אחד

יציאה מהגוף, חזרה ופגישה פנים אל פנים

באפריל 1981 עברתי להתגורר אצל אחי, שגר זה שנתיים בעמק סן פרננדו שבלוס אנג'לס. באותה שנה הייתי בן 21, צמא למרחבים חדשים ולאפשרות טובה לחסוך כסף שישמש אותי ללימודים כשאחזור הביתה. עבדנו בצביעת בתים בסביבה. הדירה שלנו הייתה בת שני חדרים, והמיטה שלי הייתה ממוקמת בפינה המרוחקת מהכניסה לחדר המגורים.

♦

זה קרה בערבו של יום קיץ שטוף שמש. חזרנו הביתה לנוח לאחר יום עבודה ארוך. אחי ישן בחדרו, ואני נמנמתי כשפניי מופנות לקיר שהמיטה צמודה אליו. לאחר כמה רגעים עצמתי עיניים, ולראשונה בחיי מצאתי את עצמי מחוץ לגוף. הייתי כמו בתוך חלום שהתרחש מחוץ לגופי הישן, באותו החדר. לא היה לי גוף ממשי, אלא אולי משהו שקוף וללא גבולות ברורים. הרגשתי שמח, נמצאתי קרוב למיטה, מרחף מעליה, ואז כמו יושב על השולחן הסמוך, מסתכל סביבי, נינוח, מבין ומודע לכל מה שקורה, מתבונן וכמו מחייך בחיבה אל גופי הישן במיטה. ברגעים אלה ידעתי שאני מחוץ לגופי, ותחושת המרחק ממנו הייתה מוכרת, טבעית ונעימה. היה לי ברור מאליו שהגוף ששוכב לידי על המיטה הוא כמו כלי רכב שברגע זה אני מחוץ לו.

הרגשתי משוחרר, חופשי וקל. הרגשתי טוב. ראיתי את החדר ואת גופי הישן, אך לא דרך העיניים.

יכולתי לראות בלי ההגבלה לכיוון או למרחק מסוימים, גם מעבר לעצמים פיזיים בחדר. החוויה ללא הגוף אינה מוגבלת למקום או לזמן מסוימים. חשתי, הרחתי ושמעתי את הסביבה ללא הגבולות המוכרים. הרגשתי את אחי ישן בנעימות מעבר לקיר בחדר השני, נושם באיטיות קצובה ובשלווה.

ואז ראיתי גם אותם בחדר: מספר דמויות לא אנושיות, בין הכורסה לספה, ליד השולחן, ליד הטלוויזיה. אחד מהם עומד ליד גופי הישן, מתבונן בו.

הבטתי בהם משועשע, רואה אותם מדדים בצורה מצחיקה ומגושמת ממקום למקום בחדר. בודקים את תכולתו בסקרנות מעורבת בפליאה. אחד מהם הרים בזהירות דף נייר, כמו רואה אותו לראשונה בחייו, נוגע ומרגיש אותו, סוגר עליו את אצבעותיו ומקשיב לרעש של הנייר המתקמט, מריח אותו. הם נראו כמו ילדים לא אנושיים במגרש משחקים חדש. הרגשתי שאני מכיר אותם, כאילו שהיו חברים שלי מילדות.

הם היו בגובה מטר ושלושים בערך. ראשם גדול יחסית אלינו. אינני זוכר את מספר אצבעותיהם, נדמה לי שראיתי חמש בכל יד: ארוכות משלנו, עדינות וגמישות. אחד האורחים שמנמן, עם בטן בולטת מעל לרגליים דקות, והליכתו מגושמת יותר מאחרים. השני רזה, כך שאפשר לראות את תווי העצמות שלו מתחת לעור.

הבטתי בשלווה במתרחש, בתחושה של אושר. שמחנו יחד. השמנמן הלך וחזר על פני השטיח, מדדה כמו ברווז, נפעם וצוחק כמו ילד שמצליח ללכת לראשונה בחייו. נראה שהחוויה להיות בגוף פיזי הייתה חדשה עבורו. האורח הרציני יותר היה מרוכז בגופי הישן במיטה, מביט בו מקרוב, ובמיוחד בראשי המוטל על הכרית. חשתי שהוא יוצר תקשורת עם גופי, אולי מנסה לעזור שם במשהו...

