חשק שלמה

אקדמות מילין

ראשיתו של חיבור זה במסע לימודי של הכרת כתבי היד העתיקים, מאוצרות הרוח היהודיים השמורים בנבכי מרתפי הספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים בקיץ 2016. לאמור הוא נולד בעקבות אותו מסע מרתק ולבקשתו של מורי ורבי פרופסור אברהם אלקיים אשר התאמץ לשכנעני בחשיבותו של כתב היד אשר טרם זכה לההדרה.

החקר האקדמי של הגות הרנסאנס האיטלקי היה עדיין בבחינת ארץ לא נודעת עבורי. הצלילה אל עומקי גופי הידע, האסכולות ותחומי העניין בהם עסקו הפילוסופים, הניאופלטונים, המדינאים, האומנים, הסופרים והמשוררים אשר התפרסו למן העת העתיקה ועד לפאתי העת החדשה בתקופה זו, לרבות המחקרים שנכתבו על התקופה מהיבטיה השונים, הייתה למסע אינטלקטואלי מחכים, מרתק ומרחיב דעת. כמי שמעריצה ידע, הריני אסירת תודה על מסע זה.

אלפי ספרים נכתבו על האהבה. אלפי נוסחאות, אלפי המלצות, אלפי שירים ופואמות, ועדיין היא מעסיקה את התודעה האנושית יותר מכל נושא אחר. אהבות נשגבות, אהבות קטנות, אהבות של הלב, אהבות של הבשר, אהבת אלוהים, אהבת האומה, אהבת אב ואם, אח ואחות. חיינו מלאים בהן. במגילת שיר השירים, כך על פי פרשניה לדורותיהם, תמצא את מגוון פניה של האהבה. יש בה אהבה חושנית ארצית, יש בה אהבה נשגבת של האל, יש בה אהבת הורים ואחים, יש בה אהבת האומה ויש בה אף שנאות וקנאות — הלא הן צדדיה האחרים האפלים של האהבה.

ר' יוחנן אלימנו הוציא תחת ידיו את אחד הפירושים היותר חשובים שנכתבו על מגילת שיר השירים בתולדות פרשנות המקרא היהודית. ‘חשק שלמה' נתחבר בשלהי המאה החמש עשרה באיטליה של תקופת הרנסאנס. תקופה אשר עסקה רבות בחקר הפילוסופי של האהבה, בתיאולוגיה הפיוטית שביטוייה באהבה, במטאפיזיקה של האהבה, באהבה האקסטטית, ובמות נשיקה.¹ כל אלה באו לכדי ביטוי בז'אנר ספרותי ענֵף בסגנון המשתה לאפלטון אשר לבש צורת דיאלוגים פילוסופיים על האהבה. אלימנו אשר חיפש אף הוא אחר סוד האהבה כפי שהיא באה לידי ביטוי במגילת שיר השירים, הציע פרשנות מהפכנית להבנת משמעותה של האהבה, זו המהדהדת את רוח תקופתו — האהבה הרנסאנסית.

לצורך פרשנותו על שיר השירים שאב אלימנו משליטתו במקורות היהודיים לרבות בקבלה, ומידיעותיו הנרחבות במדעים לרבות במדעים האוקולטיים בצורתם ואופיים הימי ביניימיות. אלימנו היה משוכנע, כך לפי רוזנטאל, שלימוד מדעי הטבע והמדעים האוקולטיים מביאים לפילוסוף שליטה במטאפיזיקה, וידע בעל אופי התגלותי נבואי עבור ההוגה הדתי.² ידע שמאפשר לאדם לדעת ולאהוב את האלוה ולהדבק בו. ואמנם רבים מהמחקרים אשר נכתבו על אלימנו ועל סביבתו הוקדשו למקומם של המדעים, לרבות המדעים האוקולטיים ובהם: אלכימיה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה ובעיקר רוחניות, תיאורגיה, מוסיקה ומאגיה בכתביו.³ אשר על כן בחרתי אני להתמקד במבואות השונים בהיבטים נוספים מלאי ענין אשר נגלו לי, ואשר מייחדים להבנתי את חשק שלמה ואת דרכי פרשנותו ותפיסת עולמו של ר' יוחנן אלימנו.

שלושה שערים לחיבור זה. לשער הראשון שבעה מבואות ואפילוג.

