הבית על הגדה

פרולוג

"ובשנת 1412 לספירה, ביום 18 ביולי, הגיע לבולוניה דוכס מצרים אשר שמו אנדרֶאָה, והביא עמו נשים, ילדים וגברים מארצו; ייתכן שאף היו מאה במספר".

מתוך דברי הימים המתארים את מאורעות ומעשיות העיר בולוניה, בעריכתו של האח הירוֹנימוֹ דֶה בּוּרסַלִיס. (פורסם על ידי ההיסטוריון לוּדוֹביקוֹ אנטוֹניוֹ מוּרָטוִֹי, 'סופרים איטלקים', כרך 23, 1733)

"הִנְנוּ מִין אֶרֶג שֶמִמֶנוּ עֲשוּיִים הַחֲלוֹמוֹת,

וְסוֹף חַיֵינוּ הַמְעַטִים, תְנוּמָה".¹

ויליאם שייקספיר

'הסופה' (מערכה ד, תמונה א)

1 תרגום: אפרים ברוידא, האוניברסיטה העברית בירושלים בשותפות עם מוסד ביאליק, 1964.

"זו אשמת הצוענייה ההיא שטימאה את דם המשפחה," הייתה סבתי חוזרת ואומרת שעה שטרחה בהכנת הבצק, לבושה סינר לבן, ושרווליה מגולגלים עד לגובה המרפק. סיפור המשפחה נפתח תמיד באותה אם קדמונית זרה, סבתא דיברה ושברה ביצה שהחליקה אל לועו של הר קמח. תנועה עדינה של שורש כף היד, קראק, והביצה השתחלה מבעד לקליפה; תנועה נוספת, קראק, ועוד ביצה יצאה החוצה. היא לשה את הבצק ובינתיים סיפרה, ובכתה, וצחקה. היא הייתה משוכנעת שחתונתו של אחד מאבות המשפחה עם הצוענייה ההיא, אירוע מלפני מאתיים שנה, היא הסיבה לכך שחצי מאיתנו בעלי עור בהיר ועיניים כחולות, ואילו החצי השני נולדו עם שיער פחם ועיניים שחורות.

לא היו אלה שיגיונות של גיל שֹיבה. הגעתם של אותם צוענים אל העיירה סטֶלָטָה — מקום הולדתה של משפחתי — תועדה במסמך בן מאות שנים, ששוכב בארכיונים של ספריית אַריוֹסטֶאָה שבעיר פֶרָרָה.

שיירת הנוודים הופיעה בעיירה ביום מבול הרסני. היה זה חודש נובמבר, וסערה השתוללה זה שבועות רבים. השדות נעלמו תחת אגמי מים, ואיתם גם השבילים, הכבישים, החצרות, ולבסוף גם הפיאצה הגדולה. על מנת להתנייד החלו האנשים להשתמש בסירות. סטלטה הייתה לוונציה קטנה, בגרסתה האומללה כמובן, בלי המבנים היפים והגונדולות, רק בתים הרוסים, סירות רקובות ומי נהר מלוחים מכל עבר.

עגלותיהם הגדולות של הצוענים חצו בחריקת גלגלים את הגשר הצף מעל נהר הפוֹ, ולאחר מכן המשיכו לאורך השדירה שעל הגדה. גשמים עזים המטירו ללא הרף, ורגלי הבהמות שקעו ברפש הטובעני. גלגלים נעקרו ממקומם, חיבורי העץ חרקו, והעגלות סיימו את מסען עמוק בבוץ. הגברים עמלו עד שעת לילה מאוחרת בניסיון לחלץ אותן, אך באשר לחמש מהעגלות לא ניתן היה לעשות דבר, והצוענים נאלצו לעצור בעיירה ולחכות למזג אוויר טוב יותר.

בחלוף הסערה חולצו העגלות, והגלגלים השבורים הוחלפו. אולם סדרה של אירועים גרמה לדחייה חוזרת ונשנית של צאתם לדרך: תחילה המתינו לסיומה של לידה קשה, לאחר מכן חטף מישהו דיזנטריה, ולבסוף מת אחד הסוסים. כשלבסוף הייתה השיירה מוכנה לצאת, הגיע אחד החורפים הקשים ביותר במאה השנים האחרונות, והעיירה נבלעה תחת שכבת קרח עבה. רעיון היציאה לדרך היה אפוא אווילות גמורה.

כדי לשבור את שגרת החורף הארוך, החלו כמה מהם לעבוד בהתקנת פרסות לסוסים, אחרים מכרו סלסלות קש בשוק, רתמות, מסננות־חול ותוּפֵּי מרים; חלקם החלו לנגן בטקסי טבילה וחתונות. האביב בא וחלף, ובקיץ פרצה מגפת טיפוס, והעיירה הפכה מבודדת. עם חלוף העונות דבק באותם צוענים חיידק הנוחות שבשגרת היומיום.

שנאתם של תושבי סטלטה כלפי אותם זרים הפכה מבלי משים להרגל. הזקנים מתו, תינוקות נולדו, והצעירים התאהבו ביניהם מבלי להבחין בשוני. למעשה, כעבור כמה דורות בלבד זרם דם צועני בעורקיהם של שליש מתושבי סטלטה.

כאן נכנס לסיפור סבא רבא־רבא שלי, ג'אַקוֹמוֹ קַסָאדיוֹ, שהיה ידוע בעיירה כטיפוס מתבודד בעל מזג מלנכולי. אולם הטבע העניק לו דמיון נדיב, וכבר מגיל צעיר ניכר בו שהוא איש חזון. החלום שלו היה לבנות סירות, אבל לא סירות פשוטות כמו אלה שרואים לאורך הפוֹ. הוא חלם לבנות כלי שיט שיוכלו להכיל בבטנם לא רק שקי חיטה, עצים, בדי קנבס וחיות בית, אלא גם פרות וסוסים. במילים אחרות: ג'אקומו קסאדיו תיכנן סוג של תיבת נוח.

הרעיון עלה בו בצעירותו, עת שהה בביתו של הכומר. הוא דיפדף בכתבי הקודש ונתקל בתמונה של התיבה הגמורה. היא הייתה יפהפייה, עם בטן עגולה, ראשים של אריות וג'ירפות הציצו מהחלונות, ומתחתם שורה של ברווזים, תרנגולות, זוגות עזים, גמלים, כבשים וחמורים. זו הייתה תיבה שנועדה להביס את המבול הנורא ולהציל את היצורים החיים על פני האדמה. אותה תמונה מקראית נטעה בו זרע שהצמיח אובססיה. כשבגר, החל ג'אקומו לבנות סירות בחצר הבית. הוא הירהר בכך ארוכות: נהר הפוֹ היה מאז ומעולם נתיב התחבורה המהיר ביותר עבור המוני אנשים, עגלות ובהמות; עברו שם דייגים, מגדלֵי צפרדעים, כּורֵי חול ואחרים. בנקודה שבה שכנה סטלטה, היה נהר הפו רחב ועמוק, כך שהייתה לה האפשרות להפוך לעיר נמל משגשגת.

שלוש שנים נדרשו לו על מנת להשלים את הפרויקט. כאשר התיבה הייתה מוכנה, המתין ג'אקומו ליום 4 בדצמבר כדי להשיק את ספינתו, הרי הוא יום חגה של ברברה הקדושה — שומרת הימאים.

