כל האושר המופרז הזה

חמלה

הייתי לבדי בירכתי החצר. צחנת הפרות עמדה באוויר עם ריח שרב ממשמש ובא. בבית הסמוך, מעבר לגדר הרמוסה שדרכה פלשו תרנגולות השכנים אל חצרנו, למגינת–לבה של בעלת הבית, ישבו רוחל'ה ואמהּ ליד החלון, והאם סיפרה לבתה סיפור כדי שתאכל שתי בננות.
בירכתי החצר הגדולה שלנו צמחו עצי בננה ועצי הדר ובמרווח שבין העצים שרטטתי קלאס במקל קטן ודילגתי הלוך ושוב, מעבירה בכף רגלי שבר אריח ממשבצת למשבצת.
עת חליבת הפרות ברפת של השכנים הגיעה, והן געו בקול עמום–שומם. שיממון געייתן נמזג בעצלתיים השרביים. קיוויתי שרוחל'ה תצטרף אלי למשחק עוד מעט, אבל היא טרם גמרה לאכול את הבננה הראשונה וידעתי שאחכה לה זמן רב.
רוח מזרחית חמה ויבשה נשבה בעצים. עלי הבננה העצומים נעו בכבדות; אשכול הפריחה הסגול–כהה, שהיה דומה לסביבון ענק, השתוחח ביגיעה, בלא חן, וניצת ההדרים הגוועת נשרה חרש על האדמה. היא הותירה על העצים פרי זעיר, כמעט לא נראה, הבטחה בחצי–פה. גומות ההשקיה התחוחות התכסו לאט לאט בשטיח של ניצה לבנבנה, ואני דימיתי שכך עוטה השלג את ההרים בחורף בכפר מולדתו של אבא.
מלאכי, השכן שלנו, בא לחלוב את הפרות שמעבר לגדר. במגפי הגומי השחורים בוסס בבוץ ובגללי הפרות, כשהוא מחזיק קנקני אמייל לבנים בידיו. זנחתי את הקלאס והלכתי להתבונן בו, מועך ומעסה בידיו החזקות והשחומות את עטיני הפרות הוורודים–נקודים.
מלאכי סיים את מלאכתו והלך, אבל רוחל'ה עדיין לא גמרה לאכול את הבננות. חזרתי לדלג בין משבצות הקלאס.
איש לא היה בבית. אמא הלכה לערוך קניות, ואבא ישב בבית הקפה "הציפור הכחולה", כמדי יום שלישי בשבוע. שם נהג לשתות קפה שחור ולשחק ברידג'. לפעמים היינו מצטרפות אליו, אמי ואני. אבל אבא היה נמלט להסתגר עם חבריו למשחק בחדר קטן שמאחורי רחבת הריקודים והבימה הקטנה שעליה ניצב פסנתר כנף, ואילו אמא ואני היינו יושבות בחוץ על הדשא, מְסיבות אל שולחן עגול, מכוסה במפה לבנה מעומלנת, מלקקות גלידה שהוגשה בגביע כסף שאגלי לחלוחית תלויים לו בשוליו, ומתבוננות בחיילים האנגלים, ששיחקו טניס במגרש שמעבר לדשא. כשהייתי גומרת את הגלידה, הייתי הולכת לעמוד ליד הגדר הגבוהה שהקיפה את מגרש הטניס. לבושים במכנסיים לבנים קצרים ובחולצות לבנות, היו החיילים הבריטים מתרוצצים במגרש המגודר, מנופפים במחבטים שלהם, זריזים והדורים ובריטים כל– כך. לא שנאתי אותם, למרות שהיו מטילים על המושבה עוצר מפעם לפעם, ובאים ועורכים חיפושים בבתים. לפעמים נתמזל מזלי וכדור היה מתגלגל לעברי. או אז הייתי זוכה לגעת בחספוס הלבוד–לבן ולהגיש כדור לאחד הגברים הנאים האלה.
אבל עכשיו התבוננתי בניצת ההדר הגוועת וחשבתי על הדברים שאמר לי אבא אתמול.
"בשנה הבאה," אמר, "יהיה לנו הרבה דבש."
