ירח פרסי

הקדמה

בינגו הכלב מתווה לי את הדרך, ועולה על תלולית במדשאת מתנ"ס רוזין ברמת אביב ג'. אני אוחז ברצועה הקשורה לצווארו, מדדה רגל אחר רגל, נזהר שלא ליפול ארצה, מפאת חולשת גפיים תחתונות שניזוקו מפריצת דיסק.

בינגו הוא כלבלב שחור ומתולתל, שעניבה לבנה מעטרת את חזהו, מין פקעת צמר קטנה וחיונית, שלרוב נראה יפה ונקי. אני מקפיד לרחצו מדי חודש במצוות הווטרינר שלנו, ד"ר ישראלי. חזותו כעין שדון קטן, וזאת משום שפעת הפרווה השחורה שעל גופו. הוא מתעב מספריים, ואינו מתיר לי בנקל לגזוז את שיער ראשו מעל עיניו, ולפיכך גם עיניו לעיתים מכוסות. פעוטות מצביעים עליו ואומרים להוריהם: הנה האו־האו בלי עיניים. אספנו אותו מאישה צעירה שהצהירה כי הוא פודל גזעי, אך לא הראתה לנו תעודת יוחסין. נראה לי כי הוא תערובת כלשהי של פודל וטרייר. אך לשאלה הנשאלת מאיזה גזע הוא אני משיב שהוא כלב מים פורטוגזי, כמו הכלב של הנשיא אובמה. הוא באמת דומה לו מאד. כך אני מנסה לרומם את מעמדו של בינגו, ביש המזל.

בינגו תמיד אצה לו דרכו לרחרח חיש מהר אחורי כלבים וכלבות, והיינו הך מה גודלם, מינם וגזעם. נראה כי הוא גם עורך מחקר בלתי נלאה באתרי הטלות מימיהם, נחפז ממקום למקום לרחרח אתר אחר אתר, וזאת על מנת להטיל עליהם את מימיו שלו, ללמדך כי משתין הוא מי שמשתין אחרון. מניין לו כל כך הרבה פיפי להטיל, אני תוהה, אך הוא מתיז את מימיו ללא ליאות, פעמים רבות בכל טיול. חביבים עליו במיוחד שני שלטים קטנים שנקבעו בגובה פניו. האחד מורה "נא לשמור על הניקיון", והשני "אין כניסה לכלבים". על שניהם הוא משתין בחדווה.

חרף היותו כלבלב קטן, הוא המוביל. הוא מתווה את מסלול ההליכה. כאשר אני מושכו לנתיב אשר דעתו אינה נוחה ממנו, הוא ניצב על מקומו, לוטש בי מבט מתרה או משתרע על הארץ, מגלגל אלי את עיניו שאבין את המשגה הנורא. כאשר אני יורד לסוף דעתו, אזי אנו רשאים להמשיך בדרכנו, הפעם בכיוון הנכון. הוא גם מכתיב את קצב ההליכה, ואם נדרשת זריזות כלשהי שאיני עומד בה, אזי ניתן לראות כיצד נמתחת הרצועה שבה הוא קשור עד כדי סכנת פרימה, ואני נוטה לאחור על מנת להאט את קצב ההליכה או רוכן קדימה ונגרר מאחוריו, נזהר שלא להיכשל ברגליי.

איש בא בימים אשר הביט בי נשרך אחריו מאחור העיר לי בחומרה כי נראה שהכלב מוביל אותי לטיול ולא אני אותו. מאידך גיסא, אישה אחרת שראתה אותי מאיץ בו לנוע, לאחר שהשתהה יתר על המידה בחקירותיו, גערה בי על כי איני מעניק לו די חופש רחרוח וקצב הליכה. "זה הטיול שלו", היא פסקה.

התחדדה בי ההכרה כי רבים נוטים לפרש מראה עיניים על פי תבניות מקובעות, כגון אשר קניתי פעם בשוק הכרמל פירות וירקות, וכאשר שלשל המוכר לידי את מטבעות העודף, ובעודי בוהה בהם, הבזיק פתאום במוחי רעיון שהיה בו כדי לפתור בעיה שהתלבטתי בה. כאשר ראני הרוכל מתעמק כביכול במטבעותיו, החל ללמדני כיצד חישב אותם, הואיל ונראה לו כי אני מתקשה בכך. אני, כהרגלי, לא מחיתי ולא ניסיתי להעמידו על טעותו. הרכנתי את ראשי, תחבתי את המטבעות לכיסי ופניתי ללכת. אגב, זו לא הייתה פעם ראשונה שתסריט מעין זה התרחש, אמנם במעמדים אחרים. אני מעולם לא מחיתי על תובנות של אחרים.

אלא שהאמת היא, שאחת היא לי לטייל במסלול כזה או אחר, או בקצב כזה או אחר, שהרי דעתי בעת הטיולים עמו נתונה לאירועים אחרים לחלוטין. וליתר דיוק, מה שדעתי נתונה לה בעת טיוליי עם הכלב בינגו, הינה מסכת חיי הסהרוריים, ניסיון חוזר ונשנה להשיג את שאירע בכל אחד מהמקרים המצערים שבהם נטה מסלול חיי לדרכים עקלקלות. ואם במשעול חיי הגיעו לידי אוצרות חשובים ומשמעותיים, חלקם נשמטו ממני והיטו את חיי ואת חיי בני ביתי לכיוונים אחרים, בנסיבות שאותן התוו קולות עלומים. הואיל ועתותיי היו בידיי להרהר על דא ועל הא, תוך כדי טיולים בסגנון כזה או אחר עם הכלב בינגו, דשתי והפכתי בנסיבות האירועים, ולא נבט, לא צמח ולא לבלב במוחי מענה הגיוני ומושכל, מאין באו ומדוע היטיתי אוזניי לאותם קולות שכיוונו את צעדיי והנחו אותי ללכת בדרך חתחתים. ואז צפו עלו בדעתי סיפורים שסיפר אבי לנו, ילדיו, על קורותיו הוא ועל קורות אביו, כלומר סבי, שנטוו בסימנים מנחים שנשלחו אליהם ללא ספק מישויות עלומות הצופות בנו, שאין להקל בהן ראש, והוא גם גולל את סיפורי האוצרות ששבו את דמיוני, המטמון שמצא הוא, ומטמונים גדולים נוספים שהחמיץ, וגם את סיפור האוצר הענק של סבי. סבי בכלל עלה על כולנו בפרשת האוצר שלו.

