במקרה או שלא במקרה

במקרה או שלא במקרה

אימא שלי לא במקרה הגיעה לכפר ויתקין, אבל במקרה לגמרי נשארה שם. הסיפור התחיל כשראשוני הכפר התיישבו בבית הראשונים. אישה אחת, שקראו לה נחמה, הצטרפה לחלוצים והייתה המבשלת שלהם. אבא שלי, שנמנה עם אותם ראשונים, חיזר אחרי נחמה ולא כל כך הלך לו. הוא התנחם במה שנחמה סיפרה לו, שיש לה אחות בפולין שעומדת לעלות לארץ, "אחות צעירה יותר והרבה יותר יפה ממני." האחות הצעירה, חנה, אכן עלתה לארץ, למדה שנה במשק הפועלות בעיינות וכשסיימה החליטה לנסות את החיים בקיבוץ. היא עברה לגור בגבעת חיים קרוב לנאוה בת הדוד, שגם הייתה חברת ילדות שלה.
לא עברו ימים רבים וחנה, שהייתה אישה מושכת מאוד, ומלאה מאוד במקומות הנכונים, החלה לסבול מהטרדות מיניות מאחד מחברי הקיבוץ. יום אחד, כשחשה שהאיש עובר כל גבול, ארזה את החפצים שלה, עזבה את הקיבוץ וברחה למקום הכי קרוב, ולמי שבוודאי הכי תבין אותה, הלוא היא נחמה, אחותה הגדולה ממנה, בכפר ויתקין.
אבא שלי ראה את חנה, האחות הקטנה והיפה של נחמה, וכמו שאומרים נדלק עליה והיא עליו. כך חנה, אימא שלי, באה לא במקרה שנשארה כן במקרה בכפר. 
הזוג הצעיר התחתן והביא לעולם חמישה ילדים, וכך, לבד מעבודה קשה ותנאים קשים, אימא הייתה צריכה גם לגדל את הילדים. האמת? חיי הכפר ממש לא התאימו לה. בפועל היא הייתה בבית, בכפר, אבל בנשמתה חלמה על חיים אחרים. מיום שפתחו את הספרייה בכפר, אימא, שהייתה אשת ספר, החלה לקרוא והייתה נודדת בדמיונה לכל מיני מקומות שאליהם לקחו אותה הספרים. היא קראה בכל רגע פנוי והשלימה שני ספרים בכל שבוע. יום אחד היא הייתה נטשה מ"מלחמה ושלום", וביום אחר קלאופטרה מלכת מצרים. אימא גם לא הפסידה שום סרט שהוקרן בכפר. פעמיים בשבוע במקום קבוע בין שולם וברוקס הייתה אימא חולמת על מקומות רחוקים. יום אחד הייתה וילמה דין מ"זהר בדשא" ויום אחר נהנתה מדוריס דיי ב"משחקי הפיג'מה". 
אימא נסעה לכל ההצגות שהוצגו בתל אביב וגם לכל הטיולים שהכפר ארגן. לא היה טיול שנתי של הכיתה שלי שאימא החמיצה. היא למעשה ברחה מהבית ומעול העבודה והמשפחה בכל הזדמנות שהייתה יכולה. זה אולי מה שנתן לה כוח להמשיך.
אנחנו, חמשת ילדיה, תמיד הלכנו בבגדים נקיים ומגוהצים, תמיד חפופים ומסורקים. מבחינתנו הכול נראה הכי טבעי, אבל בדיעבד אני לא זוכר שקיבלתי חיבוק או נשיקה כשעזבתי בבוקר את הבית. כשהלכתי לצבא, לא הרגשתי בדאגה על פניה של אימא. "זה המצב וצריך לעשות את זה," אמרה לחייל השלישי שלה. כמובן לא היו טלפונים, וכל הקשר היה מבוסס על גלויות ומכתבים. אימא כתבה לי לצבא ומעולם לא הביעה דאגה או אהבה. הגלויה הייתה בזו הלשון: "שלום מחמדי, מקסימה המליטה והיא נותנת שלושים ליטר, שיווקנו את להקת הפטמים, העגל של חרותה נמכר, הוא שקל חמש מאות שלושים קילו" ועוד מידע בסיסי שהיא חשבה שיעניין אותי. במכתבים הביתה תמיד כתבתי לה שקל לי, שמתאמנים הרבה ושזה מעניין. גם ציינתי שהאוכל טעים ושאני ישן טוב בלילה. הכול על מנת לא להדאיג אותה.
הפעם הראשונה ששמעתי דאגה בקולה של אימא, הייתה אחרי שמונה חודשים בצבא. רק סיימתי אימון לוחם ויצאתי לקרב האמיתי הראשון שלי בכראמה. במעבר הגבול ראיתי חברים שלי מהכפר, את דוד ואת בועז, עומדים וצופים על הנכנסים לירדן. נופפנו לשלום. השניים האלו יצאו באותו יום הביתה וסיפרו לאימא שלי שאני בדרך לכראמה. כשהגעתי אחרי שבוע הביתה, וכבר תכננתי איך יקבלו אותי החברים ואיך יהיה לי מה לספר, פגשתי את העיניים האדומות של אימא שלי. היא לא בכתה, רק אמרה בקול חנוק, "לא תיארתי לעצמי שזה מה שלימדו אותך שמונה חודשים בצבא". 
אימא לא הייתה אישה מאמינה, וחוץ מטקסי בר המצווה של שני אחיי ושלי, היא לא הגיעה לבית הכנסת. אבל מיום פרוץ מלחמת יום הכיפורים ועד שהשתחררנו באביב, היא קראה בכל יום בקול רם חמישה פרקי תהלים למגויסים: שלושה פרקים לבניה ושני פרקים לחתניה. במלחמה הזו, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה בכי תמרורים. נגמרה המלחמה, הגלויות ששלחתי לא הגיעו. חיילים מגויסים באו לחופש ואני לא מגיע. במשך שלושה שבועות שום אות וסימן חיים ממני לא הגיעו אליה. אימא חיכתה לגרוע מכול ונחרדה מכל רכב שנעצר לפני הבית. ביום חמישי אחד, כשאימא תלתה סדינים לבנים על חבל הכביסה, הופעתי לה כבחלום מבין הסדינים הלבנים שנעו ברוח החרישית על חבל הכביסה. היא באה לקראתי בבכי וחיבקה אותי חיבוק שבחיים לא קיבלתי ממנה, וגם נשיקות שבחיים לא קיבלתי ממנה. עמדנו חבוקים בין חבלי הכביסה, ואז היא פרצה בבכי נוראי שהדביק גם אותי ונחרת לי עמוק בנשמה. 
אימא הייתה אישה חכמה ובעלת חוש הומור. כשאמרו לה שהבנות מתבגרות והיא צריכה להתחיל לשמור עליהן, היא ענתה שעל הבנות היא סומכת ושאם צריך לשמור על מישהו, זה על הבנים. 
אימא נפטרה בבית אבות. ביום שישי האחרון לחייה כל צאצאיה באו להיפרד ממנה. כשהיינו כולנו סביב מיטתה, והגיעה הרופאה, אימא אמרה לה בחיוך אחרון של גאווה: "את רואה? כל אלה שלי!!!"