פרנסת הורי הייתה על הדבש, והם היו תלויים בפריחה, שמִצופהּ מייצרות הדבורים את מקור פרנסתנו. שנתיים קודם לכן, באביב, בעת פריחת ההדרים, פקד שרב כבד וממושך את השפלה וייבש את פרחי ההדר. בגלל אותו שרב היה יבול הדבש דל מאוד. נוסף על כך, פקדה מגפה קשה את המכוורת, ונחילים רבים נפגעו ומתו.
לפני שנולדתי היו הורי נודדים עם הכוורות ברחבי הארץ. הם נדדו בעקבות הפריחה, עולים בגבעות שֵיח' אַבּרֵק ויורדים בעמקים - הכול לפי העונה. אבל מאז נולדתי חדלו מן הנדודים. אבי נואש מן הדבש, ונאלץ למצוא לעצמו פרנסה אחרת. מכיוון שהיה רופא, התחיל סובב בכפרים הערבים הסמוכים למושבה ומרפא את הפלאחים העניים מוכי השחין, הגָּרָב, הגרענת והשחפת ומחלות אחרות. נלווה אליו רופא עיניים, ובעל מכונית הסיעם מכפר לכפר.
אבא טיפל בפלאחים במסירות רבה והם העריצו אותו. הם כינו אותו יַעוּבּ אל–חַכּים אל–אַכּבַּר ושמו יצא לתהילה בכל השרון.
אנשים עניים היו הפלאחים וידם לא השיגה לשלם דמי טיפול.
תמורת הטיפול והתרופות העניקו לאבא מפרי הבוסתנים, המקשאות, גן הירק והלול. וכך היינו משופעים בימות הקיץ באבטיחים, בענבים, בתאנים, בעגבניות, במלפפונים, בחצילים ובפלפלים. ואילו בימות החורף היינו מקבלים זיתים כבושים וביצים ומדי פעם היה האמיד בתושבי הכפר מעניק לאבא תרנגולת או יונה.
עם בוא האביב פרחו שיפולי הגבעות ומדי שובו היה אבא מביא עמו פרחי בר נהדרים כדי לשמח את לבי. לעתים היה קושר זר פרחים לראשי והייתי יוצאת לפניו במחול.
כשהייתי תינוקת היו הורי לוקחים אותי עמם למכוורת ובשעה שעסקו בעבודתם הייתי מתרוצצת במרחק מה מן הכוורות, בשדה בין הפרחים, רודפת אחרי פרפרים הדורי צבעים, לטאות ומיני רמשׂים. לעתים שרתי אל הציפורים שרחצו בחול בצל שדרת האַקַציות הצהובה שעל גבול הפרדס. כיום תמים הייתי משחקת לבדי בשדה ולעת ערב היה אבי נושא אותי על זרועותיו, ישנה, הביתה. אבא ידע שהפרחים והפרפרים משמחים את לבי, ומכיוון שלא ידע לצוד פרפרים, הסתפק בפרחים, וכך היה ביתנו תמיד מלא בפרחים ובדבש.
רוח השרב החמה נשבה בענפי תפוח–הזהב והניצה הלבנבנה נשרה בשקט אל גומות העפר התחוחות. שמעתי את אמא של רוחל'ה מתחננת: "תאכלי עוד בננה אחת, רוחל'ה, רק עוד אחת, מיידאלע."
רוחל'ה הייתה ילדה צנומה, גפרור ממש, שמיאנה לאכול, ואמהּ הייתה מודאגת. היא הייתה חברתי הטובה ביותר בימים ההם. את כל הסודות סיפרתי לה, אפילו את הסוד על אליהו. כן, אפילו את הסוד על אליהו הנביא סיפרתי לה, למרות שהבטחתי לו שלא אגלה אותו לאיש. איך יכולתי להתאפק? סוד כזה? סוד שבער בי יום וליל? לאבא ולאמא לא גיליתי, אבל אחרי שרוחל'ה נשבעה לי בחיי ההורים שלה, סיפרתי לה את כל הסיפור. בגלל זה לא שכחתי אף פעם לומר את "קריאת שמע" על המיטה, כי פחדתי שאליהו יבוא בלילה להעניש אותי, ואבא אמר לי תמיד ששום רע לא יכול לקרות לי אם אקפיד לומר כל ערב לפני השינה את "קריאת שמע" על המיטה.
