אהבה בזרועותיו

פתח-דבר

גופו היה מחושל, גובהו מטר תשעים של גבריות זועמת.

שערו היה שחור-חצות, עיניו בצבע ירוק ים. היו לו עצמות לחיים גבוהות כשל אמו הקומנצ'ית למחצה; הלסת הנוקשה של אביו הטקסני.

הערב הפראות האלגנטית של בני עמה של אמו להטה בדמו.

הוא עמד בחדר שבו החשכה נשברה רק בעזרת הקרניים השנהביות של קרני הירח. צללים נעו בפינות, מוסיפים צינה לאוויר. אנחת הרוח בין העצים מחוץ לבית הוסיפה לתחושת חוסר השקט.

תנועותיה חסרות השקט של האשה הישנה במיטת האפיריון הגדולה היו עדות לכך.

היא היתה לבדה, האשה שחשב שאהב. האשה שחשב שידע. שידע אינטימית.

העדינות של ריחה, לחישת פרח הלילך. ההחלקה המשיית של שערה החום השזור חוטים של זהב כנגד עורו. הטעם של פטמותיה, חמים ומתוק על לשונו.

לסתו התהדקה. כן. הוא ידע אותה. לפחות זה מה שחשב.

חלפו רגעים ארוכים. האשה מלמלה בשנתה וטלטלה את ראשה בחוסר מנוחה. האם היא חולמת עליו? על כך שהפכה אותו לשוטה?

סיבה טובה נוספת לבוא הנה הלילה.

סגירה. המילה שהפסיכולוגים של המאה העשרים-ואחת כל-כך אוהבים להשתמש בה ושאין להם מושג מה פירושה באמת.

אלכס ידע מה פירושה. והוא ימצא סגירה כאשר ייקח את האשה הזו למיטה, פעם אחת אחרונה.

ייקח אותה ביודעו מיהי. ביודעו שניצלה אותו. שכל מה שהיה ביניהם היה שקר.

הוא יעיר אותה מחלומה. יפשיט אותה. יצמיד את ידיה מעל לראשה ויוודא שתביט לתוך עיניו בזמן שיכבוש אותה כדי שהיא תראה שאין לזה שום משמעות בעיניו, שלשכב אתה היה פורקן גופני ותו לא.

היו לפניה עשרות נשים ויהיו עשרות אחריה. לא היה בה שום-דבר שהפך אותה למיוחדת.

הוא הבין את זה.

עכשיו הוא צריך להיות בטוח שגם היא מבינה את זה.

אלכס גהר מעל המיטה. אחז בקצה השמיכה שכיסתה אותה ומשך אותה הצדה.

היא לבשה כתונת לילה. משי, מן-הסתם. היא אהבה משי. גם הוא. הוא אהב את תחושת המשי תחת ידיו, כפי שהחליק על עורה כל אותן פעמים בהן התעלס אתה בגופו, בידיו, בפיו.

הוא התבונן בה. היא היתה יפהפיה; אי-אפשר היה להכחיש זאת. היה לה גוף מדהים. ארוך. בשל. בנוי למין.

הוא ראה את צורת שדיה דרך המשי הדק. מעוגלים כמו תפוחים, קצותיהם פטמות ורודות חיוורות רגישות כל-כך עד שידע שיצטרך רק להשפיל את ראשו אליה, להניח לקצה לשונו לגעת בבשר הענוג, לנשוף עליו כדי להוציא מגרונה גניחה גרונית.

מבטו נע נמוך יותר, אל צל המשולש בין רגליה. הוא זכר את רכות התלתלים שם. הצבע הכהה, הזהוב כדבש. הקריאות הקטנות שהשמיעה כאשר ליטף אותה, פישק את רגליה באצבעותיו והצמיד את פיו לשם, חיפש את הניצן החבוי שם שחיכה לו וליקק אותו, משך אותו לתוך פיו בזמן שהיא קימרה את גופה אליו וזעקה את שמו.

