הכת

טום בן החמש

כשאתם רוחצים את הילד שלכם בסבון ריחני ודואגים שהמים לא יהיו קרים וגם לא חמים מדי, זכרו את טום בן החמש, שאברך הטביל אותו במי הנהר הקרים באמצע החורף הקפוא בקוויבק, בהוראת ראשי הכת. על מה ולמה הוענש? על חינוך מחדש.

כשאתם שמים פלסטר על ברכו של ילדכם לאחר שנשרט, זכרו את טום בן החמש, שספג שלושים ותשע מלקות בכל איברי גופו הקטן, כעונש על כך שנפל ופתח את ראשו.

כשהילד שלכם קורא, "אימא, בואי, יש לי פיפי," זכרו את טום בן החמש, שעושה את צרכיו במכנסיו בגלל מצבו הנפשי.

את טום בן החמש, ילד מקסים וחייכן, פגשתי לראשונה בביקור בקנדה.

טום התבדח איתי, צחק ושמח מאוד לקראתי. הגעתי עם צעצועים, מכוניות, לגו וספרי צביעה. ניכר שהמתנות שלי גרמו לו לשמחה גדולה. בזמן שהייתי איתו השתדלתי לשחק איתו ככל האפשר. הרגשתי חיבור לילד המתוק הזה, הבן שאין לי, שנראה צמא להתייחסות שלי ולתשומת ליבי. הוא נהג לחבוש את כובע הקסקט שלי ונראה כמי שנהנה בחברתי, כמי שמצא בי חבר חדש.

לצערי, ברבות הימים התברר לי שלאחר הביקור שלי, טום הוחזר לגיהינום שבו הוא חי. התברר לי שהוחלט שטום בן החמש יעבור מבית הוריו לגור אצל אברך, לשם חינוך מחדש.

מעשי ההתעללות בטום, כפי שסיפר לאחיו, היו בלתי נתפסים, מסמרי שיער.

יום אחד החליט טום לברוח לבית הוריו, כפי שעשו גם אחיו מדי פעם. טום נענש על בריחתו באכזריות רבה. האברך הממונה אילץ אותו להוריד את בגדיו ולהישאר בתחתוניו, כפת את ידיו ואת רגליו והצליף בו בחגורה.

הכאב של טום לא הרפה ממני והדריך אותי לאורך מאבקי לסיים את ההתעללות האכזרית בילד חסר האונים. לא נתפס שילד בן חמש נאלץ לספוג בנפשו ובגופו יחס כזה, שהותיר כתמים כחולים וצלקות בכל חלקי גופו. קשה לשער ולהעריך את הצלקות שנותרו בנפשו ושמן הסתם ילוו אותו כל חייו.

1
הביקור הראשון בקנדה

״אַשְׁרֵי תְמִימֵי־דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'״

(תהלים קיט, א)

הנסיעה שלי עם אשתי ושתי בנותינו הקטנות לביקור משפחתי בשיקגו בקיץ 2011, נועדה בעיקר לבילוי בחיק המשפחה ולמנוחה.

בשיחות הטלפון שקדמו לנסיעה הבטחתי לאלן אחותי, שאותה לא ראיתי שנים רבות, שאנצל את ההזדמנות ואגיע אליה לביקור קצר.

אנחנו חמישה אחים ואחיות. אלן, אחותי הבכורה, מבוגרת ממני בשנה. בטיול של אחרי הצבא נסעה אלן לניו יורק לבקר את בנות דודה שחזרו בתשובה, בשונה ממני, הפועל ומוּנע על פי ערכיי. בהתחשב במציאות ועל פי מיטב שיפוטי, אלן בחרה לחיות בקרב קהילה חרדית קיצונית, בדרך חיים דתית אשר מרגע שבחרת להשתייך אליה — אין לך ספקות ותהיות. אורח חייך וערכיך מוכתבים מלמעלה, ובתמורה אתה משוחרר מהתלבטויות ומהצורך לבחור.

לאחר שחזרה בתשובה נישאה אלן לפרדי, גם הוא חוזר בתשובה, ונולדו להם שמונה ילדים. כל אשר ידעתי הוא שהם חברים בקהילה חרדית אשר היגרה לקנדה בשלב מסוים.