המבוא הפותח מביא ביוגרפיה אינטלקטואלית קצרה של ר' יוחנן אלימנו אשר לוקטה מן המחקרים השונים, אם גם ספורים, אשר הזכירוהו בכתביהם.⁴ המבוא השני עוסק בדרכו הפרשנית של אלימנו בספר חשק שלמה, כלומר במתודולוגיה שלו. המבוא השלישי מציג את ‘הרוח החדשה', אותו מונח שטבע אלימנו ואשר חוצה את פרשנותו לאורכו של הספר. ‘הרוח החדשה' הינה כהגדרתו, כוח נבואי חדש מבין כוחות הנפש הידועים המחדש בנפש ‘אור אלוהי' הגם שבמהותו הנו ישן נושן. כלומר, אלימנו מפרש את שיר השירים על דרך הנבואה כשהוא רואה במלך שלמה נביא, אותו הוא מציב בין הנביאים ומייחס לו ידע מאגי. שיר השירים אשר לשלמה איננו אלא שיר אלוהי קדוש המדבר בחשק הרוחני הטהור ובהשגת רוחניות במדרגה היותר גבוהה הקיימת ודבקות בספירה הנבואית, בתפארת. אשר על כן הודיעו המלך שלמה עליו השלום על דרך המשל ולא בדבור פשוט.

מבוא רביעי עוסק בזהותן של הדמויות הדוברות בשיר השירים. כידוע שָבו מלומדי הרנסאנס והחיו את המסורת הקלאסית באומנויות ובפילוסופיה. המשתה לאפלטון הוא דוגמה בולטת. בעקבותיו נכתבו יצירות חדשות פילוסופיות על האהבה אותן הלבישו בלבוש דיאלוגים דוגמת הדיאלוגים של אפלטון.⁵ אלימנו כותב אף הוא פרשנות על שירת האהבה של הספר התנכ"י כפי שנהוג היה לעשות בסביבתו.⁶ את דבריו הוא שם בפי הוגים שונים ופילוסופים, ובפי הדמויות השונות הדוברות בשיר השירים עצמו, לאמור בפי המאהבת החושקת, העלמה; אביה; אמה; אחיה והחשוק האהוב האמתי, הן ברמת פשט הכתוב היינו המשל, והן ברמת הנמשל.⁷

מבוא חמישי דן בדמותו של אדון הנביאים ומקומו בחשק שלמה. המלך שלמה, אומר אלימנו, בנה את ‘שיר השירים' שלו על שלושה אדנים. ראש וראשון להם הוא עמודו של משה רבנו. ואמנם רוחו ודמותו של משה רבנו השלם מכל אדם,⁸ מרחפת על פרשנותו של אלימנו את שירו של המלך שלמה. משה רבנו, הוא מורו ורבו של המלך שלמה, אשר נושא את נפשו להידמות אליו ואל מדרגת השגתו בנבואה ובדבקות.

מבוא שישי מתמקד במשמעותם של שני המונחים היותר חשובים העוסקים באהבה בספר: ‘אהבה' ו'חשק' כפי שבאו לידי ביטוי במקורות השונים: בדיאלוג האפלטוני; בהגות המוסלמית; בהגותו של הרמב"ם; בזו של בנו ר' אברהם החסיד הסופי; בהגותו של רבנו בחיי בן אשר, והוא דן בהרחבה במשמעותם של שני המונחים בפרשנותו של אלימנו את המגילה עצמה. כלומר, הוא דן בהגדרת ‘החשק' בעצם שמו של הספר ובשמו של המלך שלמה; באהבה השגעונית אצל אלימנו; והוא דן במקומו של החשק בהקשרו לסולם העלייה הרוחני של המבקש אחר הדבקות.

מבוא שביעי מציג את הספרייה העשירה שעמדה נגד עיניו של אלימנו בבואו לכתוב את חשק שלמה. בדומה לרשימת הכתבים המצוינים בסדר הלימוד ששרטט בספר הליקוטים שלו שבכ"י אוקספורד 2234, כפי שהביאו משה אידל,⁹ היקף הידע שהיה נגד עיניו בספר 'חשק שלמה' מעורר השתאות, כשגופי הידע למעשה זהים. לבד מן המקורות היהודיים בהם שלט לרבות ספרי קבלה, כוללת הרשימה ספרי פילוסופיה יהודית, יוונית ומוסלמית; ספרי דקדוק וחכמת הלשון; ספרי אריתמטיקה, גיאומטריה והנדסה; אסטרונומיה; אסטרולוגיה, מאגיה ורוחניות.

