צרחה אילמת

1.

עוזי חיכה לאביו בשער הקיבוץ. הוא ראה אותו יורד מטנדר ירוק, מנופף לשלום לנהג בלאוּת ומתחיל לחצות את הכביש. אוטובוס שהגיח מתוך החשכה לא הבחין בגבר שבגדיו אפורים ותיק מתחת לזרועו - ופגע בו. הוא עף למרחק כמו היה בובת סמרטוטים. חבטת נפילתו נשמעה בבירור בתוך צווחת הבלמים. הוא ראה את הנהג פותח את הדלת, פורץ בריצה מהאוטובוס ולא עוצר לראות את מי דרס. הוא המשיך בריצתו לעבר השיחים, אוחז את ראשו בין ידיו ומפיו בוקעות קריאות שבר.

פנסי מכוניות האירו את הכביש הצר. צפירות נשמעו ממרחק. עוזי ישב, נשען על גזע העץ, חיבק את ברכיו והניח עליהן את סנטרו. עיניו היו פעורות. לבו הלם בחוזקה. הזיעה פרצה מגופו בבת אחת. הוא לא זז. האיקליפטוס השיר גרגירים על ראשו. אבקני פרחיו התעופפו ברוח. מדי פעם צנח עלה בקול חרישי. את תנועת האנשים ראה כצלליות. את קולותיהם שמע כמו מבעד לזכוכית עבה. הם עשו משהו. הם הזדרזו מאוד. הם הרימו משהו. הם נתנו הוראות. מן העבר הרחוק של הכביש ראה הילד את האוטובוס שעמד באלכסון - פנסיו דלקו ועשן לבן היתמר ממנועו הדומם.

מישהו בא אליו, הקים אותו ממקומו והוליך אותו משם בלי מילה, בלי ליטוף, בלי חמלה, היישר לאיזה בית גדול. שם מסר אותו לידי המטפלת, אמר לה כמה מילים והלך.

"לך למיטה שלך, עוזי," זירזה אותו המטפלת, "בבוקר נדבר על הכול."

הוא צעד באטיות לעבר מיטתו, כשהמטפלת צועדת בעקבותיו ומהסה את מי שעדיין ערים.

היא לחשה לאוזנו: "אתה צריך לשירותים?"

והוא נד בראשו לשלילה.

"אתה רוצה להתקלח?"

ושוב נד בראשו לשלילה.

"אתה רוצה לאכול?"

על כך כבר לא ענה.

המטפלת פסעה מאחוריו, נטלה את הפיג'מה שלו מתאו וליוותה אותו למקלחות כדי שיחליף את בגדיו. אצבעותיו רעדו, הוא לא הצליח לכפתר את הכפתורים ויצא וכנפות החולצה פרומות. המטפלת ירדה על ברכיה, כפתרה את החולצה וסייעה לו להיכנס למיטה וכיסתה אותו.

הוא בן שתים עשרה, ולפני רגעים אחדים ראה לנגד עיניו את אביו נדרס למוות.

עוזי שכב על גבו, עצם את עיניו והתחיל לבכות חרש, שלא יעורר עליו את לעגם של חבריו. חזהו הרתיע לפעמים, אבל על כך לא היתה לו שליטה, ולכן הסתובב על צדו וקירב את ברכיו לבטנו. אסור לו כרגע להאמין שאביו מת באמת, כי רק המחשבה מכאיבה כל כך עד שאינו מסוגל לשאת זאת; ואם הוא איננו מסוגל, מה יהיה על אחותו ועל אמו? והיכן אמא עכשיו? למה היא לא באה אלַי? בטח כבר אמרו לה, סיפרו לה. מה היא עושה? איך היא מרגישה? לאן היא הולכת? מה יהיה מחר? ומה מחרתיים?

מייחל היה לבוא השינה שתעטוף אותו וימצא בה מפלט מדמיונותיו ומרגשותיו העולים על גדותיהם.

בתנוחת העוּבּר ששכב בה לא זז.

אט־אט השתתקו הקולות סביבו. כולם שקעו בשינה רגועה ומחר יקומו ליום רגיל, ורק לו יהיה היום הבא שונה בתכלית, כשם שכל הימים שיבואו יהיו אחרים מן הימים שהיו עד הערב הנורא הזה.

לפתע הרגיש שבעל כורחו וללא שליטה גופו מתחיל לרעוד ואין לו שום אפשרות לעצור את הרעידות המשונות האלה שהבהילו אותו. בלית בררה ובאין לו אל מי לפנות - גם מכיוון שהתבייש - הצמיד עוד את ברכיו לחזהו, אחז בהן בחוזקה וכך שכב עד שנרגע, עד שנרדם.