במרוצת השנים הגיעו אלן ומשפחתה לביקור בארץ פעם אחת בלבד, למשך חמישה ימים, כשבע שנים לפני נסיעתנו לשיקגו. מאז שמרנו על קשר טלפוני. אלן נהגה להתקשר אליי יום-יום, ובשיחותינו עדכנתי אותה בחדשות העולם והארץ ובענייני המשפחה.

כמעט שלא ידעתי מאומה על חייה, מלבד העובדה שהילדים לומדים. "הכול בסדר, ברוך השם," היה כל מה ששמעתי ממנה.

ידעתי שהם משתייכים לקהילה אדוקה מאוד. הנחתי שיש קשרים הדוקים בני חברי הקהילה, שזו מעין קומונה, עם חיי שיתוף בין החברים הדואגים זה לזה.

לאחר ימים אחדים בשיקגו החלטתי לטוס לקנדה. הרגשתי שהגיעה השעה לפגוש את אלן. רציתי לראות את אחותי ואת שבעה ילדיה, שארבעה מהם לא פגשתי מעולם.

לא הצלחתי למצוא טיסה ישירה למונטריאול מהיום למחר. הטיסה למונטריאול שמצאה עבורי ג'סיקה גיסתי הייתה כרוכה בהמתנה ארוכה מאוד בטורונטו. היא הציעה שאמתין בסבלנות שבועות אחדים לטיסה ישירה, אבל אני הרגשתי שזו השעה לצאת לביקור, אפילו במחיר של חצי יום המתנה בטרמינל בטורונטו.

למחרת, עדכנתי את אלן שאני בדרך אליהם ומצאתי את עצמי במטוס בדרך לקנדה.

כתובת המקום או שם הקהילה שאליה הם משתייכים לא כל כך העסיקו אותי; אלן עמדה על כך שבעלה פרדי יגיע לשדה במונטריאול לקבל את פניי ולאסוף אותי לביתם.

התרגשתי מאוד. ההמתנה בטורונטו לטיסת ההמשך הייתה ארוכה אומנם, אולם לא השתעממתי. השהות בטרמינל, בחברת אנשים מרחבי העולם, הייתה מרתקת. הכול היה חדש ומעניין עבורי. בשנים האחרונות הקדשתי את רוב זמני לקידום העסק שהקמתי ולטיפוח משפחתי הצעירה. הסביבה החדשה ובה האנשים הזרים והשונים ריתקה אותי.

רגע ההמראה היה מרגש במיוחד. ציפיתי בקוצר רוח לפגוש את אלן אחותי, את פרדי בעלה ואת ילדיהם, לאחר שנים כה רבות שבהן לא נפגשנו.

בשדה התעופה במונטריאול לא יכולתי לפספס את פרדי, בעל הפנים המזוקנות, מגבעת שחורה לראשו, לבוש שחורים, כולל מעיל שחור ארוך מהודק למותניו באבנט. הוא קיבל אותי בברכת שלום ובחיבוק. "תכיר," אמר לי, "זה הנהג הגרמני שיסיע אותנו." את הטראומה הראשונה שלי בקנדה חוויתי בנסיעה לקוויבק; נהיגתו של הנהג הגרמני הייתה מפחידה. הוא נהג במהירות של מאה וחמישים קילומטר לשעה, בדרך צרה, פתלתלה, תוך ביצוע עקיפות מסוכנות ברכב ממודל מיושן. ביקשתי ממנו שיירגע. פרדי צחק, "אל תדאג. ככה הוא נוהג."

קיוויתי ששיחה עם פרדי ובירור נושאים שהעסיקו אותי יסיחו את דעתי מהלחץ שגרמה לי הנהיגה הפראית של הנהג הגרמני. ביקשתי להבין מדוע אלן לא מגיעה לביקורים תכופים יותר בארץ. פרדי הסביר שהם פועלים על פי חוקי הקהילה שלהם, אם כי לא הצליח לשכנע אותי מדוע אלן לא הגיעה לביקור בעזרת כרטיסי הטיסה ששלחתי לה.

היו לי שאלות נוספות; ביקשתי שיסביר איך למרות האמונה האדוקה שלהם לכאורה, שכוללת את הדיבר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", הם מרוחקים מהוריהם ובעצם כמעט שאינם מתייחסים אליהם, בהוראת מנהיגם. הוא הציע שאשאל את המנהיג. אף ביקשתי שיספר לי באילו נסיבות נפטר ילדם ישראל-יעקב בגיל שנה וחודשיים. פרדי לא ענה לי, בדיעבד הבנתי שככל הנראה חשש לענות. לאחר נסיעה שארכה כשלושת-רבעי השעה, הגענו סוף-סוף ליעד. נתתי לנהג הגרמני מאה דולר והודיתי לו על הנסיעה.

