אתם אדירים

מבוא

אתם צריכים להפגין יותר חוסן נפשי

יש משל דאואיסטי עתיק על איכר שהיה לו סוס אחד. שמעתם את המשל הזה פעם?

לאיכר היה רק סוס אחד. יום אחד, הסוס שלו ברח.

השכנים שלו אמרו, ״אנחנו כל כך מצטערים. איזה חדשות רעות. אתה בוודאי עצוב מאוד.״

האיש רק אמר, ״נחיה ונראה.״

לאחר כמה ימים, חזר סוסו ואיתו עוד כעשרים סוסי פרא. האיש ובנו בייתו את כל עשרים ואחד הסוסים.

השכנים שלו אמרו, ״מזל טוב! אלו חדשות נהדרות. אתה בוודאי שמח כל כך!״

האיש רק אמר, ״נחיה ונראה.״

אחד הסוסים הפראיים בעט בבנו היחיד של האיש ושבר את שתי רגליו.

שכניו אמרו, ״אנחנו מצטערים. אלו חדשות נוראיות. אתה בוודאי כל כך עצוב.״

האיש רק אמר, ״נחיה ונראה.״

המדינה הכריזה על מלחמה וכל גבר צעיר ובריא גויס ללחימה. המלחמה הייתה נוראית וגרמה למותם של כמעט כל הגברים הצעירים, אך בנו של האיכר שרד — רגליו השבורות מנעו את גיוסו.

שכניו אמרו, ״מזל טוב! אלו חדשות נהדרות. אתה בוודאי שמח

כל כך!״

האיש רק אמר, ״נחיה ונראה...״

מה קורה לאיכר המשוגע הזה, נכון?

ובכן, מה שקורה עם האיכר המשוגע הזה שהוא באמת ובתמים בנה בתוכו יכולת עמידות. הוא בנה את החוסן הנפשי שלו. הוא חסין. הוא יציב. הוא מוכן. לא משנה מה ילד יום, כל דבר שיגיע הוא יסתכל אליו היישר בעיניו ויאמר, ״נראה אותך״.

האיכר הגיע להבנה שכל עונג מרומם נפש או מפלה הרת אסון לא מגדירים מי הוא, אלא רק היכן הוא נמצא.

האיכר יודע שהאירועים הפוקדים את חייו נועדו כדי לסייע לו להבין היכן הוא נמצא, ולהיכן הוא רוצה להגיע.

האיכר יודע שכל סוף הוא התחלה.

ובכל פעם שאני קורא את המשל על האיכר והסוס היחיד, אני מדמיין תמונה של אחד מליצני המסיבה המתנפחים העומדים בצד ומשמשים כשקי אגרוף במסיבות ילדי גן.

אתם יודעים למה אני מתכוון?

הם נראים ככה:

תנו לו חבטה באף. הוא נופל ומייד מזדקף בחזרה. אחזו בו באחיזת חנק אלימה והפילו אותו לרצפה. הוא נופל אבל הוא קם בחזרה. תנו לו בעיטת קראטה מרושעת לצידי ראשו — הוא נופל ומייד נעמד בחזרה, שוב.

חוסן.

במסעי להשגת המטרה לחשוב לכתוב ולדבר על חיים חדורי כוונה — בעודי נאבק בשדים של עצמי תוך כדי — נושא החוסן הנפשי זינק למקום הראשון בקול תרועה רמה.

לא חיפשתי את זה!

לפני עשר שנים עזבה אותי אשתי, וחברי הטוב ביותר שם קץ לחייו. את שיברון הלב הזה תיעלתי למיומנות פשוטה של כתיבה. בבלוג שנקרא ׳1000 דברים אדירים׳ כתבתי כל יום דבר אחד אדיר. הבלוג הזה הוא ספרי הראשון.

׳ספר האדירות׳ עוסק כולו בהכרת תודה.

חמש שנים אחרי פגשתי את לזלי, התאהבתי בה ונישאנו. את היותה בהיריון גיליתי במהלך הטיסה שלנו הביתה בתום ירח הדבש שלנו. לאחר שנחתנו, התחלתי לכתוב מכתב ארוך לילדי שטרם נולד על כיצד לחיות חיים מאושרים. המכתב הזה הפך לספרי האחרון. הספר ׳משוואת האושר׳ כולו על אושר.