אפילוג מסכם את ייחודה של פרשנותו של אלימנו.

השער השני הפילולוגי כולל שני פרקים: הראשון עוסק בענפי הנוסח של כתב היד עצמו ומנמק את הבחירה בכתב יד ברלין 832 כעד הנוסח עליו נסמך מחקר זה. השני הוא ההדרת כתב היד עצמו.

השער השלישי כולל ביבליוגרפיה ומפתחות.

 הערות:

1ראו במבוא העוסק בדרכו הפרשנית של אלימנו ליד הערות 47, 142.

2כך טען א' רוזנטאל במאמרו: E. I. J. Rosental, ‘Yohanan Alemanno and Occult Sciences’, Inpiemata (1977), p. 354 (להלן רוזנטאל).

3מ' אידל, ‘הפירוש המאגי והניאופלטוני של הקבלה בתקופת הרנסאנס', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל א'(ד) (תשמ"ב), עמ' 111-60; הנ"ל, ‘הפירוש המאגי והתיאורגי של המוסיקה בטקסטים יהודיים מתקופת הרנסאנס ועד החסידות', יובל ד' (1982), עמ' לז-מה; M. Idel, ‘Conceptualization of Music in Jewish Mysticism’, Enchanting Powers: Music in the World’s Religions, edited by L. E. Sullivan, Cambridge, 1977, pp. 159-188; הנ"ל, ‘על שלמה המלך כמאגיקון: קווים אחדים', חותם שלמה, בעריכת ר' מילשטיין, ירושלים, 1995-1994, עמ' 2-1; ג' ששון, ‘בעקבות המסורת על שלמה המגיקן בספרות חז"ל', JSIJ 6 (2007), pp. 37-53; רוזנטאל (לעיל הערה 2), עמ' 361-349.

4בהם דרך משל ספרו של מ"ד קסוטו היהודים בפירנצי בתקופת הרנסאנס (ירושלים, תשכ"ז); המבוא של מנחם דורמן לשיחות על האהבה של יהודה אברבנאל, ירושלים, תשמ"ג; ספרו של גרשם שלום פרקים לתולדות הקבלה, ירושלים, תרצ"א; ספרו של אידל Kabbalah in Italy 1280-1510 (New Haven & London, 2011); האנציקלופדיה העברית ועוד.

5ביניהם פירושיהם של מרסיליו פיצ'ינו על 'המשתה' לאפלטון; Canzone d’amore של ביניווייני; חיבוריהם של פיקו דלה מירנדולה ושל יהודה אברבנאל Dialoghi d’amore; Libro di natura d’amor של מריו אקיקולה; Gli asolani של פייטרו במבו; Cortegiano של בלדסאר; ו־IL primo libro d’amore של פרנצ'סקו קטאני דיאסטו.

6ראו אצל קסוטו, היהודים בפירנצי בתקופת הרנסאנס (לעיל הערה 4), עמ' 238.

7גם בספר חי העולמים ובחיבורו הבלתי ידוע, הוא כ"י פריז 849, שם אלימנו את דבריו בפי אישים שונים בצורת שיחה בין ‘האיש' ובין ‘האישה' או בפי ‘החכמה' או ‘התורה'. שלום טוען כי סגנון הדיאלוג בין האיש והאישה נמצא בספרות הקבלה כבר בספר עזרת השם. ראו ג' שלום, ‘חבור בלתי נודע מר' יוחנן אלימנו', קרית ספר ה (תרפ"ח/תרפ"ט), עמ' 273.

8פוליו 274 ב.

9פוליו 64 ב; וראו אצל מ' אידל, ‘"סדר הלימוד" של ר' יוחנן אלימנו', תרביץ מח (תשל"ט), עמ' 331-303.