פתאום שמעתי קול דובר בחצרנו. הלכתי בכיוון הקול, ואז ראיתי איש זר עומד במרפסת ביתנו. הוא היה ערבי. ידעתי זאת על פי שפמו הדק ועור פניו הכהה. שלושה ילדים קטנים עמדו לידו ואישה לבושת שחורים, שרעלה שחורה, עשויה מלמלה דקה, הסתירה את פניה. מעולם לא ראיתי קודם לכן ערבי לבוש אירופית, או ילדים ערביים נעולים נעלי לכּה שחורות ולבושים בחליפות מלחים כחולות–לבנות, והאישה - גם היא הייתה שונה מכל הנשים שהיו פוקדות את ביתנו, או מכבסות בחצר, או מהלכות ברחוב - סל ביצים על ראשן - וקוראות "בֶּד! בֶּד!". אלה היו לבושות שמלות צבעוניות מפוספסות או רקומות, פניהן היו מקועקעים בכחול שהוא נוטה לסגול, נזמים בחוטם ומחרוזות של מטבעות לצוואריהן, ותמיד תמיד המכנסיים הללו שהיינו תוהים מדוע הם רחבים כל–כך. ואילו אישה זו שעמדה עכשיו בחצרנו, פניה לא נראו ושמלתה השחורה הייתה פשוטת גזרה, נזמים לא היו בחוטמה וגם לא מחרוזות של מטבעות על צווארה.
התבוננתי בהם מרחוק. האיש רמז לי באצבעו שאתקרב. הוא דיבר אלי ערבית תחילה ואחר–כך בלשונות אחרות, ולבסוף הבנתי שהוא שואל: "איפה החכים יעוב?"
שהיתי רגע קל, הזדקפתי מאוד ועניתי בחשיבות: "הרופא נמצא בקפה 'הציפור הכחולה'. הוא שותה קפה של חמש."
לא היה לי ספק קל שבקלים שהאיש הזה הוא נכבד ועשיר.
חשבתי כי בוודאי בא אל אבא ממצרים, וכמו הדוד אֶרווין, שנלחם במדבר המערבי, נסע גם הוא מקנטרה ברכבת ובא לבקש בעצת אבי. אחר–כך חשבתי שאולי הוא שר בממשלה, ואולי בנו של מלך, נסיך מארץ הפירמידות, או מארץ החרמונים או מארץ הדקלים. גאווה רבה נמלאתי על שהייתי הבת של אבי.
אמרתי לאיש: "אני הולכת לקרוא לרופא הגדול."
האיש לא ענה. הוא חייך אלי בחושפו טור שיניים לבנות, וגם זה היה מראה נדיר. שיניהם של הפלאחים היו מקולקלות ושחורות על פי הרוב. "נסיך," חשבתי בלבי.
ידעתי בביטחון שהאורח הזה חשוב אפילו מאליהו, אף על פי שהוא לא יביא גאולה לעולם, ואף על פי שלא פתחו למענו את הדלת בליל הסדר וציפו לו שיבוא, ואף על פי שלא שמרו למענו כוס יין גדולה על הארון.
היום שפגשתי בו את אליהו הנביא לא היה רחוק. זה אירע למחרת ליל הסדר, הסדר הראשון שהורשיתי להישאר בו עד הסוף.
בתום הסדר שמתי לב שאבי מניח כוס גדולה מלאה יין על הארון.
שאלתי לתומי: "למה אתה לא שותה את היין הזה, אבא?"
"זאת כוס היין בשביל אליהו הנביא," השיב אבי.
"זה שפתחנו לו קודם את הדלת והוא לא בא?" שאלתי.
"כן, בשבילו. הוא יבוא. ללא ספק יבוא. אם לא היום, אז מחר יבוא, ואם לא מחר אז מחרתיים. הוא יבוא והוא יביא לנו גאולה."
כשהתעוררתי ממחרת הסדר, כבר לא היה אבא בבית. מכיוון שאיחרתי לעלות על משכבי בליל אמש, לא לקח אותי אבא עמו לבית הכנסת כהרגלו. יצאתי לשחק בחוץ. מתחת לעץ הזית ישב איש זר בכיסא נוח. שכנינו לחצר מעולם לא הוציאו כיסאות נוח אל החצר, ואת האיש שהיה לבוש בחליפה שחורה לא ראיתי מעודי.