ולא ידובר באוצרות ומטמונים בלבד. אחדים מאותם אירועים שבו ואירעו לנו, איש בדורו, הזדמנויות ששבו ונשנו, והתחרו באלה של הדור הקודם. והכול נשזר במארג של מאוויים ואכזבות, אמונה ותמימות, ערגונות וחלומות, כמיהות ומציאות, צער ורוממות רוח, חיים ומוות. וכל אלה אירעו על קרקע מציאות אמיתית שלוותה תמיד בסימנים ורמזים, שאנו, בני הדור הצעיר, הקלנו בהם ראש. ואם רבים מפללים לטיפת מזל, גם זה נגה אלינו פעם אחר פעם באור יקרות, אך לעתים חמק ונגוז. לא תמיד השכלנו לחפון אותו בכפנו, לאחוז בו היטב ולאמצנו אל ליבנו. דברים רבים השתבשו ונותרו חידות בלתי פתורות. לא הכול ניתן לביאור מניח את הדעת. נראה בעליל כי אצלנו במשפחה, במהלך שלושה דורות, הזדמנויות יקרות מפז שעלו, הסתיימו חלקן בדרך חתחתים. בני המשפחה סברו כי מי שבחש בקדירה היה לבטח לא אחר מאשר אהרימן השטן, יימח שמו וזכרו. וגם עין הרע המרושע לא טמן ידו בצלחת, לעניות דעתה הנחרצת של אמי. ואף כי אינני בן דורם, אולי בכל זאת אלה היו הם שבחשו במוחי בצמתים חשובים בחיי.

בעודי מהרהר, בוהה ומדדה פה ושם בעקבות בינגו, עבר ביעף מעל ראשי עורב שחור וטפח בטפריו על ראשי, במין פריעת תלתל ידידותית. מי אמר שעורבים הם רעים. אני דווקא אוהב אותם. והם גם אינם נוטרים טינה לבינגו, אף שהוא קופץ מדי פעם לטרוף אותם.

אלא שאיני אוהב את הדברים שאמר יששכר, שמהדהדים באוזני ברבים מטיוליי: "ארור, רמאי, שודד, נוכל, אין מה לחלק. גנב, רמאי, נוכל, שודד. אין מה לחלק. אני אבוא לרמת אביב, לשכנים שלך. אתה לא תעבוד, מנוול, אתה לא תעבוד. אתה לא יודע עם מי יש לך עסק. עם אבא ואימא. אתה מרמה. אתה הרגת את אימא. אתה שיגעת אותה. הרגת את אימא. רצחת אותה".

למה נרבה להג בהקדמה ארוכה. עוד נשוב לדבר בבינגו הכלב, ביששכר, ברמת אביב ג' ובסיפורי האישי, אך חובה קדושה היא לי להקדים ולספר תחילה את עלילות אבותיי, ועלילותיו של זה אשר סיפר לנו אותן, הלוא הוא אבי נורולה חכימי.

פרק א' — גולפאיגאן, אירן

"בך בך, יהודייה בך", אמר אבי באחד מערבי הסיפורים שלו, הצטחק ונהנה בעליל מזיכרון נעורים רחוק. עיניו נצצו והוא הביט נכחו כרואה את הדברים ממש בעת התרחשותם. עלה בזיכרונו סוסו האציל ג'אסם דוהר כסופה, והוא אץ אחריו, מדביקו, מטפס על גבו וממשיך בדהרה, לעיניהם המשתאות של יושבי בית הקפה הקטן בעיירה גולפאיגאן שבאירן, שיושביו היטיבו עיניהם במחזה הבלתי שגרתי, שבו יהודי צעיר מבצע פעלול אתלטי מרהיב, ואמרו זה לזה בתורכית "ראה ראה, את היהודי ראה".

מכל מאורעות חייו באירן, בחר אבי באירוע זה להציג רגע של נחת, שאמנם קצר היה, חלף ועבר ביעף, אך נחרת עמוק בזיכרונו כהישג נעורים מהמעלה הראשונה. אני, אישית, פקפקתי במקצת במיומנות לוליינית שכזאת, ונדמה לי כי במרוצת השנים הלך המעשה והשתבח בעיניו, בהוסיפו נופך של הגזמה. אפשר שהסוס דהר, אך לא כסופה. אולי שעט בנינוחות זחיחה. אך אני בלמתי את פי. לא שהקלתי ראש באירועים שחווה הוא וחוו בני ביתו הקרובים והרחוקים, שהיו בלתי שגרתיים בעליל. אם נשווה חוויה זו לעומת מאורעות אחרים, כגון היחלצותו מפגעי סופת שלגים במורדות הרי אלבורז, מסעותיו הרי הסכנה במרחבי איראן רוחשי השודדים עם שיירות הגמלים שהוביל, ואם נוסיף לכל אלה אירועים שהטביעו חותם עמוק בלב בני משפחתו, כגון שיסוף גרונו של חמיו בידי שודדי דרכים שהטילוהו לבור מים עזוב, או מארב ורצח בן משפחה קרוב, או אובדן בתו בת הארבע שחוותה מפגש עם מלאך המוות ומתה מוות מסתורי, או רצח גיסו, או אפילו מטר היריות שספג אביו מידי שודד דרכים, או האיסור שהטילו עליו ועל אביו לעסוק בריפוי חולים, פרנסתם היחידה, ועוד חולות רעות מסוגים אלה, נראה לי שכף הדין נוטה כי נאשר בהסכמה אילמת את הקורטוב הממותק שאימץ אל ליבו. ומכל המאורעות שהעליתי בחטף, שאינם אלא מעט מזעיר מהחותמות שהטביעו החיים באירן על בני ביתו, בל נשכח את מאורע אוצר הזהב. כן, זה היה אוצר שהכמיר את ליבנו, אנו בני הדור השני והשלישי, ויותר מכל את ליבו של בן דודי נחמיה, שהרבה להזותו בדמיונו. ולאמיתו של דבר, לא אוצר בודד היה כאן אלא שני אוצרות, והשני היה חלומי מאין כמוהו.