התרגשות רבה אפפה את העיירה ביום ההוא. התושבים עמדו לאורך הגדה כדי לצפות במחזה. גם הכומר הגיע עם הצלב, נערי המזבח והמים הקדושים. שנים־עשר שוורים משכו אל הנהר את העגלה הענקית ועליה הספינה. כאשר הגיעה העגלה אל הגדה הבוצית, הגברים החזקים ביותר גררו את הספינה אל המים, וגילגלו כל אחד בתורו את בולי העץ שעליה הונחה כדי שתוכל להחליק, תחילה מהעגלה ולאחר מכן לאורך החוף. קולות פליאה נשמעו מכל עבר, קריאות עידוד, תנודות רבות ורגעי ציפייה מלאֵי חרדה, עד שלבסוף נכנסה הספינה אל מי הפו. שאגה רמה של שריקות ומחיאות כפיים מילאה את הנמל.

בהילוכו המרושל ובאווירת ניצחון, עלה ג'אקומו אל הסיפון. הוא נופף אל ההמון שהצטופף לאורך הגדה, עיניו הכחולות בהקו, וחזהו התפקע מהתרגשות. מעולם לא חווה אושר דומה.

למרבה הצער, הספינה לא הגיעה רחוק; בתוך פחות משעה צלל החרטום אל קרקעית הנהר.

ג'אקומו שקע בדיכאון עמוק שנמשך כל החורף. הוריו השתגעו מדאגה, ולבסוף הציע אביו שיבנה ספינה נוספת. "אתה בחור חכם. בפעם הבאה תפליג עם הספינה שלך עד לים!" אמר לו בדיאלקט ובטון משכנע.

בהשראת מילות העידוד של אביו התגבר ג'אקומו על נכָאָיו והחל לבנות תיבה נוספת, אלא שגם הפעם לא האיר לו המזל. כחצי תריסר ספינות נבנו, ובזו אחר זו טבעו כולן. למען הכֵּנוּת יש לציין, ששתיים מהן שמרו עצמן מעל המים במשך ימים. עם הספינה השישית הגיע ג'אקומו אפילו עד קוֹמָאקִיוֹ שלחופי הדלתא, וכבר השתכנע שהצליח במשימתו, אולם אז החלה הספינה מתמלאת מים, ובתוך שעות מעטות שקעה. מי הנהר היו נמוכים בנקודה ההיא, ומספרים שבמשך דורות לאחר מכן עוד ראו דייגי הצלופחים את התורן מבצבץ מהמים.

בין כישלון אחד למשנהו שקע ג'אקומו בחודשים ארוכים של יגון משתק ולא הצליח אפילו לעבוד בשדות. אולם אז, לפתע, חווה תקופות של אופוריה, והחלום לבנות את התיבה חזר לרדוף אותו. אביו הגיע לנקודת רתיחה, וסבלנותו פקעה. "עכשיו מספיק! הן בין כה וכה שוכבות בקרקעית הפוֹ כמו אבנים!"

חרף שש הסירות ששכבו כמו אבנים בתחתית הנהר, חלומו של ג'אקומו נותר בעינו. הוריו ידעו שבנייתן הייתה הדבר היחיד שנסך מעט שמחה בחייו, נער עגמומי עוד מבטן אמו. וכך, כעבור זמן קצר חזרה החצר לתפקד כמספנה מלאה פיגומים, עמודי עץ, דליי מסמרים, כבלי ברזל, צבתות, מסורים וגלילי חבלים בכל הצבעים. ובתוך סבך הציוד והכלים הללו עמד ג'אקומו וליטש, דפק מסמרים והדביק חיבורים. בכל פעם שסיים לבנות ספינה, המתין בכובד ראש ליום ברברה הקדושה כדי להשיק אותה, אולם מגינת הימאים לא הייתה לו לעזר, וכל הפלגה הסתיימה עמוק במצולות הנהר.

כאשר לא עבד בשדות ולא עסק בבניית ספינה חדשה, העביר ג'אקומו את זמנו בגפו. היו לו חברים מעטים ופחד תהומי מנשים, עד כדי כך שהגיע לגיל ארבעים וחמש מבלי שהייתה לו אי־פעם חברה. אולם אז, במהלך אירוע שנחגג בעיירה, נקרתה בדרכו צוענייה אחת. עוד קודם לכן הבחין בה: היא הייתה גבוהה, גופה גמיש ושערה השופע השחור גלש עד מותניה. היא הסתובבה בהבעה נועזת ובשמלות צבעוניות, נוצות פסיון שזורות בשערה, טבעות צעקניות מקשטות את אצבעותיה ושפע של שרשרות על צווארה. ג'אקומו נהג להתחמק ממנה, נבוך מהתעוזה שהפגינה, ומחמת חוסר האמון שחש כלפי זרים. ואילו ביום ההוא התקרבה אליו הצוענייה והביטה היישר בעיניו. הוא נבהל כאשר פנתה אליו וניסה להימלט, אך היא תפסה אותו בזרועו: "לאן אתה הולך? אני לא נושכת. אני רק רוצה לקרוא לך את העתיד."

"עזבי, אני יודע מה הגורל שלי גם בלי שתבואי להגיד לי."

הוא רצה ללכת משם, אבל היא לא נתנה לו לסגת ותפסה בזרועותיו: "תן לי לראות. וִיוֹלקָה אף פעם לא טועה."

אבל היא לא קראה לו את העתיד, רק הביטה בכפות ידיו, הידקה את אחיזתה בהן, פערה את עיניה והכריזה: "סוף־סוף הגעת! שנים שאני מחכה לך."

כמה חודשים לאחר מכן כבר הייתה ויולקה בהריון, ובעל כורחן של שתי המשפחות, השניים התחתנו.

1800

זו הייתה עיירה של כמה מאות תושבים בלבד, שהתקבצו בין הכביש לנהר; מקום עלוב, אבל עם שֵם כה יפה שמהתל במציאות. מלבד השֵם לא היה דבר אחד פואטי בסטלטה; פיאצה עם כמה חנויות, כנסייה צנועה מהמאה הארבע־עשרה, שתי מזרקות מים, וחורבותיו של מבצר עתיק ששכן על גדת הנהר. מעטים הכירו את עברה המפואר. עד לימי הביניים הייתה סטלטה נקודה אסטרטגית בהגנה על ונציה ומילאנו מפני ניסיונות כיבוש, שהרי היא ממוקמת על נהר הפו בצומת שבין המחוזות וְנֶטוֹ, לוֹמבָּרדיה וְאֶמיליה־רוֹמָנָה. הדוכסית לוּקרְצִיה בּוֹרגֶ'ה עברה בעיירה פעמים רבות בדרכה לעיר מָנטוֹבָה, ובנו של המשורר אַריוֹסטוֹ אף התגורר בסטלטה. אבל רק דוֹן מַריוֹ — הכומר של העיירה — ידע על כך, בעיקר מפני שחצי מאנשי העיירה היו בּוּרים, ואילו החצי השני תהה, מבלי להבין, מדוע הזכיר המשורר הנודע את שמה של העיירה האומללה ביצירתו המפורסמת 'אורלנדו המטורף'.

מֶלַרָה שוכנת בצדו השמאלי של הנהר;

ובצדו הימני סֶרמידָה;

בין פיגָרוֹלוֹ לסטֶלָטָה נמתח מעבר עץ,

היכן שקרניו השוצפות של הפוֹ שוככות.

