בין שכחה לשכתוב

מבוא

The past cannot be literally construed; it can only be selectively exploited.
Barry Schwartz, The Social Context of Commemoration: A Study in Collective Memory, Social Forces, 61, 1981, pp. 374−402.

השאלה מדוע נושא מסוים הופך להיות מוקד של עניין ציבורי, עד כדי התגבשות מיתוס סביבו, ואחר נשכח מלב ונקבר בערמות האשפה של ההיסטוריה, ראויה למחקר מיוחד.
אניטה שפירא, היסטוריוגרפיה וזיכרון: מקרה לטרון תש״ח, בתוך: יהודים חדשים יהודים ישנים, הוצאת עם עובד, 1997, עמ' 58.

הגד לי מה אתה שוכח ואומר לך מי אתה.
אלון קונפינו, נסים ושלג בפלשתינה ובישראל: טנטורה, היסטוריה משנת 1948, זמנים 121, חורף 2013, עמ' 29.

בקורות ימי המדינה רשומים אין־ספור עלילות גבורה והישגים מדהימים לצד פרשות מבישות וכישלונות צורמים. על רובם כבר נכתב ונשפך דיו בשפע. אבל על צעיפי השתיקה וההכחשה שאופפים את ההיסטוריה הישראלית, על פרשות מושכחות וסוגיות מחוקות שהמדינה מעדיפה שלא להזכיר והציבור מעדיף שלא לדעת, על כך — קול דממה דקה.

אם השקט מעיד על מצב שבו כל הצדדים מרוצים, אז על שום מה להפר את השתיקה ולחפש היסטוריה מושכחת? ראשית כול משום שהיא כאן! ממש בקרבנו, ומתחת לפני ההיסטוריוגרפיה הלאומית חבויים פרקים שלמים שנרמסו תחת גלגלי הנרטיב הלאומי. על כך אומר יגאל עילם: בשדה ההיסטוריה שלנו אין לך אבן שאם רק תרים אותה לא תמצא מציאות שונה מזו המקובעת בתודעתנו הקולקטיבית.¹ הדפים שהונחו הצידה מכילים שפע אינפורמציה חיונית להבנת דמותנו, שהרי זיכרון ושכחה אינם מתארים התרחשות בלבד אלא מארגנים מציאות, מעצבים תודעה ומכוננים מפה קוגניטיבית שמרחיבה או מצירה את גבולות השיח הלאומי. משום כך כתב א"ה קאר: ״האמצעי הבדוק ביותר לעמוד על טיבה של חברה הוא לברר את טבעה של ההיסטוריה הנכתבת בה ושל זו שאינה נכתבת״.²

המסה הזאת גורסת שהשִכחה מכילה את המבנה המולקולרי של השיח הלאומי, וליתר דיוק: הזיכרון מכיל את המרכיב הגלוי של השיח הלאומי, והשכחה — את המרכיב הסמוי שלעיתים מאיר את האירועים באור בהיר יותר מהזיכרון עצמו. אומנם ייתכן שהשבת הסיפורים המושכחים לדפי ההיסטוריה לא תוסיף מידע חדש על תולדות היישוב, שהרי אף שישנן סוגיות שעדיין ממתינות לפתיחת הארכיונים קווי המתאר של תקומת ישראל הושלמו זה מכבר,³ אולם הפרשות המושכחות בהיסטוריה או אלה ששוכתבו יגלו לנו דבר מה שלא ידענו על הפחדים, החרדות והשדים המאכלסים את קורות ימינו. מהשורות המחוקות, מהפרשות המוצנעות בין קפלי ההיסטוריה, מהסיפור שהונח בצד, מהצנזורה שהטילה החברה על עצמה - מכל אלה יעלו תשובות חדשות לשאלה מה הניע את קברניטי המדינה שעה שהערכים שבהם האמינו התנגשו עם מעשים שהיו מעדיפים לשכוח. בשל כל הסיבות האלה המסה הזאת מבקשת לפענח את הצופן העומד מאחורי שכחות, הַשְכחות, שתיקות, השְתָקות, הדחקות, מחיקות ושלל זיכרונות פסיביים המאכלסים את דפי ההיסטוריה ותובעים את עלבונם. ברוח דבריו של פאול ריקר (Ricoeur), המסה הזאת מבקשת להעמיד את ההיסטוריוגרפיה מול השְּׁכָחוׂת שלה עצמה, ואף יותר מכך, להציל את השִכחה מהשִכחה עצמה.⁴

המסה הזאת נולדה אי שם בשלהי שנות השישים, כאשר בנערותי בארגנטינה הצטרפתי לתנועת הנוער בית״ר, עוד לפני שהבנתי את משמעותה הפוליטית. בתנועה נחשפתי בפעם הראשונה לסיפורי המחתרות: ניל״י, אצ״ל ולח״י, ולסיפורם של עולי הגרדום ועוד. הם שבו את דמיוני ונהפכו חיש מהר לגיבורי נעוריי. אולם במגעיי עם חניכים מתנועות נוער אחרות גיליתי שמה שנתפס בעיניי סיפור מכונן היה בעיניהם סיפור בזוי, והגיבורים שעיצבו את אישיותי היו בעיניהם טרוריסטים פורקי עול שהזיקו למאבק שנוהל בלעדית על ידי ההגנה והפלמ״ח. כך בפעם הראשונה גיליתי שסביב תולדות מלחמת העצמאות יש שתי גרסאות לפחות שאינן שונות בלבד אלא גם מתנגשות. הגרעין של החיבור הנוכחי טמון באותה התחושה ששרפה את ליבי בעת ההיא, שמישהו מנסה למחוק את הפרקים ההיסטוריים שהזדהיתי עימם ולדחוף לשוליים את פועלם של הארגונים שהיו קרובים לליבי. ההבנה שישנו ממסד שמוחק נרטיבים נולדה באותה שעה שבה גיליתי שאין העולם נחלק, כפי שסברתי עד אז, בין יהודים ובין גויים אלא בין גויים ובין יהודים ימנים ויהודים שמאלנים, ולכל אחד מהצדדים נרטיב צר ונוקשה. מכאן שלא ייפלא שהספר הראשון שרכשתי בארץ, עוד בהיותי חייל, היה "מבוא להיסטוריה ציונית אחרת" מאת יגאל עילם, אשר כותרתו קלעה לתחושות שפיעמו בתוכי, ומאז לא נתנו לי מנוח. המסה הזאת נועדה לסגור מעגל ולהרגיע את העלבון שניצת באותם ימי נעורים.