שקרים, הכל שקרים. לא מפתיע. היא היתה אשה שאהבה ספרים ואת עולם הפנטזיה החבוי בהם.

אבל הוא היה לוחם והישרדותו דרשה ממנו להישאר מקורקע למציאות. איך זה ששכח את זה?

איך זה שגופו התקשה רק מלהתבונן בה? העובדה שעדיין חשק בה הכעיסה אותו.

הוא אמר לעצמו שזה נורמלי. שזה עניין ביולוגי גרידא. חלק אחד מתאים לחלק השני, ולחלק האחד הזה יש רצון עצמאי משלו.

אולי. ואולי בגלל זה הוא חייב לעשות את זה. מפגש אחרון, בעיקר במיטה הזו. טעימה אחרונה שלה. לקבור את עצמו עמוק בין ירכי הקטיפה שלה. אין ספק שזה יוציא ממנו את הזעם הזה.

עכשיו, חשב ונגע באצבעותיו בפטמותיה.

"קארה."

קולו היה מתוח. היא פרפרה בשנתה אבל לא התעוררה. הוא אמר שוב את שמה, נגע בה שוב ועיניה נפקחו. הוא התבונן בהן כאשר התמלאו אימה.

רגע לפני שזעקה הרים את מסיכת הסקי השחורה שלו מעליו כדי שתוכל לראות את פניו.

הבעתה השתנתה, הפכה מבעתה למשהו שלא הצליח לזהות.

"אלכס?" לחשה.

"כן. המטבע המזויף שלא נעלם, מותק."

"אבל איך... איך הצלחת להיכנס?"

הוא חייך חיוך איטי ומקפיא. "האם באמת חשבת שמערכת האבטחה הזו תצליח להשאיר אותי בחוץ?"

לראשונה נדמה היה שנזכרה שהיא כמעט עירומה. פניה האדימו; היא הושיטה את ידה אל השמיכה אבל הוא נענע בראשו.

"את לא תזדקקי לה."

"אלכסנדר. אני יודעת שאתה כועס..."

"האם זה מה שאת חושבת שאני?" שפתיו התעקלו בחיוך שהיה מצליח לעורר פחד בלבבות אלה שהתעסק אתם במה שהיה בעיניו חייו הקודמים. "תורידי את כתונת הלילה."

"לא! אלכס, בבקשה! אתה לא יכול – "

הוא התכופף והצמיד את פיו אל פיה, מנשק לה בפראות למרות שנאבקה בו. ואז אחז במחשוף הכותונת הדקיקה וקרע אותה מעליה.

"את טועה," אמר. "אני יכול לעשות הלילה הכל, קארה. ואני מבטיח לך שאני מתכוון לעשות הכל."

1

איש מעולם לא שאל את אלכסנדר נייט אם בטנו של גבר יכולה להיקשר מחרדה, אבל אם מישהו היה שואל, הוא היה צוחק לו בפרצוף ואומר שהבטן לא יכולה להיקשר בדיוק כפי שחזירים לא עפים.

חוץ מזה, למה לשאול אותו?

חרדה לא היתה מילה שהופיעה באוצר-המילים שלו.

הוא ידע מה זה מתח, מה זה דם פועם. אחרי-הכל, ציפיה מתוחה היתה חלק מחייו זה זמן רב. אתה לא יכול לבלות שנים בכוחות המיוחדים ואחר כך במבצעים חשאיים בלי לחוות רגעים של מתח, אבל זה לא אותו הדבר.

למה שגבר ירגיש חרדה כאשר הוא מיומן בעמידה מול עין הסכנה?

אלכס עצר את הב-מ-וו שלו בחניה מאחורי הבניין שלא ראה זה שלוש שנים. לא ראה, לא חשב עליו...

לעזאזל, זה היה שקר. היו יותר מדי חלומות מהם התעורר, בלב פועם, בסדינים סתורים ומיוזעים.

הדבר הראשון שעליו הסכים עם אחיו, עוד לפני שהעלו את הרעיון לייסד את החברה ששמה מומחים לניהול סיכונים, היה שהם לא יחזרו לעולם לצעוד דרך דלתות הזכוכית האלה.