בתחילת המאה התשע־עשרה עוד עמד על תילו הגשר שחיבר בין פִיקָרוֹלוֹ לסטלטה. היה זה גשר צף שנבנה מסירות עץ ישנות, שנקשרו זו לזו בכבלי ברזל חזקים. יש להניח שאינו שונה מתיאורו בפואמה של אריוסטו, שנכתבה מאות שנים קודם לכן. מהמבצר, לעומת זאת, נותרו רק קורות עץ רקובות, תקרות שבורות וגללי כבשים בכל מקום.

משפחת קסאדיו התגוררה בפאתי העיירה, במָקום שנקרא 'התעלה' בשל החפירה הארוכה שחצתה את האדמה השייכת להם, וסימנה את קו הגבול בין המחוזות פֶרָרָה ומַנטוֹבָה. הבית נבנה מלבֵנים והיה מהסוג שאפיין את הבנייה בעמק הפו, עם עמודי קשתות סביב המרפסת הקדמית, חדרים רחבי ידיים ותקרות גבוהות. בחוץ היו אסם, אורווה, חצר מאדמת חֵמר, דיר חזירים וכרם ענבים. הקירות היו חפים מטיח, והחלונות קטנים. ממאי ועד אוקטובר היו התריסים מוגפים להגנה מפני יתושים והחום הכבד.

ויולקה עברה לגור שם אחרי שהתחתנה עם ג'אקומו. הוריו התקשו מאוד להתרגל למנהגיה של הזרה. וגם היא מצדה מעולם לא התפשרה על דרכיה: היא המשיכה ללבוש את שמלותיה הצבעוניות ולקשט את שערה בנוצות פסיון. בכל בוקר הופיעה ובידה עֱלִי ומכתש, העבירה שעות ארוכות בהכנת תמציות צמחים ושורשים מוזרים, ואף הקדישה זמן רב לטקסי טיהור להסרת כל טומאה.

"לא נוכל לחיות כאן בשקט כל עוד יש בבית נגָעים," חזרה ואמרה.

"נגע... מה?" שאלה אותה חמותה, מוטרדת.

יהיו אשר יהיו אותם נגעים, כלומר טומאה בשפתה העקומה, הם נחלקו באופן ברור בין הפְּנים לחוץ. ויולקה דאגה לשמור על סדר וניקיון מופתי בין חדרי הבית, שעה שהאורווה והחצר היו באחריותם של בני המשפחה האחרים. למעשה, עבור ויולקה היו הפסולת וצואת החיות לטומאה בתצורתה החמורה ביותר. היא מעולם לא עבדה בשדות, עבודת האדמה הייתה טאבו בתרבות שלה. לעומת זאת השקיעה רבות בהכנת האוכל, אף כי האמינה שרק מיעוט מהחיות מותרות לאכילה ואפילו למגע. היא שנאה כלבים וחתולים מפני שהם מלקקים את עצמם, ועל כן הם טמאים. מכל סוגי הבשר העדיפה לאכול דורבן, חיה שנחשבת טהורה דווקא בזכות הקוצים שלה, שכן אינה יכולה ללקק את עצמה.

נוהג משונה נוסף שהיה לה לוויולקה — בכל ערב הניחה קערית חלב מחוץ לדלת.

"מה את עושה?" שאל אותה ג'אקומו בפעם הראשונה שראה את המעשה המוזר.

"זה עבור הנחש הטוב," השיבה ברוגע.

הצוענים האמינו שמתחת לכל בית חי נחש טוב בעל בטן לבנה ושיניים חפות מרעל. הם האמינו שבכל לילה זוחל הנחש על גופם של יושבי הבית בעודם ישנים, במטרה להגן עליהם ולהביא להם מזל טוב. אם יהרגו את הנחש, אזי ימות אדם מהמשפחה, ועל האחרים תבוא שורה של אסונות. לכן הניחה ויולקה קערית חלב מחוץ לדלת הבית: על מנת להודות לנחש ולהאכיל אותו בזמן ביקוריו הליליים.

"הצוענייה הזאת משוגעת!" התלוננו הוריו בדיאלקט, ובה בעת הביטו מרוצים בשינוי שהביאה הצעירה לחייו של ג'אקומו. הבן הזה שלהם, עגמומי מאז ומעולם, שר כעת במקלחת ומעורר סקנדל בלילות עם קולות שאין לטעות בהם, הבוקעים מחדר השינה. לטובת אהבתו של ג'אקומו, למדו הוריו לחיות בשלום עם המוזרויות של כלתם. אחרי הכול, ראוי אף להודות שהמרקחות הסודיות של ויולקה עבדו.

"אני מגדת עתידות, וכל מגדת עתידות יודעת גם לרפא," הבטיחה הצוענייה. "אני יודעת איך לטפל בסוסים, ובני האדם לא שונים. אם לסוס יש כאב בטן, אז צריך מישהו שיכול לעשות ככה עם האצבעות, רואה? האצבע המורה והזרת נוגעות זו בזו בלי מאמץ. קח את ערימת הקש שמתחת לסוס ותזרוק עליו ככה, עם שתי האצבעות. תנקה אותו, אחר כך תרים שוב את הקש ותזרוק עליו פעם נוספת. ככה שלוש פעמים, והסוס בריא. אבל עבור בני אדם נדרש גם ראש של שועל, רק את העצמות, ולשתות מתוכו את החליטה הזאת. הנה, קח," אמרה לאבי בעלה. "אצלנו גם הילדים שותים מראש של שועל, ומעולם לא נזקקו לרופא. עכשיו תלעס את זה."

"מה יש בפנים?" שאל בדיאלקט.

"אני שמה אבקת חרדל ותמצית שאני מכינה מכמה שורשים ומגלגלת לכדורים קטנים, ואתה צריך לבלוע את זה לפני ואחרי השינה. זה עוזר להוציא את האש מהריאות. עכשיו תחזור אחרַי: 'ישו נפגע, היהודים ישבו לו על החזה, אלוהים נידה אותם. שד יושב לי על החזה. נשים לבנות, הַרחיקו אותו ושימו עליו אבן גדולה!"

"אלוהים לא קיים!" קרא הזקן והִכה באגרופו על השולחן.

"לא אכפת לי אם אתה מאמין או לא, העיקר שתבלע את זה," השיבה בשוויון נפש.

ביום שמונה־עשר בחודש השלישי של המאה החדשה נולד בנם יחידם של ויולקה וג'אקומו קסאדיו: בן זכר במשקל ארבעה קילוגרמים, עם שיער שחור כשל עורב ומבט פראי זהה לזה של אמו. בעודו עטוף שכבה שומנית מהלידה, פקח הילד את עיניו ובחן את הסביבה במבע של אינקוויזיטור שהפחיד את המיילדת.

"חי נפשי... יש לו עיניים של קשיש!" קראה באֵימה.

הוא אפילו לא בכה, רק סובב את הראש ימינה ושמאלה, התבונן בכול, ספג את העולם החדש שנגלה אליו.

ויולקה שמרה את חבל הטבור והסבירה: "אחרי שהוא יתייבש, אני אתפור ממנו שקיק קטן ואתלה על צווארו של הילד. זה יביא לו מזל."

לאחר שרחצו את התינוק, הניקה אותו ויולקה משד ימין, הצד שמסמל את האמת, המזל והטוּב. וכאשר הגיע הרגע לבחור לו שם, הכריזה: "נקרא לו דוֹלָר."

"איזה מין שם זה?" שאל ג'אקומו.