במה המחקר עוסק
חיבור זה הוא מסע במחוזות ההֶרמנויטיקה אשר מתחקה אחר העקבות שהשאירו פרשות מחוקות בגוף הלאומי ומבקש להתמודד עם השאלות המעיקות: מה שכחנו בבוידֶם של ההיסטוריה? אֵילו פרקים מעברנו העדיף השיח הלאומי לתחוב עמוק במגירות נעולות ומוסתרות? מהן הסיבות הסמויות שבגללן פרשות מסוימות עומדות בקדמת הבמה, ולעומתן פרשות אחרות נדחקות לשוליים, על אילו צרכים ביקש משטר הזיכרונות וההשכחות לענות, כיצד המנגנון שממיין אירועים קובע מה ייזכר ומה יישכח, מה עיקר ומה טפל, והאם יהיה אפשר לפענח את הכשל התודעתי שמוחק פרשות רגישות. בהשראת משחק מילים משעשע של אלון קונפינו נוכל לקבוע כי מטרת המחקר הנוכחי היא לגלות Who wants whom to remember what and why⁵, הרי שִכחה אינה בבחינת "מה שלא זוכרים" אלא בבחינת "מה שבוחרים שלא להזכיר",⁶ היות שזיכרונות הם ככלות הכול 'קונסטרוקציה', הרי שבאותה מידה שִכחה היא גם קונסטרוקציה לכל דבר ועניין.

את כל הפרשות המוצגות במסה הזאת חקרו זה מכבר חוקרים מוכשרים, ובלעדיהם לא היה חיבור זה בא לעולם. להם אני חב תודה. החיבור הזה אינו בא לחדש בתחום המחקר ההיסטורי עצמו, אלא במה שנמחק ממנו. ישנם כמובן חוקרים אשר 'התחמקו' מפרשות מביכות או שעטפו אותן בצמר גפן, ויש גם כאלה אשר דבקותם בנרטיב הממלכתי הכשילה את שיקול דעתם, אולם גם מהם למדתי. כך או אחרת, המסה הזאת אינה כתב אשמה כלפי הנהגת היישוב בגין כתיבת היסטוריה מוטה או כלפי ההיסטוריונים הממחזרים אתוסים לאומיים תוך התעלמות מנרטיבים אחרים. ברוח דברים שכתב עדי אופיר נוכל לומר כי המבקש להישאר באזור הנוחות שבו יוכל למצוא מחסה או נחמה אינו טוב או רע יותר ממי שמתעקש לפרק את הנרטיב הלאומי ולהצביע על מחיקות או הונאות. ״המחשבה הביקורתית צריכה להיזהר בכבודם של אלה שבחרו לא להשתתף במשחקה״.⁷

מכאן שהנושאים העומדים במרכזה של המסה הזאת לא נעלמו כליל מדפי ההיסטוריה. עובדה שדליתי אותם מספרים הנגישים לכל המתעניין בהם. אף על פי כן הזיכרון הלאומי דחק אותם לשוליים: חלקם הושתקו, חלקם שוכתבו וחלקם סולפו מלכתחילה. לדוגמה, טביעתה של אוניית פַּטרייה כוסתה במעטה סמיך של שתיקה כדי להסתיר את הרשלנות הפושעת שגרמה למותם של 240 פליטים, אחרי שהפלמ״ח הטמין מטען חבלה גדול מהנדרש כדי למנוע את גירושה לקפריסין. השתקה דומה הייתה נחלתה של פרשה אומללה של שליחת ניצולי שואה היישר מהאונייה לחזית שבה מצאו רבים את מותם, אחרי ששרדו את התופת ולא אחת אף נותרו שריד אחרון למשפחות שהושמדו כליל, או הימנעותה השערורייתית של מדינת ישראל מלשחרר את אסירי 'עסק הביש' במצרים, אף שהיו בידיה די קלפים כדי לבצע חילופי אסירים, רק כדי למנוע מהם לספר את הידוע להם על אותה רשת ריגול אומללה ומיותרת. אולם, לעומת הפרשות שהושתקו מחמת הבושה ישנה גם סוגה של השתקות פוליטיות, מאולצות, מתוזמנות, כגון הרצח הפוליטי הראשון בתולדות היישוב — יעקב דה האן — אשר בוצע על ידי ההגנה כדי להשתיק דיזידנטים פוליטיים, או הטבח בכפרים עין זיתון ודוויימה אשר חמק מהזיכרון הלאומי רק משום שבוצע על ידי הפלמ״ח, לעומת הטבח בדיר יאסין שלא נשכח רק משום שבוצע על ידי האצ״ל. פרשות אחרות הושתקו, ואף עברו שכתוב היסטורי בדיעבד — ובן־גוריון היה מומחה בשכתובים מעין אלה — כדי להצדיק את נפילתם של חיילים במבצעים שכשלו. כך לדוגמה הנרטיב הטוען ששלוש ההתקפות הכושלות על משטרת לטרון, שגבו את חייהם של 140 חיילים, היו נחוצות להצלת ירושלים, או זה הטוען שארבעים החיילים שנהרגו בהתקפה חובבנית על מלכיה בלמו בגופם חדירה של צבא לבנון, שכלל לא ניסה לחדור לארץ או להשתתף בקרבות. וישנן גם פרשות אשר סולפו מלכתחילה, כגון הרקע למלחמת סיני ב-1956 או הפרובוקציות שישראל יזמה כדי להניע מצב מלחמתי שיאפשר לתקן את קווי הפסקת האש שנקבעו בתום מלחמת העצמאות. כאמור, כל אותן סוגיות ידועות לכל מאן דבעי ונוכחות אי שם ב"רפובליקת האינטליגנציה הישראלית"⁸ או ב״אתרים זניחים שלא מוּשְטֵרוּ עד תום״,⁹ אבל שכבות של אבק הצטברו מעליהם. שובל של פרשות מעיקות המשיך להשתרך לאיטו במסדרונות הזיכרון, והן נהפכו לנוכחות־נפקדות, קוטלגו כ'בלתי חשובות בעליל', non dignum memoriae, גזרו עליהן דין שוליות, הועברו אחר כבוד למרחב תודעתי בלתי נגיש בשולי הסיפור הראשי, בדומה לשבילים צדדיים המסתעפים מכביש ראשי שאין משגיחים בקיומם אף שפוסעים לצידם מדי יום ביומו. אומנם הטקסט נוכח, אבל הרובד הבין־טקסטואלי המעצב את משמעותו הִשְליך אותו אל מחוץ לקנון הלאומי. מדינת ישראל קטנה מכדי להסתיר באופן גורף פרשות מביכות, אבל באמצעות דירוג סמוי אך עוצמתי הן נוטרלו, הובלעו, טואטאו מתחת לשטיח הלאומי ורוקנו מתוכן. אצל מישל פוקו חומרים אלה נקראים disqualified knowledge לעומת scholary knowledge,¹⁰ אצל פאול קונרטון — mundane things לעומת sacred events,¹¹ ועל ידי אותה קלסיפיקציה נקבעת ההיררכיה של אירועים שראוי לזכור לעומת אירועים שמוטב לשכוח.