"לא אני," אמר מאט בזעף.

"גם לא אני," הוסיף קאם.

ואלכס אמר, בדיוק. רק ביום לוהט בינואר הוא יחלוף על פני המקום הארור הזה.

לסתו התקשתה.

הלכו ההבטחות. היה חודש נובמבר בוושינגטון הבירה, מזג האוויר אפור וקר והוא חלף דרך הדלתות הארורות הללו, צעד על פני הרצפה הזו בדרכו אל דלפק האבטחה.

והנורא מכל היה שהכל היה מוכר כאילו מעולם לא עזב. הוא אפילו הושיט את ידו לכיסו כדי להוציא את תג הזיהוי שלו, אבל מובן שלא היה לו תג כזה בכיס, והיה רק המכתב שהביא אותו הנה היום.

הוא מסר לשומר את שמו, וזה בדק אותו ראשית כנגד הרשימה שהיתה לו על הלוח בידו, ואז על צג המחשב שלו.

"צעד קדימה, בבקשה, מר נייט."

אלכס עשה צעד קדימה אל תוך החיבוק הסתמי לכאורה של שער האבטחה.

נקודת בדיקה מספר אחת, חשב, בזמן שהשער האלקטרוני ערך את הסריקה הראשונית שלו. זו היתה ההזדמנות האחרונה שלו לצאת.

שומר שני הושיט לו תג אורח.

"המעליות ישר לפנים, אדוני."

הוא ידע איפה המעליות הארורות. ידע, אחרי שנכנס פנימה ולחץ על המתג, שתוך שתי שניות הדלתות ייסגרו, תוך שבע שניות יעלה לקומה השש-עשרה. ידע שייצא למה שייראה כמו מסדרון בכל בניין משרדים – אלא שהתקרה המוארת מלאה בלייזרים ורק אלוהים יודע מה עוד, וכולם יבדקו אותו מכף רגל ועד ראש ושהדלת השחורה הפשוטה המסומנת במילים הכניסה למורשים בלבד תיפתח אחרי שייגע באגודל בכרית קטנה ויביט הישר לפנים כדי שקרן לייזר נוספת תוכל לסרוק את עינו ולאושש את העובדה שהוא אכן אלכסנדר נייט, מרגל.

מרגל לשעבר, הזכיר אלכס לעצמו. ובכל זאת, הוא הצמיד את אגודלו לכרית, רק כדי לראות מה יקרה. להפתעתו, המעשה הפעיל את סורק העין ומקץ כמה שניות הדלת השחורה נפתחה בדיוק כמו שקרה לפני שנים.

שום-דבר לא השתנה, אפילו לא האשה הלובשת חליפה אפורה שישבה מאחורי שולחן ארוך שפניה אל הדלת. היא קמה על רגליה כפי שעשתה מאות פעמים בעבר.

"המנהל מחכה לך, מר נייט."

בלי "שלום." בלי "מה שלומך?" בדיוק אותה ברכה בה קידמה את פניו תמיד כאשר עבר כאן בין המשימות.

אלכס צעד בעקבותיה לאורך הפרוזדור הארוך שהוביל לעבר דלת סגורה נוספת. הפעם, עם זאת, הדלת נפתחה כדלת רגילה, חושפת משרד גדול עם חלונות זכוכית חסינים לקליעים, משקיפים אל הכביש העוקף את וושינגטון.

הגבר שישב מאחורי שולחן עץ הדובדבן הרים את עיניו, חייך וקם מכסאו. הוא היה השינוי היחיד במקום הזה. המנהל הקודם שאלכס עבד תחתיו עזב. עוזרו החליף אותו, שמו היה שו, ואלכס מעולם לא סבל אותו.

"אלכס," אמר שו. "טוב לראות אותך שוב."

"טוב לראות גם אותך," ענה אלכס.

זה היה שקר, אבל שקרים היו הדם הזורם בעורקי הסוכנות.

