האחות הפצועה

איטליה, קו החזית מדרום לרומא, בית חולים שדה, אפריל 1944

"את האחות החדשה?" הרופא מרים מבטו אליי. "תניחי את האצבע שלך כאן," הוא מורה לי, ואני לוחצת את אצבעותיי על הפצע הפעור בחזהו של הפצוע. זה השוכב על גבי אלונקה המונחת על שולחן הניתוחים הפשוט מעץ.
"אני גרייס." אני מתעלמת מאצבעותיי הרטובות מדם, בעודי מנסה לעצור ככל יכולתי את שטף הדימום.
"מספריים," הוא מדבר בשקט, ואני אוספת אותם ממגש המתכת אשר מונח לידי, לצד אזמלי המנתחים, חומרי התפירה והמזרקים, ומגישה לו אותם במהירות. אסור לי לטעות. אף שבחוץ אור יום, פנים האוהל האפלולי מואר באור צהוב ממנורה אחת אשר תלויה במרכזו. היא מתנדנדת ברוח אשר מטלטלת את יריעת האוהל ובקושי מטילה אור. אני מתקשה באור החלש למצוא את הנקודה הנכונה להניח את אצבעותיי, והפצוע ממשיך לדמם. אני חייבת להצליח. רעש טיפות הגשם החלש אשר מכה כבר שלושה ימים על יריעת הברזנט מפריע לי להתרכז. הוא מופרע רק על ידי רעש סכיני המנתחים או המספריים אשר אני משליכה על מגש הנירוסטה בצלצול חד של מתכת. אני גם יכולה לשמוע את הנהמה הבלתי פוסקת של סוללות התותחים אשר יורות במרחק, צליל קולן העמום ממשיך ללא הפסק.
"יופי, תשחררי מעט." הרופא מצליח למצוא את נקודת הפציעה ולחסום אותה, ואני מרחיקה את אצבעותיי כאשר הוא תופר במהירות את העור החשוף. "תגזרי לו עוד פיסה מהמדים, ומייד אחר כך חיטוי."
אני משחררת את הפצע ואוחזת במספריים אשר על המגש, גוזרת במהירות את המדים הקרועים ומטונפים בבוץ ובדם אשר התערבבו זה בזה, עד כי לא ניתן להבחין מה זה מה. לאחר מכן אני משליכה את פיסות הבד על האדמה הבוצית, ומייד אוחזת בבקבוק אלכוהול ובצמר גפן ומנקה את הפצוע, חשה את גופו רועד לצריבת החומר המחטא. אני צריכה למהר, עוד מעט בטח יגיע פצוע נוסף. גם הפצוע הזה המתין בצד עד שסיימנו לטפל בזה שלפניו. כבר אין לי מושג בכמה פצועים טיפלתי בימים האחרונים.
"איזה יום זה שלך איתנו?"
"רביעי." אני מזדקפת בגאווה. כבר שלושה לילות אני כמעט לא ישנה, מאז שהגעתי אל בית החולים הזה אשר כל כך קרוב לקו החזית ולהתקפה על קווי הגרמנים.
"הפצע נפתח, תחזיקי מחדש," הרופא מדבר מעט חזק יותר. אני משליכה את צמר הגפן הטבול באלכוהול ואת המספריים על מגש המתכת ומתעלמת מהצליל הצורמני, אוחזת שוב בפצע הפתוח ומנסה לעצור את שטף הדם אשר צובע את עורו הבהיר של הפצוע בארגמן.
"איפה עוד אחות?" הוא מביט לצדדים, "אני צריך עכשיו עוד אחות ושתי מנות דם, מהר."
"אחות," אני צועקת בצרידות. "אנחנו צריכים דחוף עוד שתי מנות דם, עכשיו." עיניי נעוצות באצבעותיי הרטובות ובדם הניגר על האלונקה ומטפטף על הרצפה, ואני חשה את הטיפות פוגעות ברגליי. "שתי מנות דם, מהר."
"שתי מנות דם על השולחן." מישהי מגיעה ומניחה שני בקבוקי זכוכית מלאים בנוזל בצבע ארגמן, אבל היא לא נשארת, כי אם נעלמת לכיוון אחד מאוהלי הניתוח האחרים. אני חייבת לנוח קצת.
"עכשיו לווריד, כמו שלמדת בבית ספר לאחיות," הוא אומר לי, בעוד שאצבעותיי תחובות בתוך הפצע ומרגישות את הדופק דרך העורק הפועם. "אל תסירי לו את השרוול, תגזרי אותו." אני מפנה את ראשי אל עבר המספריים המושלכות על מגש המתכת. "מהר!" אצבעותיו מחליפות את שלי.
"אני לא מצליחה למצוא לו את הווריד." אני נאבקת עם המחט, תוחבת אותה שוב ושוב. אני חייבת להצליח, הוא חייב לחיות. אני עוצרת לרגע, מנגבת את הזיעה ממצחי ומשפשפת את עיניי, אוחזת את ידו של הפצוע המוטלת על השולחן ומנסה שוב.
"מצוין, עכשיו תחזיקי את צנצנת הדם גבוה, כמו שלמדת," הוא מנחה אותי, כאשר אני מוצאת את הווריד ומחברת את צינורית הדם לגופו. אני מרימה בשארית כוחי גבוה את בקבוק הזכוכית ומתעלמת מידי העייפה. למרות הרוח הקרירה, אני מרגישה שכולי מזיעה. לפחות הגשם הפסיק, ושמש אביבית מנצנצת מבעד ליריעת האוהל.
"הוא יחיה?" אני שואלת את הרופא.
"אני מקווה שכן." הוא מחייך אליי חיוך עייף. "איך אמרת שקוראים לך? גרייס?"
"כן."
