אסירים מבלי לנצל ניגודים ויריבויות. ככל שיש יותר קבוצות יריבות בין האסירים המנהלות ביניהן מאבקי כוח עזים יותר, כך קל יותר לשלוט על המחנה".

קונראד מורגן, שופט בס"ס אשר הכיר כמה מחנות ריכוז, העיד בשבי האמריקני כי שיטת הניהול העצמי על ידי האסירים הגיעה לאיזון פנימי בכך שתמיד נשמרה בה רמה מסוימת של יריבות ועוינות בין הקבוצות הפוליטיות ובין האסירים הפליליים.

מקסמיליאן גרבנר העיד כי כאדם מעשי, דאג מפקד הס"ס אוסוולד קדוק "לייצר ולשמר מספר מסוים של אסירים פליליים אותם יכול היה לשסות באסירים הפוליטיים בכל פעם שעלה הצורך בכך".

כאשר שלטו האסירים הפוליטיים במחנה, הרי מדובר היה על מחנה 'אדום', אלו שנשלטו על ידי הפליליים היו מחנות 'ירוקים'. הס, אשר כבר היה בעל ניסיון של שנים במחנות כאשר הוטלה עליו המשימה של הקמת מחנה אושוויץ, הצהיר פעם כי מנקודת מבטו של מפקד מחנה, עשרה ירוקים יעילים יותר ממאה אנשי ס"ס.

למען הסר ספק, גם הקבוצות בעלות ההגדרה הברורה היו הכל חוץ מהומוגניות. אוכלוסיית המחנה הייתה מורכבת לא רק מאסירים פוליטיים אשר היו מתנגדים פעילים לנאציזם, אלא גם מאנשים שסיפרו בדיחות פוליטיות בהיותם שיכורים או כאלה אשר נתפסו בשחיטה לא חוקית של בעלי חיים. אלה לינגנס מדווחת על אישה גרמניה אשר נשלחה למחנה ונשאה משולש אדום מכיוון שקיימה יחסים עם פולנים. מצד שני, היו גם כמה ירוקים אשר פשעיהם נשאו אופי פוליטי מובהק, לדוגמה: זיוף מסמכים לאנשי מחתרת והכנת ניירות מזויפים.

חשוב להדגיש כי לא כל הירוקים היו משרתים מרצון של הס"ס ולא כל האדומים פעלו מתוך תחושת אחווה ושיתוף פעולה עם חבריהם. עם זאת, מחנות אשר נשלטו על ידי הירוקים היו קשים ומפחידים יותר. במחנה אדום היו מסוגלים האסירים הפוליטיים ליצור מעין פיקוח מוסרי על תפקודם של בעלי התפקידים, ולכך הייתה השפעה חיובית. לאור הניגודים הטבעיים בין האדומים לירוקים וגם בגלל הטקטיקות של מיפקדת המחנה להסית את הקבוצות השונות זו כנגד זו, התפתחו מאבקים מרים בין הקבוצות בכל מחנות הריכוז.

בכל הנוגע לחלוקת התפקידים במחנה, ניתנה לגרמנים עדיפות ראשונה ואילו היהודים קיבלו תפקידים רק כעדיפות אחרונה, בעיקר במחנות הלוויין בהם היוו היהודים רוב מכריע. בין הלאומים האחרים אשר הוגדרו 'ארים', (אנו נשתמש במונח בלתי מדעי זה כדי להימנע מגיבוב מילים מיותרות), קיבלו הפולנים זכויות יתר מסוימות באושוויץ – לא בגלל שהס"ס חשב כי הן מגיעות להן, אלא מכיוון שבימי אושוויץ הראשונים היו רוב אסיריו פולנים, עובדה שמשמעה היה כי הם מלאו תפקידי מפתח במינהלת האסירים, תפקידים אותם לא יכלו הגרמנים למלא בגלל מספרם הקטן או חוסר האינטליגנציה שלהם. הפולנים ניצלו כל הזדמנות לשיפור מעמדם של חבריהם. למעמד מיוחד זה היה אף ביטוי מילולי, מילים ומושגים בפולנית הפכו לעתים תכופות לחלק משפת המחנה. כך פנו האסירים אל זקן הבלוק בתואר בלוקווי – Blokowy וכינו את ראש המשרתים של הבלוק סטובויי – Stubowy.