מצאתי את עצמי עם המזוודה בידי, מוקף בעצי יער וביניהם בתים ציוריים המשתלבים בנוף קסום, שקט ורוגע. הייתי מוקסם.

על דלת הכניסה לבית אחותי התנוסס שלט "ברוך הבא". התרגשתי מאוד מכך שמצפים לי ושמחים לקראת בואי.

מבעד לדלת הכניסה הבחנתי באלן אחותי, עטופה מכף רגל ועד ראש בלבוש שחור, טורחת במטבח. פניתי לעברה, מצפה לחיבוק לאחר כל השנים שבהן לא התראינו.

לאכזבתי היא השתהתה ליד הכיור דקות ארוכות. מאוחר יותר הבנתי שהיא רצתה להימנע ממפגש שיש בו הפגנת רגשות ומגע גופני. התברר לי שכך נהוג במקום הזה, אפילו ביחס לבן משפחה. אח.

היה לי ברור שכאורח עליי לכבד את מנהג המקום. אני מטבעי ביישן; הגעתי כדי לבקר ולראות את משפחתה של אחותי, ולא הייתה לי כוונה להתערב בחיים שלהם ולשפוט אותם או את אורח חייהם.

הבנות, בנות שמונה ותשע, היו עטופות גם הן בשחורים מכף רגל ועד ראש. ראשיהם של שלושת הבנים היו מגולחים, פאות מסתלסלות לצידי אוזניהם, לבושים בחליפות שחורות.

הילדים נראו המומים מהמפגש עם אדם זר. הם לא ציפו לאורח, בן משפחה חילוני שלא לבוש כמוהם. לאורך המפגש הם דיברו ביניהם יידיש, ושפתם נשמעה לי מוזרה ולא מובנת כלל.

רק רגע, חשבתי לעצמי, חסרות שתי בנות. "איפה הן?" שאלתי את אחותי.

"הן אצל חברות. לומדות," ענתה לי. התאכזבתי. בכל זאת, בא דוד לבקר אחרי שנים שלא ראו אותו...

הבית נראה עלוב, מוזנח; פרקט מתקלף, מעט רהיטים פשוטים. אלן הגישה פלחי אבטיח ומלון ופרוסות עוגת שוקולד. לא הייתי מסוגל להכניס דבר אל פי, אולם ניסיתי להתחבר לילדים, למצוא חן בעיניהם. רציתי להתרענן, להחליף בגדים. זה היה יום מתיש שבו העברתי שעות ארוכות ומייגעות בטרמינל. עוד בשיקגו ביררתי בקשר למוטל קרוב לשהות בו, אם ארצה, אולם ביקשתי מפרדי שילווה אותי למוטל הקרוב, שנמצא במרחק הליכה מהבית.

בדלפק של המוטל קיבל אותנו סיני. "האורחים שלנו נוהגים להתארח כאן... הם עושים לנו מחירים טובים," אמר פרדי. המחיר לא נראה לי נמוך, אך לא הייתה לי ברירה של ממש. נפרדתי לשלום מגיסי וקבענו שניפגש אחרי שאתמקם.

קיבלתי חדר מרוהט בריהוט ישן מאוד, אך זה לא כל כך עניין אותי. התקלחתי, החלפתי בגדים והרגשתי חדש.

כששבתי לביתה של אחותי, רציתי לצלם אותה ואת ילדיה הקטנים בטלפון הנייד שלי. ברגע ששלפתי את הטלפון עצרה אותי אחותי בתקיפות; היא הבהירה לי שלא נהוג אצלם לצלם. "השתגעת?" אמרתי לה, "אימא ואבא רוצים סרטון ותמונות שלך ושל הילדים."

"בעלי יכעס עליך מאוד," אמרה לי.

"מי שואל אותו?״ עניתי לה בשאלה וצילמתי סרטון. הדהימה אותי הפליאה של הילדים כשראו את עצמם בסרטון שצילמתי. הם עוד לא ראו דבר כזה. הרגשתי שהם חיים בתקופת זמן אחרת. הבנתי שהם מנותקים מחידושי הטכנולוגיה המובנים מאליהם עבור בנותיי הצעירות וחבריהן.