כל היסטוריון יודע שאי אפשר למחוק באופן טוטלי סיפורים מעיקים, אבל אפשר לגמד אותם, להצניע אותם או להוציא דברים מהקשרם ועל ידי כך למחוק מהם קונוטציות בעייתיות, להקיף אותם ״בהנצחה עקרה״, כדברי יהודה שנהב.¹² סמוך לבניין דיזנגוף סנטר עומדים עצי שקמה עתיקים, שרידים אחרונים לכרם של אדיב מחמד חינאווי ולצריפים הצנועים של שכונת נורדייה אשר נקברו תחת רב־הקומות, אולם אין איש רואה את עצי השקמה משום ש״הם חותרים תחת הגיונו״ של דיזנגוף סנטר.¹³ כך גם הפרשות המושכחות שמסה זו מבקשת להעלות בזיכרון נהפכו שקופות משום שהן חותרות תחת הגיונו של המפעל הציוני. ו״ישראל, כידוע, חזקה במחיקות״.¹⁴

מטרות המחקר
נוסף על הכוונה להישיר מבט אל פרשות שנדחקו לשוליים בכוונתנו להשיג עוד כמה יעדים מתחום האתיקה ההיסטוריוגרפית, הפוליטיקה ואף בריאות הנפש. העלאת נושאים מושכחים פותחת מעין תהליך של הבראה, שהרי כל נושא מוכחש מכסה צלקת המסרבת להגליד, דבר מה שאינו נותן מנוח. שכחות החוזרות על עצמן חזרה אובססיבית הן סימפטום לנוירוזה קולקטיבית המשבשת את דרכנו. על כן, התמודדות עם פרקים מוכחשים תגלה לנו כמה דברים שאינם מחמיאים על עצמנו כלל, ולאחריה נצא ממנה מחוזקים. מכאן שאני מאמץ את דברי נורית גרץ: ״חלה עלינו חובת הידיעה, חובת הסיפור המלא, שהרי היום אנו יודעים: אין סיפורים נשכחים, יש רק סיפורים מבעבעים שילכו וימשיכו לבעבע עד שלא יסופרו״.¹⁵

ברם, מטרת המסה חורגת מגבולות המחקר ההיסטורי ונושקת לסוגיות של אתיקה וערכים משום שעם כל פרשה שמחקנו מהזיכרון מחקנו גם ערכים מכוננים שהתנגשו עם האירועים שביקשנו לשכוח. במהלך משולב להפליא, בד בבד עם כל פרשה שמחקנו מפאת בושה התנערנו גם מהערכים שהעיקו על מצפוננו ואותתו לנו שהינה אנו חוצים קווים אדומים. שִכחה בפני עצמה לא הייתה מתאפשרת לולא מחקנו את סולם הערכים שרצינו להחזיק אך הזנחנו בשעת מבחן. מחיקת הערכים הייתה תנאי הכרחי לשכחה מלאה, אחרת לא היה המצפון מאפשר לזיכרון למחוק ולעבור לסדר היום. כדי למחוק מהזיכרון ההיסטורי את פרשת הירי חסר ההבחנה באזרחים שביקשו בתום הקרבות לשוב לבתיהם — אשר לפי בני מוריס מספר ההרוגים מהירי הזה היה בין 2700 ל-5000 בני אדם, בהם נשים וילדים — היה נחוץ מהלך מסונכרן של התנערות טוטלית מערכים מוסריים בסיסיים האוסרים להרוג אזרחים חפים מפשע, והתעלמות מהערך האנושי של קדושת החיים ומהציווי לא תרצח. היות שלא היה אפשר לירות בחפים מפשע, ובו בזמן להישאר 'מוסרי', הרי שברירת המחדל הייתה להניח את המוסר בצד. כך קרה שבמרוצת הזמן הלך ודעך מהזיכרון לא רק האירוע עצמו אלא גם הערכים שבגללם חשנו צורך להדוף אותם מהזיכרון. במעין 'עסקת חבילה' על כל זיכרון שדחפנו הצידה ויתרנו על פיסה מהפרויקט המוסרי שרצינו לממש. במילים אחרות: 'שפכנו את המים מהאמבטיה עם התינוק'. לכן חשיפת פרקים מושכחים בהיסטוריה תאפשר להציף מטען ערכי ומוסרי שטרם נפרע חובו. פרשות מושכחות אוצרות בתוכן אוטופיה מוסרית שמוטל עלינו לשמר. לכן רחל אלבוים־דרור כותבת שמן הראוי לשוב ולזכור את ״המחר של אתמול״, את הכמיהות והציפיות שלא מומשו, את הדימויים, המאוויים ואפילו את ההזיות שטמונות עמוק בעבר, כי בהם צפון מסר שחשוב להציף מחדש.¹⁶ יתרה מזו, חשיפת הסיפור המושכח תאפשר הרחבת האופק ההיסטוריוגרפי, והעלאת שאלות שהזיכרון אינו אוהב בדרך כלל לשאול בדבר האפשרויות הריאליות שלא באו לידי מימוש ומהלכים שהיו יכולים להתרחש אחרת. רק אז יהיה אפשר לבחון את טענת דיין שהוא יורה על מסתננים בלתי חמושים משום שאין הוא יודע דרך אחרת לשמור על הגבול, ונוכל גם לנתח מצבים שבהם בחרו קברניטי המדינה בתרחיש האַלים משום שלא העלו על דעתם אופציות אחרות.¹⁷ היסטוריון שמרני ודאי יאמר ששאלות היפותטיות אלה אינן ראויות, אולם המסה הזאת גורסת שתפקיד ההיסטוריון אינו מסתכם בהבאת דברים כהווייתם, אלא כדברי עידית זרטל, מוטל עליו להתחקות אחר האופציות שלא נבחרו או הוחמצו ואחר דברים שיכלו להיעשות אחרת.¹⁸