מבוא ראשון

ביוגרפיה אינטלקטואלית קצרה

א) חייו של ר' יוחנן אלימנו

ר'יוחנן אלימנו — היה מלומד רנסאנסי מחונן — מקובל יהודי, פילוסוף ופרשן המקרא ואינטלקטואל קוסמופוליטי. הוא נולד ככל הידוע במנטובה בין 1435 ל־1438 לאביו ר' יצחק מפריז¹⁰ מיוצאי או מגורשי צרפת, אשר התפרנס ככל הנראה ממכירת כתבי יד. סבו אליהו היה רופא. את שמו ואת מוצאו הגדיר באומרו: “שמי יוחנן בן הח"ר [החכם רבי] יצחק מפריש המכונה אשכנזי בלשון עברי ואלאמן בלשון לעז".¹¹ לאמור “אלימנו" היא הגרסה האיטלקית ל"אשכנזי". בהיותו בן שנה או שנתיים התייתם מאביו. בתאריך בלתי ידוע הגיע לפירנצה לביתו של הבנקאי היהודי יחיאל [ויטאלה] מפיסא,¹² שם גדל והתחנך. משפחת מפיסא נמנתה על משפחות המלווים היהודיים והייתה אחת מהמצוינות באיטליה כולה. הם היו מלומדים בעלי תרבות מקיפה ויסודית. מעל לכל היו נדיבים. הנדבן יחיאל בן מתתיה הראשון החל במסורת של אירוח מלומדים, סופרים ומשוררים תחת קורת גגו שהיו סמוכים אל שולחנו חודשים ארוכים. מסורת זו הגיעה לשיאה בימיו של יחיאל ויטאלה הבן שחי בתקופתו של לורנצו די מדיצ'י המפואר אשר בדרכו ביקש להלך. כאביו כן יחיאל הבן פתח את שערי ביתו לחכמים וסופרים. נראה אף כי בנה לו ספרייה מפוארת של יצירות מן הספרות העברית, ובהן פרשנות המקרא ופילוסופיה דתית. דון יצחק אברבנאל אשר היה מבאי ביתו העיד כי ביתו של יחיאל היה “בית ועד לחכמים". אלימנו עצמו העיד עליו בהקדמה ל'חשק שלמה' כי: “האיש [יחיאל] ירא ה' מעודו, אשר קנני מנעורי וגדלני כאב בביתו ובחומותיו ורובי תורותיו... שם רוח חכמה ובינה מרחפת...“.¹³

בן עשרים ואחד שנה היה כשהחל דורש בעצמו והתמסר להוראה כמחנך אצל משפחות יהודיות אמידות כנהוג באותם זמנים, וכשהוא נודד בין מנטובה, בולוניה, ונציה, פדואה ופרארה. בשנת 1470 שהה במנטובה, למד והוסמך כדוקטור לרפואה על ידי ר' יהודה מֶסֶר ליאון והוא כבן שלושים ושבע שנה. לאחר שנים של נדודים אשר ככל הנראה לא היו מאושרות למרות ההערכה והכבוד להם זכה, שב לפירנצה ב־1488, כך לפי קסוטו.¹⁴ אלימנו ידע אף מצבי דחק בהם נאלץ למשכן את ספריו היותר יקרים. בחודש תשרי רמ"ט [1489] חזר להתגורר אצל משפחת מפיסא בפירנצה ונשאר תחת חסותם עד לגירוש היהודים מן העיר בשנת 1497. שם בבית אותו הגדיר כ"בית שם תורה וגדולה במקום אחד"¹⁵ התמסר לכתיבת עבודותיו הגדולות.

הערצתו של אלימנו לפירנצה ‘המהוללה' נשקפת מתיאורו:¹⁶

העיר היפהפייה, היא הקריה הנאמנה והמעטירה אשר חנן אלוהים אותה עושר וכבוד ומעלה מכל מריעה, היא פירינצא המהוללה, כי בא ה' וכל קדושיו עמו לחננה בכל תפארה.

עוד מונה אלימנו את שבע מידותיה היקרות של פירינצה המהוללה ובהן בין היתר: החינוך האזרחי המצוין הניתן לאזרחיה; שמירת חירותם; אהבת החכמה שהיא ‘ראשית להנהגה מדינית'; חריצותם וכישרונותיהם ובהן חכמת הרטוריקה וקלות ההבנה.¹⁷