פושעים גרמנים נשלחו למחנות בגלל הרשעות קודמות, אסירים פוליטיים גרמנים בגלל התנגדותם, אמיתית או מדומה, למשטר ובני לאומים אחרים בגלל מאבקם ברייך השלישי. אך היהודים כמעט מכל ארצות הכיבוש הגרמני נשלחו לאושוויץ פשוט בגלל מוצאם היהודי. מסיבה זו היו ההבדלים שבין היהודים גדולים אף יותר מאשר בקבוצות האסירים האחרות. הצוענים היו הקבוצה הנוספת היחידה אשר סבלה מאותו גורל תחת שלטון הנאצים.

האסירים נבדלו זה מזה לא רק במעמדם. כל אסיר גם נשא מספר תפור לכותנתו, שלא כמו במחנות אחרים, לא נעשה שימוש חוזר במספרו של אסיר אשר מת או הועבר למקום אחר, משמעות הדבר הייתה שכל מספר הונפק רק כאשר הגיע בעליו לאושוויץ. בכל המחנות היה לנושאי המספרים הנמוכים מעמד חשוב יותר. היו אנשים באושוויץ אשר כונו בבוז, 'המיליונרים', הכוונה הייתה לנושאי המספרים בני שש הספרות. המחנה נבדל בדבר אחד: למרות שהועברתי לאושוויץ לאחר 15 חודשים בדכאו, עדיין נחשבתי ל'טירון' במחנה הקודם בגלל המספר שניתן לי. באושוויץ, מאידך, נחשבתי ל'ותיק' לאחר חודשים ספורים. כל זה מצביע כי במחנה השמדה היה קצב השינויים מהיר הרבה יותר.

נשים קיבלו מספרים מסדרות אחרות באושוויץ, החל מן הספרה – 1 - , וכאשר הוקם מחנה הצוענים, ניתנה גם לאסיריו סדרת מספרים מיוחדת, אחת לגברים ואחת לנשים, עם האות Z לפני המספר. ב- 13 למאי, 1944, הורתה מינהלת המחנה כי ליהודים החדשים שיבואו תינתן סדרת מספרים חדשה, המתחילה באות A. בשלב מאוחר יותר הוכנסה לשימוש גם הקידומת B.

במחנה הכירו האסירים זה את זה בשמותיהם הפרטיים והשמות הפולנים נקראו תמיד בקיצוריהם, לדוגמה – סטניסלב הפך לסטשק, טדאש לטדק, יוזף ליוזק ומיציסלב למיטק. אלו הכינויים בהם אשתמש בספרי, בתוספת כמה קיצורי שם בגרמנית. מכיוון שרודולף פריימל נודע בדרך כלל בקיצור רודי, כך אכנהו אף אני.

עם התפתח המחנות, הפך אושוויץ לגדול מביניהם לאחר שהורחב והפך גם למחנה השמדה וכך צמח עמו גם המנגנון האדמיניסטרטיבי והפך מורכב ומסובך יותר ויותר.

שומרי המחנה לא היו מסוגלים להשתלט על כל זה, הן כמותית והן שכלית ובין האסירים היו רבים בעלי כשרון ויכולת לנהל מנגנונים אף מורכבים ממנו. מבין שורותיהם של אלה התמנו בעלי התפקידים במינהלת המחנה ומנגנוניו השונים.

מיפקדת המחנה הראשית העניקה חשיבות מרובה למסדר הבוקר. על אף כל האסירים החדשים שהגיעו ואחרים שהועברו למקומות שונים, כל החולים שאושפזו במרפאה או שוחררו ממנה, כל המתים, אלו שנשלחו לעבוד מחוץ לתחומי המחנה וכדומה – ספירת הבוקר הייתה חייבת להיות מדויקת ומאוזנת.

האסירים שנשאו בתפקידי דיווח ורישום כוח אדם היו מעוניינים אף לסבך את המצב עוד יותר למען הבלט את נחיצותם הרבה וניצלו לשם כך את נטייתם המובנית של אנשי הס"ס לעודף ביורוקרטיה.

כל אחד מבעלי התפקידים במנגנון ענקי זה, יכול היה להיות מוחלף בכל רגע נתון במידה ולא עמד בציפיותיהם של הממונים עליו. עם זאת, הייתה מיפקדת המחנה תלויה בכל מנגנון ענק זה של ניהול עצמי אשר ביטולו היה גורר אחריו התמוטטות מינהלית של המחנה כולו. למרות כל מאמצי הס"ס, הצליחו האסירים בעלי התפקידים ואנשי המנגנון לשמור על לכידות מה ובכך השיגו עמדת כוח מסוימת.