במשך כל הזמן הזה שאלה אלן שוב ושוב אם אני רעב. הייתי נבוך. לא היה לי נוח לאכול שם. הרגשתי זר מאוד. לכאורה זו הייתה קבלת פנים יפה, אבל חסרו לי גילויי קרבה של משפחה, כפי שנהוג אצלנו: נשיקות, חיבוקים, גיפופים, מגע פיזי.

ביום השני לביקור לקחה אותי אחותי במונית למרכז קניות. רציתי מאוד להפתיע את הילדים ולפנק אותם במתנות.

בשיחת הטלפון שערכתי עם אחותי משיקגו היא ביקשה שלא אביא מתנות, ועל כן החלטתי לקנות להם צעצועים ומשחקים ביחד איתה, אולם בדרך היא הבהירה לי שאני יכול לקנות להם כלי כתיבה, צבעים ובלוקים לציור בלבד. שום דבר מעבר לכך. הבנתי שכך מקובל אצלם בקהילה. רציתי מאוד להתקרב לילדים. לא יכולתי לתקשר איתם במילים, הם דיברו יידיש, ולכן קיוויתי שמתנות יעזרו לשבור את הקרח בינינו. רציתי לרגש אותם, לשמח אותם.

לפני שיצאנו מהמתחם ביקשה אלן שאקנה גם צינור השקיה. כשחזרנו מהקניות התנפלו הילדים על צינור ההשקיה בשמחה גדולה; הם שיחקו בו כשהוא משמש להם חבל קפיצה. קשה לתאר את ההתלהבות שלהם מחפץ כה סתמי לכאורה.

היום השני לביקור הסתיים עבורי במוטל של הסינים. מלבדי הייתה שם חבורה של בעלי אופנועי הארלי דוידסון, שהיו בעיצומו של טיול.

בעיני רוחי עלתה דמותה של אלן אחותי בנעוריה, לפני השירות הצבאי ובמהלכו. צעירה, חטובה ויפה, עם שיער שטני, ארוך וגולש, שבכל סוף שבוע התארגנה ליציאה לבילוי עם חברות.

אנחנו חמישה ילדים — שלוש בנות ושני בנים. אלן היא הבכורה, ואני הבא בתור אחריה. היום, במבט לאחור, אני מבין שחיֶה של אלן לא היו פשוטים. גדלנו בבית קטן, דל ברהיטים, דל באמצעים. לרשותן של שלוש אחיותיי עמד חדר אחד, ובו שולחן כתיבה צמוד לכוננית ספרים, ארון בגדים ושלוש מיטות, אחת מהן מקופלת במשך היום ונפתחת בלילה.

אני מתקשה להיזכר בגילויי אהבה שהראו לנו הורינו בילדותנו, אך אני לא מאשים אותם. אני מניח שבשנים אלו זה נבע בין השאר מהקושי הכלכלי הכרוך בגידול חמישה ילדים, אבל למרות הכול דאגו שניהם שתמיד יהיו לנו אוכל חם וביגוד.

בבוקרו של היום השלישי התקשרה אליי אחותי בדרכה אליי עם הנהג הגרמני שייקח אותנו למונטריאול. אמרתי לה שהוא נהג מסוכן ושאני מעדיף לקחת מונית. היא התעקשה שהנסיעה איתו תהיה הזולה ביותר עבורנו ואף ציינה שהוא יוכל ללוות אותנו במקומות שבהם נבקר. "אדרוש ממנו לנהוג בצורה זהירה יותר," הבטיחה, ואני הסכמתי. כשהגיעו התפלאתי מדוע לא צירפה חלק מהילדים לטיול. היא התרעמה על כך שיש לי הרבה שאלות והאיצה בי שנצא לדרך.

בנסיעה הארוכה מקוויבק למונטריאול שאלתי מדוע הם ממוקמים בלב יער, בבידוד, רחוק ממרכז העיר. במקום לענות היא החליפה נושא. היום אני מבין שהיא פשוט רצתה ליהנות מיום של חופש, נסיעה, נוף, אוויר ושמש, מחוץ למקום הקשה שבו חיה. לא היו לה כוחות נפש להתמודד איתי. לא הבנתי אז שאני משקף לה את החיים שיכלה לחיות ומעמת אותה עם המציאות הלא תיאמן שבה היא ומשפחתה חיות.