ואולם נוסף על השאלות שעמדו בראש מעיינה של המסה הזאת עמדה לנגד עינינו מטרה נוספת, סמויה, חרישית, אבל נוכחת בכל עמוד: לרתום זיכרונות ושכחות למהלך שיאפשר לטלטל ולו במעט את הנרטיב הלאומי ההגמוני, המרוצה כל כך מעצמו, ובהשראת מוטי גולני להוסיף זווית מחקרית שלא תאפשר ״לשגרת הכוח להשתלט על גורלנו״.¹⁹ המסה הזאת מביטה על ההווה בדאגה ומנסה לאתר את צומת הדרכים שממנו השתבשה דרכנו, שהרי בעבר המושכח חבויה הבטחה חדשה ופרוגרמה לעתיד טוב יותר. נביאי ישראל ניסחו זאת ניסוח מפורט, ומהם אנו שואבים את החזון לשלום ולצדק חברתי. חשיפת פרשות מושכחות עשויה להיות נדבך ראשון ביצירת עבר חדש שהוא תנאי וערובה להווה חדש. הפילוסוף הקטלוני רוברט ד'וֶנטוס (De Ventos) מנסח זאת בביטוי חד יותר: ״רק כאשר נחזיר לעצמנו את הזיכרון האבוד — כלומר, שכל אחד מאיתנו יחזיר לעצמו את הזיכרון האבוד — רק אז נהיה בשלים לנער מעלינו את הלאומנות״.²⁰

ההצהרה הזאת בראשית המחקר, נאיבית ככל שתישמע, מסתמכת על הטענה שכתיבה אקדמית צריכה לחשוף את המיקום של החוקר בשדה המחקר מפני שזהו יסוד מרכזי בייצור של ידע אקדמי.²¹ ממילא המחבר לעולם נוכח בסיפור שהוא כותב, והסיפור לעולם מסגיר את מחברו.22 היסטוריון נדרש להגינות ויושרה כאשר הוא ניגש לשחזר את העבר, כותב יצחק קונפורטי,²³ לכן היושרה מחייבת לכל הפחות לגלות מראש ובכנות את כל הקלפים, אחרת אסתיר ללא משים את מה שבהמשך המסה אני מבקר אצל אחרים.

הפוליטיקה שמאחורי זיכרונות ושכחות
הצהרה מקדימה זו ראויה לכל מחקר באשר הוא, אבל במסה הזאת היא מקבלת משנה תוקף היות שבמהותה היא עוסקת בנושא פוליטי לכל דבר ועניין. אומנם הדיון בקטגוריות של 'זיכרון' ו'שכחה' הוא אינטרדיסציפלינרי,²⁴ אבל מבחינתי זיכרון ושִכחה הם מעל הכול תופעה פוליטית באשר שניהם ממלאים תפקיד מרכזי במאבק על עוצמה ושליטה חברתית. לא בכְדי ספרות ענפה במדעי המדינה עוסקת בתחום המכונה the politics of memory, המתרכז באופן שמוסדות מדינה מעצבים זיכרון ושכחה על פי צורכיהם. יתרה מזו, הזיכרון מכיל בתוכו כללי התנהגות, נורמות חברתיות והיררכיות מעמדיות, לכן הוא אחד המנגנונים העיקריים בשעתוק הסדר החברתי. זיכרונות בוראים מציאות, ועם זאת, המציאות לא הייתה יכולה להתקיים ולהישמר בלעדיהם. הביטוי המוחשי ביותר להיותם תופעה פוליטית הוא הקשר ההדוק שבין לאומיות ובין זיכרון. אֶמיל דורקהיים (Durkheim) ומקס ובר (Weber), מאבות הסוציולוגיה המודרנית, טענו שכל שלטון נשען על הלגיטימציה שהציבור מעניק לו, ולגיטימציה אין בונים במעשים בלבד אלא גם באמצעות גיוס זיכרונות או נכסים סימבוליים, תוך חיבורם או זיהויים לשליטים או למפלגות שבשלטון. כוח פוליטי המבקש להנציח את עצמו בשלטון צריך למצֵב את עצמו כיורש וכממשיך דרכה של מסורת היסטורית מפוארת ומקודשת.²⁵ עידית זרטל גורסת שזיכרון קולקטיבי הוא מוצר פוליטי, חברתי ותרבותי, המתנהל בתוך מערכת של אינטרסים פרטיקולריים, ונתון לשינויים בהתאם לחילופי האקלים הפוליטי.²⁶ תנועות לאומיות נזקקות לגֶנֵאָלוגיה עתיקת ימים ורצופה כדי להצדיק את תביעותיהן הטריטוריאליות, ולשם כך הן שולפות מתוך ארגז הכלים של ההיסטוריה זיכרונות סלקטיביים, מחליטות אילו מעשיות לספר לנתיניהן ואילו נושאים חובה להעלים, כל זאת תוך הפעלת מהלך מורכב אשר סוזן פירס (Pearce) מחלקת, ברוח עידן המחשב, לשלושה שלבים: delete, restart, rewind.²⁷ משטרים רבים מבצעים פעלולים משונים כדי להשתלט על זיכרון נתיניהם תוך הסתרת האמת על העבר.²⁸ ראו את האופן שבו מדינות שנוצרו לאחר פירוק ברית המועצות ב-1989 מתפתלות כדי למחוק את ההיסטוריה של שיתוף הפעולה עם המשטר הקומוניסטי ועם עברם האנטישמי.²⁹ אבל לא רק במשטרים טוטליטריים תופעות כאלה מתרחשות. כל משטר — יהיה זה דמוקרטי או דיקטטורי — זקוק לסיפור מכונן, קוהרנטי ומלכד כדי לקבל לגיטימציה, סיפור־על מֵטה־היסטורי שיהווה משענת חברתית ומוסרית. מכאן שכל משטר ממציא מיתוסים, מפברק עלילות, בולש אחר זיכרונות טורדניים, וכשצריך מעלים מסמכים, כפי שמלמ״ב — הממונה על הביטחון במערכת הביטחון — עושה בימים אלה בארכיונים של מדינת ישראל.³⁰ זיכרון שאינו מפוקח, עצמאי מדי ואינו ממושמע נהפך לסוכן חתרני, סורר ומורה, המפר את הסדר הקיים ומאתגר את שיח האדון.³¹ ממסד אינו יכול להסכים שאיש הישר בעיניו יזכור, לכן הוא עוסק בלי הרף בפירוק והרכבת זיכרונות ונרטיבים שינציחו את קיומו. לא בכְדִי קבוצות מדוכאות מעמידות בסדר עדיפות גבוה את המאבק על שמירת מורשתן ונגד כפיית שכחה היסטורית (forced forgetting). זו למשל התחושה הרווחת בקרב הקהילה האינטלקטואלית הפלסטינית שלטענתה הכיבוש מפעיל מכבש של מחיקת זיכרונות עד כדי memorycide.³² לכן מה הפלא שהדרישה לפתוח ארכיונים נחשבת מהלך שעלול 'לסכן את ביטחון המדינה', כפי שטען השב״כ בתשובתו לעתירה שדרשה לעיין בתיקים העוסקים בפעילות השב״כ במעברות בשנות החמישים!³³