אני זוכר שבסוף, כשידעתי שעוד רגע אני חוזר לגופי, צחקתי יחד איתם, צחוק ארוך ומלא של הבנה, קבלה ואהבה זה לזה. במעורפל אני גם זוכר שלצחוק הזה שלנו הייתה סיבה כלשהי. ידענו יחדיו משהו חשוב, אוהב ונעים. אולי צחקנו על הבלבול, ועל הפחד האנושי מולו.

התעוררתי כשאני שוכב במיטה, עדיין מחייך, זוכר חלום מוזר. התפלאתי על המרחב הלא מוכר של הדמיון שלי שיצר לפתע חלום כזה מוחשי, מוזר ומטורף כל כך - ראיתי את עצמי ישן? יצורים ירוקים מסתובבים בחדר?

הבנתי שהתעוררתי, כי פתאום שמעתי רחשים מוזרים בחדר, כמו צעדים מהירים ברגליים יחפות על השטיח. שפשפתי את עיניי, פונה עדיין לקיר שהמיטה צמודה אליו. שמעתי הזזה חרישית של דברים מאחוריי, נייר מתקמט, לחשושים משונים. החיוך שהיה על פניי נעלם, הרגשתי את לבי פועם.

האם פרצו לדירה גנבים, שמנסים להיות בשקט כדי שלא אתעורר?...

אבל זכרתי שנעלתי את הדלת מבפנים. לא ייתכן שמישהו נכנס מבחוץ.

הסתובבתי במהירות לכיוון החדר. מכת חשמל הלמה בגופי והתחלתי לרעוד חסר אונים. מולי, במרחק של חצי מטר, עמד אחד האורחים מהחלום לפני רגע, מתבונן בי. מאחוריו היו עוד ארבעה או חמישה מהם.

עיניו הענקיות הסתכלו עמוק לתוכי, עיניים שחורות, מבריקות, כמו אישונים שהתרחבו לגודל ענק. הרגשתי קטן כל כך ושהוא חוקר אותי, כמו דרך מיקרוסקופ.

הרגשתי פחד נורא, חזק ולא מוכר. התכווצתי, נשימתי פסקה, ניסיתי לעכל את העובדה שאני מביט באותם אורחים שראיתי לפני רגע בחלום.

לא הבנתי מה אני רואה. האם החלום נמשך ונדמה לי שהתעוררתי?... טלטלתי את ראשי, צבטתי את ידי - והכאב הבהיר לי שעכשיו אני ער. יצאתי מדעתי? מה זה?! מה קורה לי??

מבטו של האורח חדר לתוכי בעוצמה. כוח עצום ומשתק. הפחד בתוכי הלך והתעצם במהירות, שרירי גופי התכווצו עד לשיתוק. משהו זר, לא מהעולם הזה, מפחיד, פולש לתוכי. הפחיד אותי להיות עבד של משהו אחר השולט בי כרצונו. הרגשתי סכנה, כאילו אני קיים רק לעוד כמה רגעים, ומשהו גדול ממני פוער את פיו ובולע אותי.

היה לי ברור שהם לא מהעולם שלנו. בגוף המוזר שלהם גוונים של ירוק עז עם כתמים כתומים בגוון החלודה, עור מחורץ, ועם זאת עדין ורך, ללא שיער. ראשם גדול ביחס לגופם הקטן, ועיניהם שחורות ואליפטיות, ללא עפעפיים, מכסות את רוב הפנים. שני חריצים קטנים במקום אף, ומתחתם חריץ דק ללא שפתיים וסנטר קטן.

המראה שלהם מול עיניי היה כמראה סוף הקיום שלי - המוות.

האורח לא דיבר אליי, אבל משהו בתוכי ידע שהוא רואה וחווה את כל רגשותיי, את מחשבותיי, שאני כמו ספר פתוח עבורו. משותק ראיתי את הפחד וחוסר האונים שלי משתקפים מתוך העיניים המבריקות שלו.