"שב, בבקשה. תרגיש בנוח. אכלת ארוחת בוקר? רוצה קפה או תה?"

"שום-דבר, תודה."

המנהל חזר לכסא העור המסתובב שלו ושילב את ידיו על כרסו הקטנה.

"בסדר, אלכס. אני שומע שאתה מצליח למדי."

אלכס הנהן.

"החברה שלך – מומחים לניהול סיכונים, זה שמה? אני שומע דברים מצוינים על העבודה שאתה והאחים שלך עושים." המנהל השמיע גיחוך של בינינו-הבחורים. "אני חושב שזו מחמאה לנו. נחמד לדעת שהטכניקות שלמדתם כאן לא בוזבזו עליכם."

החיוך של אלכס היה הדוק. "שום-דבר שלמדנו כאן לא בוזבז. תמיד נזכור הכל."

"באמת?" אמר המנהל ולפתע נעלם החיוך המזויף. הוא נרכן לפנים והניח את ידיו על השולחן, עיניו הכחולות ננעצות בעיניו של אלכס. "אני מאוד מקווה. אני מקווה שאתה זוכר את השבועה שנשבעת כאשר הצטרפת לסוכנות. לכבד, להגן ולשרת את האומה שלך."

"לכבד ולהגן," אמר אלכס בקור. לעזאזל עם הגינונים המזויפים. הגיע הזמן לגשת לעניינים. "כן. אני זוכר. אולי אתה זוכר שהפירוש של הסוכנות לשבועה זו היה הסיבה לכך שאחי ואני פרשנו."

"מתקפה של מצפוניות של נערי תיכון," אמר המנהל בקול לא פחות קר. "מצפוניות שלא היה לה מקום כאן."

"שמעתי את ההרצאה הזו בעבר. אתה ודאי מבין שאין לי שום עניין לשמוע אותה שוב. אם לשם כך הזמנת אותי לבוא – "

"הזמנתי אותך לבוא הנה מפני שאני זקוק לך שתשרת שוב את ארצך."

"לא," אמר אלכס וקם על רגליו.

"לעזאזל, נייט..." המנהל נשם עמוקות. "שב. תקשיב לפחות למה שיש לי להגיד."

אלכס התבונן באיש שהיה המשנה למנהל כאן במשך למעלה משני עשורים. לאחר רגע התיישב בפנים חסרי הבעה.

"תודה," אמר המנהל. אלכס תהה מה היה מחיר האמירה של המילה הזו לאיש הזה. "יש לנו בעיה."

"לכם יש בעיה."

הדבר העלה כמעט בת-צחוק.

"אנא. בוא לא נשחק משחקי מילים. תן לי להגיד את הדברים במילים שלי."

אלכס משך בכתפיו. לא היה לו מה להפסיד מפני שיהיו דבריו של המנהל אשר יהיו, הוא ייצא מכאן בעוד כמה דקות.

שו נרכן לפנים. "האף-בי-איי פנה אלי בגין מצב עדין."

גבותיו הכהות של אלכס התרוממו. האף-בי-איי והסוכנות לא הכירו זה בקיומו של זה. לא בציבור, לא בקונגרס, לא בשום מקום משמעותי.

"ראש האף-בי-איי החדש הוא מכר ותיק ו... ובכן, כמו שאמרתי, התעורר מצב מסוים."

שתיקה. אלכס נשבע לעצמו שלא ישבור אותה, אבל הסקרנות גברה עליו וזה לא אומר, אחרי-הכל, שהוא ימצא את עצמו מעורב במה שקורה כאן.

"איזה מצב?"

המנהל כחכח בגרונו. "שבועת הסודיות שנשבעת עדיין מחייבת אותך."

פיו של אלכס התעקל. "אני יודע."

"אני מקווה."

"כל אמירה אחרת תהיה עלבון לכבודי. אדוני," הוסיף אלכס, נימת קולו מבטלת את ביטוי הכבוד הזה.

"לעזאזל, נייט, תפסיק עם השטויות האלה. אתה היית אחד הסוכנים הטובים ביותר שלנו. עכשיו אנחנו זקוקים שוב לעזרתך."