בין היסטוריוגרפיה ובין זיכרונוגרפיה
כאמור, הפרשות המובאות להלן עוסקות באירועים שרשומים בספרות המקצועית, אבל השיח על אודותיהן תועל למחוזות בלתי מזיקים, למרחבים סטריליים שבהם לא נהוג לשאול שאלות. למשל, "חרבת חִִזעה" מאת ס' יזהר פורסם ב-1949, אבל באלגנטיות נונשלנטית הפכו אותו ל'נובֵלה', טקסט נאיבי הנבחן על פי קריטריונים אסתטיים, ובתוך כך פורק ממשמעות, הולבן, הועבר אחר כבוד ממדף הסוגיות הקיומיות למדף הספרות, וכך הבטיחו את היעלמותו. על ספריה הביקורתיים של נתיבה בן יהודה על אודות מלחמת העצמאות נכתב שהם רוויים ״ביקורת מתובלת בנוסטלגיה מתרפקת״,³⁴ והספר של יורם קניוק "תש״ח", קוטלג כרומן המשלב קטעים אוטוביוגרפיים והפלגות דמיון,³⁵ וכך הוציאו מהם את העוקץ ומחקו את המסר הנשכני הטמון בהם. מכאן שהחברה הישראלית מקבלת זיכרונות בלתי נעימים לאחר שהולבנו, נוטרלו, הומתקו וסולק מהם טעמם המר. כך קרה שמערך רגולטורי סמוי השאיר אחריו שיח מופשט, כוללני, שטוח, המעודד את הציבור להסתפק במה שיש ומזהיר אותו שלא לחצות את המפתן שמעבר לו נכנסים לשטח אפור של ביקורת מהותית שממנה כל שלטון סולד. אלפרד נורת וייטהד (Whitehead) טבע את המונח ״מושגים נטולי חיים״ — inert ideas — אשר מתאר היטב את המצב שבו ידיעות שאינן נוחות הופכות לחומר דומם, חסר חיות, אינפורמציה סבילה הנעדרת, כדבריו, כל ״ניצוץ של חיוניות״.³⁶ מתורת ההֶרמנויטיקה למדנו שכל טקסט טומן בחובו טענה בנוגע למציאות, ומכאן שנרטיב היסטורי שאין בו 'טענות' הוא בהכרח אי־רלוונטי, ידע סתמי — או כדברי שלי שולמן ״ידע פתולוגי״ — אינו מתחבר להקשרים נוספים, ולכן דינו להישכח מהר.³⁷ ידע משמעותי צריך להביא לידי טרנספורמציה בתפיסה, ברגישות, בדריכות, בהבחנה ובאופן ההסתכלות באנשים ובמוסדות.³⁸ אין ערך לידע סתמי. ידע היסטורי שאינו מציק מועל בתפקידו. אדם יכול להכיל ידע רב על הציונות בלי להבין מה הייתה בראשית דרכה, מה היא היום וכיצד הפכה למה שהיא היום. ״ההבנה מהבהבת, מרצדת במרחב לא מוגדר בין מה שידוע לבין החורים השחורים שפוערות השאלות המופנות אל מה שידוע ומגששות אל הלא ידוע״.³⁹

לכן יותר משהיא מחקר היסטורי, המסה הזאת ממוקמת בשטח שבין היסטוריוגרפיה ובין 'זיכרונוגרפיה', מונח שנאלצתי לטבוע בהיעדר הגדרה מוצלחת יותר לסימביוזה המחניקה שבה הציבור אינו מעוניין לזכור את שממילא ההיסטוריוגרפיה מעדיפה להשכיח. משום כך, המחקר הזה נע בין שני קצוות: בין ניתוח מגמות היסטוריוגרפיות שהמדינה מפיצה באמצעות חיבורים, טקסים, סמלים, ומיתוסים למיניהם, ובין ניתוח מגמות סוציולוגיות המאפיינות ציבור הנאחז באתוס הלאומי כבקרנות המזבח ומתנער מפרשות העלולות להוציא אותו משלוותו. מידת האחריות של כל צד משתנה לפי התקופה ובהתאם לנושא, אבל בשונה מגישתו של מישל פוקו (Foucault), המטיל את מלוא האשמה על כתפי 'הממסד',⁴⁰ המסה הזאת טוענת שאחריות הממסד אינה גדולה יותר מאחריותו של כלל הציבור. אחרי ככלות הכול שום ממסד אינו מסוגל למחוק נרטיבים בלי שיתוף פעולה של ציבור מסור וממושמע.

על כן, המסה הזאת מאמצת את המושג mnemohistory אשר טבעו יחד יאן ואלידה אסמן (Assmann),⁴¹ מושג העוסק בחקר האופנים שבהם הזיכרון ההיסטורי חודר לתודעה הציבורית, כלומר, דרכי התקבלותם, פרשנותם והפנמתם של אירועים היסטוריים, והאימפקט שהם השאירו בזיכרון הקולקטיבי. שלא כמו היסטוריה ממש אין המנמוהיסטוריה עוסקת בעבר כשלעצמו, אלא בעבר כפי שהוא נשמר בזיכרון.⁴² מבחינה זו, המחקר הנוכחי אינו 'היסטורי' במובן השמרני של המושג, שהרי האירועים ההיסטוריים אינם במרכזו, אלא העקבות שהם השאירו בתודעה ההיסטורית. אפשר אולי למקם את המחקר בתחום המכונה 'היסטוריה תרבותית', אשר עוקב אחר החיבור בין עבר להווה בהקשר תרבותי־חברתי,⁴³ ואפשר גם למקם אותו בזרם של אסכולת האנאל (Annales) אשר מתמקדת בהיסטוריה חברתית ובייצוגים עכשוויים שבאמצעותם אנשים זוכרים את העבר. המנמוהיסטוריה אינה נפוצה באקדמיה הישראלית, ואפילו מונח עברי טרם נמצא לה, כפי שגם אין מונח שמגדיר את האדם העוסק בתחום זה, אשר יותר מ'היסטוריון' הוא אמור להיות 'זיכרונון', מונח אשר עצם החיוך שהוא מעלה על פני הקוראים מוכיח עד כמה תחום זה רחוק מהמחקר הישראלי.