אבי, נורולה חכימי, שיש להגות את שמו המלא במלרע, ואת שמו הפרטי ללא הדגשת הלמ"ד, שלא כדרך הדגשת הלמ"ד הנהוגה אצל הערבים, זאת כיוון שהאירנים מבטאים למ"ד רכה, ובכן, אבי היה מספר סיפורים נפלא. הוא ידע את מלאכת הסיפור. אף שחשדתי בו בעניין ניתורו על גבי הסוס בעת מרוצתו, הוא לא היה מן הגוזמאים. אף שנחשב בין מספרי הסיפורים הטובים, ואפילו מן המשובחים שבהם, לא נטה בסיפוריו לגוזמאות, אף שלעניות דעתי הפרטית, סיפורים שאינם נושאים חותם אישי, אין פסול שיתובלו במידה מסוימת של גוזמא. אך אני מי אני ומה אני, אילם למחצה ולשיעורין שאומר לו כיצד לספר. היטב אני זוכר, שבשעת הסיפור השבועית, לאחר שהיה מושך אליו כרית ומתרווח עליה בישיבה מזרחית נוחה, היה פוצה פיו לספר, ובני משפחתי ואני, ילד עול ימים, היינו תולים בו עינינו, מרותקים למוצא פיו. אהבתי להשיט את עיניי על מצחו הרחב, שערו השחור, המבריק והארוך, המשוך לאחור, שפמו העבות ושכמו הרחב. הוא גם היה גבר חסון, גבה קומה ונאה, נאה יותר מרוב הגברים שראיתי, אפילו יותר מאחיו הגדול שוכיה.

עוד בטרם היה פוצח בסיפור, היה פיו ממצמץ קלות, כנהנה ממתיקותה הצפויה של המעשייה, סוחט במעמקי פיו מין ממתק ערטילאי, שטיבו יתברר אמנם בסוף הסיפור, אך מתיקותו קיימת ועומדת כבר מראש. ואז היה פוצה את פיו, וחלל הבית היה נמלא בדמויות של גיבורים ללא חת, נסיכים ונסיכות, מלכים ומלאכים, שדים וגם רוחות, האדם הפשוט והאדם הנכלולי, התמים וזומם הרשע, הטוב והרע. לעיתים היה חוזר, לבקשת הקהל, קרי אמי, אחותי ושני אחיי, ולעתים גם דודים ובני דודים, על סיפור שכבר סיפר פעם אחת ואף יותר מפעם אחת.

מכל הסיפורים התענגתי על זה שנקרא בפיו "אחונד'ה זונגולה בפאה", שמשמעותו בפרסית — איש הדת המוסלמי שענד לרגליו פעמונים קטנים.

לא ברור אם אכן היה האיש איש דת מוסלמי, או השים עצמו לכזה, אך הוא היה חובש מצנפת עמאמה לבנה לראשו, עוטה גלימה חומה, נותן את רגליו בנעלי לבד, גיווה, עונד לקרסוליו, אחת לכל קרסול, שרשרת ובה פעמונים קטנים, ובהולכו בקוממיות, בנחת, מביתו אל בית המרחץ, לטבילה השבועית המטהרת, היו פעמוניו מצלצלים דינג־דונג וגם דונג־דינג, להזהיר מראש את הרמשים המתהלכים על האדמה מפני רמיסתם האפשרית, ועל כן, עם השמע צלילי פעמוניו, אמורים היו לחדול מהליכתם או להזדרז ולרחוק מפני כפות רגליו הדורסניות. ואי לכך היה האחונד, מלא התחשבות ביצורי האל הקטנים, לבל יימחצו תחת משקל גופו הכבד, היה מהלך במתינות ראויה, כך שיהיה סיפק בידם להימלט מבעוד מועד מגורלם המר. וכך היה שולח רגל, מציב אותה נכחו, מוריד אותה לאיטו, דורך על הארץ ואז היה בא תורה של הרגל השנייה לנהוג באותה מתכונת. כך היה חותר הלאה והלאה עד הגיעו לבית המרחץ.

הואיל והסיפור שבה את דמיוני, הפלגתי במחשבות עמוקות, שמן הדין להוקיר את האיש הזה שפעל בקוד מוסרי נעלה כל כך, להגן על היצורים הקטנים האלה, הניתנים לרמיסה, אך הטלתי ספק אם אמנם הרמשים האלה אוזניים להם והם שומעים את צלילי הפעמונים, והם גם מכוונים ליבם לצעדיו של האחונד הנכבד. ועד שאני תוהה ומהרהר במעשיה, כבר נפנה אבי לספר סיפור נוסף.