"כבר אמרתי לך שאני לא מעוניין."

"האם שמעת על משפחת ג'נרו?"

"כן."

כל מי שעבד במערכת לאכיפת החוק שמע עליהם. משפחת ג'נרו היתה שקועה עמוק בסמים, זנות והימורים לא חוקיים.

"ושמעת על התביעה נגד אנתוני ג'נרו?"

אלכס הנהן. חודשיים קודם לכן, הכריז התובע הפדרלי של מנהטן שהוא תובע את ראש המשפחה על עבירות מרצח ועד השארת מושב השירותים מורם. אם יורשע, טוני ג'נרו יישאר בכלא עד יומו האחרון, ושליטתה של המשפחה בעולם הפשע תסתיים.

"האף-בי-איי אומרים לי שיש להם תיק חזק נגדו. האזנות. קבצי מחשב." המנהל השתתק. "אבל הקלף החזק שלהם היא עדה."

"אני לא מבין מה הקשר אלי."

"העדה אינה משתפת פעולה. אחרי שהסכימה לעזור, העדה נסוגה. עכשיו מחלקת המשפטים לא בטוחה כל-כך במה שיקרה להבא. העדה הסכימה סוף-סוף לשתף פעולה – "

"בלחץ," אמר אלכס בחיוך מהודק.

"העדה הסכימה לשתף פעולה," אמר המנהל בנחת, "אבל – "

"אבל משפחת ג'נרו עלולה להגיע אליה קודם."

"כן. או שהעדה עלולה להחליט לא להעיד."

"שוב."

המנהל הנהן. "בדיוק."

"אני עדיין לא מבין – "

"הפרקליט הכללי ואני מכירים המון שנים, אלכס. המון שנים." המנהל היסס. אלכס מעולם לא ראה אותו מהסס ככה; השיער על עורפו סמר בציפיה למה שיקרה עכשיו. "הוא מרגיש שהשיטות הרגילות של הגנה על עדים לא יעבדו במצב הרגיל הזה. אני מסכים אתו."

"כוונתך שהוא לא להוט למקם את העדה הזו בחדר מלון זול במנהטן, להציב עליה שמירה של אדם אחד מסביב לשעון ולסמוך על כך שסגל המלון לא ידבר על האורחת שלהם או ימכור את המידע למי שיציע לו כסף?" אלכס חייך חיוך דק. "אולי הוא למד משהו בזמן שנעדרתי."

"מה שהוא צריך – מה שאנחנו צריכים – זה סוכן מנוסה. גבר שהיה בקו האש, שיודע שאסור לבטוח באף-אחד, שאינו חושש לעשות כל מה שנדרש – כל מה שנדרש – כדי להגן על חיי העדה."

אלכס קם.

"אתה צודק. זה בדיוק האדם שאתה צריך, אבל זה לא אני."

גם המנהל קם. "שקלתי את הדבר. אתה האדם המתאים, האדם היחיד, למשימה."

"לא."

"נייט, לעזאזל, אתה נשבעת אמונים למדינה!"

"איזה חלק מה'לא' לא הבנת, שו?" אף-אחד מעולם לא השתמש בשמו של המנהל. הוא תלה באוויר ביניהם, תזכורת מכוונת לכך שאלכס רחוק עתה מהחיים שניהל פעם. "הייתי אומר שהיה נחמד לפגוש אותך שוב," אמר בדרכו אל הדלת, "אבל למה לשקר?"

"הם לא ישיגו הרשעה בלי עזרתך!"

אלכס פתח את הדלת.

"הם יהרגו את העדה! אתה רוצה את זה על מצפונך?"

אלכס הביט בגבר המבוגר יותר. "המצפון שלי לא יבחין בכך אפילו," אמר בקול חסר גוון. "אתה צריך לדעת את זה טוב מכל אחד אחר בעולם."

"נייט! נייט, תחזור הנה – "

אלכס טרק את הדלת מאחוריו והתרחק.