הגענו למונטריאול. הנהג עצר את רכבו בנקודת תצפית המשקיפה אל העיר והציע לצלם אותנו. שמחתי, אך אלן התחמקה מן המצלמה. שאלתי אותה מדוע היא מתחמקת. "פה למטה קבור בני הקטן," לחשה, מתכוונת לישראל-יעקב, שעד עצם היום הזה סיבת פטירתו היא בגדר תעלומה עבורנו. הצעתי לה שנרד לקבר להדליק נר לזכרו. להפתעתי היא סירבה בתוקף. "בוא נמשיך בטיול," קבעה. לימים נודע לי שראש הקהילה לא התיר לה להשתתף בהלוויית התינוק או לבקר בקבר.

המשכנו לעבר גן החיות. אלן הייתה אחוזת התלהבות, נראה שזמן רב עבר מאז ראתה בעלי חיים, אפילו שגרה בתוך היער, לכאורה בטבע. היא הקשיבה בסקרנות ובהתרגשות למדריכים שהסבירו על כל בעל חיים. בעיקר זכור לי שהשתהתה זמן רב מול הפינגווינים. לא הבנתי מה מצאה בבעלי חיים אלו, ואני לא מבין זאת עד היום. אולי נמשכה למראה שלהם, שמזכיר את החסידים.

אני השתעממתי מהביקור בגן החיות, אולם לפני שנפרדנו סיכמתי עם אלן שאבוא לשחק עם הילדים מאוחר יותר, וציפיתי לכך.

במוטל, עוד לפני שהספקתי להתלבש, הופיע בדלת פרדי. הוא אמר שסיים לעבוד ושישמח לחזור עימי הביתה. מיהרתי ללבוש חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים שחורים, להיראות כמוהם, ויצאנו לכיוון הבית. כשנכנסנו הזמין אותי פרדי לשבת עימו בחדר האוכל. "יש לי שיחה איתך," אמר.

"בשמחה," עניתי לו, ובטרם אמר משהו הוספתי, "אני מאוד שמח להיות פה. יש לך ילדים מדהימים. אני עדיין מצפה לראות את הבנות הגדולות."

"כן," ענה לי, "הן לומדות הרבה, ובזמן הפנוי הולכות לחברות."

"זה מצוין," אמרתי, "אבל אשמח אם יבואו כדי שאפגוש אותן. אני רוצה לצלם אותן ו..."

"רגע," קטע אותי, "על זה בדיוק אני רוצה לדבר איתך."

"מה הבעיה?" שאלתי.

"תשמע, אני מבקש ממך למחוק את כל התמונות שצילמת פה. זה עושה לנו בעיות. בקהילה שלנו אסור לצלם."

הייתי מופתע. הבהרתי לו שכבר שלחתי את התמונות במייל לכל בני המשפחה ושהצילומים נמצאים אצלם, גם אם אמחק אותם מהטלפון. הוא ביקש שאדאג שלא ידפיסו את הצילומים, ואני התחייבתי שכך יהיה, אם כי עדיין לא הבנתי.

"ועוד דבר אני רוצה ממך... בביקור האחרון של האחיות שלך כאן, הן התלוצצו על המקום. אני דורש מכתב התנצלות שבו הן מביעות צער על התנהגותן ומבקשות סליחה מהאדמו"ר שלנו."

לא כל כך הבנתי את מהות הבקשה, אבל הסכמתי.

"כעת עליי ללכת להתפלל. אתה נשאר פה?" שאל אותי.

"אשמח להישאר," עניתי לו, "אני רוצה לשחק עם הילדים."

בבית היו רק חמשת הילדים הקטנים. הם שמחו לקראתי, וגם אני שמחתי לבלות איתם. שלפתי את הטלפון הנייד, והילדים התלהבו מהמכשיר. הטלפון עזר לי למשוך את תשומת ליבם ולהתקרב אליהם. אלן גערה בי על כך שאני מתעלם מבקשתו של פרדי, שהבהיר לי שלא מקובל אצלם בקהילה לצלם. לא מצאתי פגם בצילום או בכך שהילדים ישחקו במכשיר הנייד.