החיים באיטליה של המאה החמש עשרה התנהלו סביב חסויות של פטרונים — נוצרים כמו גם יהודים. אלא שחסויות אלו היו מוגבלות במספר. מכאן שהתחרות שהתקיימה על חסותו של פטרון הייתה קשה והיא מסבירה אחדים ממאפייני החיים האינטלקטואליים והיחסים הבין־אישיים בין המלומדים היהודיים באיטליה של המאה החמש עשרה. ובהם: ויכוחים מרים; נדודים תכופים; פתיחות ונגישות לוויכוחים פומביים ולהרצאות, השתתפות בדיונים משותפים וחַבירה לַמלומדים ולבעלי העמדות מבין הנוצרים. מעגל מכריו ופטרוניו של אלימנו מבין הנוצרים והיהודים גם יחד היה מעולה. ובהם בראש וראשונה היו יחיאל מפיסא ובניו שמואל ויצחק היהודים אשר בביתם כאמור גדל והתחנך; ר' יהודה מֶסֶר ליאון אשר כאמור לימים הסמיך את אלימנו כרופא; יוסף קולון;¹⁸ הרוזן ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה שהיה לתלמידו, ג'ירולמו ביניווייני,¹⁹ אלברטו פיו²⁰ ואחרים מבין הנוצרים. כפטרונו יחיאל מפיסא כך אף אלימנו העריץ את לורנצו דה מדיצי' — שליטה המחונן של פירנצה ופטרונן של האומנויות. הוא אף חבר לאקדמיה האפלטונית של מרסיליו פיצ'ינו בפירנצה. ומכאן שהיה מקורב לאליטות האינטלקטואליות היהודיות כמו גם לנוצריות באחת מתקופותיה היותר מבריקות של איטליה. יחסיו המיוחדים עם ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה מהווים דוגמה מובהקת למעורבותו אצל אותה אליטה אינטלקטואלית נוצרית.²¹

הלמדנות, חכמתו רבת הגוונים ושכלו החריף היו ללא ספק מתכונותיו הבולטות. אלו באו לכדי ביטוי בספקטרום המדהים של ידיעותיו העולה מכתביו. ראש לכל הקאנון היהודי אשר נתלבש בו בלבוש בשר ודם. ‘חשק שלמה' עתיר במאות על גבי מאות פסוקי מקרא, גמרא, מדרש וקבלה השגורים על לשונו ונובעים אל תוך הטקסט באופן טבעי וזורם. אנחנו למדים על ידיעתו הנרחבת גם בפילוסופיה היהודית, היוונית, ההלניסטית והערבית; בקבלה, במדע, באסטרולוגיה ובמאגיה. כתביהם של אפלטון, אריסטו, אלפאראבי, אבן סינא, אבן רשד, אבן טֻפַיל ואלגזאלי, וכתבי תלמידיהם היהודים וממשיכיהם ובהם: יהודה הלוי, הרמב"ם, הרלב"ג, אברהם אבן עזרא, משה נרבוני ור' שם טוב פאלקירא עמדו נגד עיניו כשהוא שב ומצטט מהם בכתביו.

אחת התופעות היותר מאלפות המאפיינות את התקופה הייתה פתיחות הדדית בין מלומדים נוצרים למלומדים יהודיים. במנטובה, פרארה, פירנצה ופדואה נוצרה הזדמנות עבור הנוצרים שגילו ענין בשפה העברית אשר נתפסה על ידי רבים כשפה המושלמת, בכתבי הקודש, בהגות הדתית היהודית לרבות בקבלה ובכתבים הפילוסופיים הכתובים עברית, לטפח את ידיעותיהם בתחומים הללו. ואמנם אפשר להצביע על מספר ניכר של הומניסטים נוצרים אשר למדו אצל יהודים בתקופת הרנסאנס, הגם שהתעניינותם הנמרצת של המלומדים הנוצריים בשפה העברית, בפרשנות המקרא, בתלמודים ובקבלה, מונעת הייתה משאיפתם להאדיר את הנצרות, לבסס את הפולמוס הדתי נגד היהדות ולהוכיח את האמת הנוצרית באמצעות הקבלה.²² כך החלה צומחת ומתבססת הקבלה הנוצרית.²³ לחילופין גם היהודים יכלו לפתח ולהרחיב את ידיעותיהם בספרות, בפילוסופיה, ברפואה, בתורת המדינה, ובמדעי הנסתר ובהם: אלכימיה, רוחניות, אסטרולוגיה ומאגיה.