הוא חווה את הסבל שלי כאילו היה שלו, וידעתי שזה היה זר לו. הרגשתי איך בפעם הראשונה הוא חש פחד אנושי. הרגשתי אותו דואג, רוצה שאירגע, אבל לא עושה כלום, רק מחזיק מעמד, סובל את פחד המוות שלי, שצועק וצורח בגופי - "די!! ברח, ברח!".

האורח המשיך לעמוד לידי, ואני יושב קפוא מולו, והכאב כמו קודח בראשי. למה זה מכאיב לי כל כך?... למה אני משותק מפחד? למה הם משתלטים עליי וחודרים למחשבות שלי? מה הם רוצים ממני?...

זכרתי את החלום הנעים קודם לכן. הם אלה שהיו שם, אז מה זה היה?... לפני כמה רגעים הכרתי אותם והכל היה בסדר, בלי הפחד הזה. לרגע קצר הצלחתי להפסיק את הרעד בגופי מהפחד הקיומי הנורא שהרגשתי. בכוחותיי האחרונים, מייאוש ואולי מחוסר ברירה, ניסיתי לראות בהם מעבר לפחד גם משהו אחר. בתקווה, בלי קשר לגוף המשותק מחרדה, חיפשתי, בדקתי בעיני האורח אם אני מוצא שם את אותה אהבה שזכרתי מהחלום.

הכאב ורעש המקדחה, שנשמע כמו חודר אליי בכוח כל הזמן, החלו להאט את הקצב שלהם, להישמע אחרת, מובן וברור יותר. אז זה לא רעש? אלה המחשבות, הרגשות שלהם?...

הרעש המשיך להאט, והתחלתי להבחין בו בעוד תחושות ומחשבות.

האם זו התקשורת שלהם שאני שומע ומרגיש?

ובאותו הרגע ממש - התחלתי לחוות אותם בתודעה שלי. בבת אחת זרמה אליי במלואה תודעת היצור שמולי, ודרכו, באמצעותו - גם של כל השאר בחדר. מראה הפנים שלהם לא השתנה, אך כל מה שחשבו או הרגישו עבר גם אליי והיה עכשיו גם בי, וכמו הרחיב את התודעה שלי. מחשבותיהם לא היו מורכבות ממילים מוגדרות, הן היו מרחב רחב, רבגוני ושוטף של תודעה שחווה הוויה עצומה בממדיה. הם חוו שלווה פשוטה שלא מוכרת לי. ללא תחושת עליונות הצפויה מעוצמתם האדירה.

עכשיו תודעת האורחים הייתה בי במלואה כספר פתוח. הרגשתי אותם נעימים, שקטים, צלולים וברורים. שמתי לב שהרגשות והמחשבות אצלם הרמוניים, ללא הפרדה. חוויתי קבלה ואהבה מהם גם אליי, ולא בזכות דבר מה בי. הם קיבלו כך גם את עצמם בפשטות, ללא תנאי, ללא גבול. הם שקופים, גלויים ומודעים לעצמם וזה עם זה, ללא כל צורך להסתיר, להציג, להדחיק, או להיות משהו אחר ממה שהם בדיוק באותו הרגע.

הרגשתי שהם אוהבים ומקבלים את עצמם ללא ספק או שיפוט לטוב או לרע, וכך הם גם התייחסו לכל מה שסביבם - לבני מינם, לבני האדם, או לכל דבר אחר...

ההרגשה הזו הזכירה לי משהו מעברי הכה רחוק, שגם הגעגוע אליו כבר נשכח ממני. הייתה זאת תמימות, תמימות טהורה, כמו של ילד קטן.

נרגעתי מעט מן הפחד, ונפתחתי עוד יותר לאורח מולי. הוא הרגיש זאת, ופתיחותו אליי התעצמה כל כך, שהווייתו כולה נמסרה לי, הייתה גם שלי. ידעתי שעכשיו אני חווה את מחשבותיו שלו, מרגיש את רגשותיו, את עצמיותו, את מודעותו המתפשטת לכל עבר, ללא גבול או הגדרה. הייתה זו הרגשה נעימה באופן שלא ניתן לתיאור.

הוא מודע לכל גרגר חומר בחדר ומחוצה לו, לכל פרט במרחב ובזמן, הרבה מעבר להבנתי.
לראשונה בחיי, הרגשתי דרך התודעה שלהם את עצמי מנקודת מבט אחרת: ראיתי אותי, את המרחבים של תודעתי־שלי, דרכם.