עמדתי מרחוק והתבוננתי בו. האיש נמנם. הצל שהטיל עץ הזית היה דל מאוד בשעה זו ופני האיש היו גלויות לאור השמש. היה לו זקן שחור עבות, ומגבעתו השחורה רחבת–התיתורה הייתה מוסטת לאחור. ניגשתי אל האיש ודחפתי אותו בזרועו. האיש הקיץ בבהלה, הסיט את מגבעתו קדימה, משום מה, והסתכל בי. הוא חייך. היה לו חיוך טוב.
"מי אתה?" שאלתי בסקרנות.
"אני אליהו," ענה.
"אליהו?" אמרתי בהשתוממות, "אוי, כמה חבל שאבא לא בבית... למה לא באת אתמול? חיכינו לך. אין דבר, חכה רגע. אל תלך מפה."
מיד רצתי פנימה, לקחתי כיסא, עליתי עליו והורדתי בזהירות את כוס היין הגדולה מן הארון. יצאתי אל החצר, הולכת לאט ובזהירות, מחזיקה לפני את כוס היין. הגשתי אותה לאיש הזר ואמרתי לו: "זה בשבילך, אליהו. אבא שמר את הכוס במיוחד בשבילך. הוא חיכה לך אתמול והצטער מאוד שלא באת. למה לא באת?"
האיש לקח את הכוס מידי, רחרח את היין וגם גמע כמה גמיעות.
אחר–כך הושיט לי את הכוס ואמר: "שימי את הכוס במקומה ואל תספרי לאף אחד שפגשת את אליהו. זה סוד כמוס. אפילו לאבא שלך אסור לך לספר זאת."
"אבא אמר שתביא לנו גאולה," אמרתי לו.
"עוד לא הגיע הזמן," אמר, "ותזכרי, סוד כמוס."
פתאום יצא השכן וקרא: "אליהו! אליהו!"
אליהו קם ונכנס אל בית השכן. לא הבנתי מדוע עלי לשמור את דבר ביקורו של אליהו בסוד, וממש נעלבתי שאליהו בא לבקר דווקא אצל השכן.
אבי לא שם לב שמן הכוס שעל הארון נגרע קצת יין. כשהוא שתה אותו בצהריים הרגשתי חוסר שקט וחרדה, אבל לא אמרתי דבר.
זמן–מה אכן שמרתי את הסוד, אבל יום אחד לא יכולתי עוד להתאפק וגיליתי אותו לרוחל'ה. אבל רוחל'ה לא האמינה לי.
בינתיים הגעתי לבית הקפה "הציפור הכחולה" והייתי אחוזת התרגשות ומבולבלת. חשבתי שהנה לפני זמן לא רב פגשתי את אליהו הנביא ועכשיו פתאום הופיע בחצר שלנו נסיך, או אולי אפילו מלך. תפסתי בשרוולו של אבא שהיה בעיצומו של משחק ברידג' ואמרתי לו: "בוא מהר הביתה," וגימגמתי דברים לא ברורים על ביקורו החשוב של בן המלך המצרי, הסורי, הפרסי, שושן הבירה, שחרזדה ברעלה שחורה, נסיכים קטנים בחליפות מלחים...
אבי לא הבין מה אני אומרת ואני נדהמתי למראה ארשת אי– שביעות הרצון שהתפשטה על פניו ועל הרוגז שבו דחף את כיסאו במקומו.
הוא אמר: "את יודעת יפה שאיני מקבל חולים בימי שלישי אחר הצהריים."
"אבל אבא," צעקתי, "נסיך בא!"
אבי הסתכל בי באי–הבנה, לקח את ידי בידו וביחד יצאנו את בית הקפה. כל הדרך מלמלתי דברים חסרי–שחר בהתרגשות גדולה: "ארץ החרמונים המושלגים... יותר חשוב מאליהו... בן הסולטן... הם באים אליך מכל קצות תבל..."
כשהגענו הביתה בירך אבי את האנשים והסתגר אתם בחדר הטיפולים שעה ארוכה. ארבתי ליד הדלת, אבל קולותיהם הגיעו אלי עמומים, כמו קרני השמש מבעד לערפל, עם שחר, בחורף.
אחר–כך פתח אבי את הדלת והאורחים הלכו להם.
תפסתי בידו של אבי ושאלתי בבהילות: "מי הם? מאיפה באו?"
אבי הביט בי בתימהון.
"ערבים מיפו," ענה.
יכולתי לשמוע את ניצת ההדר נושרת אל האדמה ולהריח את השרב של מחר. התבוננתי באבי בעצב, וחמלתי עליו בלבי חמלה גדולה.