תאריך מותו של אלימנו אינו וודאי. בשנת 1505 עדיין עבד על חיבורו הבלתי גמור 'עיני העדה'. משה אידל סבור שאפשר והאריך ימים לפחות עד 1522. זאת הוא למד מאגרת אשר נשלחה מירושלים לאיטליה באותה שנה על ידי חוקר מלומד אחד בה הוא הזכיר ישיש בשם יוחנן אשכנזי אותו הגדיר כ'חכם הכולל' אשר הגיע לירושלים.²⁴

^הערות:

10ראו מ"ד קסוטו, היהודים בפירנצי בתקופת הרנסאנס, ירושלים, תשכ"ז, עמ' 237-235. מנחם דורמן מעיר כי הסקירה המקיפה ביותר על חיי יוחנן אלימנו נכתבה בידי קסוטו. ראו במבוא לשיחות על האהבה ליהודה אברבנאל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 53, הערה 91; וראו גם מחקרו של לזלי: A. M. Lesley, The Song of Solomon’s Ascents by J. Alemano: Love and Human Perfection According to A Jewish Colleague of G. Pioco De la Mirandola, PhD dissertation, University of California, 1976, pp. 4-11.

11ראו אצל: J. Perles, ‘Les savants juifs a’ Florence a’ L’epoque de Laurent de Me’dicis’, Revue des Etudes juifes, XII (1886), pp. 224-257; וכן ראו במבוא של דורמן לשיחות על האהבה ליהודה אברבנאל (לעיל הערה 1), עמ' 53.

12לפי קסוטו (לעיל הערה 1), ר' יוחנן אלימנו גדל וחונך בביתו של ר' יחיאל מפיסא.

13מבוא ל'שער החשק' אשר פורסם ב־Rev, d. e’t. juiv. י"ב, עמ' 256. ראו קסוטו (לעיל הערה 1), עמ' 237, הערה 121.

14ראו אצל קסוטו (לעיל הערה 1), עמ' 237.

15לעיל הערה 4.

16מתוך המבוא לשיחות על האהבה ליהודה אברבנאל (לעיל הערה 1), עמ' 53.

17ראו קסוטו (לעיל הערה 1), עמ' 54-53.

18מגדולי הפוסקים ביהדות איטליה במאה החמש עשרה נדד בין ערי איטליה שבהן שימש רב וראש ישיבה. היה רבם ומורם של ר' אליהו דלמדיגו, ר' עובדיה מברטנורא ור' עזריאל דאיינה.

19ג'רולאמו ביניווייני סיים בשנת 1486 את כתיבת Canzone d’amore שלו. הוא למד את שפת המקרא ושלט בה טוב מספיק כדי חיבור מילון עברי־לטיני ולטיני־עברי, והוא כ"י Ashburn 1226 (1153). ראו אצל קסוטו (לעיל הערה 1), עמ' 252.

20אלברטו פיו השלישי (1531-1475), נסיך קרפי בתקופת הרנסאנס, גודל תחת חסותם של דודיו פיקו דלה מירנדולה ומרקו. רוב ימיו שירת כדיפלומט. התעניין בהומניזם והיה מקורב לאפיפיורות של מדיצ'י.

21ראו להלן ליד הערות 25-22.

22ראו למשל ח' וירשובסקי, מקובל נוצרי קורא בתורה, ירושלים, תשל"ח; הנ"ל, שלושה פרקים בתולדות הקבלה הנוצרית, ירושלים, תשל"ה, עמ' 28-11; C. Wirszubski, ‘Giovanni Pico’s Companion To Kabbalistic Symbolism’, מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות, מוגשים לג' שלום, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 362-353; וראו אצל מ' אידל, ‘הפירוש המאגי והניאופלטוני של הקבלה בתקופת הריניסאנס', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, א'(ד) (תשמ"ב), עמ' 60, 64-63; וראו עוד את תרגומו מלטינית של יהודה ליבס לספרו של קרדינל איג'ידיוס ויטרבנסיס, הספרון על האותיות העבריות, ירושלים, תשע"ג; וכן אידל, ‘באיטליא למדו הכומרים חוכמת הקבלה והוציאוה למינות', הארץ, ‘תרבות וספרות', 21 במרס 2013.

23ראו למשל י' דן, הלב והמעיין, ירושלים, תשס"ה, עמ' 71-65.

24ראו: M. Idel, Kabbalah in Italy 1280-1510, New Haven & London, 2011, p. 178. אידל מתרגם את הביטוי ‘החכם הכולל' כאדם האוניברסלי הרנסאנסי השולט בידע רב מתחומים שונים, תיאור שאכן מתאים לאלימנו.

^{*המך הפרק בספר המלא*}