"שמעתי שזה סוג של מטבע. אם נקרא לו כך, הוא לעולם לא ירעב."

גם דוֹן מריוֹ הכומר היה ספקן בעניין השם, וכלל לא צפה שטקס הטבילה ההוא יהיה הראשון בשורת מלחמות חסרות טעם, שתנהל הכנסייה נגד השמות התמוהים שתבחר מעתה משפחת קסאדיו לצאצאיה.

"כסף הוא הצואה של השטן. שום 'דולר' לא ייטבל בכנסייה שלי!" הרעים הכומר בקולו. "צריך לתת לו שם של קדוש מגונן ונושא ברכה, אחרת אין טבילה."

הכומר נתן לג'אקומו ולאשתו ספר המפרט את שמות כל הקדושים המוכרים על ידי הכנסייה, את היום בשנה המוקדש להם ואת רשימת הניסים המיוחסים לכל אחד מהם.

בני הזוג לא קראו בו מעבר לשורות הראשונות. אחרי אַבּוֹנְדִיוֹ, אבּרהם ואַבּרוֹנקוּלוֹ עצרה ויולקה בשמו של אַקָרִיוֹ הקדוש: פטרון קשֵי העורף, מרפֵּא טירוף הדעת, שומר מפני נישואין כושלים ומשכך זעם. הוא היה בעיניה קדוש ראוי והניסים שלו היו מרהיבים, כך שלבסוף נתנה את הסכמתה. הילד נטבל בשם אקריו, אם כי במהלך חייו הארוכים הכירו אותו כולם בשם דולר.

בנה של ויולקה העלה פליאה לא רק בעיניה של המיילדת ששלפה אותו מבטן אמו. בתוך זמן קצר הבינה משפחת קסאדיו, שמעט מאוד מדמה זורם בעורקיו: הוא קיבל אמנם את הגוף הצנום, את אופן גרירת הרגליים ואת החולמניות התמידית, אך באשר לכל השאר ירש הילד את עולמה המסתורי של אמו. הוא למד לדבר עוד בטרם עמד על רגליו, ומהר מאוד הפגין יכולת פטפוט בלתי ניתנת לעצירה. המילים לא היו צורך עבורו, אלא שליחות. מרגע שפקח את עיניו בבוקר החל לשוחח עם מי שלא יהיה. ואם לא היה איש, דיבר עם עצמו.

גם ויולקה התחילה לדבר בטרם מלאו לה שנה; לכן בקלאן שבו נולדה, נהגו לומר עליה שנכנס בה דיבוק ואף פחדו ממנה. לעומת זאת, איש מעולם לא חשב שדולר אחוז שדים, אפילו לא הכומר שלמען האמת צימח חיבה אל הילד, ועם חלוף השנים אף החל לכנותו בשם המשוקץ. אז אחוז שדים, לא; אבל עוף מוזר, אין ספק שהיה. דולר היה מתַקשר עם בהמות בדיוק כמו אמו, ואם נעלמו דברים כלשהם או חיות, הייתה לו היכולת למצוא אותם. כמו מתת אל. לא היה זה נדיר ששכנים דפקו על דלתה של משפחת קסאדיו בחיפוש אחר עזרה.

"ויולקה, נעלם לי הסוס."

והיא הובילה את דולר אל גדת הנהר, הרימה אותו מעל המים ודיקלמה: "הוֹ נִיבָסֶיָה, בשם עיניו השחורות של הילד הזה, בשם דמו הצועני, היכן הסוס? טהור הוא הילד, טהור כמו השמש, כמו המים, כמו הירח והחלב הטרי מכול. תאמרי לי, ניבסיה, בשם עיניו השחורות של בני: היכן הסוס?"

עוד לפני רדת החשכה חזר הסוס לאדונו, או שנמצא על השביל בדרך הביתה.

מה שאפילו ויולקה לא ידעה הוא שדולר שומע את קולם של המתים. כבר בגיל חמש היה הולך לבית הקברות, ממתין לרגע שבו יעזבו המבקרים לביתם, מתיישב בין המצבות ומקשיב לנשמות המתות שדיברו ביניהן. הן מעולם לא פנו אליו או הבחינו בנוכחותו, עד שאחר צהריים אחד שמעה את פטפוטיו רוחה של ילדה קטנה ופנתה אליו. קראו לה סוזנה, והיא סיפרה לו שהוטמנה באדמה הרבה לפני שהוא נולד. מאותו יום הקפיד דולר לבקר אותה בקביעות.

"סוזנה, מה שלומך? קר לך שם למטה?" היה שואל.

"כשיורד גשם, המים מחלחלים לי אל העיניים. אבל זה בסדר, אנחנו המתים לא מבחינים בין קור וחום. רק השמש חסרה לי."

"את לא רעבה לפעמים?"

"לא, אף פעם. אבל אתה, מה אתה אוכל?"

"אספתי קצת פטל."

"אה, מממ! תתאר לי את הטעם שלו."

"יש לזה טעם של... פטל. הנה, קחי," אמר ומעך את הפרי בכף ידו, מותיר למיץ לטפטף אל האדמה. סוזנה צחקה, אף שכבר לא יכלה ליהנות מהמתיקות. אולם לא כל המתים היו כמו סוזנה. מפעם לפעם חלפה במקום נשמה אחוזת אמוק. אזי התקפלו באחת ענפי העצים, ורוח חזקה טילטלה את ראשי הברושים עד שכמעט נגעו בקרקע, עלי עץ הצפצפה ניתקו ועפו באוויר, וכמותם גם הפרחים, שבבי עץ וזרעים מהשדות.

"אבל מדוע היא צווחת כך?" היה דולר שואל.

"זוהי וירג'יניה, היא קוראת לבנה המת. היא התאבדה ביום הלווייתו, ומאז היא מחפשת אותו."

בכל פעם שחלפה נשמתה של וירג'יניה במקום, התמזג קולה עם שאגות רעמים ועם חרון הרוח שליוו את זעקותיה המרות.

"אני שונאת את הגשם הזה! כמה הוא שורט! הוא הורג את הפרחים, והילד שלי בוכה... איפה הוא? אתם שומעים אותו?... הוא רעב לחלב שלי... איפה הוא? איפה? איפה?"

אט־אט התרחק קולה הנוראי, הרוח שככה, והעצים שוב עמדו זקופים. דולר נותר דומם, רגליו רעדו. לאחר מכן היה קורא לסוזנה מפני שפחד להישאר לבד, אולם רק לעיתים רחוקות היא ענתה; אולי נרדמה. אם כך, היה מביט מעלה: השמיים היו שוב כחולים. כמות אדירה של פרפרים התעופפו לרגליו וכיסו את הקברים בכנפיהם הצבעוניות.

מאז נישואיה לג'אקומו ניתקה ויולקה כל קשר עם משפחתה. אף שהצוענים סיגלו לעצמם את מנהגי המקום, רבים מהם עדיין התנגדו לחתונות מעורבות. "אם תתחתני עם גָגֶ'ה, דלתנו תהיה סגורה לעד בפנייך ובפני ילדייך," הזהיר אותה אביה בשפתם. וכך היה, לידתו של דולר לא היה בה כדי לאחות את הקשר שנפרם.

אהבתה לג'אקומו היא שעזרה לה להתמודד עם הריחוק של משפחתה. אך את המנהגים מבית הוריה מעולם לא זנחה, אף שהיו הסיבה העיקרית לחיכוכים בנישואיה. ג'אקומו לא התנגד למלבושיה המוזרים, אבל אסר עליה לעסוק בפולחן; ועל כן בלב כבד הכניסה ויולקה את קלפי הטארוט לחפיסה שהטמינה בתחתית הארון.