ביום הרביעי נסענו שוב למונטריאול. יצאנו לטייל במרכז העיר. אלן הראתה לי את הבית שבו הם גרו בחודשים הראשונים שלהם בקנדה, ואז נעצרנו לפני סופרמרקט כשר. "תקנה מצרכים, כדי שיהיה לך לשבת," אמרה לי אלן. נעמדתי מולה, לא מאמין. הייתי בטוח שהיא תזמין אותי להיות איתם בארוחת ערב שבת, עם קידוש משותף ביחד עם הילדים, וכן לשאר ארוחות השבת. "מה את ממליצה לי לקנות?" שאלתי. לא רציתי להביך אותה, אולם בתוך תוכי הרגשתי עלבון צורב. הרגשתי מנוכר, דחוי. זה היה בלתי נתפס עבורי שאחותי אינה רוצה אותי במחיצת משפחתה בארוחת ערב שבת לאחר שבע שנים שבהן לא התראינו, ולאחר שטסתי במשך ארבע-עשרה שעות הרחק ממשפחתי ומכל מכריי כדי לפגוש אותה.

קניתי מצרכים אחדים ויצאנו לדרך חזרה. הדרך עברה בשתיקה מעיקה. הייתי פגוע מהיחס הקר והמנוכר של אחותי. איך זה יכול להיות שהיא לא רוצה אותי עם משפחתה, חזרתי ושאלתי את עצמי במהלך הנסיעה.

את סוף השבוע העברתי במוטל. בחדר המוזנח, העלוב, המרוהט ברישול, בצמצום. רוב הזמן ישבתי על כיסא, בוהה, מביט מבעד לשמשת החלון לעבר הכביש. מטרת הביקור שלי הייתה להכיר את אחייניי, להדק את הקשר עימם וכמובן עם אחותי, והנה אני מוצא את עצמי בודד. הייתי מתוסכל ועצוב מאוד. אפילו מדוכא. ציפיתי לשהות ולבלות עם האחיינים שלי, עם משפחתה של אלן, להכיר את אנשי הקהילה, את המנהיגים שלהם. חלפו בראשי מחשבות רבות על המקום הזה, על הקהילה הזו שאליה משתייכים אחותי ובני משפחתה. עוד לפני הגיעי גמלה בי החלטה להימנע מלהתערב ביחסים שבין אחותי לבעלה. לא רציתי לפגוע בה ובקשר בינה לבינו ובינה לבין הקהילה. במודע שמרתי על מרחק, כדי לא להפריע לשגרת החיים שלהם. לראשונה הרגשתי בודד ומאוכזב מאוד. התחושה שאני לא רצוי שם לא הרפתה ממני. באתי חדור רצון להתקרב, לחוות את המקום הזה, קוויבק. בשיטוטיי באינטרנט הצטייר לי חבל קוויבק, על תושביו דוברי הצרפתית, כמו שילוב מופלא של אירופה עם צפון אמריקה, שיש בו ערים יפהפיות ותוססות בסגנון אירופי, טירות מרשימות, נופי הרים מושלגים ונהרות, שלכת מרהיבה בסתיו ושפע של פסטיבלים ואירועי תרבות. ישבתי בחדר השומם, בוהה בכביש מבעד לחלון, מחשבותיי נודדות לימים אחרים. אלן הילדה מעולם לא פונקה, אף שהייתה תלמידה מצטיינת. מגיל צעיר מאוד נדרשה אלן להשתתף בפעולות של תחזוקת הבית, לשטוף את הרצפות — או במילים אחרות "לעשות ספונג'ה" — להחליף מצעים, לקפל כביסה ולסייע בגידול אחינו הקטן.

האחיות הצעירות ממנה נטו להתעלם מקיומה ולא העריכו אותה. בשיחות שהיו לי איתה בבגרותנו סיפרה לי אלן שתמיד הרגישה שלא מקבלים אותה כמו שהיא ושמנסים לשנות אותה, ובשל כך גדלה עם תחושת דחייה מהסביבה, רגשי נחיתות, ביטחון עצמי נמוך ותחושת מסוגלות נמוכה.

היום ברור לי שכשגדלים עם תחושות כאלו ועם דימוי עצמי כה נמוך, אך טבעי הוא לחפש אהבה וקבלה במקום אחר. נוכחתי לצערי שזה בדיוק מה שקרה. בפגישות שלי עם אלן בימים האחרונים התברר לי שהיא משתייכת לקהילה סגורה. היא עקרת בית, סובלת מעודף משקל, אינה מטופחת, נטולת שמחת חיים ועטופה בשכבות של בדים שחורים. מה שהחריד אותי יותר מכול היה גילוח שיער הראש שחויבה בו במסגרת הקהילה, מתוך האמונה שכל קיומה מתמצה בקיום מצוות הרבייה. במרוצת השנים איבדה אלן את ראייתה בעינה הימנית, עובדה שרק הוסיפה על כאבה והפכה את חייה הקשים בלאו הכי — לבלתי נסבלים.