לפני שניכנס לעובי הקורה מן הראוי לברר מספר מושגים שילוו אותנו לאורך כל המחקר.⁴⁴

על הקשר שבין זיכרון ובין שִכחה
חוקרים תמימי דעים שאנו בונים את זהותנו הפרטית והלאומית על גבי זיכרונות. אולם אם נכונה האמירה: we are what we remember, הרי שנכונה גם הטענה: we are what we forget, ואם יש אמת בביטוי העממי: memory is the key to the soul כי אז באותה מידה הדרך לנפשו של אדם עוברת גם דרך שִכחותיו. בסופו של דבר, הזיכרון הוא מה שהופך אותנו לדומים לעצמנו — אמר פאול ריקר (Ricoeur)⁴⁵, והמסה הזאת טוענת שגם הצד השני של המטבע, כלומר 'השְּׁכָחוׂת' מעצבות את אישיותנו כיוון ששִכחה אינה בהכרח ניגודה של היזכרות אלא רכיב אינטגרלי ממנו.⁴⁶ מילאן קונדרה (Kundera) אמר זאת בצורה אניגמטית: ״זיכרון אינו התשליל של שִכחה. זיכרון הוא סוג של שִכחה״.⁴⁷ ואורי רם אומר ששכחה איננה היעדר זיכרון אלא סוג מסוים של זכירה: זכירה בררנית, זכירה מסולפת.⁴⁸ מכאן שאת הקשר בין זיכרון ושכחה ניתן להגדיר כיחס אינהרֶנטי — זה חלק מזה, וקונטינגֶנטי — זה נובע מזה. האחד מעיד על השני, מאפשר את נוכחות השני, ואף משלים את חבֵרו.⁴⁹ זיכרונות ושכחות משחקים ביניהם מחבואים ומנהלים דו־שיח בלתי פוסק בתת־ההכרה הפרטית והקולקטיבית של כל אדם, עַם ותרבות. יהודה עמיחי תיאר את קשרם האמיץ כזהה לקשר שבין ים ויבשה: ״הָעולָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה \ כְּמו יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרון \ הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת \ וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרון הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּול \ כְּמו בַּמַּבּוּל, וְהַשִׁכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמו אֲרָרָט".⁵⁰ לא בכדי בשפה העברית המונח 'זיכרון' הוא בלשון זכר ואילו 'שִכחה' — בלשון נקבה, עדות לכך שהיא בבחינת 'עזר כנגדו'.⁵¹ בפנתיאון האֵלים היווני נכחה גם אלת השכחה, היא Lethe, בת זוג לאֵלת הזיכרון Mnemosine שהייתה גם אשתו של זאוס וגם אֵם המוּזות. משום כך, את השניים יש לראות לא כמושגים בינאריים אלא כרצף על סקאלה שבקצה אחד נמצא 'זיכרון אבסולוטי' ובאחר — 'שכחה אבסולוטית'. כך או אחרת, זיכרון אינו יכול להסתדר בלעדי שכחה. השפה הספרדית מבטאת בחינניות את הקשר הגורדי בין השניים באמצעות המונח השנון — memolvido, המשלב יחד זיכרון — memoria, ושִכחה — olvido, מונח שבעברית היינו צריכים לתרגם כ־'זיכָרכְחה'. זיכרון זקוק למנגנון נבון של איזונים ובלמים אשר מתפקידו לברור, לסנן ולהחליט מה עובר לתא השכחות כדי לשחרר אותנו מעריצותם של זיכרונות מעיקים.⁵² הזיכרון כה חכם עד כי הוא יודע בדיוק מה עדיף לשכוח, והשִכחה כה נבונה עד כי היא יודעת מה להחזיר לזיכרון, באיזה עיתוי ובאיזה מינון, ולעיתים די לה בגירוי קטן כדי לצוף שוב.

הקשר שבין זיכרון ובין היסטוריה
גם הקשר בין היסטוריה לזיכרון אינו מובן מאליו. מוריס הלבוואקס (Halbwachs) ובעקבותיו פייר נורה (Nore) טוענים ששנֵי המושגים אומנם קרובים, אך בעצם הם מגלמים תפיסות שונות ואף מנוגדות.⁵³ זיכרון הוא תמיד סובייקטיבי, ואילו היסטוריה תשאף תמיד לאובייקטיביות. היסטוריה פועלת במישור העובדות, ואילו זיכרון פועל במישור המיתוסים בלי שיעניין אותו אם הם אמיתיים או דמיוניים. ההיסטוריה שואפת לדייקנות, ואילו לזיכרון הפרטים חשובים במידה פחותה. ההיסטוריה רואה בעבר משאב של ידע, ולעומתה הזיכרון רואה בו משאב להבטחת ההמשכיות. מכל הסיבות האלה, כותב נורה: ״הזיכרון תמיד חשוד בעיני ההיסטוריה״. יוסף חיים ירושלמי מאמץ את הגישה הזאת וטוען שמה שההיסטוריה מציגה אינו ניסיון לשחזר את הזיכרון, אלא 'היזכרות' מסוג אחר לגמרי, אשר מרוב פרטים וחיטוטים עומדת בניגוד מוחלט לעצם מהותו של הזיכרון הקיבוצי. הוא טוען בצער רב כי ההיסטוריה היהודית המודרנית התנתקה מהזיכרון היהודי העתיק, שהיה מושתת על האמונה בהשגחה העליונה, דחקה את הזיכרון המסורתי וגרמה לו נזק בלתי הפיך. היסטוריון אינו יכול לשחזר או לשקם זיכרון יהודי שהתנוון; המקסימום שהיסטוריון יכול להגיע אליו הוא לשמש פתולוג של הזיכרון ההיסטורי ולא משמרו.⁵⁴ מכאן שעל פי אותה גישה אין טעם לבדוק את תקפותו ההיסטורית של הזיכרון, שהרי יותר משהוא מספר את עברה של אומה הוא מבטא את צרכיה.⁵⁵