למחרת היום גברה בי סקרנותי לבחון את נהגם של הרמשים שבחצר הבית. נטלתי בהיחבא כף מתכת וצלחת נחושת, עטיתי על ראשי שמלה צבעונית של אמי, לבל יראוני, ואצתי אל החצר. גהרתי על הארץ ותרתי אחר זוחלים. זיהיתי חיפושית, הקשתי על הצלחת, אך העליתי חרס בידי. גם הנמלים עמדו בסירובם להטות אוזן לאות האזעקה ששיגרתי לעומתם. גם רמשים אחרים שלא זיהיתים סרבו לסטות אל מחוץ לנתיב הליכתם. ניקר במוחי ספק אם אמנם אני משתמש בכלים הנכונים. אפשר, העליתי בראשי סברה, שצליל הפעמונים הקטנים של האחונד ההוא ערב יותר לאוזניהם מאשר צליל נקישת הכף בצלחת, ואולי איתרע מזלי ונתקלתי ברמשים כבדי שמיעה. בין אם כך ובין אם אחרת, פניתי מן החצר בפחי נפש.

פעם אחרת, כאשר התבקש אבי לספר את הסיפור הזה שוב, לא הבלגתי, והעליתי מקצת מן השאלות הללו. אבי הצטחק, ועוד בטרם עלה בידי לשמוע ביאור כלשהו, העלה אחי הגדול לוטפולה צחוק גדול, זינק אלי, הפך אותי אל צדי, וכהרגלו מרח את לחיי ברוק, שאותו הזדרזתי למחות בגב כף ידי. אחי זה, כל אימת שאמרתי דבר מה שמצא חן וחסד מלפניו, היה קופץ ומורח אותי ברוקו, כביכול כנגד עין הרע.

סיפור אחר שאהבתי, אופייני לסיפורים רבים אחרים מן המיתולוגיה הפרסית, היה בו דמות שהעריצו הכול. זה סיפור על רוסטם, שהיה גיבור ללא חת, בנו של מלך פרס זל.

כאשר תכפו צירי הלידה של אשתו של זל, רודבה, שרף זל נוצה שהפקידה בידיו מבעוד מועד הציפור האגדית סימורג, וזו הופיעה מבעד לעננים הכהים וניבאה לו שהוא עומד להיות אב לבן גבוה כברוש וחזק כפיל. האם־המלכה התאוששה במהירות מהלידה בעזרת שיקוי שרקחה הציפור ורפרוף נוצה מנוצותיה על הפצעים.

לילד שנולד קראו רוסתם, שעליו נאמר כי היה גבוה וחזק, וקלה הייתה בעיניו להתעמת כנגד אריה שואג או פיל מסתער. רוסתם, רכוב על סוסו האמיץ כמותו, רחש, חצה מדבר שממה, התעמת עם דרקון רושף אש, הרג שד, ולבסוף הרג דיבס, שד לבן, שלקח בשבי את קיי קאבוס, מלך המלכים. רוסתם חילץ את המלך מידי הדיבס המובס והשיבו לממלכתו.

באחת מהרפתקאות הצייד שלו, נפלה תרדמה על רוסתם והוא איבד את סוסו רחש. במהלך סריקות אחר סוסו הגיע לסמנג'אן, בארץ האויב, והמלך המקומי לקח אותו אליו והבטיח לו למצוא את רחש. שם הוא פגש את תהמינה, בתו היפה של המלך, שהתאהבה בו לאחר ששמעה עליו סיפורי גבורה.

רוסתם נשא בהוד ובהדר את תהמינה לאשה, לשמחת המלך ונתיניו. לפני ששב לפרס, הפקיד בידי אשתו קמיע חתום שענד על זרועו. קמיע זה נועד לצאצא שייוולד. אם תיוולד בת, היא תענוד אותו בשערה, ואם בן ייוולד, יענוד אותו על זרועו, כמו אביו. בתום תשעה חודשים ילדה תהמינה בן, וקראה לו סוהרב. הבן דמה לאביו רוסתם. הוא היה יפה, גבוה וחזק מכפי גילו. כאשר גדל להיות נער, שאל את אמו על אודות אביו, והיא גילתה לו שהוא בנו של רוסתם. עובדה זו המריצה אותו לתור אחר אביו, במטרה להמליך אותו על פרס.

החדשות בדבר כוונותיו של סוהרב הגיעו למלך פרס, והוא תיכן קשר רצחני כנגד שניהם, האב והבן. הוא תכנן למנוע מסוהרב להיפגש ולהכיר את אביו, ומנגד - לשמור את רוסתם בור לגבי זהות בנו, כך שהם ייפגשו פנים אל פנים בקרב, כאויבים. קרב כזה בין אב לבנו, שאיש מהם אינו מכיר את רעהו, ייגמר לדעת המלך במותו של רוסתם בידי בנו. הקשר השטני הזה התממש, וכמו אויבים מושבעים, רוסתם וסוהרב הסתערו זה על זה, בהתאם לתכך שתיכן המלך. במהלך הקרבות ביניהם, חשד סוהרב שייתכן ויריבו הוא אביו, אך כאשר שאל אותו לשמו, רוסתם מילא פיו מים לבל יסגיר את טקטיקות הקרב הנודעות שלו. גם הסובבים הסתירו זאת, במצוות המלך. רק בסוף מפגש הקרב האחרון, כאשר סוהרב קיבל את מכת המוות מאביו רוסתם, הוא אמר לו: "אוי לך, לכשייוודע לאבי שהרגתני, הוא יכה אותך שוק על ירך". רוסתם שאל אותו: "מי אביך?" סוהרב ענה: "רוסתם". רוסתם בדק את הקמיע שעל זרועו של סוהרב ואז עלתה זעקתו השמימה: "אוי לי ואבוי לי, מה עשיתי. הרגתי את בני שלי!"