דבר חינוכו של דולר היה למוקד חיכוך נוסף. שעה שמשפחת קסאדיו דגלה בציות לחוקים ובמשמעת נוקשה, רצתה הצוענייה שהילד יגדל חופשי ומלא ביטחון עצמי. כך קרה שכבר בגיל חמש הרשתה לו להסתובב בעיירה עד שעות הערב המאוחרות, וברגע שלמד לצוף, הניחה לו לשחות לבדו בנהר.

"הוא רק בן שש! את רוצה שהוא יטבע?" נזף בה ג'אקומו.

"לא יקרה לו כלום. אני מלמדת אותו חופש ואומץ מה הם."

כאשר הגיע זמנו ללכת לבית הספר, ניסתה ויולקה להתנגד. "לשם מה הוא צריך את זה? זה לא מה שיהפוך אותו לגבר אמיתי."

"דולר ילך לבית הספר כמו כל נוצרי טוב, וזה הכול," התעקש ג'אקומו. בעניין זה הייתה ידו על העליונה.

עם זאת, לא העכירו המריבות את ההרמוניה ששררה בין בני הזוג, אך אהבתם לא היה בה כדי לנצח את העצבות העמוקה שהשתרשה בג'אקומו מיום לידתו. דבר לא עזר. לא החליטות של אשתו, לא נאמנותה אליו ולא חיבתו של בנו. הוא הגיע לנקודה שבה אפילו הרעיון לבנות ספינה נוספת לא עורר בו התרגשות. ג'אקומו העביר את ימיו בשתיקה מוחלטת מסוגר בביתו. הוא הפסיק לעבוד, לאחר מכן לאכול, ולבסוף הפסיק לחיות.

היו לילות שבהם התעוררה ויולקה במפתיע ומצאה אותו עומד לרגלי המיטה, פניו חיוורים ועיניו הכחולות פעורות לרווחה. "אלוהים ישמור!... מה אתה עושה שם?" שאלה מבוהלת.

"אני הולך לתלות את עצמי על עץ האפרסמון בחוץ, לפחות כך תהיי חופשייה."

"מה אתה מדבר? די, בוא למיטה, שלא תחטוף דלקת ריאות," נזפה בו.

ג'אקומו משך בכתפיו. הוא התעטף באדרתו הגדולה, יצא מהבית ונבלע בין ערפילי הלילה. בשדירה שלאורך הגדה פגש דייגי חדקנים. הם הגיעו למקום בטרם עלה השחר וגררו בעגלותיהם רשתות דיג גדולות. אורכן הגיע גם לשמונים מטרים, ולא היה זה פשוט להעמיס אותן על הסירות. ג'אקומו הביט בהם יוצאים לדרכם וחותרים אל לב הנהר, נבלעים בחשכה. כאשר הצליחו לתפוס חדקן ממין זכר, נזקקו להרבה ידיים חזקות כדי להרים אותו אל הסירה; משקלם של דגי חדקן יכול להגיע גם למאתיים קילוגרמים.

ג'אקומו היה עומד על הגדה ונועץ מבטו במים, אלא שלא ראה דבר מבעד למסך החושך והערפל. הוא רק שמע את קולות הדייגים ואת חבטת הרשתות שהושלכו למים. כאשר שיחק להם המזל, תפסו איזה חדקן והיו מתחלקים בשלל. מכירתו של דג חדקן אחד איפשרה למשפחה שלמה להתקיים במשך שבועות.

ג'אקומו היה חוזר הביתה רגע לפני שהשמיים החלו להתבהר. הוא החליק פנימה אל המיטה, נזהר שלא להעיר את אשתו, והעביר שעות ארוכות בבהייה בתקרה. כתמי העובש התפשטו מעל כמו פרחים אימתניים, עד שנעלמו עם קרני השמש החיוורות שחדרו מבעד לתריסים. הוא הירהר בדגי החדקן שחיו גם עד גיל מאה. מה הם בכלל עושים בכל הזמן הזה? מאה שנה, הוא אפילו לא יודע איך יעבור את היום שבפתח.

גם נוכחותו של בנו לא ניחמה אותו. הוא הפריע לו בין הרגליים, והפטפוט התמידי שלו היה בלתי נסבל. "תהיה בשקט! אם לא, אני אחתוך לך את הלשון ואתן לך לאכול אותה!" צעק עליו לא פעם.

מיד לאחר מכן היה מתחרט על פרץ הזעם. הוא היה מביט בילד שנאלם באחת, מרים אותו ומחבק אותו כל כך חזק, עד שהכאיב לו. "זו אשמתי," היה אומר לו. לאחר מכן היה אוחז בידו ולוקח אותו לטיול לאורך הנהר.

הם הלכו זה לצד זה בלי לומר מילה: לשניהם הילוך מרושל, והעיניים נעוצות באדמה כמי שמחפשים אוצר אבוד. הם התהלכו בין הקוצים ושיחי הסמבוּק, לאחר מכן חצו את יער עצי הצפצפה עד שהגיעו אל מישור ההצפה. בחורף הוא כוסה בשכבת קרח. דולר התבונן בו, מוקסם מהדברים הקטנים שבהקו תחת המשטח החלק: עלה של עץ מייפּל, תפרחת, דג מת.

"אבא, איפה ישֵנים הדגים?"

"אני לא יודע. אולי הם לא ישנים. אולי הם אף פעם לא עייפים."

ג'אקומו לעומתם היה עייף. עייף מכדי להמשיך ללכת, וכמה ימים אחר כך תלה את עצמו. לא על עץ האפרסמון שמאחורי הבית, כפי שהצהיר פעמים רבות, אלא על אחת מקורות העץ שבחדר השינה.

גופתו עדיין התנודדה מהתקרה כאשר מצאו אותו. הם הורידו אותו והניחו אותו על שולחן העץ הגדול שבמטבח. ויולקה התעקשה להכין אותו בעצמה לקבורה. היא ביקשה מכולם לצאת מהמטבח וסגרה את הדלת. היא רחצה אותו, הלבישה אותו בחליפה כהה, ניסתה להסתיר את צלקות מאבקו האחרון שנחרתו בצווארו, ולטשטש את הבעת פניו העצובה שאפילו המוות לא הצליח להסיר. משפחתו שמעה את יפחותיה מהחדר הסמוך, היא קיללה את הגורל, לחשה לבעלה מילות אהבה ואז כעסה עליו על שהשאיר אותה לבד לגדל את בנם.

"איפה דולר?" שאלה לפתע הסבתא. הם היו כל כך שבורי לב עד שלרגע שכחו מהילד. הם חיפשו אותו בכל פינה בבית, קראו בשמו, אולם לשווא. כאשר פתחה ויולקה את דלת המטבח, הודיעו לה בעצבנות שהם לא מוצאים את דולר. הצוענייה התרכזה, תרה אחר בנה בין מחשבותיה המתרוצצות, ואז פנתה בצעד החלטי לכיוון בית הקברות.

דולר ישב על קברה של ילדה אחת, כתפיו כפופות וסנטרו מכונס. הוא נראה לה לפתע קטן יותר, מכווץ, כמו זקן מצומק.

"מה אתה עושה שם? הבהלת את כולם," אמרה לו.