 

הוא חזר בב-מ-וו לנמל-התעופה, החזיר את המכונית לחברת ההשכרה וקנה כרטיס לטיסה לניו-יורק.

כל דבר עדיף על בילוי כמה שעות של נשימת האוויר בעיר בה פוליטיקאים מנשקים לתינוקות בעוד הסוכנויות שהם מממנים מתכננות מזימות מוות באמצעות אנשים קרי עיניים שחיים בין הצללים.

הוא ידע שכך זה קורה בכל הממשלות על פני כדור-הארץ, אבל זה לא הקל עליו את ההשלמה.

נותרה לו שעה להרוג, כך שהוא התיישב בטרקלין המחלקה הראשונה. הדיילת מזגה לו בורבון כפול; הברונטית שישבה מולו הרימה את עיניה מהירחון שקראה, החזירה את עיניה אל הירחון, גלגלה עיניים והרימה אותן שוב.

חיוכה היה מעורר גאווה בלבו של רופא-השיניים שלה.

איכשהו, החצאית הקצרה מאוד של חליפת הארמני שלה התרוממה עוד כמה סנטימטרים. זה התאים לאלכס.

לגברת היו רגליים מדהימות.

אם חושבים על זה, הכל אצלה היה מדהים. כאשר חייכה בפעם השניה, הוא הרים את המשקה שלו, חצה את החדר והתיישב לצדה.

מקץ זמן-מה הוא ידע עליה די הרבה. למעשה, הוא ידע כל מה שגבר צריך לדעת, כולל העובדה שהיא מתגוררת באוסטין. לא מאוד רחוק מדאלאס.

ולא היה ספק בכך שהיא גילתה עניין.

אבל למרות שהמשיך לחייך, אלכס גילה לפתע שהוא לא מעונין.

אולי זו היתה הפגישה עם המנהל. אולי זו היתה השיבה לוושינגטון. היא עוררה המון זכרונות, רובם בלתי רצויים, כולל זכרון היותו צעיר ותמים כאשר נשבע אמונים לסוכנות.

אף-אחד לא אמר לו שמילים כמו "לשרת" ו"לכבד" יעוותו למשהו שיגזול מאדם את נשמתו.

המחויבות שלו לסוכנות הסתיימה ביום בו התפטר. מלבד זאת, ממה ששו אמר, לא היה לזה שום קשר להגנה על המולדת.

זה היה קשור למשפחת פשע ולעדה.

עדה שחייה בסכנה.

הברונטית נרכנה לעברו, אמרה משהו וחייכה. אלכס לא שמע מילה אבל חייך בתגובה.

שו לא היה טיפוס של מילים גדולות. הוא השתמש בהן רק כאשר התכוון להן.

לעזאזל, הוא היה צריך להקשיב למאט וקאם. הם סעדו יחד בביתו של אביהם. המצב השתנה במערכת היחסים ביניהם ובין אביהם. היחסים לא היו מושלמים אבל היו הרבה יותר טובים מאשר היו כאשר התבגרו. כל מה שנדרש לשם כך, חשב אלכס בציניות, היה להביא את קאם אל ערש דווי ואת מאט לקרב יריות.

גיסותיו עמלו במטבח כדי להכין את הקפה והקינוח. הוא ואחיו התבדחו במשך זמן-מה, ואפילו אביהם השתתף בשיחה, ואז אלכס הזכיר אגבית שהמנהל ביקש לראותו.

"הוא רוצה שאטוס לפגישה מחר."

מאט צחק. "הוא בטח מטורף אם הוא חושב שתבוא."

"אמרת לו מה הוא יכול לעשות עם הבקשה שלו, נכון?" אמר קאם.

אלכס היסס. "עלי להודות שאני סקרן."

"לעזאזל הסקרנות," אמר מאט בצורה בוטה. "אתה יכול להיות בטוח שזה לא יכול להיות משהו טוב."

מאוחר יותר אביו משך אותו הצדה. הוא היה שקט במהלך השיחה, כל-כך שקט עד שאלכס כמעט שכח ממנו.