יחד איתם ודרכם - גם תודעתי חוותה והתפשטה עכשיו לכל הכיוונים בזמן, אל העבר ולעתיד פתוח ורב־אפשרויות. כמו כן, ידעתי בבירור שיכולת התודעה הרחבה הזו שאני חווה עכשיו אפשרית אצל כל אדם. חווינו זה את זה באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו אנו, בני האדם, חווים זה את זה ואת המציאות בכלל. לא היו מחיצות של הפרדה בינינו. ראיתי את מה שכל אחד ואחד מהם ראה, כמו שאני רואה זאת בעצמי. חלקנו תודעה משותפת: כל אחד מהאורחים חווה את כולנו, ועם זאת, לכל אחד מאיתנו בתוכו הייתה תודעה פרטית ברורה, אישיות נבדלת וייחודית רק לו. בצורה מופלאה, חווינו גם את השייכות לכל. המרחק הפיזי בינינו הפך סמלי ומבדיל - אך אינו מפריד. חוויתי מראות ותכנים שוטפים לאינסוף דרך החיבור בינינו.

ביקשתי לדעת עליהם יותר, היו לי שאלות...

"אתם מכוכב אחר?".

השאלה שלי הצחיקה אותם, אבל לצחוק שלהם לא היה קול.

ואז קיבלתי תשובה לתוכי בבת אחת, כמו הבנה מפתיעה ללא התחלה וסוף.

הם ענו לי ללא מילים המרכיבות משפט אנושי, רחוק מהאופן שבו אנו, בני האדם, חושבים או מדברים. כמו בזריקה אחת לתוכי, קיבלתי תוכן שלם, שאם היה מתורגם למילים שלי, היה בתמצית נאמר בקירוב כך:

"כוכב אחר הינו המקום ההגיוני של החשיבה שלך. מבחינתך הוא התרגום הכי מתאים למה שאתה חווה מכך שבאנו ממקום אחר ורחוק... בשפתך אפשר לומר בקירוב שהגענו מממד אחר".

הרשיתי לעצמי להיפתח אליהם, בלי מחשבה, בלי חשש, בלי הפרעה להווייתם לקבל מקום בתוכי. באותו הרגע הרגשתי את תשומת הלב של כולם בחדר פונה אליי במלואה. שמחה ואהבה עצומה פרצו וזרמו מהם לכל תא בגופי.

הרגשתי אותם יותר ויותר כחלק ממני. הם יודעים אותי כמו שהם חווים חלק רדום בהם שהתעורר, התעורר לעצמו וכך גם למציאות מסביב, מתרחב כמו אור המתפשט ונוגע ומאיר מקום נוסף. הייתי מחובר עכשיו למהות עצומה וזוהרת.

ויברציות של קבלה ואהבה מהדהדות בינינו. ההתמזגות איתם, שהתחילה בעצמי המוכר שלי, המשיכה הרבה מעבר לו. כל אחד מאיתנו חווה את כולנו, וכהמשך טבעי לכך גם את מרחבי המציאות שמעבר לנו באותו האופן. ביחד איתם אני חווה עכשיו גם נוכחות נוספת, נוכחות של אהבה עצומה שמגיעה הרבה מעבר לאורחים עצמם, ממקור אחר ולא מובן לי, אהבה שמאירה משהו בתוכי, מעירה בי משהו ששכחתי. עם המודעות אל האור הזה, הרגשתי זרם של אושר מפעפע וזורם בי כמו מים שוטפים. נעשיתי מודע עכשיו למקום בגופי האנושי שמאז ומתמיד הכיל את אותו אור אינסופי, סוג של כוח ואהבה עצומה שהיא מעבר ליכולתי להגדיר או להבין אותה, אהבה שמקורה מעבר לי וגם מעבר לאורחים עצמם.