על פניה של אחותי הגדולה זוהרה, שישבה ליד אבי, נמתחו קווי תוגה ועיניה הפכו עגמומיות. ניכר היה בה כי המוות הטרגי נגע לליבה. עקבתי אחר שמורות עיניה שכבדו ונעצמו אט אט. ליאות מתוקה ננסכה גם בי וכבר עלה באוזניי משק כנפיים חרישי שבסופו נחיתה נוקשה של גוף כבד משקל בחצר הבית. שיערתי שבהשט, בן בקר מכונף, שדואה מארץ לארץ כחץ מקשת, הגיע אליי. אצתי לקראתו ביעף, אחזתי בכנפו, זינקתי מעלה, וכבר נמצאתי רוכב על גבו, נאחז ברעמת עורפו לקראת טיסה לארץ דגסטאן שמעבר להרי החושך, למפגש עם ילדי חצר המלך בהשאה. אלא שבהפנותי את ראשי לאחור הבחנתי באחי הקטן נאור יושב מאחוריי, נאחז במותניי בשתי ידיו.

"מה מעשיך כאן?" שאלתי בתדהמה. "איך הגעת הנה?" לא ידעתי אם לשמוח או לחשוש. מה יהיה אם תיפול עליו שינה, ראשו יצנח, ייפול עליי, ואני אאבד את שיווי משקלי ושנינו ניפול ארצה? עוד אני תוהה וחוכך בדעתי מה לעשות, חשתי שמיכת צמר מעקצצת את לחיי, פקחתי את עיניי וראיתי את אמי רוכנת אלי ומביטה בי בריכוז, מנסה לפענח את חלומי.

סיפורי המיתולוגיה הפרסית, השזורים מלכים ומלכות, חצר מלכות ותככיו, נסיכים ונסיכות, מלאכי שמיים, פרות מעופפות, ציפורים פלאיות, עין הרע הזדונית (שגם התרבות העברית אימצה אותה אליה מהפרסית), אהרימן השטן, מפלצות ושדים, שיקויים, אורז פלאים שניתן להשליכו על היריב והוא בעל תכונות מאבנות, ועוד פלאים מסוגים אלה, נסכו בי רושם שאנו חלק מהעולם המיתולוגי, והננו אצילים נדחים שמקומם הטבעי בחוג הנסיכים והנסיכות. וכן הננו יצורי אנוש שמסתופפים יחדיו עם יצורים עלומים, שנוכחותם ודאית, כגון "עין הרע" ואהרימן השטן, אשר מעורבותם בחיי היום יום שלנו שרירה וקיימת, סמויה או גלויה, אך בלתי ניתנת לערעור. ומי כמוני חווה זאת הלכה למעשה.

אהרימן השטן, ויותר ממנו "עין הרע", היו אימתה של אמי סוראיה, ועל פי דעתה כל אסונות המשפחה וכשליה נגרמו בגינם. ובאשר לסיפורי מעשיות, גם היא לא טמנה ידה בצלחת, אך היא נטתה לספר את קורותיה היא וקורות משפחתה ברגשה, עד כדי השתנקות, ובהמחשתם במחוות ידיים וראש קטנות.

ואם תמהתם מה לי ולחלומות על משחקים עם ילדי חצר המלך? זאת אוכל להבהיר על נקלה: הואיל וקו השיער מעל מצחי החל בקבוצת שיער שנטתה מעלה, ושיוותה לשיערי מראה של כתר מלכות, צהלה אמי ואמרה כי אות היא וסימן שאני נסיך, ואני עוד אהיה מלך, ואולי אפילו שאה.

אחדים מהסיפורים שאבי שב וגולל בהתפעמות רבה נגעו לקורות חייו המסעירים של אביו מולידו, הוא סבי אברהם.

סבי היה גבר גבוה ונאה ומקובל ברחבי מחוז מגוריו כרופא חולים לעילא ולעילא. על אף שיהודי היה, שהרי יהודים היו ידועים אצל המוסלמים כטמאים ואסורים במגע ידיים, הפקידו אלה בידיו את איבריהם הפגומים כדי שיביא להם מזור. את שכר טרחתו לא תבע, אלא קיבל בכסף או בשווה כסף, כידם המשגת, מתכשיטיהם או ממקניהם או מגידולי שדותיהם, כגון חיטה, שעורה, אורז, וממעשי ידי נשותיהם כגון מרמלדות פירות נתונות בצנצנות קטנות. היו שטרחו ותחבו באמתחתו תבשיל שנותר להם, שאותו היה אוכל בהצנע, בהפסקות מנוחה שקבע מתחת לעץ עבות, בגדת פלג מים מפכה וצלול, שממנו היה לוגם גם מים זכים ושוטף את פניו בהם.

סבי לא משך ידיו מרכישה וממכר מטבעות זהב ומטבעות עתיקים, ואלה היו תמיד מצויים באמתחתו לאותם מקרים שבהם היה פוגש לקוחות שעניינם בכך, אך עיסוקו העיקרי היה ריפוי חולים. עיקר התמחותו היה בריפוי עיניים, אם כי עסק גם בריפוי כללי. הוא ירש את רזי הריפוי מאביו, עיסוק שהתגלגל במשפחתו מדור לדור. היה סובב בכפרי האזור ומביא מזור לבני הכפרים הרחוקים, שידם לא הייתה משגת נסיעה למרחק רב וטיפול יקר בעיר רחוקה.