הוא הרים אליה את מבטו. עיניו היו אדומות, ופחד נשקף מהן. ויולקה כרעה ברך לפניו וחיבקה אותו בלי לומר מילה.

בערב ההוא עמדו בני המשפחה והביטו בהבעת הפנים המדוכדכת שעוד נותרה על פניו של ג'אקומו המת. הם המשיכו להתבונן בו גם כאשר פעמון הפיאצה הגדול צילצל שלוש לפנות בוקר.

"כדאי שננסה לישון קצת. מחכה לנו יום לא קל," הציעה ויולקה.

הם כיבו את מנורות השמן בזו אחר זו, והשאירו רק ארבעה נרות גדולים שעמדו בארבע פינות השולחן שעליו שכב ג'אקומו. לאחר מכן פנו לחדרי השינה.

כמה דקות אחר כך חרקה דלת המטבח. דולר הביט סביבו כדי להבטיח שאין שם איש, והתקרב לגופת אביו.

הוא ליטף את פניו המבוהלים והיפים, והעביר את ידו תחת הנחיריים כדי לוודא שאכן אינו נושם. לפתע נדמה לו שראה את עיניו של ג'אקומו זזות, עוקבות אחר תנועותיו בחשכה. הוא נרתע לאחור והביט באביו ממרחק־מה. הוא נע ימינה ואז שמאלה, בזהירות רבה, המתין כמה שניות, ולבסוף הכריעה אותו סקרנותו.

הוא התקרב שוב אל השולחן, סנטימטר אחר סנטימטר. הוא יכול היה להישבע שהגופה מחייכת אליו. הוא אזר אומץ והתקרב עוד יותר. "אתה מת או לא?" שאל לבסוף.

"ככה אומרים," השיב האב בלחישה.

"ואיך זה מרגיש להיות מת?"

"זה כמו לחלום שאתה רץ, אבל לא מצליח לזוז, ורוצה לצעוק, אבל הקול לא יוצא."

"כמו בציורים?" שאל דולר מתוך הרהור ביצירות האמנות שעל קירות הכנסייה.

"כן, הדברים נראים לך אמיתיים ואתה כמעט יכול לגעת בהם, אבל לא מצליח."

"אם אהבת אותנו, לא היית חייב למות," אמר לפתע הילד.

"כמובן שאני אוהב אתכם. כל כך הרבה, אותך ואת אמא. אבל לפעמים זה לא מספיק."

"למה?"

לג'אקומו לא הייתה תשובה.

דולר הבין שאביו לא הצליח לחיות בגלל כל העצב שאגר בתוכו; סוזנה, לעומתו, צחקה גם מתחת לאדמה. הוא הסיק מכך שמי שעצוב במהלך חייו, ממשיך להיות עצוב גם אחרי המוות. "עכשיו כשאתה מת, אתה מרגיש טוב יותר?" שאל אותו אם כך.

"לפחות עכשיו אני כבר לא מתייסר," לחש בתשובה.

האב והבן פיטפטו ארוכות על המוות ועל לביבות מתוקות, על המשחקים המועדפים על דולר, על סוסים, על האנשים בסטלטה ועל הדגים שבנהר שלעולם אינם ישנים. הילד אף סיפר לאביו על סוזנה ועל צווחותיה האימתניות של וירג'יניה.

ככל שהוסיף לדבר, הבחין דולר שאביו כבר לא עצוב כל כך, ולכן שאל: "תגיד אבא, היית רוצה לחזור לחיים?"

למשמע השאלה החליף ג'אקומו את הנושא ואמר שהוא עייף.

"מה אתה מקשקש, אתם המתים לא מתעייפים אף פעם."

"בטח שכן. גם אנחנו צריכים לנוח, מה אתה חושב?"

דולר נשק למצחו של אביו, כמה פעמים. לבסוף יצא מהמטבח בלי להפנות את הגב. הוא לא רצה להסיר את עיניו מפניו של אביו.

כשהגיע הבוקר, לוּוָה ג'אקומו בדרכו האחרונה. טקס המיסה לא נערך מפני שהכנסייה לא סולחת על התאבדות, אף שלבסוף הסכים הכומר לברך את המת והבטיח שיוכל להיקבר בקפלה המשפחתית. סביב קירות הקפלה היו כמה גומחות, ובמרכזה עמד הקבר הגדול ביותר. תחת לוח השיש הכבד נחו הגופות שמתו לא מכבר.

כששבו הביתה, ניגשה ויולקה אל חדר השינה, פתחה את הארון ורוקנה מתוכו בזעם את בגדיו של בעלה המת. פרועה ונסערת השליכה את הבגדים על הרצפה בכעס כה רב, שהטריד את המשפחה. לבסוף לקחה אל החצר את החולצות, המכנסיים והתחתונים של האיש שאהבה ושרפה אותם, כמקובל בתרבות שממנה הגיעה.

המשפחה הביטה בתדהמה במדורה. מישהו אמר שצריך לעצור בעדה, שזה מכוער להיפטר כך במהירות מבגדיו של אדם מת.

"זה הכאב. תניח לה, מסכנה," התנצלו הוריו של ג'אקומו בשמה.

בערב ההוא התקשתה ויולקה שבורת הלב להירדם. היא הפכה בדבר סבלו של ג'אקומו וקבעה שהיה באשמתה: היא התאהבה בגבר שאינו משלהם, ועל כן נענשה. היה עליה להינשא לאדם שייעד לה אביה, כמו שעשו אחיותיה. הוא ודאי היה מוצא עבורה גבר חזק ובריא, בעל יציב. לא כמו ג'אקומו, טרוד בפנטזיות מסוכנות.

לאחר מכן הירהרה בבנה, הוא היה ילד מוזר. מאז הלך לבית הספר התחיל לחשוב יותר מדי, דבר שיכול להוביל רק לצרות. ועוד ההרגל הזה שלו להעביר ימים שלמים בבית הקברות... לפתע נתקפה פחד: האם גם בו ניטעו החולמניות והתמהוניוּת של אביו? האם כשיגדל ינסה גם הוא לקחת את חייו?

היא ירדה מהמיטה ופנתה בהחלטיות אל ארון הבגדים. היא הוציאה משם קופסת עץ מרופדת בקטיפה אדומה עם שוליים כסופים, ופתחה אותה. בתוך הקופסה הייתה בובת טלאים חסרת עין, עגילי הטורקיז שהעניקו לה הוריו של ג'אקומו מתנת חתונה, זנב שועל, שקיקי זרעים, סיכת ראש מקושטת פנינים, ולבסוף חפיסת קלפי הטארוט שלה. מאז החתונה לא פתחה בהם כדי לראות את העתיד, בשל הבטחתה לבעלה שלא רצה לאישה מגדת עתידות. כל עוד היה בחיים שמרה ויולקה על הבטחתה. אולם כעת היה מת, וּויולקה הייתה חייבת לדעת.

היא אחזה את הקלפים חזק בכף ידה והתיישבה על המיטה. רוח עזה הגיעה מרחוק, הכתה בבית ופרצה את החלון, חדרה פנימה וכיבתה את הנר היחיד שדלק. שערותיה נפרעו וליבה פָּעם כמו ביקש לפרוץ מחזהּ. היא הדליקה שוב את הנר ועמדה לחצות את חפיסת הקלפים לשניים. היא עצמה את עיניה והתעלמה מהרוח שהשתוללה בחוץ, טילטלה את העצים והפילה ארצה עשרות דרורים חסרי חיים. ויולקה התרכזה בקלפים עד שהרגישה אותם חיים בין אצבעותיה. רק אז זימנה את המתים: "אמונתי היא בשמש ובאלוהים, ומבין הקלפים אני קוראת לרוחות האוחזות בפיהן את קסמה של האדמה ואת קולה של הרוח."