אלן נפלה מן הפח אל הפחת.

באותם רגעים הבנתי שללא אהבה וחום מצד ההורים בילדות, תמיד קיימת ברקע תחושת החמצה ופספוס. זאת צלקת שאי אפשר לרפא אותה. ייתכן שאפשר להקל את הכאב במעט על ידי הרעפת אהבה וחום על הדור הבא, וקיוויתי שאלן מצליחה לעשות זאת, לפחות ביחס לילדיה, כפי שאני נוהג ביחס לבנותיי.

יכולתי ללכת אל בית אחותי, שנמצא במרחק הליכה מהמוטל, אולם עד היום לא ברור לי מדוע לא עשיתי זאת. יכולתי להצטרף אליהם לתפילה בבית הכנסת, להכיר את השכנים שלהם, החברים שלהם, לראות את האדמו"ר. מדוע זה לא קרה? התשובה לכך ככל הנראה מורכבת. כעסתי על אלן על כך שלא הזמינה אותי לבלות איתם. חוויתי תחושה קשה שאינני רצוי, ועם זאת גם הרגשתי הקלה מסוימת מכך שלא אולצתי להיות חלק מהטקסים שלהם. ידעתי שהם נוהגים להתפלל בשבתות ובימי החול שעות ארוכות. זה לא התאים לי. אולי קינן בי חשש שאשבה; שיצליחו להחזיר גם אותי בתשובה.

הלבוש של הנשים והילדות, שילוב של שכבות רבות שעוטפות ומכסות אותן, נראה לי משונה מאוד, זר. נמנעתי מלהתייחס לכך או להביע דעה. אף שרציתי מאוד להבין מה בדיוק קורה במקום, שנראה לכאורה שקט מאוד, לא העזתי לחקור ולחטט יותר מדי. לא רציתי לפגוע באלן.

בשעת לילה מאוחרת, קרוב לחצות, בעודי משוטט מול חזית המוטל, הבחנתי לפתע בדמות מתקרבת במעלה הרחוב, עטופה במעטה לבן מכף רגל ועד ראש. מבעד לרדיד הלבן המהודק לראשה ניבט זוג עיניים.

"לאן נעלמת כל סוף השבוע? למה לא באת לבקר?"

זו הייתה אלן, אחותי. לא זיהיתי אותה. ידעתי שהיא שואלת כדי לצאת ידי חובה, שכן לא באמת רצתה שאבוא. "לא הרגשתי טוב," מלמלתי, מתרץ את העובדה שלא הגעתי. לא רציתי להיכנס עימה לעימות, ולכן לא אמרתי לה שהבנתי שאינני רצוי בביתה.

אלן ידעה שיש בחדרי לפטופ. סיפרתי לה על כך. בקהילה שלהם חל איסור על שימוש בכל מדיה שהיא. אלן לא ויתרה על ההזדמנות שנפלה לידיה. היא ביקשה לבדוק ולראות תחקירים שהתפרסמו באינטרנט על קהילות דומות לקהילה שלהם. אין ספק שהייתה מודעת לטכנולוגיה הקיימת, אולם זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שבה נגעה במחשב. היא לא ידעה כיצד להפעיל אותו או לבצע חיפוש באינטרנט, ואני עזרתי לה בחיפושים. בין השאר מצאנו כתבה על "אמא טליבאן" הישראלית שישבה בכלא בעקבות התעללות בילדיה. לעולם לא אדע מה משך יותר את אלן לבוא לבקר אותי באותו לילה: אם זה היה הרצון לשהות מעט בחברתי, בן משפחתה, לפצות אותי מעט על הבדידות שנכפתה עליי באותה שבת במקום השומם הזה, או שמא הרצון למצוא מידע באינטרנט באמצעות הלפטופ שלי. לימים התברר לי שמה שגילתה באותו לילה פקח את עיניה וגרם לה להבין עד כמה קיצונית הקהילה שאליה משתייכים היא ובני משפחתה. לא עלה על דעתי שאחותי רומזת לי שמעשים דומים לאלו שמתוארים בתחקירים שמצאנו באינטרנט מתרחשים במקום הזה. איך יכולתי להיות עיוור כל כך, אטום למצוקתה ושבוי בעלבוני ובכעסי?