בשלהי שנות הארבעים לחייו, באחד מימי תמוז המהבילים, בשעה שהשמש יקדה והפיחה חום רב, ולא נשבה רוח ולו קלה להפיג מעט את חומה, והשדות קמלו ונצבעו בצהוב כימשון, והאדמה החרבה נחרצה בחריצי חרבה, והנחל הגיר מים דלוחים ורעים, וגם על עצי השיטה טוו ניצים טורפים רוע בעיניים חודרות, כיוון פעמיו סבא אברהם אל אחד מכפרי הסביבה, לביקור רפואי אצל משפחה שאליה הוא נקרא. הסוס היגע הידס לעבר פלג מים בוצי, קפא על עמדו ומיאן להוסיף ללכת. הוא צנף, תחח ברגליו הקדמיות את האדמה, התעטש, היטה ראשו לאחור וביקש לשוב על עקביו. הוא סב לאחור, אך סבא אברהם סובב אותו לנתיבו במשיכות מושכות נמרצות, האיץ בו בלחיצות רגליים לחצות את הפלג, ובפעם זו נעתר הסוס לרוכבו, כאילו כפאו שד. הסוס עבר את שדרת עצי השיטה שליוותה את הפלג ואימץ את רגליו לעלות על גבעה קטנה. מעבר לגבעה, לצד הדרך, צדו עיני סבא אברהם איש רוכב על גב סוס, חציו חבוי מאחורי עץ עבות. חשד קל התגנב לליבו, וליתר בטחון המריץ את סוסו לחמוק. אך ההוא הפנה את סוסו אל מול סוסו של סבא אברהם בדהרה, וכשקרב אליו, הוציא אלה שבראשה גולת אבן, היטה אותה לאחור, ובאבחה חדה היכה לפנים. סבא אברהם ראה את המהלך, ובזריזות ראויה היטה ראשו הצידה ומטה, והאבן שרקה מעל ראשו והחטיאה. הוא האיץ בסוסו לדהור. שח את ראשו מטה עד כי פניו שקעו ברעמת הסוס, ועכוזו התרומם מעלה. האיש, בראותו שטרפו עומד לחמוק מידיו, שלף אקדח, כיוון אל סבא אברהם וירה, ושוב ירה, ושוב ירה. סבא אברהם התעופף באוויר וצנח על בטנו לאדמה. השודד הוסיף לירות עד כלות קליעיו, ואז האיץ את סוסו לדרוס את קורבנו בפרסות הסוס ולהמיתו באלתו. סבא אברהם התרומם מעט בעזרת ידיו ומצא את עצמו לפתע מתפתל מתחת לסוסו של האיש, נאחז ברתמת האוכף שחבקה את בטנו של הסוס, ומיד שלף סכין חדה שהייתה נתונה בחיקו, החדיר אותה אל מתחת לרתמה ומשך בחזקה. תנועת הסוס סייעה לסכין לחתוך את הרצועה ולהתירה. האיש סבור היה כי זו העת להשלים את מלאכתו, פנה לרדת מן הסוס למלאכת שוד, אך ברדתו ראה לתדהמתו כי אוכפו גולש מתחתיו ונופל ארצה. רגע אחד חכך בדעתו מה יעשה ובמשנהו נפנה אל סבא אברהם להפשיט אותו ממטבעות הזהב שבאמתחתו. אך סבא, חרף פציעותיו, אחז בסכינו אל מול פניו של השודד. הלה חש כי לא קלה תהיה מלאכתו. עוד הוא קרב לסבא עם אלתו המונפת להכותו מכת מוות וכבר נשמעו צניפות סוסים וקולות רקיעת רגליים כבדות, וחבורה של רוכבים הגיעה עדיהם. השודד, בראותו את הבאים, אסף את אלתו, נשא רגליו ונס אל ערוץ הנחל שלמרגלותיו, אל תוך מעבה הקנים והסוף, נוטש את קורבנו ואת סוסו מאחור.

בראותם את סבא אברהם, זיהוהו מיד. "זה חכים אברהים", אמר אחד מהם.

"מה שהוא עולל לך!" נדהם שני בסקרו את מראהו של סבא.

סבא ידע כי יש למהר ולחסום את הדם הרב שזב מגופו, וחרף מיחושי התופת שפשו באבריו, נפנה מיד לעסוק בפציעותיו. מיוסר ממכאוביו ניצח על עוברי האורח לסייע בידו במלאכת החבישה. הנחה אותם לנקות את פצעיו במים מנאד המים שהיה תלוי לצד הסוס, לבזוק אבקות, להזליף מרקחות ולחבוש את הפצעים בפדי בד עם עשבי מרפא שהיו באמתחתו. לאחר שנשלמה מלאכת החבישה ולאחר שהשקוהו מים ושבה אליו מעט רוחו, שמו פעמיהם אל כפרו להשיבו לביתו.

עוד בטרם הגיעו לפאתי העיירה כבר נפוצה השמועה על חכים אברהים הפצוע ועל סוסו המדדה לאיטו, ושני ילדים זריזים חשו בריצה להודיע לבני ביתו. סבתא שרה, בנה נורולה ושתי בנותיה חוואר וזיוואר יצאו חרדים לקראתו. כאשר קרב אליהם, נחרדו עוד יותר למראה עיניהם. אב המשפחה יושב רופס על סוסו, ראשו עטוף סביב סביב בתחבושת רחבה ומדממת, חבוש בחזהו, בבטנו ובשתי רגליו, לבוש בבגדיו הקרועים והמגואלים בדם ובוץ, סחרחר מאיבוד דם רב, נאנק וגונח ממיחושי תופת שהסבו לו פציעותיו, ראשו וגופו מתנודדים עם כל פסיעה של הסוס.

בנו הצעיר נורולה רץ לעומתו, אחז בו והוביל את הסוס ורוכבו לביתם. שם הוריד אותו בזהירות הראויה, ובסיוע אחד המצילים נשאוהו אל הבית במעלה המדרגות, השכיבוהו על מיטתו, ונורולה חש לבדוק את מלאכת החבישה שנעשתה. הוא פרם את רצועות הבד המגואלות בדם, ניקה היטב את הפצעים במים, זרה כרכום על הפצעים הפתוחים, חבש אותם ברצועות בד, וקשר היטב סביב סביב.