היא פרשה את הקלפים על המיטה. היה קר, אבל היא לא הרגישה בכך. היא הפכה את הקלף הראשון, היה זה קלף 'הנזיר' הפוך: עודף רוחניות, חלומות, התנתקות מהעולם. "זה ג'אקומו," מילמלה לעצמה. הקלף אישש את חששותיה: חתונתם היא פתח לשושלת של טיפוסים חולמניים, אנשים מלנכוליים שנועדו לסבול, זהים לבעלה.

היא הפכה את הקלף השני, היה זה קלף 'הירח': התנתקות מההיגיון, עולם ערפילי של חלומות, מסתורין וטירוף. זהו אישוש נוסף! אם כך, בנה וצאצאיו אחריו ייסחפו כולם אחר הפנטזיה, בדיוק כמו ג'אקומו: אנשים שניזונים מאשליות ועל כן אומללים. אבל מדוע גם מסתורין וטירוף? היה עליה לבחור את הקלפים שייתנו לה את המענה הסופי. ראשית, חשפה את קלף 'חמש החרבות' הפוך: אסון, מוות ואיבוד התבונה. לאחר מכן חשפה קלף נוסף: 'הנאהבים', אף הוא הפוך. מדובר אם כך בנישואין הרסניים. תורו של הקלף האחרון הגיע, הקלף המכריע. ויולקה הפכה אותו וחשפה את קלף 'השטן'.

הרוח שככה באחת, ונדמה שהזמן עצר מלכת. דממה לא מציאותית אטמה את החדר. ויולקה הרגישה מתנדנדת, חסרת משקל, מרחפת באוויר. אפילו המיטה שעליה ישבה כמו התרוממה כמה סנטימטרים מהרצפה.

על הקלף הופיעו שלוש דמויות: במרכז ישב השטן עם רגלי עֵז, קרניים לראשו, איבר מין גברי ושדיים נשיים. משני צדדיו עמדו גבר ואישה עירומים, עיניהם חולמניות, והם כבולים בשרשראות. במוחה של ויולקה עלה זוג נאהבים אומללים, כפותים זה לזו. לאחר מכן התרכזה בדמותו של השטן: על בטנו נראו תווי פניו של יצור זעיר. ככל הנראה מדובר בתינוק, אולי עוּבּר. היא התבוננה בפרט הזה וחיפשה להבין את פשרו, אולם לפתע נתקפה בחילה.

היא הרגישה שהמסר נעשה ברור יותר... נישואי טעות... שיתקיימו במשפחת החולמניים הזאת... צרה הרסנית, מוות טרגי... אולי אף יותר מאחד, שקשור לילד, או להיריון.

ככל ששקעה ויולקה עמוק בתוך סודו של הקלף, כך גדלה המועקה שלה. היא עצמה את עיניה בבהלה והתרכזה בניסיון להבין טוב יותר. על מי מבני המשפחה נגזר האסון הזה? מתי הוא עתיד להתרחש, ואיך? אולם רק תמונות מטושטשות עלו מול עיניה: מים, מערבולת שחורה...

לפתע הרגישה שהיא צונחת, נשאבת אל תוך מערבולת המים. חָסַר לה אוויר... היא ודאי נחנקת... היא לפתה את צווארה בכפות ידיה, אספה כוחות, פערה את פיה והוציאה מקרבה צעקה.

לאחר מכן ישבה על המיטה בגוף רועד וניסתה להבין מה קרה לה. היא התבוננה בקלפים בדאגה. ואז, במחי יד, השליכה אותם ארצה.

היה עליה להזהיר את דולר, והוא בעתיד יזהיר את ילדיו ונכדיו. כולם במשפחה חייבים לדעת. הם צריכים להבין שצרה מרחפת מעל ראשם. בני קסאדיו נשאו את הטירוף בדמם, המרדף אחר חלומות עֲקרים יוביל אותם במוקדם או במאוחר לאבדון. עליהם להיות זהירים, להישמר מלהיטות פזיזה, מהתאהבויות חסרות היגיון. עליהם לעשות הכול על מנת למנוע את הטרגדיה, לעצור בכל דרך אפשרית את אותה חתונה מקוללת.

דולר לא סיפר לאיש על הלילה ההוא שבו שוחח עם אביו המנוח. לאחר שנקבר, שב דולר אל בית הקברות כדי לשמוע שוב את קולו של ג'אקומו מתוך הדממה וריח הפרחים המתוק שאפפו את המצבות. אולם מיום ההלוויה לא הצליח עוד לדבר אתו, ואף לא לשמוע את צחוקה של סוזנה או את צעקותיה של וירג'יניה כאשר סערה הרוח. תחילה כאב לו חסרונם, אולם אז חשב שעדיף כך.

הוא גדל להיות נער גבוה, רזה כמו ג'אקומו ועם מוח חריף, אבל היו לו עיניים שחורות וטון דיבור מיסטי כשל אמו. ויולקה קבעה בהקלה, שלא כמו ג'אקומו, היה בנה בעל מזג רגוע ואופי עליז. היא החלה להשתכנע שהפחדים שלה חסרי בסיס, אך נוכחה לגלות שדולר ירש מאביו את המבוכה מנשים. אם נתקל בבחורה, החל מיד לגמגם; אם מישהי התקרבה אליו, ברח על נפשו. דולר הגיע לגיל עשרים ותשע, ומעולם לא הייתה לו חברה.

ויולקה החליטה אפוא להתערב. היא מיקדה את מאמציה בדוֹמֶניקה פּרוֹקָצ'י: בחורה חסונה, מעשית, בריאה בראש ובנפש ובעלת עקרונות ברורים. לאחר שנודע לה שהנערה רוחשת חיבה לבנה, זימנה ויולקה את דולר לשיחה. היא דיברה איתו בדבר הנערה ואמרה שדבר ראשון, צריך להתייעץ עם הקלפים. ויולקה פתחה בהם רק במקרים מיוחדים, ומה חשוב יותר מאושרו של בנה היחיד?

"זו ההחלטה החשובה ביותר של חייך, אתה לא יכול לעשות טעויות," הסבירה לו תוך שהיא מערבבת את הקלפים. היא ביקשה ממנו לבחור שבעה קלפים וניגשה למשימה.

היא חצתה את החפיסה כמה פעמים, ובכל פעם התקבל הקלף השישי באַרקָנָה הגדולה: 'הנאהבים'.

"זהו ניצחון האהבה!" קראה ויולקה.

"אבל מעולם לא דיברתי איתה."

"יהיה לך את כל החיים לעשות את זה."

אולם דולר שתק.

"מה יש, היא לא מוצאת חן בעיניך?" לחצה עליו.

"היא שקטה מדי. אף פעם לא שמעתי שהוציאה מילה מהפה."

"רק זה חסר, שתיקח לך אישה פטפטנית כמוך. לא יצא מכם כלום ביחד. הבחורה הזאת בריאה, ואין לה צרצרים בראש. זה כל מה שצריך."

"אבל אני לא מאוהב בה."