קלרה, את פויה!
א
בבוקר חג שמחת תורה התעוררתי בשעה מוקדמת. זמן מה שכבתי על המיטה באפלולית הנעימה שהטילו בחדר הווילונות הכבדים והכהים, האזנתי לקולות שבאו מבחוץ וניסיתי לנחש אם אבא כבר יצא לבית הכנסת. כשאיבדתי את העניין בקולות ובניחושים הלכתי בלאט אל חדר הורי לראות אולי אמא כבר ערה. אבל החדר היה שקט וריק. קפצתי על המיטה הגדולה הסתורה ומיששתי את הסדינים. הסדינים היו קרים. חשבתי שאבא הלך לבית הכנסת בלעדי בחג האהוב עלי ביותר, וכעסתי ושאלתי את עצמי איפה אמא. בגדי הלילה היו מוטלים על המיטה ללא סדר, שלא כהרגלה של אמא, וריח אנשים ישֵנים עלה מן הכרים.
בעד חלון המטבח בא אורו של יום מלא וזורח. על השולחן לא היה זכר לארוחת הבוקר, והתרמוס שהייתה אמא ממלאה קפה שחור בערבי שבתות וחגים היה מלא על גדותיו. כל זה היה חסר היגיון. הלוא אם הלכו אבא ואמא לבית הכנסת, מדוע זה לא שתו קפה קודם לכן. ואיך זה הלכו בלעדי, ובחג האהוב עלי ביותר? חזרתי אל חדר המיטות לראות אולי שבו בינתיים, אולי לא היה זה אלא חלום רע, אבל לא היה להם זכר. קרסתי על הרצפה ופרצתי בבכי. פתאום עלה בדעתי שדלת חדר האורחים סגורה שלא כרגיל. אולי הם מתחבאים שם מפני, חשבתי. פתחתי את הדלת בזהירות ויכולתי - למרות התריסים המוגפים - להבחין בגוש נטול צורה, שרוע על הספה שבפינה. קרבתי וראיתי את סבתי ישנה על גבה, כשזרועותיה פשוטות מעל ראשה. פיה היה פעור מעט וצפצופים דקים וגבוהים נפלטו ממנו.
סבתי הייתה אישה נוחה לרגוז והחלטתי לא להעירה.
השכבתי את עצמי במיטת הורי הגדולה ושאפתי אל תוכי את ריח סדיניהם, שהיו ממועכים ומקומטים. חיבקתי בכוח את בגד הלילה של אבי ושרתי לי חרש את השיר שהייתה אמי שרה לי מדי ערב: "שני מלאכים צחורי כנף למראשותייך; שניים לימינך ניצבים; שניים למרגלותייך; שניים על שמאלך מתפללים לשלומך. מלאכים נחמדים שומרים את שנתך..."
סבתא קמה משנתה פרועת שֵֹער. שערה, שנשאר זהוב למרות שבעים שנותיה, גלש בתלתלים מדובללים על כתפיה הדקות השקועות. עיניה היו דלוקות ופניה מקומטים. עלה בדעתי שמפלצת הנחשים, שהרג הגיבור שהתחתן עם בת המלך, קמה לתחייה. אבל סבתי חייכה אלי בפייסנות בחניכיים ורודים, ובפעם הראשונה ראיתיה ללא שיניים.
"איפה אבא ואמא?" צעקתי לעומתה פתאום.
"מוּקילַיין," אמרה, "אבא לקח את אמא לבית חולים באמצע הלילה. היא קיבלה צירים."
לא היה לי מושג על מה היא מדברת. "מה זה צירים?" צרחתי.
חשבתי שאמי שרויה בסכנה גדולה והתחלתי לבכות.
"שקט," אמרה סבתא, "מוּקי תהיה היום ילדה טובה ולא תרגיז את סבתא, ואז אולי תקבל אח או אחות במתנה."
"שום אח," צעקתי, "אני הזמנתי אחות. רק אחות."
זכרתי איך תלתה אמי כבסים בחצר יום אחד. זה היה לפני זמן רב. אחת השכנות שעשתה בחצר גם היא, פנתה אליה ואמרה:
"מה פתאום את מכבסת חיתולים? את רוצה למכור אותם? יש לי חברה שילדה בדיוק ואין לה כסף, היא תשמח לקנות מיד שנייה."