האסירים בעלי התפקידים ואלו אשר החזיקו בעמדות מפתח מנהליות או שעמדו בראש קבוצות עבודה חשובות, נחשבו לעילית המחנה. תנאי חייהם של מיוחסים אלה היו שונים בתכלית מאלו של האסירים הפשוטים, אף יותר באושוויץ מאשר במחנות הרגילים.

המוני האסירים הפשוטים סבלו ממערכת של ענישה ברברית ופקודות אבסורדיות שלא ניתן היה להוציאן אל הפועל. במיפקדת המחנה אהבו להטיל עונשים קולקטיביים אשר מטרתם הייתה לסכסך קבוצות אסירים אלו באלו. הארכת זמני המסדרים, ענישה באמצעות תרגילי התעמלות ומניעת אוכל נועדו לשסות את המוני האסירים באלו האחראים לעונש, בגורמים להכעסת מפקדי המחנה.

בשעת בוקר מוקדמת אולצו האסירים לצאת במרוץ מתיש אל מתקני הרחצה, לסדר את מיטותיהם, להשתמש בשירותים ולקבל את מנת הקפה שלהם.

ברונו בטלהיים, אשר הכיר סדר יום זה ממחנות אחרים, תיאר זאת כך – "עם שחר, נפתחת מלחמת הכל בכל במלוא עוצמתה האנושית המשפילה. האסיר הפשוט נסחף לתוכה אפילו עוד לפני כניסת השומרים למחנה. הס"ס, עדיין בלתי נראה, הפך את האסירים למסה אנושית דחוסה, חסרת יכולת לתת פורקן לכעסה וייאושה".

מאבק מתיש זה נמשך גם בערב, לאחר שעזב הס"ס את המחנה. "לא ניתן היה להחשיב את שהותנו בצריף בערב, לאחר תום יום העבודה, כמנוחה. אפשר להתייחס לכך כאל סיוט נוסף", כך כותבת פלג'יה לווינסקה ממחנה הנשים בבירקנאו. אחד היתרונות הגדולים להם זכו מיוחסי המחנה, היה האפשרות לחמוק ממאבק יום יומי מתיש זה.

הקיצור הרשמי למילה הארוכה – מחנה ריכוז – היו שתי האותיות

Konzentrationslager – KL. זהו הנוסח המופיע על המסמכים והתזכירים של הס"ס. אך בשפת היום יום שימש הקיצור, KZ, הן את האסירים והן את השומרים.

בכל KZ הייתה מרפאת אסירים, באושוויץ היא כונתה Haftlingskrankenbau – HKB - בית חולים לאסירים.

האסירים שתפעלו אותה ענדו סרט שרוול עם הכיתוב – Lageraltester - HKB.

לכל מחנה היה מפקד אשר היה אחראי על כל השומרים והמחנה עצמו תופעל על ידי מפקד ס"ס אחד או יותר – Schutzhaftlagerfuhrer. תחתם במדרג התפקידים והסמכויות ניצבו אנשי הס"ס האחראים על המסדרים, אשר ניצבו מעל אנשי הס"ס האחראים על הצריפים – Blockfuhrer, אשר היו בעלי דרגה נמוכה והיו אחראים על צריף אחד או יותר. אין לבלבל בינם ובין זקן הבלוק, אשר היה אסיר. האחראים על קבוצות העבודה – קבוצת עבודה כונתה קומנדו – עמדו תחת פיקוחם של אנשי ס"ס – Kommandofuhrer.

הרופא הראשי של הס"ס, אשר נשא באחריות לכל הקשור בעניין שירותי הבריאות וגם בכמה עניינים אשר לא היו קשורים בדיוק לבריאות, נשא בתואר – המפקד הרפואי של אושוויץ והיה אחראי על שאר הרופאים אשר מצידם נסתייעו בצוותי אחים ואחיות בדרגות שונות – Sanitatsdienstgrade או אח ס"ס ראשי. המרפאות לא היו תחת פיקוחם של מפקדי המחנה, מפקדי המסדרים או מפקדי הבלוקים, אלא רק באחריותם של רופאי הס"ס והצוות הרפואי. עובדה בעלת משמעות רבה באושוויץ.