וכעת אני מצהיר שהחוסן עובר לקדמת הבמה.

למה?

מפני שחוסן הוא דבר שחסר לנו מאוד. מעטים מאיתנו חוו תקופות של רעב או מלחמות או חסך מהותי כלשהו. אם נהיה כנים יש לנו את הכול. תופעת הלוואי הנובעת מכך היא שאין לנו את הכלים להתמודד עם כישלון, או אפילו משהו שנתפס ככישלון. בימינו כשאנחנו נופלים, אנחנו פשוט נותרים על האדמה ובוכים. הפכנו להיות צבא של בובות פורצלן.

בתום הרצאה שהרציתי לאחרונה, גבר כבן חמישים רץ אליי ובקוצר נשימה שאל אותי שאלה מסוג השאלות ששואלים אותי כל הזמן:

"בני היה קפטן קבוצת הפוטבול בתיכון שלו! הוא סיים את דְּיוּק1 בהצטיינות! אתמול בערב התקשר אליי והתלונן על הבוס שלו ששלח לו מייל גס רוח! מה קורה לו? לנו? איך אנחנו מתייחסים לדבר מסוג זה?"

מה קורה לנו?

אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו כבר לא מתכופפים — אנחנו נופלים.

אנחנו לא רק נסדקים. אנחנו מתנפצים, נשברים לרסיסים. ׳הניו יורק טיימס׳ מדווח שאחד מכל שלושה מתבגרים סובל מחרדה קלינית. הטלפונים הניידים שלנו מראים לנו שאנחנו אף פעם לא מספיק טובים. מה שאתמול היו פרפרים של התרגשות, מחר הם התקף חרדה. ומה בנוגע למדדי דיכאון, מדדי בדידות, מדדי התאבדות? כל אלו במגמת עלייה מתמדת.

אנחנו פשוט לא מסוגלים להתמודד.

בימינו אנחנו חייבים לרכוש, ובמהירות, את הכישורים שיש לאיכר בשפע. אי־ודאות, מורכבות וספקות — אלו גורמים מאיצים. מצב משתנה, מצב קבוע, בעיה אחרונה — אלו גורמים מפריעים. בינתיים, אנחנו יודעים שמערכות יחסים תמיד יהיו מורכבות ועם דרך משלהן, ולחיים תמיד, אבל תמיד, יש תוכניות אחרות.

מה אנחנו צריכים?

להיות כמו האיכר.

מה אנחנו רוצים?

להיות כמו האיכר.

חוסר ודאות, כישלון, שינויים. אנחנו צריכים לקחת אותם ולהשתמש בהם כגורמים הדוחפים אותנו עוד ועוד קדימה.

׳אתם אדירים׳ הוא כולו על חוסן נפשי.

זו סדרה של תשע אמיתות נסתרות מגובות במחקר ומועברות הלאה באמצעות סיפורים אישיים. אמיתות המדברות על איך אנחנו יכולים לעבור מעמדה של מתנגדים לשינויים לעמדה של מוכנים לשינויים, מנוטים לכישלון לעמדה של עמידים בפני כישלון, מבעלי עור דק לבעלי עור עבה, מחרדים לאדירים.

החיים קצרים ושבריריים, יפהפיים ויקרים מפז.

ואנחנו באמת אדירים.

כל מה שאנחנו צריכים זה כמה חיצים מכווני מטרה שיעזרו לנו לחזור אל המסלול בכל פעם שאנו סוטים ממנו.

זה ספר עם תשעה חיצים.

אני מקווה שימצא חן בעיניכם.

ניל

אימי נולדה בשנת 1950, בניירובי, קניה.

היא הייתה הצעירה מבין שמונה ילדים שגדלו בבית קטן ליד מרכז

העיר, ולכן תמיד הייתה השקטה, הביישנית ותמיד התינוקת.

בתקופה שבה אימי נולדה רוב התושבים בקניה היו ילידי קניה. איתם חיו מיעוט הודים מבוססים ממזרח הודו שהובאו לטובת קידום הכלכלה המקרטעת ובריטים קולוניאליים שניהלו את כל הסיפור.