אמי צחקה ואמרה: "לא, אני לא רוצה למכור. אני מתכוננת."
שאלתי את אמי מה זה חיתולים והיא הסבירה לי.
אז התקנתי גם אני חיתולים לבובה קלרה, שישנה בחוץ בארגז של החתולים. קלרה הייתה בובה ישנה ומזוהמת ואני קיוויתי שהנה עכשיו תביא אמי הביתה בובה חדשה לגמרי, בעלת עיני תכלת וצמות של זהב, כמו שהיו לסבתא כשלא הייתה זועפת.
אחרי זמן מה אמרה לי אמי: "מוּקי, בואי תראי משהו."
קרבתי אליה והיא הניחה את ידי על כרסה התפוחה מעט. ידי נחה על הבטן הרכה, והיא עלתה וירדה בקצב נשימתה של אמא.
לפתע חשתי תנועה עזה וחפוזה. נרתעתי בבהלה ואמי צחקה.
"זה התינוק החדש," אמרה, "הוא מרביץ לי שם בפנים."
"הבובה," אמרתי וריחמתי עליה.
חשבתי שזה לא נעים כשיש בבטן בובה מרביצה. שאלתי אותה אם כל התינוקות כאלה רעים ופראיים. חשבתי שאם התינוקת תהיה רעה מאוד אולי יהיה כדאי שנזרוק אותה.
"נכון שהתינוקת תהיה יותר יפה מקלרה?" שאלתי, ואמי הבטיחה לי שאמנם כן יהיה.
לעתים קרובות הייתי באה ומניחה את כפי על כרסה ומרגישה את תנועותיה של התינוקת.
עכשיו היה חג, הורי נעלמו ואני הפסדתי את כל התענוגות של שמחת תורה - את הסוכריות שהיו מחלקים בבית הכנסת, את נשיקתו של חברי אורי ואת הריקודים עם ספרי התורה. הדגל היפה, שבמרכזו היה חלון שנפתח ונסגר, היה מוטל על השידה כאבן שאין לה הופכין.
את ארוחת הצהריים אכלתי עם סבתא בסוכה שהרוחות נשבו בה כל ימי החג, והתיקו ממקומם את נחשי הנייר הצבעוניים שהתקין אבא. כתמי בוץ נתקבצו בשולי הסדינים שנמתחו בין הכלונסאות וענפי האיקליפטוס הריחניים ששימשו סכך יבשו.
כשמעכתי בידי עלה שנשר, השמיע קול פצפוץ פחוס. השמים היו מעוננים ושרב מעיק רבץ בחללה של הסוכה. סבתא הלינה על החום ואמרה: "כמו שאני מכירה את אבא שלך, מוקי, הוא יעשה את כל הדרך חזרה הביתה ברגל וזה אחרי שלא ישן כל הלילה וכשיש כזה חמסין. זה כמעט שבעה קילומטר."
מי הגשמים קילקלו את הציורים שצייר אבי לכבוד החג.
צבעיהם נמסו והצורות ניטשטשו ונתעוותו. עכשיו צחקו לעומתי בפראות ואני נמלאתי פחד בהתבונני בהם. מרחוק הגיע אלי ריח לביבות תפוחי אדמה שטיגנה השכנה, וארוחתה של סבתא שוב לא ערבה לחכי.
זיקית קטנה, אפרפרה, טיילה בסבך ענפי האיקליפטוס. עקבתי אחריה בעניין. סבתא שרה את "שיר המעלות" והזיקית נאחזה בעלים הפריכים בזהירות. לפתע נפלה הזיקית על ראש סבתי.
היא לא הבינה מה קורה וצרחה: "גוואלד! גוואלד!" אחר–כך התחילה מתרוצצת הנה והנה מתוך טירוף כשהיא סופקת כפיה.
אבל הזיקית נאחזה בשערותיה בכל כוחה, ואני עמדתי וצחקתי לעומתה צחוק פרוע. כשגמרתי בנפשי להיחלץ לעזרתה, ראיתי את אבי מרחוק, בפתח החצר. רצתי לעברו כשאני צועקת בצהלה:
"זיקית על הראש של סבתא! זיקית על הראש של סבתא!"
אבי לא הבין. הוא תפס אותי והרימני אל על.
"יש לך אח, מוקיליין," אמר.