אלא שהמסה הזאת גורסת כי היחס בין היסטוריה ובין זיכרון הוא הרבה פחות דיכוטומי ממה שנתפס לפני שנות דור. הכתיבה ההיסטורית כבר אינה נתפסת אובייקטיבית וחסרת פניות, ורוב ההיסטוריונים מבינים שמבחינה מהותית אין כל הבדל בין היסטוריה ובין זיכרון היות ששניהם בעצם הבנייה חברתית.⁵⁶ אניטה שפירא טוענת שכל סיפור היסטורי מורכב מגרעין עובדתי וגרעין מיתי.⁵⁷ מן הסתם, ההיסטוריה אינה יכולה בלעדי הזיכרון, והיא נסמכת על 'מחוזות זיכרון', כגון מוזיאונים, אנדרטאות, חגים, טיולים, פארקים, סרטים, מטבעות, בולים, אפילו שטרות של כסף — כל אלה אלמנטים שהיסטוריון נִזהר מהם, אך אין הוא יכול בלעדיהם. אומנם הזיכרון הוא בליל כאוטי של סיפורים, חלקם ריאליים, רובם מומצאים, ועל כן הוא תמיד 'מזוהם', לעולם לא יוכל להגיד את 'כל האמת על מה שהתרחש', אולם ההיסטוריה, על אף יומרתה, לוקה באותה תסמונת: גם היא שחזור בלתי שלם של אירוע שתמיד יהיה מורכב יותר משהיסטוריון מסוגל לתאר. משום כך יש להיזהר שלא לסכסך בין אלת הזיכרון Mnemosina ובין אלת ההיסטוריה Clio. יואל קנדו חושב שעל אף ההבדלים בין השניים, לא אחת ההיסטוריה מתנהגת כמו הזיכרון, כלומר, היא קטנונית, תחמנית, סלקטיבית, מפונקת, פרשנית, פוליטית, כוחנית, ומשרתת אינטרסים זרים.⁵⁸ אז מה אם זיכרון מדויק פחות מההיסטוריה, שואל קנדו, לעיתים זיכרון בלתי מדויק יכול להבהיר סיטואציה היסטורית טוב יותר מאלף מחקרים היסטוריים. בתווך ישנם היסטוריונים שסבורים שאומנם היסטוריה וזיכרון מייצגים שתי קטגוריות שונות, אבל עושים מאמץ לחבר ביניהן באמצעות מונחים המשמשים 'חוליה מקשרת'. עמוס פונקנשטיין פיתח את המונח 'תודעה היסטורית' כקטגוריה מחברת בין היסטוריה וזיכרון, וכך צמצם את הפער ביניהם, ויצחק קונפורטי פיתח קטגוריה ששמה 'היסטוריה פופולרית' אשר כוללת היסטוריה הנכתבת במפגיע לצורך עיצוב זיכרון קיבוצי ומשמשת חוליה מחברת בין שני העולמות — ההיסטוריה והזיכרון. מכאן שאנו לכודים ברווח שבין היסטוריה ובין זיכרון ואין אנו יכולים לוותר אף על אחד מהם.⁵⁹ בסופו של דבר, גם ההיסטוריה מבקשת שיזכרו אותה, כותב י״ח ירושלמי, וגם הזיכרון רוצה להיכנס לתוך ההיסטוריה.⁶⁰

זיכרון קולקטיבי
המחקר הזה מניח מראש שקיימת תופעה חברתית בשם 'זיכרון קולקטיבי', אלא שמונח זה אינו מובן מאליו, והיסטוריונים חלוקים בנדון. הלבוואקס טען שקולקטיב אינו זוכר — האדם הוא שזוכר, ולכן אין ולא יכול להיות 'זיכרון קולקטיבי', ואף שבקהילות רבות אנשים חולקים זיכרונות משותפים, הרי שעדיין אין זה הופך אותם ל'זיכרון קולקטיבי' היות שכל אדם חושב וזוכר אחרת. זיכרון קולקטיבי אמור להיות הרבה יותר מסך כל הזיכרונות של חברי הקהילה. דויד ריאף ממשיך בדרכו ואף מחדד: ״העולם אינו זוכר, גם לא האומות ולא הקבוצות. רק אנשים זוכרים. נקודה״.⁶¹ כאשר גורם ממלכתי מחליט לקבע כללי זיכרון באמצעות טקסים קפדניים, הציבור עדיין מעביר אותם דרך מסננת פרשנית, ומרגע זה ניטל הסיכוי ליצור זיכרון קולקטיבי אחיד וממושמע. יוסף חיים ירושלמי כותב שזיכרון קולקטיבי אינו יותר מ'מטפורה פסיכולוגית', אומנם 'שימושית' אבל אין לקחת אותה כלשונה.⁶²

אלא שבמרכז המסה הזאת ניצבת גישה אחרת הגורסת, בעקבות פאול ריקר, שאומנם זיכרון הוא חוויה אישית וסובייקטיבית אשר לובשת צורה שונה אצל כל אדם, אולם על אף הקשיים האפיסטמולוגיים שמושג זה מעורר אי אפשר להתעלם מקיומו של 'זיכרון קולקטיבי'. הלאומיות, למשל, מה היא אם לא קונסטרוקציה הבנויה על זיכרונות קולקטיביים.⁶³ ״העם היהודי היה מאז ומעולם קהילת זיכרון״, כותבת רחל אליאור, קהילה אשר קיבלה על עצמה לזכור את עברה עתיק הימים, ולהנחיל אותו לדורות הבאים.⁶⁴ לדעת דניאל גוטויין יש זיכרון קולקטיבי, ויתרה מזו, בחברה המודרנית המאופיינת באינדיווידואליזם ובניכור, הזיכרון הקולקטיבי מהווה מוקד התייחסות משותף המאפשר למשתייכים אליה לממש את תודעתם הלאומית. פירוק הזיכרון הקולקטיבי מערער את לגיטימיות קיומן של קבוצות לאומיות.⁶⁵ מכאן: ״זיכרון קולקטיבי הוא בעיקרו של דבר היכולת לומר 'אנחנו'״.⁶⁶ עמוס פונקנשטיין נוקט עמדה שבמבט ראשון נראית תרתי דסתרי. מצד אחד, תודעה וזיכרון אינם יכולים להתממש אלא אצל היחיד הפועל, המודע והזוכר, ומצד אחר, לכל זיכרון פרטי יש ממד קולקטיבי, שכן זרעי הזיכרון הפרטי צומחים על קרקע חברתית בלבד. אין בעצם זיכרון פרטי כפי שאין אדם פרטי היות שכל אדם הוא חלק מקולקטיב. כל זיכרון פרטי מתגבש במשא ומתן עם הסביבה, מתכתב עם זיכרונות פרטיים של אנשים אחרים אשר מוסיפים פרטים, מתקנים, מאשרים או מכחישים. זיכרונות פרטיים תמיד מיישרים קו עם קבוצת ההשתייכות.⁶⁷ מכאן שאין הזיכרון הפרטי מתקיים בחלל ריק, אלא תמיד מתוך אינטראקציה עם הסביבה, ומשא ומתן עם הזיכרון של חברי הקהילה.⁶⁸ מעוז עזריהו מכנה את הז'נאר הזה בשם ״זיכרון ציבורי״ וטוען שמבחינתו מדובר ב״יֵש סמיוטי״, כלומר מערכת סימנים דינמית המיועדת להנכיח את העבר בהווה.⁶⁹ חידוש חשוב של עזריהו הוא שבשונה מהדעה הרואה בזיכרון הקולקטיבי תופעה הומוגנית, 'זיכרון ציבורי' מורכב מנוכחות בו בזמן של זיכרונות שונים המתחרים על מקומם בתודעה הלאומית, וזיכרונות אלה מנהלים מאבק על מיצובם בתודעה הלאומית או על ליבו של הציבור.