רעייתו שרה, לא ידעה את נפשה מרוב יגון. כרעה על ברכיה, הליטה פניה בידיה ומיררה בבכי. "חודה, אלוהים, למה זה בא עלינו", ייבבה. "למי הרענו. למה אלוהים מעניש אותנו כך. מי רוצה את רעתנו". ובתוך כך לא שכחה להודות לאנשים הטובים שטיפלו באישה והובילו אותו לביתו. "דאסדון דארד נא־קונה", יישר כוח, אמרה והאיצה בבנותיה להביא להם תה מנחה. אך אלה דחו בנימוס את ההצעה: "חאהש מיקונם", על לא דבר, אין זה הזמן להכנסת אורחים. נבוא, אינשאלה, בזמנים טובים יותר", אמרו וטיפסו על סוסיהם.

"מאת אהרימן יצאה הרעה", חיוותה את דעתה זיוואר הבת. "השטן סבור כי עשיר אבינו יתר על המידה בראותו את סוסו האציל", הוסיפה.

"מ'עין הרע' יצאה הרעה" תיקנה אחותה חוואר, "צ'שמשון קור בשה", שיוכו בסנוורים, הוסיפה.

סבא אברהם שכב על המצע שהניחו תחתיו, מתקשה להתיק את איבריו, וברכיו רוחפות מייסורים. מבעד למיחושיו צפה בבני ביתו טורחים סביבו בזריזות ובאהבה, בנו הצעיר נורולה יודע את מלאכת החבישה והריפוי, והכול עושים ככל שאל ידם להקל על סבלו.

לאחר ששבה מעט רוחו, סקר את פצעיו והודה לאלוהים שהקליעים לא פגעו באיבריו הפנימיים, כך שמלאכת הריפוי לא תהיה ארוכה ומורכבת מדיי. אמנם דם רב זב מראשו, מחזהו ומבטנו, אך אלה היו פצעים שנבעו מצניחתו על גבי הסלע. חש כי נשברו כמה מצלעותיו אך זרועותיו נותרו שלמות, לבד מחבלות הנפילה. הוא ידע כי לא ישוב להילוכו הקודם והתפלל לאלוהים לבל תישקף סכנה לחייו.

שוכב על מיטתו, דווי, ראה באירוע שהתרחש שני סימנים: מחד גיסא הוא נפגע קשות ומום הוטל בו. מאידך גיסא אלוהים שלח אליו את מושיעיו, שלא זו בלבד שהושיעוהו מתוקפו אלא נהגו בו כהלכה ונשאו אותו לביתו. והלוא לאו מילתא זוטרתא היא, לא דבר של מה בכך הוא, שמוסלמים שיעים יצילו ויטפלו ביהודי להחיותו, כי הלוא יהודי הוא, ויהודים טמאים כידוע.

ככל שהעמיק בדבר, התחדדה במוחו הסברה הנושנה כי אירועים אינם מתרחשים בעלמא, סתם כך. לכל דבר סיבה ומסובב. ודאי סימן יש בכך. ממרומים שלחו אליו מסר שעליו לפצחו. אמנם סימנים קלים היו והיו, כגון שהיה עליו לשים ליבו אל כוונת הסוס לשוב על עקבותיו, וסירובו להמשיך בדרכו. גם אל התעטשות הסוס לא נתתי דעתי, הרהר, והלוא סימנים אלה ברורים מאליהם ולא נועדו אלא להזהירו מבעוד מועד על פורענות קרבה. הפך והפך במוחו למצוא חוט מקשר להוליכו אל הבשורה או אל ההתראה. אולם ככל שנבר והעמיק לחפור במוחו, ואף שנודע ברבים כרואה את הנולד, העלה חרס בידו. נבצר ממנו לפענח את החידה. נראה כי השטן אהרימן וחבר מרעיו התדפקו על דלתו, ניסו את מזלם, אך לא יכלו לו הפעם. יש לתת את הדעת, הרהר, אהרימן זה המרושע עוד עלול להכות שוב.

סבא העלה במוחו את מאמר אבותיו "צדקה תציל ממוות". נדר כי לכשיקום על רגליו, יעלה לתורה לברך את ברכת הגומל, אך בינתיים ביקש מבניו לשחוט כבש, כמקובל, ולמסור את איבריו לעניי העיירה. בכל מקרה, גמר אומר למכור את הסוס האציל ולקנות חמור, מאלה הגבוהים והגדולים, שגודלם כגודל סוס. בין כך ובין כך, הרהר, לא אוכל לשוב לאוני משכבר, ופרנסתי מעתה תהיה מצומצמת יותר. על כן אין מנוס מאשר למכור את הסוס ולעבור לחמור, שהוא נוח יותר, נפוץ והולם יותר ליהודי מן השורה, מאשר סוס אציל שאינו מקובל ליהודים.

ואכן מקץ שבועות מספר, כאשר שככו מעט מכאוביו, והיה בכוחו לדדות על רגליו בעזרת מקל הליכה, מכר את סוסו האציל, ותמורת סכום לא גבוה קנה חמור גבוה ואיתן, כגובהו של סוס, שעל פי בדיקת שיניו, מספר שנותיו לא עלה על שלוש, בוגר דיו כדי רכיבה, ואף ניתן כבר להעמיס עליו משא לעת הצורך.

נקפו הימים, ואט אט שב סבא אברהם לעסוק בריפוי חולים, עובר לאיטו מכפר לכפר על חמורו הצעיר ומביא מזור למכאובי אנוש.

עוד ירחים רבים נקפו, וכבר האדמה סיפק היה בידה להחליף את אדרותיה פעמים מספר מצהוב לירוק ומירוק לצהוב, והנה הקיש על דלתו איש צעיר ובפיו בקשה: "אבי מבקש לראות את כבודו. אנו, בני ביתו, איננו יודעים מדוע קשה המשימה בעבורו לשוחח עמך בפרהסיה, אך על דעת המשפחה הוחלט שעליו לבוא עמך בדברים ויהי מה".