בכל מחנה הייתה מחלקה פוליטית, אשר בנוסף לתפקידיה המינהלתיים, תיפקדה גם כיחידת הגסטאפו של המחנה. ראש מחלקה זו באושוויץ היה כפוף למפקד הגסטאפו האזורי בקטוביץ, בעוד שאר מפקדי המחנה היו נתונים למרותו של המשרד הראשי למשק ומינהל של הס"ס באוריינבורג, ברלין. Wirtschaftverwaltungshauptamt – WVHA

הס"ס כינו את מפקדיהם "פיהרר" – מנהיג. הדרגה הגבוהה ביותר של קצין ס"ס באושוויץ הייתה זו של ס"ס לויטננט-קולונל Obersturmbannfuhrer, מפקדי אושוויץ, הס וליבנשהל וכן גם יואכים קייזר וארנסט מוקל, אשר ניהלו את המכונים לחקלאות ומינהל, נשאו דרגה זו.

בכל המחנות הגיעה השחיתות למימדים גרוטסקיים. לכל אנשי הס"ס היו אסירים שעבדו למענם בסדנאות המחנה השונות. ככל שגבהה דרגתם, כך גברה השפעתם וגדל תאבונם. חומרי גלם אשר היו תחת הקצבה ואשר היו אמורים לשמש את התעשייה הצבאית, גם הם נוצלו למטרות אישיות.

אסיר אשר רצה להישאר בחיים, אף הוא היה חייב לדעת "להתארגן" נכון, אם נשתמש במונח שרווח על מנת לתאר השגת מצרכים מתוך מחסנים, מלאים או מטבחים, מכיוון שמדיניות החלוקה הרשמית של כל אלה הייתה פגומה ביסודה.

הבחנה נעשתה בין גניבה ובין "ארגון". אם מישהו לקח משהו השייך לאסיר אחר, התייחסו אליו כאל גנב והוא נענש בחומרה על ידי עמיתיו. "לארגן" מכל מקום, נחשב למעשה מכובד הראוי לכל שבח. כל מי שהיה מסוגל לעשות זאת מבלי להיתפס ומבלי למשוך תשומת לב, זכה לכבוד מכולם.

באושוויץ, היו אפשרויות ה"ארגון" רבות הרבה יותר מאשר במחנות הרגילים משום שנאמר ליהודים אשר הגיעו בטרנספורטים למחנה ההשמדה כי פניהם להתיישבות מחדש ועליהם לקחת עמם כל דבר אשר יעזור להם לבנות חיים חדשים במזרח. בבואם לאושוויץ, נלקח מהם הכל וחפציהם מוינו ונסרקו על ידי קבוצת עבודה של אסירים, בחיפוש אחר חפצי ערך מוסתרים. הכל היה שם – לא רק מזון ותרופות, אלכוהול וביגוד כי אם גם תכשיטים, יהלומים, זהב וכסף בשטרות שונים, בעיקר דולרים. האסירים הפולנים כינו אותם צריפים בהם מוינו ונסרקו החפצים בשם "''קנדה''" – שם אשר סימל עבורם עושר אגדי. השם תפס והיה בשימוש גם בפי אנשי הס"ס. האסירים אשר עבדו שם ולכן היו בעלי אפשרויות "הארגון" הנרחבות ביותר כונו, קומנדו ''קנדה''.

כפי שקרה בכל מחנות הריכוז, נשלחו אסירים לאושוויץ על ידי מחלקות שונות של הגסטאפו וכוחות המשטרה הפלילית. לאחר שינוי ייעודו של אושוויץ למחנה השמדה של יהודים, ומאוחר יותר אף של צוענים, הפנה לשם המשרד לביטחון הרייך (RSHA) ישירות את הטרנספורטים של האנשים המועדים להירצח. משלוחים אלו כונו משלוחי המשרד לביטחון הרייך

בניגוד לאסירים האחרים, אלו אשר נשלחו לאושוויץ להשמדה, לא הוכנסו ישירות למחנה אלא ירדו מן הרכבות ברמפה, כפי שכונה רציף הרכבת ועברו את הסלקציה, כלומר, אלו אשר נקבע כי אינם כשירים לעבודה, נשלחו הישר לתאי הגזים ואלו אשר התאימו לעבודה צורפו אל אוכלוסיית האסירים הקיימת. בדרך זו, נהנה המחנה מאספקה שוטפת של כוח עבודה טרי. משמעות הדבר הייתה כי הס"ס קיים דרך קבע סלקציות בין האסירים ואלו אשר נקבע כי אינם כשירים עוד לעבודה נשלחו אל תאי הגזים והוחלפו על ידי האסירים החדשים.

וכך, יחד עם 'קנדה', הפכו גם ה'רמפה' וה'סלקציה' למושגים קבועים באושוויץ.