המחשבות שלי באותה שעה כבר נדדו למקום אחר; לטיסה לשיקגו, ומשם חזרה למשפחתי, לחיים שלי, לשגרה. עזרתי לה, אבל הייתי מתוסכל. ציפיתי שנשב ונדבר; שתספר על השבת שעברה עליה. מי יודע מתי שוב תהיה לנו הזדמנות להיפגש? הייתי בטוח שהיחס שלה אליי, או נכון יותר חוסר היחס במהלך השבת, הוא ביטוי של רצונה החופשי. לא יכולתי להעלות על דעתי שהיא פעלה על פי דרישתו של מי שכונה על ידם האדמו"ר.

למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, התקשרתי לאימי וביקשתי שתשוחח עם אלן כדי לשכנע אותה שתאפשר לי לפגוש את בנותיה הגדולות. סיפרתי לה שבכל פעם ששאלתי עליהן, נאמר לי שהן לומדות או נמצאות אצל חברות, ושתמוה בעיניי שמאז שהגעתי, לפני כמעט שבוע, טרם פגשתי אותן.

ארזתי את חפציי ופסעתי עם המזוודה, בפעם האחרונה, לביתה של אחותי. בבית כבר המתינו לי כל הילדים, ובכללם סטפני ומרלן, הבנות הגדולות. כל כך שמחתי לראותן. מיהרתי לשלוף את הטלפון כדי לצלם אותן, אולם סטפני ומרלן הפתיעו אותי ביחס הקר שהפגינו כלפיי. הן אפילו לא בירכו אותי לשלום. לא הבנתי את פשר התנהגותן.

הביקור בבית ארך דקות ספורות. הנהג הגרמני כבר המתין להסיע אותי לשדה התעופה. הפרידה הייתה קצרה, קרירה, בדומה לפגישה שלנו שבוע ימים קודם לכן; בלי חיבוקים ובלי נשיקות.

בדרכי לדלת אמרתי לפרדי כבדרך אגב שבעזרת השם אבוא לחתונתן של הבנות כשיגדלו. הוא ענה לי שהיום קרוב; עד סוף השנה הן תהיינה נשואות. נעצרתי בפתח הדלת, מביט בו, לא מאמין, מבטי עובר לאלן וחוזר אליו. "אתה רציני?" שאלתי, "הן בנות שתים-עשרה ושלוש-עשרה." אלן מיהרה להרגיע, "הוא צוחק, אתה לא מבין?" המשכתי החוצה, מאמין בתמימותי שאכן התלוצץ. לפני שנכנסתי לרכב הניחה אחותי בידיי שקית עם לחמניות חמות, שיהיה לי אוכל כשר לטיסה. נופפתי לשלום דרך חלון המכונית הישנה, מביט בילדיה של אחותי שנראו עצובים להיפרד ממני. דמעות זלגו מעיניי לאורך כל הדרך לשדה התעופה, שם נפרדתי מהנהג הגרמני, שכבר הספקתי להתיידד עימו מעט.

בטיסה מטורונטו לשיקגו קרה לי משהו מוזר. המחשבות על אלן ועל וילדיה לא הרפו ממני. הישיבה ליד החלון במטוס אפשרה לי להתכנס ולפרוק את כאבי. דמעות זלגו מעיניי ללא הפסקה, ולא הצלחתי לעצור אותן, כאילו ידע ליבי את הסבל שחווים אחותי ואחייניי. לימים הבנתי שהיו אלו הדמעות של הילדים, אשר קיוו שהדוד שהגיע לביקור יציל אותם מהזוועות שאותן הם חווים ביער בקוויבק.

היום אני מבין שדה-ויל, המנהיג, שאותו לא פגשתי אישית מעולם, גרם לי לחוש רגשות קשים כלפי בני משפחתי, אחותי ובעלה. באותו הזמן לא הייתי מודע לכך שכל פעולה של אלן ופרדי נבעה מהוראותיו, ובכלל זה העובדה שלא הזמינו אותי להתגורר בביתם, לבלות במחיצתם במהלך השבת וליצור קשר עם הילדות הגדולות. במבט לאחור כנראה לא רציתי להשתתף בתפילות הארוכות שלהם, שארכו שש עד שמונה שעות ביום, חששתי להתחבר עם הקהילה ובעיקר חששתי מהמנהיג.