"עדיף ככה. קח לך מישהי שיודעת לבשל, בחורה נאמנה עם מותניים רחבים שתוליד הרבה ילדים. כל היתר זה רק חלומות."

"אבל את היית מאוהבת באבא."

"בדיוק. ותראה לאן זה הוביל אותי. אתה לא צריך לעשות את הטעות שאני עשיתי."

הוא לא היה משוכנע. ויולקה הבינה שהגיע הרגע לגלות לו את שאמרו הקלפים לפני שנים רבות. "דולר, תקשיב לי טוב, מפני שהסיפור שאספר עכשיו טומן בחובו את גורל המשפחה שלנו. כשאביך מת פחדתי, לא ידעתי מה מצפה לנו. לכן פתחתי בקלפים כדי לראות את העתיד. ראיתי דברים נוראיים, בן שלי..." אמרה. היא הוסיפה לספר על דמותו של השטן, על פני העוּבּר הקטנים שנראו על בטנו; היא סיפרה לו על הזוג הכבול עם העיניים החולמניות, ועל האסון המרחף. מוות טרגי, היה תינוק מעורב. לבסוף אף סיפרה על מערבולת המים השחורה שכמעט נסחפה אליה. "אני לא יודעת מתי כל זה יקרה, או למי. אבל הקלפים העמידו אותי על המשמר: חלומות הם חסרי טעם, דולר, תשוקות עיוורות יכולות לגרור אותך אל תוך מערבולת מוות. עם הקלפים מעולם לא טעיתי. אתה חייב להיזהר. תבחר לך אישה עם הראש, לא עם הלב. רק ככה תהיה בטוח."

הוא נעץ בה עיניים רציניות, ובמשך כמה רגעים שתק. אולם אז פרץ בצחוק. "אז אני צריך להתחתן עם דוֹמֶניקה פּרוֹקָצ'י בגלל שאת מפחדת ממשהו שראית בקלפים לפני יותר מעשרים שנה? זה מגוחך! אל תיעלבי, אמא, אבל הסכמתי שתקראי לי בקלפים רק כדי לרַצות אותך."

הוא קם מהשולחן, נשק למצחה ופנה ללכת. "את לא צריכה לפחד עלי. עם המזל שלי עם נשים, אני אף פעם לא אמצא מישהי," אמר לה על מפתן הדלת.

ויולקה נשארה לשבת אל השולחן, מאוכזבת ובטח שלא משוכנעת. הבעה נחושה החלה להצטייר על פניה: היא לא תיתן לו לעשות מה שעולה על רוחו. בדרך זו או אחרת, הוא יעשה מה שהיא אומרת לו.

בערב ההוא החליט דולר לצאת לציד צפרדעים. בלילה קל יותר לתפוס אותן, אור העששית המסנוור כמו משתק אותן. הוא לקח את המנורה ואת הרשת הקטנה, והניח על צווארו את השק שבו יאסוף אותן. הוא החל ללכת בכיוון התעלה הגדולה לא הרחק מביתו, אל מקום שגילה לא מכבר ושהיו בו המוני צפרדעים.

היה זה לילה ללא ירח, והכול סביב נבלע בחשכה. דולר ראה שהשמן במנורה כמעט אזל, החליט לשמור אותו לציד וכיבה את הלהבה.

הוא עלה על גשר העץ הצר כדי להגיע אל הגדה הנגדית. לא ניתן היה לראות דבר. הוא התקדם בזהירות, נשמר שלא ליפול לתעלה, אולם מעד פעמיים. לעזאזל! כדאי שאדליק את המנורה לפני ש... עוד בטרם סיים לבטא את המחשבה, מצא עצמו עמוק במים. הוא ניסה לעלות מעלה, אבל השק שעל צווארו הסתבך ונתקע. הוא נתן משיכה חזקה, ואז משיכה נוספת, אולם לא הצליח להשתחרר. הכול סביבו היה שחור. הוא התפלל לאוויר. היה עליו להתנתק מהשק ומיד. הוא גישש אחר הקשר וניסה להתירו. דמו פעם ברקותיו והוא המשיך להיאבק, לדחוף ולמשוך, אולם אז הבין שההשתוללות שלו במים רק מחמירה את המצב, ושעליו להירגע. ברגע ההוא זה קרה. נדמה היה לו שנשמתו עוזבת אותו, שהוא כמו מתחלק לשניים, והוא כבר לא בנו של ג'אקומו קסאדיו, אלא אישה. הוא חש בבירור את הטבעות על אצבעותיו, את שערו הארוך צף במים ומלטף את פניו...

הוא בקושי החזיק מעמד. הוא היה חייב לקחת אוויר או שיטבע. בכוחות אחרונים נתן משיכה אחרונה לשק, והיה חופשי.

הוא עלה אל מפלס מים ופער את פיו בצעקה גדולה. הוא נאחז במוט עץ ולא עזב אותו עד שהסדיר את נשימותיו. לאחר מכן תפס בקורות הגשר, דחף את מותניו ומשך את עצמו אל מחוץ למים.

זמן רב נותר שרוע ומתנשף. איזו הזיה זאת? מי האישה ההיא? זה לא היה חלום: הוא הרגיש את הטבעות, את השיער... רק אז נזכר שוב במילותיה של אמו: הוא נסחף אל מערבולת המים השחורים, וחווה על בשרו את שאירע לאמו כאשר ביקשה לחשוף את סודות העתיד לפני יותר מעשרים שנה. לא ייתכן שמדובר בצירוף מקרים בלבד: זו הייתה אזהרה. אם כך, יש אמת בנבואה, והוא מחויב להעביר אותה אל הדורות הבאים.

למחרת הופיעה ויולקה בביתה של דומניקה באמתלה כלשהי. היא גנבה משם זוג נעליים ששייך לה, חזרה הביתה, מילאה אותן בענפי פיגם מצוי והחביאה אותן תחת מיטת בנה. במשך שבעה בקרים רצופים נתנה לדולר לשתות חליטה של שורשי אספרגוס ביין.

"מה שֹמת בזה?" שאל דולר ועיקם את פיו בכל פעם שטעם מהמשקה.

"זה מגן על הסמפונות," השיבה.

אולם היה זה אפרודיזיאק. אם ישתה ממנו במשך שבוע ימים, תתעורר בו תשוקה מינית בלתי נשלטת.

בבוקר היום השביעי הזמינה ויולקה את דומניקה לביתם. היא הושיבה אותה, ואז הלכה להעיר את דולר ואמרה לו שיש מישהי במטבח שרוצה לדבר איתו. מיד לאחר מכן יצאה מהבית וחשבה לא לחזור עד הערב.

כאשר שבה הביתה, מצאה את בנה עם החולצה מחוץ למכנסיים, שערו פרוע כדורבן ומבט נלהב בעיניו.

"בשם כל הקדושים!" התנפלה, מתוך חשש שהגזימה עם השיקוי.

"אמא, אני מתחתן," הכריז בנה בטון מרומם.

לא ניתן לדעת בוודאות אם היה זה בזכות מעשי הכשפים של אמו, אבל אין ספק שנישואיו של דולר היו מוצלחים. הוא תמיד היה נאמן לאשתו, ודומניקה הייתה אם נהדרת לכל שמונת ילדיהם, שנולדו כולם בריאים, עם שיער שופע ושיניים מעוררות קנאה. חמישה מהם נולדו עם עיניים כחולות ועור חיוור; לשלושה האחרים היה שיער שחור ואת המבט הפראי של ויולקה בעיניהם.