ניסיתי לזהות מהיכן מגיע אליי האור הזה, חוויתי אותו בכל תא בגוף שלי ובכל חלקיק ממנו, ידעתי שהוא בסיס הקיום להוויה ולתודעה שלי - גם לכל מה שאני מודע - והוא מחזיק, מקיים ומממש אותו. היה לי ברור שזה גם מקור החיים עצמם, מה שלמעשה מכיל בתוכו את הקיום והמציאות כולה, אותו "אור" אחד שנמצא בכל. ידעתי שמבחינת האורחים, המודעות התמידית שלהם אליו היא המקור לביטחון, לשלווה ולאושר שלהם, ועכשיו גם שלי ברגעים אלו.

תוך שבריר שנייה ראיתי תמונות מחיי, זיכרונותיי ומחשבותיי מאותו רגע ולאחור בזמן - עד לילדותי המוקדמת. האור הזה היה שם תמיד, הוא היה המקור והכוח שאפשר את חיי ואת המציאות כולה.

גם הכאב, הקושי, הסבל והרוע שחוויתי מסביבי ובחיי עד עתה, נבעו מאותו אור מקיים ואוהב; אותה האהבה הייתה תמיד הבסיס הקיומי לכל מה שקרה. תחושה של נחמה ורוגע הציפה אותי כאשר הבנתי שלמעשה כל מה שקרה, או שיקרה בעתיד, הוא המשך של אותו אור ואהבה עצומה בכל, בין אם אני מבין זאת ובין אם לא.

דרכם ידעתי שהאורחים מודעים לזה בכל הווייתם, שהם חשים תודה תמידית ואהבה אל אור אחד שמקיף, מכיל, חודר ומחיה הכל. שהם מאושרים מן הזכות לחוות באופן טבעי, פשוט ורציף את המגע עם האור, שהם מחוברים ומקדישים לו את עצמם. באופן בסיסי וטבעי הם מודעים לכך שהוא מקיים אותם, שאינו נפרד מהם ושנמצא גם מעבר להם. הם מודעים למקומם בו ורוצים את רצונו.

נלהב מן ההזדמנות לחוות את האור הזה, רציתי לראות ולהבין עוד ועוד. שאלתי אותם ללא מילים - מה האור הזה? זה אלוהים? זה המקור למציאות שלנו?... אז מה הוא? אני רוצה להבין יותר, אז מה מעבר לו ומכיל אותו?

וכאן נתקלתי בדממה. מחסום. לא קיבלתי מענה, תפיסה או הבנה כלשהי לשאלות האלה.
מהאורחים עברה אליי תחושה של הלם פתאומי וחשש עמוק מתוך דאגה כלפיי. נראה שהם לא צפו שאנסה להבין, להקיף בתודעתי את מקור האור שהמפגש איתם אפשר לי לחוות לראשונה במלוא עוצמתו.

באותו הרגע הבנתי שהם כלל לא מנסים להקיף ולהבין את האור הזה. הם פשוט מודעים אליו כל הזמן וחווים את אהבתו, הם לא צריכים להבין אותו באופן האנושי הרציונלי, כמו שאני מנסה להבין אותו עכשיו - ובמיוחד כאשר אני ער ומודע גם דרך גופי.

מתוך ההתלהבות לדעת ולהבין עוד בזכות המפגש איתם, סקרנותי חתרה לדעת מעבר לגבול היכולת שלי.

הרגשתי כמו חבטה וזעזוע בתוכי. היה זה המגע עם גבול התודעה והתפיסה שלי, גם אם היו עצומות באותם רגעים של החיבור איתם.

באותו הרגע החל לחזור אליי החשש, שהתגבר במהירות והפך לפחד ממה שמתרחש עכשיו מולי. האורחים החלו לנתק את החיבור שנוצר בינינו על מנת להגן עליי. אף על פי שחוויית האחדות איתם לפני זמן קצר הייתה ברורה ומוחשית יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי, שוב חזרתי לראות את חוסר ההיגיון במה שקורה, שזו חוויה לא רציונלית... שייתכן שאני רואה הזיה כמציאות, ואולי כבר באופן סופי, ללא דרך חזרה, איבדתי שליטה במציאות.

האור העצום והאוהב שחוויתי לפני רגע נעלם מתודעתי; הפחד שחזר אליי במלוא עוצמתו הפריד עכשיו ביני לבין האור והעלים אותו כמו לא היה בכלל. תחושת הביטחון נעלמה, וכמו ענן שחוסם את אור השמש הוטל עליי צל שחור ועמוק.