המיעוט ההודי כלל את אביה של אימי שעזב את להור שבהודו בשנות השלושים של המאה עשרים, והגיע לניירובי כדי לעזור בבניית מסילת רכבת.

הבריטים השתלטו על קניה בשלהי המאה התשע־עשרה, והמדינה זכתה בעצמאותה רק באמצע שנות השישים. כלומר במעמד לידתה של אימי, זו הייתה מדינה שנשלטה במידה רבה על ידי בריטניה. הלבנים ניהלו את המדינה. הלבנים ניהלו את הממשל. הלבנים ניהלו את בתי הספר הטובים ביותר.

אימי לא נולדה אישה לבנה.

כלומר היא נולדה לא בצבע הנכון ולבטח לא במגדר הנכון.

למה אני מתכוון?

אני מתכוון לכך שלסבים שלי היו שבעה ילדים עוד בטרם אימי נולדה: ארבע בנות ושלושה בנים. אימי ואחיותיה מיטיבות לתאר זאת; סבי וסבתי ייחלו נואשות לבן זקונים שיאזן את המשפחה ויחלק אותה במדויק לארבעה בנים וארבע בנות.

בנים היו נכס יקר ערך בתרבות הזו, ולכן כולם רצו שיהיו להם בנים.

במשך דורות רבים, הושקע בהשכלת הגברים והדרכתם הון עתק דבר שסייע להם להיות עצמאיים כלכלית. הנשים, לעומת זאת, היו תלויות בבעליהם שיפתחו את ארנקם, מדי יום ראשון, ויתנו את הצדקה שלהם בצורת מטבעות שילינג לקניית מצרכי מזון ובגדים לכל המשפחה. יתרה מכך, באופן מסורתי הנשים היו מתחתנות, עוזבות את המשפחה ומצטרפות למשפחות בעליהם ודואגות לחמיהם ולא להוריהם. כלומר לידתם של בנים סיפקה להורים פנסיה תרבותית הרבה לפני שפנסיה אמיתית הגיעה. לא רק קצבת זקנה אחת לחודש אלא גם כלה המכינה להם עדשים בקארי ומגישה להם צ׳אי.

גרוע מכך, החברה פיצתה את הגברים אף יותר באמצעות הנדוניה. מה זה נדוניה? מדובר במנהג עתיק בו הורי הכלה מעניקים מתנה להורי החתן וכאילו אומרים, ״תודה לכם שהסרתם מעלינו את העולה של בתנו.״

ואגב, כשאני אומר מנהג עתיק, אני באמת מתכוון לכך. אחד הטקסטים העתיקים ביותר בעולם, חוקי חמורבי2 שנכתב לפני כמעט ארבעת אלפים שנה, מתאר את הנדוניה בצורה זו — מתנה למשפחת החתן. ואני באמת מתכוון למתנה, כי נדוניה, במקרים רבים, כוללת תכשיטים, נכסים והרבה מאוד כסף מזומן. מיותר לציין שכל זה מטיל עול כבד על כל מי שיש לו בת ועליו לחתנה.

כשאימי נולדה, הבינו סבי וסבתי מייד את המשמעות הכלכלית של לידה זו. ליבי נשבר כשאני חושב על אימי, תינוקת שזה עתה נולדה, פוקחת לראשונה את עיניה וסופגת לתוכה את מראה פניהם של האנשים שעומדים מולה. ומה, סביר להניח, היה הדבר הראשון שראתה?

אכזבה של כולם.

כיצד הועבר לאימי המסר על היותה נטל לא רצוי על המשפחה? באותה דרך שבה נורמות תרבותיות עוברות בדרך כלל — כמו מעטה כבד ובלתי נראה שפרוס מעליה, כוח שלא יכלה לראותו אך הרגישה בכל רמ״ח איבריה.