כאמור, סוגיית הזיכרון הקולקטיבי אינה מובנת מאליה, ומרוב שימוש היא איבדה כל משמעות קונקרטית.⁷⁰ לעומת הבלבול השורר בנדון, דווקא הנושא שאין לגביו מחלוקת הוא קיומה של תופעה המכונה 'שִכחה קולקטיבית'. ייתכן שהדבר היחיד שאנשים חולקים ביניהם הוא שכחות משותפות, עד כי אומה מורכבת יותר מסך כל השכחות ופחות מסך כל הזיכרונות. זיכרונות מפרידים, שכחות מאחדות. את המנגנון שמוחק זיכרונות נציג בהמשך.

מבנה המחקר
מבחינת המבנה קדם למסה עצמה שלב של 'הכנות לדרך' ובהן הבהרת מושגים והעלאת הגיגים לשם הבנת האופן שבו זיכרונות נקלטים או נמחקים מהתודעה הציבורית. כבר בשלב זה החיבור הזה טוען שכל הפרשות המועלות בו אינן מחוקות מחיקה מלאה מהזיכרון אלא מתקיימות ברמה זו או אחרת בשולי הסיפור ההגמוני. האחריות להדחקת פרשות מביכות נחלקת בין שלושה גורמים עיקריים אשר משלימים זה את זה: גורם אחד — סוכני זיכרון ממסדיים למיניהם, גורם שני — ציבור רחב שאינו מעוניין לדעת את מה שהממסד ממילא אינו מעוניין לגלות וגורם שלישי — תבניות מנטליות מושרשות אשר ממיינות אינפורמציה מיון תת־הכרתי ומחליטות בשבילנו מה נשאר בזיכרון ומה עובר לשוליים. התזה המרכזית בחלק הזה טוענת שבראשית דרכה טיפחה המדינה נרטיב מהונדס אשר חובר בידי דמויות שהיו בעצמן שחקנים ראשיים במלחמת העצמאות, ולכן טבעי שהפיקו תוצר היסטורי מוטה. ככל שעבר הזמן והתחלף דור ההיסטוריונים התמתנה האינדוקטרינציה הלאומית, אבל השפעתם על הזיכרון הקולקטיבי נותרה שולית. הציבור הרחב ממשיך לצרוך נרטיבים שחוברו בשנות החמישים, נאחז בהם כבקרנות המזבח ומסרב להכיל פרשנויות העלולות להטיל ספק בצדקתו.

רק לאחר 'ההכנות לדרך' מתחילה הסתכלות פנורמית על התנועה הציונית כדי לטעון שמראשית דרכה נכח בה מרכיב מהותי של מחיקה, שבלעדיה לא הייתה יכולה התנועה לצאת לדרכה: מחיקת הגולה, מחיקת הנוכחות הערבית בארץ ישראל ומחיקת האינדיבידואל לטובת הכלל. במילים אחרות, מחיקות הן חלק אינטגרלי מתולדות הציונות ומלוות אותה עד הלום. בהמשך נחלק את המחיקות לשתי קטגוריות מובחנות היטב: 'מיקרו־שכחות', ובהן כל השכחות הנובעות ממצוקות פרטיות או מתרחשות בתום לב, ובנוגע להן אין לנו כל טענה, שהרי כל אדם נמלט, בדרכו שלו, מזיכרון פולשני כלשהו. מנגד 'מקרו־שכחות', המתרחשות עקב שילוב של מניפולציות שלטוניות, אינטרסים פוליטיים וצנזורה עצמית. בחלק זה של החיבור הדוגמאות מסודרות בסדר כרונולוגי: אירועים מתקופת היישוב, מתקופת ביניים שנהוג לכנות 'ימי המדינה שבדרך' ומהתקופה הממלכתית המתחילה ב-1948, ובחרתי לסיים בתום העשור הראשון למדינה. לא כל הפרקים הכואבים בהיסטוריה של המדינה נכללו במחקר הנוכחי: פרקים חשובים אשר משתייכים לקטגוריה של 'פרשות מבישות', כגון גירוש ערבים והריסת כפריהם ואפליה עדתית בשנות החמישים לא נכללו בספר כיוון שהם נוכחים בנרטיב ההיסטורי ומהדהדים בזיכרון הקולקטיבי על אפם וחמתם של כל אלה שביקשו להסתיר אותם. לפיכך אין מטרתנו להציג אינוונטר של פרשות מבישות, אלא רק את הפרשות שלא הצליחו לפרוץ את מחסומי הזיכרון הקולקטיבי ונשארו בשולי 'הזיכרונוגרפיה הלאומית'.

ראוי לציין בסוף המבוא שמסה זו צועדת בנתיב שפתחתי בספר "השבים בדמעה. הירידה בתקופת המנדט הבריטי" (הוצאת כרמל, 2018) אשר עסק בגורלם של כשישים אלף יהודים שעזבו את הארץ בתקופת המנדט, וביקש גם הוא להאיר פרשה היסטורית מחוקה בהיסטוריוגרפיה הלאומית. בהקשר זה כתבתי: ״[מחקר זה] מבקש לתקן עוול היסטורי או מוטב לומר, 'לעשות צדק היסטורי' עם מגזר שלם של אנשים מודרים שבדימוי הלאומי נתפסים 'נפולת של נמושות', אך ראויים לדף או שניים בדפי ההיסטוריה. יתרה מזו, אני סבור שללא הקשבה לסיפור היורדים לא נוכל לקבל תמונה מלאה של קורות היישוב בתקופת המנדט״.

דברים אלה ראויים גם למחקר הנוכחי אף שבשונה מהספר הקודם אין הוא עוסק במגזר מושכח אלא בנושאים מושכחים. המחקר הנוכחי יהיה עוד ניסיון צנוע להחזיר לדפי ההיסטוריה פרשות מושכחות שבלעדיהן לא נצליח לפענח את השאלה הנוקבת — איך הגענו עד הלום!