"את עושה עבודה טובה. תתחילי לחבוש אותו."
אני מחברת בזהירות את בקבוק הדם למוט המתכת ואוחזת במספריים, ממשיכה לגזור את מדיו של הפצוע ומתעלמת מידיי הרועדות. מנקה עם מטלית את שאריות הדם, מחטאת שוב את גופו, פותחת תחבושת נקייה ומתחילה בחבישה. מבחוץ נשמעות חריקות צמיגים על החצץ והשלוליות, וקולות דיבור עמומים, אולי עוד אמבולנסים או משאיות.
"ככה זה בסדר?" אני מביטה ברופא אשר נשען לאחור ומתבונן בידיי החובשות אותו.
"ככה זה מצוין."
"זה אוהל טיפולים שלוש? מי זאת האחות החדשה גרייס?" אני שומעת קול גברי.
"זאת אני." אני מפנה את מבטי אל שני החיילים במדים אשר סוחבים אלונקה עם פצוע ומניחים אותה על שולחן הטיפולים בצד האוהל. לאחד החיילים יש תחבושת על מצחו, ושניהם מלוכלכים באבק ובבוץ.
"הבאנו לכם שני פצועים. אחד עם פגיעת חזה, ואחד עם פגיעת ראש וחזה."
הרופא מתקרב ומתבונן בפצוע אשר מונח על השולחן, אוסף סטטוסקופ מהמגש ובודק לו דופק.
"תיקח אחד מהם, אני יכול לטפל רק באחד," הוא פונה לחייל אשר עם התחבושת על מצחו, וסמל הצלב האדום על זרועו.
"אי אפשר. אמרו לי להביא את שניהם לאוהל שלוש ולפנות לאחות גרייס. שאר אוהלי הניתוח האחרים מלאים," הוא אומר בקול עייף, בעוד שני חיילים נוספים נכנסים כשהם נושאים פצוע נוסף על אלונקה ומניחים אותה על האדמה. מצחו וחזהו של הפצוע עטופים בתחבושות אשר היו פעם לבנות ועכשיו הן מלאות בכתמים אדומים ומכוערים. כבר שלושה ימים, מאז שהחלה המתקפה, שהם מגיעים בזרם בלתי נגמר.
"קדימה, גרייס," מזרז אותי הרופא, "את הפצוע הקודם לאוהל ההתאוששות, ותביאי לכאן את הפצוע חזה, תזריקי לו מורפיום."
"תעזור לי להעביר אותו," אני מנחה את החייל, בעודי אוחזת בפצוע בזהירות ככל שאני יכולה, ושנינו מניחים אותו על שולחן הניתוח. אני רוצה לנוח קצת, לצאת החוצה, לנשום אוויר שהוא לא ריח של דם, לעצום את העיניים רק לכמה דקות.
אני ניגשת לדלי המים שבצד האוהל וטובלת את ידיי במים הקרים. שוטפת את פניי ועיניי בחטף, אני חייבת להשאיר אותן פקוחות. אצבעותיי אוחזות שוב במספריים, ואני מתחילה לגזור את התחבושות שעל חזהו ומתעלמת מאנחת הכאב שלו ומכתמי הדם אשר צובעים את מדיי שהיו פעם בצבע חאקי.
מרחוק שוב נשמע רעם סוללות התותחים אשר הולך ומתחזק, ויכול להיות שגם יללת מנועים של מטוסי קרב ותקתוק מקלעים מלווה בשריקה מוזרה.
"תשכבו!" צעקה של מישהו מקפיצה אותי, וחורים עגולים נוצרים ביריעה של האוהל. אני שולחת את ידי קדימה, מנסה להגן על פניי מרסיסי הזכוכית של המנורה המתנפצת, או אולי אלה בקבוקי הדם אשר תלויים על מוט המתכת.
"מה זה?" אני שומעת עוד צעקה, ואולי זאת בכלל הצעקה שלי. אני מבחינה איך היריעות של האוהל נקרעות, ודרך השמיים האפורים ניתן לראות להבה ענקית במקום שבו היה אוהל ניתוחים מספר שתיים.
"מטוסים גרמנים," מישהו צועק מבחוץ, ואני מושכת את הפצוע משולחן הניתוחים ומפילה אותו על הבוץ ומבטיחה לו שיהיה בסדר, אבל הוא לא עונה לי. רעש של תופים פועם באוזניים שלי, עד כי אני לא שומעת את הצרחות שלי, או שהן של האנשים בחוץ או לידי באוהל, אני כבר לא יודעת. הכול מסביב רק להבות, ואנשים רצים ואולי הם גם צועקים, ואני מגששת על הרצפה הרטובה מבוץ ומחפשת את הפצועים הנוספים שהיו באוהל כדי למשוך אותם לרצפה. אבל אני לא מצליחה לראות כלום, אולי זה בוץ שעף עליי, ואולי זה דם.
"יורים עלינו!" אני צורחת וזוחלת על הרצפה, מצליחה למצוא מישהו שוכב. לא בטוחה אם זה אחד הפצועים שהגיע קודם או אולי הרופא. אנקה את הדם ואחר כך אראה.
"אל תדאג, אני אגן עליך." אני חושבת שאני מצליחה לומר לו, כאשר אני נשכבת עליו, אבל אני לא בטוחה שהוא עונה לי. הכול מסביב להבות ורעש מנועי מטוסים ותקתוק מקלעים שלא נפסק, ואנשים רצים, וכל הראש שלי מלא צעקות. ואני בכלל לא מרגישה את הרגל שלי, אבל לא כואב לי בכלל.
"אל תדאג, אני אשמור עליך," אני ממלמלת לו ומניחה את ראשי על חזהו, רוצה לעצום את עיניי רק לרגע. רק לרגע קט. "אני אשמור עליך."