"קטונתי. מי אני ומה אני שאביך מהסס לראותני", השיב סבא, "מה הדבר? מי הוא אביך?" הקשה חכים אברהים.

"הנה הוא ייכנס אליך מיד, ואני אמתין לו בחצר הבית, יען כי הוא מבקש לשוחח עמך ביחידות".

לא נותר לסבא אלא לומר בנימוס אופייני "בפארמאיד", בבקשה.

לאיטו קרב אליו מוסלמי בגיל העמידה, מעוטר בזקן אפור, איש ככל האנשים, ניצב שחוח בפני חכים אברהים ושאל: "האם כבודו מזהה אותי?"

סבא התבונן בו, פשפש במוחו, ולא מצא כל רמז לזהותו.

האיש אמר: "באמת אינו זוכר?"

סבא שב ואמר: "במחילה, אינני יודע מי כבודו".

האיש השתהה מעט ואחר כך אמר: "אני האיש שלפני שנים מספר גמרתי אומר לשדוד אותך. ידעתי את דרכי בואך ושובך, עקבתי אחריך ויום אחד לא עמדתי ביצרי ובאתי לכדי החלטה לשדוד את מטבעות הזהב שאני יודע כי אתה נושא באמתחתך. לא כיוונתי לירות בך ולהרגך, אך משום מה, בראותי אותך מתחמק ובורח, גרם לי אהרימן השטן לשלוף בפזיזות את אקדחי ולירות".

האיש נטל אתנחתא קצרה ואחר כך, בהשיחו את ראשו, לעט :"אני מאד מאד מבקש מחילה מכבודו. יודע אני שאת הנעשה אין להשיב, והמעמד הזה קשה מנשוא בעבורי. עוול נורא גרמתי לכבודו מתוך פזיזות דעת. רעייתי ובני ביתי אינם יודעים את שעוללתי לך, ובוודאי גם לבני ביתך. ועתה אלוהים הענישנו בבת חולה, והם אינם משיגים מדוע מסרב אני לקרוא לך לעזרתה. כיתתנו רגלינו אצל מספר רופאים ידועי שם, שלא עלה בידם להשיב את בריאותה, ואשתי פסקה ואמרה: "לך אל חכים אברהים היהודי, שהוא מרפא עיניים מן הטובים ביותר שיש בסביבתנו. לך, קרא אליו שיבוא אלינו. הוא רופא לעילא ולעילא והוא יצליח אינשאללה היכן שכשלו אחרים". ועתה אני עומד לפני כבודו בוש ונכלם ומבקש שתמחל לי, תעלה ותבוא להציל את מאור עיניה של בתנו. אם לא לכבודי אזי לכבוד רעייתי שתולה בך את תקוותה. אנא בוא ורפא את בתנו האחת. ככל אשר יעלה בידך להציל את מאור עיניה, תקבל את שכרך בעין יפה. ואלוהים יהיה עמך".

סבא אברהם לא ידע מה יאמר. מחד גיסא לא אבה לבוא אל ביתו של זה אשר הטיל מום בגופו, גרם לו סבל בל יתואר והשבית אותו ואת פרנסתו למשך שבועות ארוכים, ומאידך גיסא לא מלאו ליבו לדחות איש שמבקש מחילה, ואשתו המייחלת ליד מרפאה, והבת החולה שמבוססת במחלתה עת ארוכה. על כן חקר ושאל בדבר מחלתה של הבת והטיפול בה ולבסוף השיב לו כי למחרת היום יבוא אל ביתו לראות את הבת החולה.

ביום המחרת רכב סבא על חמורו, הפליג אל החולה, ומצא צעירה כחושה, שרועה על דרגש בבית הוריה, פניה צהובות, דואבת וכואבת בשתי עיניה. ארובות עיניה היו מכוסות בצמר גפן, ספוגות במשחה עכורה ומרקחות שהעלו ריח רע. הוא חש לחטא את עיניה בעזרת פיסת בד ומים חמים, מרח מרקחת מרגיעה, שגם תסייע להסיר את שארית סמי המרפא שעדיין דבקו בעורה. אף כי היה מדובר במחלת עיניים קשה לריפוי, הבטיח חכים אברהים לבת ולהוריה כי אם תמלא אחר הוראותיו היא תשוב ותראה אור יום תוך מספר שבועות. ואכן זו, בסיוע אמה, עשו כמצוותו, ובתום שלושה שבועות הסירו את התחבושות מעל עיניה ושוב שבה וראתה את אור העולם.

"שכרך רב", אמר הגוי.

"אין צורך בתשלום", ענה סבא בענווה מקובלת.

"אני עומד על כך שתקבל את מה שראוי לך", אמר האיש.

"חיילי מותשקרם", תודה רבה. "באמת שאין צורך", השיב סבא.

"מה זאת אומרת "אין צורך"? יש לך משפחה לפרנס. קח לך את שכרך!" אמר המוסלמי.

אשתו של הלה נכנסה בדברים: "חכים אברהים, הוא אינו נותן לך מתנת חינם. ראוי לך מה שהאדון מבקש להעניק לך. יש לך ילדים, קח בעבור הילדים ולך לשלום".

לבסוף נעתר להם סבא, ושב לביתו עם עיזה חולבת, עייר בן שנתו, שני שקי חיטה וצנצנת מרמלדת פירות, כידה הטובה של האישה. מכל אלה שש סבא על העייר, אף שמחירו נמוך היה מזו של העיזה, וזאת כי תוך שנה ניתן לרכוב עליו ויהיה בשימוש שני בניו. ואכן הבן הבכור שוכיה אימץ אותו אליו, והפכו לשלו, בלעדית, למגינת ליבו של אחיו נורולה, שהיה קטן מאחיו בשמונה שנים.

*המשך הפרק בספר המלא*