אם אפשר לבקש משאלה

פרק 1
להיות מאושרת

להיות מאושרת.
זה כל מה שרציתי, להיות מאושרת. זה נחמד לכתוב את זה ככה, כל כך פשוט, להיות מאושרת. לקחת הכול בפרופורציות הנכונות, לשמור על חיוך, לראות את הטוב.
להיות מאושרת, מי לא רוצה להיות מאושרת, מי לא רוצה להיות מאושר? זה הרי כל כך טריוויאלי, אושר הוא אחד הדברים הכי חשובים בחיים, אז למה שנהיה משוגעים מספיק כדי לוותר עליו?
אבל... בואו נודה על האמת, רובנו לא ממש מאושרים, בטח שלא כל הזמן, כנראה גם לא רוב הזמן, כל אחד וסיבותיו. אולי אתם פשוט בדרך לשם, אולי יש כרגע נושאים בוערים יותר, אולי חשוב יותר לשמור על יציבות כלכלית, אולי יש אנשים סביבכם שעושים לכם בעיות, אולי אתם פשוט אנשים כאלו שאף פעם לא ממש מתרגשים משום דבר, אולי החיים לימדו אתכם שצריך להיזהר מאושר כדי לא להתאכזב כשהוא מחליט לעזוב, אולי זה משהו אחר לגמרי, סיבות לוותר על האושר לא חסרות.
אז למה אני לא? למה אני לא מאושרת? מה הסיבות שלי?
טוב, זה ברור... אם צריך לפרט זה ייקח לי ממש רק כמה שניות לפתוח כאן את הרוב. אני בת ארבעים + (לא משנה כמה), יש לי שלושה ילדים, אני נשואה כבר חמש־עשרה שנים, עבדתי תקופה לא מבוטלת במשרד החינוך ואז התפטרתי, אני כרגע מובטלת בבית. דווקא בשנה הזאת היקום החליט להביא עלינו קורונה, בשיתוף פעולה איתו המדינה החליטה שכיתות ה'-י' לא יחזרו לבית הספר, מה שכלל את שני ילדיי הגדולים, וכדי למקסם את תחושת הקסם גם הקטנה הצטרפה אלינו כל כמה שבועות, כשנסגרו הגנים. למזלי הרב, לפחות בעלי הלך למשרד כי אין לי ספק שאם היינו נשארים כולנו יחד בבית זה לא היה נגמר טוב בכלל. אז הכול ברור, נכון? הגעתי לגיל הקלסי של המשבר. יש לי שלושה ילדים בבית, אחד מתבגר, אין לי עבודה, הזוגיות שלי שחוקה, הגוף לא התאושש מהלידות, הראש עדיין לא התאושש מההריונות, ושום דבר כבר לא באמת נראה זוהר או נוצץ בעתיד שלי. להתייחס לאושר מתוך נקודת הזמן הזאת זה לא דבר פשוט. אני מודה שהרגשות שעובדים אצלי חזק יותר הם, בסדר אקראי, פחד, אשמה, קנאה ועצב.
פחד מכך שאולי ככה ייראו כל חיי מעתה ועד סוף העידן הזה שלי פה, פחד מכך שאולי אפילו יהיה גרוע יותר. אשמה על... כל דבר כמעט, החל מגידול ילדיי דרך חיי הזוגיות שלי וכלה בכך שאני לא עושה מספיק בחיים האלו, או במילים שלי, עצלנית. קנאה, טוב זה ברור, אני מקנאה כמעט בכל אדם שאני פוגשת, כולן יפות ממני, כולם מוצלחים יותר, חיים נכון יותר, נהנים יותר. בקיצור, מקנאה ללא הבחנה בין דת, גזע או מין.
מתוך כל אלו מגיע העצב. רגעים של עצב תהומי המלווים במחשבות קיומיות שבבסיסן יושבת השאלה, בשביל מה זה טוב בכלל החיים האלו?
אז למה אני לא מאושרת עכשיו, לא קשה להבין, אבל למען ההגינות אני רוצה לציין שלא הייתי מאושרת עוד הרבה קודם לרגע הזה.
לאורך חיי הבוגרים, שזה יוצא פלוס־מינוס מגיל שתים־עשרה, המשברים החלו לפקוד את חיי בתדירות זו או אחרת. אני זוכרת הרבה תקופות לא מאושרות מאוד, רובן באו והלכו, השאירו לי לפרקים איי מנוחה של שלווה נחמדה. אבל הייתה גם תקופה אחת, בגיל שלושים ושתיים, שממש השאירה סימנים. 