הופעת האורחים מולי נראתה עכשיו כדלתות שנפתחו בפתאומיות ובעוצמה רבה מדי בחיים הפשוטים שלי. הקרקע היציבה המוכרת, זו שנתמכתי בה תמיד, נפתחה לפתע, והנה אני עומד ליפול ולאבד עצמי בתהום שחורה ולא מוכרת. הפחד גרם ללבי לפעום בקצב מהיר כל כך, ששמעתי את זרימת הדם באוזניי כצפירת רכבת שמתקרבת במהירות ועומדת להתנגש בי. הרגשתי את אימת המוות של גופי גם דרכם - הם חוו אותה, וידעתי כי חרדת המוות אינה מוכרת להם. לא באופן שאנו מבינים אותה.

חוויית המפגש הייתה כבר מעבר לכוחותיי, והרגשתי שגופי אינו מסוגל עוד להכיל את העוצמה שבה, ושאינו עומד בה יותר. האורחים, שידעו והרגישו כל תא בגופי, כמו התרגשו מתוך דאגה כלפיי, והבנתי כי הם מתכוננים לצאת מן החדר, להיעלם מעיניי.

הם העבירו אליי מסר מהיר כברק לפני שהניחו לי. קיבלתי אותו דרך האורח הקרוב אליי, שהתבונן בי בעיניו והעביר אותו עכשיו באופן מוכר, ואולי אנושי יותר: הוא העביר לתודעתי תמונות שנראו כמו סרט.

סרט שאני נמצא בו, ורואה אותו מתוכו.

ראיתי עצמי בשדה עשב גדול וירוק, ועצים מסביב, ביום נעים. הרגשתי את האדמה פורייה, והיא חיה ומזינה את העשב והעצים. הצמחייה כולה רטטה יחד עם אור השמש, והאוויר טהור, והוא מלא, נעים וריחני. מעל הכל כיפת השמיים צלולה בתכלת. על העשב טיילו פרות סמוכות אחת לשנייה, מלחכות באיטיות שלווה ובהנאה מן העשב.

ואז, באופן פתאומי וללא אזהרה, נשמעה מרחוק שאגה מחרישת אוזניים שמתגלגלת ומתקרבת, אש עצומה פרצה מעל לצמרות העצים הגבוהים מרחוק, לשונות אש צהובות, כתומות ואדומות כיסו את אופק השמיים, התקרבו בשאגה ושטפו הכל בזעם, מכלות הכל. הפרות, העשב והעצים הירוקים הפכו לאפר שחור ומת.

עצב עמוק פרץ מתוכי, הפרות הסתכלו ישר אל לתוך עיניי רגע לפני שעלו באש. מבעד לעיניהן התמימות, לא חשתי כעס, הן האמינו שאני מגן עליהן. הרגשתי שניתן לי החופש לעשות מה שאני רוצה - ואז שרפתי את הבית שקיבלתי.

ההרס שראיתי היה תמונת אזהרה מפנינו ואלינו, בני האדם. חוסר האחריות שלי, שלנו. היה זה מראה היכולת שלנו להרס העצמי והעולם סביבנו.

רגע לפני שהאש הגיעה אל הפרות, הן התבוננו אל תוך עיניי

כך הסתיימה העברת התמונות מן האורחים.

הרגשתי גם את הסבל הפתאומי שלהם עכשיו - סבל שלא מוכר להם, הנובע מן החיבור התודעתי עם הסבל שלי, עם הפחד שלי. הם נעלמים ממני עכשיו גם כדי לשחרר את עצמם.

הם התרחקו ממני לקצה החדר, התקרבו במהירות האחד אל השני, אחזו ידיים ונעו במעגל מסתובב. עם תנועת הסיבוב שהתגברה, הם השתנו ונראו יותר ויותר שקופים, קווי המתאר שלהם החלו להיעלם, והמעגל החל להצטמצם ולקטון פנימה, למרכז העיגול, כשאור לבן, זוהר ואחיד מחליף את מקומם. מעגל האור שהסתובב במהירות עצומה הצטמצם לנקודת אור זעירה, עד שנעלמה.

איור: נועם רונן