כאשר בן היה מגיע לעולם, חברים ושכנים היו אומרים, ״באדהי הו!״ (Badhaee ho!). משמעות הברכה הזו, ״נהדר, מצוין, מזל טוב!״ וכשבת הייתה מגיעה לעולם? ״צ׳אלו קוי נאהי״ (Chalo koi nahi). והמשמעות? ״תמשיכו. תהיו חזקים. מה לעשות, אתם חייבים להמשיך בדרך.״

אימי תיארה זאת כתחושה של פטליזם, סגירת מעגל וסופיות. ״חיי נכתבו מראש,״ הייתה אומרת לי, ״זה כבר הוחלט.״ המגדר, התרבות והמסורות, כולם הצביעו לעבר עתיד עם נקודה סופית ברורה וידועה. חייה נראו כמו גזרה של הגורל, משפט חתום שנקבע מראש בתור עונש.

שום תחושה של הגשמה עצמית, שום אפשרויות… שום שלוש נקודות.

רק סוף. עצירה מוחלטת.

ככל שהתבגרה, ראתה אימי את אחיותיה הבוגרות מקבלות עליהן את גזירת הגורל שיועדה אף לה. נעקרות מבית המשפחה זו אחר זו, נישאות לגבר שנבחר להן על ידי הוריהן, מיועדות לספק לו ילדים ובישולים בעודן דואגות לו ולהוריו. נוכח העובדה שמשפט חייה עתיד להגיע לנקודה סופית ואחרונה, היה על אימי להחליט האם אי פעם תוכל לראות מעבר לנקודה הסופית.

ומה איתכם?

האם אתם מרגישים לפעמים שבפניכם לא עומדות אפשרויות?

האם אתם מרגישים לפעמים שאין לכם ברירה?

האם אתם רואים לפעמים את הנקודה בסוף המשפט שלכם?

כולנו מרגישים ככה, לפעמים.

כולנו חווים מעת לעת, את התחושה הפטלית של סגירת מעגל וסופיות מוחלטת במשפט חיינו. לפעמים זה מפני שנולדנו לתרבות הנשלטת על ידי גברים וללא שום אפשרויות באופק. לפעמים זה מתוך דאגה כזו או אחרת, ואז אתם מעמידים את עצמכם בסוף התור.

ואולי זה להרגיש לכודים בעבודתכם אחרי עשרים שנות השכלה וחובות חונקים. אולי המשפחה שלכם גרה במדינה שבה בקשתכם לוויזת איחוד איתם נדחית שוב ושוב. אולי לא מקדמים אתכם בעבודה. אולי לא משחררים אתכם מהעבודה.

מה אתם עושים כשאתם יכולים לראות את עתידכם אך לא אוהבים את המסלול המוביל לעתיד זה?

ובכן, יש הלך רוח שחשוב מאוד לאמץ. הוא לא קשור לכניעה או לבריחה. שנינו יודעים שהחיים לא כל כך פשוטים, ועצות כמו: ״לכו עם ליבכם! עשו את מה שאתם אוהבים!״ שניתנות במסגרת נאומי פתיחה, לא תמיד עובדות.

״ליבי אמר ללכת אחריו, והוא עזב אותי.״

״אני רוצה לעשות את מה שאני אוהב. אבל יש לי חשבונות, אחריות ואנשים נוספים לדאוג להם.״

לפעמים הדבר הקשה ביותר הוא להחליט להמשיך.

לפעמים הדבר הקשה ביותר הוא פשוט להחליט להמשיך לנשום, להמשיך להתקדם, להמשיך לתפקד, להמשיך לפעול.

נקודה אחת סופית משמעה כניעה לנסיבות החיים, נסיגה לנוכח גורמים שנראים בלתי ניתנים לשינוי, דברים שנראית בלתי אפשריים, דברים שנראים כואבים מדי.

נקודה אחת סופית היא כניעה.

מה שאנחנו צריכים לשמור בליבנו זה את האומץ לשנות את הפיסוק. מה שאנחנו צריכים להיצמד אליו, זה הרעיון שחוסן נפשי משמעו לראות את הרצון החופשי שקיים ממש מעבר לנקודה.

אנחנו צריכים להיאחז ברצון לראות מעבר לעצירה המוחלטת הזאת.

לראות מבעד לנקודה.

ולהוסיף שלוש נקודות.

2) אסופה של 282 חוקים שחמורבי מלך בבל כתב במאה השמונה־עשרה לפנה״ס.