***
כשאני מסתכלת אחורה על החיים שכבר חייתי, אני רואה מרוץ. רצף של תמונות שלי עושה מה שצריך כדי להסתדר בחיים. אני עושה בגרות, עושה צבא, מטיילת בחו''ל, פסיכומטרי, תואר ראשון, תואר שני, חתונה, ילדים, עבודה קבועה, דייט עם חברה, ילדים בגינה, תעודת פסיכותרפיה, נופש משפחתי, רגעים של מנוחה, רגעים של כאב, ולפעמים לרגעים קצרים אני זוכרת גם אושר גדול.
אני לא מתחרטת על כלום. אני כל כך אוהבת את האנשים מלאי ההשראה שאומרים בלי למצמץ בכלל שאין זמן בחיים האלו לחרטות. מהם אני שואבת את הביטחון לכתוב את זה בכלל. אני מאמינה במאה אחוזים שהם צודקים, אבל למען ההגינות אני אולי רק אדייק את מצבי ואומר שאני עובדת על עצמי בעניין, אבל לפעמים, ברגעי חולשה, אני מגלה קצת הרהורי כפירה בנושא.
בכל מקרה, את העבר אני לא מתכוונת לשנות, והמרוץ הזה נתן לי המון בחיים. בלי אותו מרוץ, בלי המכשולים, בלי ההצלחות, בלי הבורות והפסילות לא הייתי מגלה פתאום שאני לא בטוחה לאן בדיוק אני רצה.
הסתכלתי על המרוץ שלי והבנתי (לחרדתי הרבה) שאם למען כל הדברים במסלול הזה השקעתי זמן ומאמץ, למען האושר שלי לא השקעתי דבר. האמנתי בכל ליבי כי כאשר אסיים להשיג את הכול, בסוף המרוץ המטורף לא תהיה לו ברירה והוא יצטרף. באמת ובתמים האמנתי שאני בדרך אל האושר. 
הרי מה יעשה אותי יותר מאושרת ממשפחה? מיציבות כלכלית? מעבודה קבועה? באמת מה?
בגיל שלושים ושתיים בפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לבדוק את זה. 
בדקתי את הרשימה שלי, רשימה דמיונית שלקחתי איתי לכל מקום. אמנה חברתית שמפרטת את הדרך שבה אני אמורה ללכת. הסתכלתי ברשימה, הכול היה מסומן בוי גדול (V).
בגיל שלושים ושתיים היו לי שני תארים, שני ילדים, שני רכבים, שני כלבים, דירה בלי שכירות או משכנתה, עבודה קבועה ובעל אוהב. רציתי למות. כל מה שרציתי היה שם ואני הייתי אומללה. הרגשתי שהכנסתי את עצמי לכלוב של זהב. הרגשתי שאני נחנקת, אני אסירה בתוך החיים שלי, לא יכולה לברוח. יש ילדים שצריך לגדל, עבודה שצריך לעשות, בית שצריך לדאוג לו, לנקות, לעשות קניות, לשלם על טיפולים, לערוך ימי הולדת, להקדיש זמן לזוגיות, לדבר עם חברות, לא להזניח את ההורים, להוציא את הכלבים, לשרוד את ימי השבת בלי שלילדים תישאר תמונה של מסך צרובה על האישונים. להיות מאושרת?! זאת הייתה פריווילגיה שלא הרשיתי לעצמי לחשוב עליה. בעיקר השתדלתי לשמור על השפיות שלי כי באמת היו שם רגעים שרק רציתי להיעלם.
האושר שבקצה המסלול לא נראה באופק, אז הלכתי ללמוד. חיפשתי כיוון חדש. אולי אם אני אפתח לעצמי אופק חדש לתעסוקה, אצליח למצוא קצת סיפוק עצמי.
הלימודים היו מתנה ענקית, למדתי פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, מילים גדולות בשביל תהליך פשוט – מכבסה לנשמה (במובן הטוב). אז נכון שלא הפכתי להיות פסיכותרפיסטית מהוללת, אבל בזכות הלימודים האלו חזרתי לנשום. 
אלו היו שלוש שנים שבהן על הנייר למדתי לטפל אך בפועל עברתי בעצמי טיפול.
***
לנשום זה מאוד חשוב, כנראה הרבה יותר חשוב ממה שנראה לנו, אבל זה לא מספיק. הבנתי שאני חייבת יותר מזה. למדתי קבלה, קראתי את "הסוד", שמעתי אנשים, נחשפתי לדמות מעניינת מאוד ביוטיוב בשם אברהם היקס (או אסתר היקס) וקיבלתי החלטה.
אני רוצה להיות מאושרת.