"אתה אף-פעם לא מדבר על השירות שלך בסוכנות," אמר אברי בשקט, "וזה מעורר בי חשד שהתקופה לא היתה נעימה ביותר. אבל ודאי האמנת בסוכנות בעבר, בן, אחרת לא היית נשבע לה אמונים."

זו היתה אמת. הוא האמין. בשבועה לשרת ולכבד את האומה שלו, את אנשיה...

לעזאזל. שבועה היתה שבועה.

הוא קם על רגליו לפני שנזכר בברונטית. לעזאזל. הוא לגמרי שכח ממנה. החיוך על פניה גרם לו למצמץ.

"מצטער," אמר וכחכח בגרונו. "אני, אה, שיניתי את התוכניות שלי. אני נשאר בוושינגטון. עסקים, את מבינה?"

היא נראתה מופתעת אבל התעשתה במהירות, הכניסה את ידה לתיקה והוציאה כרטיס ביקור קטן.

"תתקשר אלי," אמרה בקלילות. "כשייצא לך."

הוא חייך, אמר את כל הדברים הנכונים. אבל הוא ידע שלא יתקשר, והיה בטוח שגם היא יודעת את זה.

 

הוא חנה באותו מגרש חניה. עבר דרך אותן דלתות זכוכית, דרך אותו שער אבטחה. עלה באותה מעלית. הצמיד את אגודלו לאותה כרית, העביר את עינו דרך אותו סורק.

אם מזכירתו של שו היתה מופתעת לראותו, הרי שלא הראתה זאת.

"שב, מר נייט," אמרה ומיהרה לצעוד במורד המסדרון.

מקץ שניות אלכס עמד בתוך משרדו של המנהל. שו קם מכסאו, מחייך במלוא פיו והושיט את ידו. אלכס התבונן בה והתעלם ממנה.

"בוא נבהיר דבר אחד," אמר בקור. "אני עושה את זה ואתה לא מתקשר אלי יותר לעולם."

שו הנהן.

"אני עובד לבד."

"אני יודע שאתה מעדיף את זה, אבל – "

"אני עובד לבד," אמר אלכס בחריפות, "או שאני לא עובד בכלל."

פיו של שו הצטמצם אבל הוא לא מחה.

"ואני מקבל יד חופשית. אני אעשה כל מה שנחוץ כדי להגן על העדה הזו בלי התערבויות או פקפוקים ממך או מצד אף-אחד אחר."

שו הנהן שוב. "סגור."

"ספר לי את הדברים הבסיסיים."

"העדה גרה בניו-יורק-סיטי."

"נשואה? רווקה? בת כמה היא? מה הקשר שלה למשפחת ג'נרו?"

שפתיו של שו התעקלו בחיוך קר. "היא היתה פילגשו של אנתוני ג'נרו."

לא פלא שהיא חשובה לאף-בי-איי ועוינת. הגברת הספציפית הזו בטח יודעת המון, כולל עד כמה טוני יכול להיות אכזרי.

המנהל הושיט לאלכס מעטפה חתומה גדולה. "זה כל מה שיש לנו."

אלכס פתח את המעטפה והוציא צילום. לג'נרו היה טעם טוב בנשים. טעם מצוין.

"קוראים לה קארה פרסקוט," אמר שו. "היא חיתה עם ג'נרו עד לפני זמן קצר." הוא חייך בצינה. "היא עבדה אצלו."

אלכס הפך את הצילום. כל הפרטים הופיעו שם. שם, תאריך לידה, כתובת אחרונה. שיער: חום. עיניים: חומות. ועם זאת, הצילום אמר לו שהמילים חסרות משמעות.

שערה של קארה פרסקוט היה בצבע של ערמונים בשלים; עיניה יהיו ודאי מנומרות זהב ופיה יהיה ורוד ענוג.

היה לה מראה שאפשר לתארו כעדין, אפילו שברירי. הוא ידע שזה רק זה, מראה, אבל חלאות כג'נרו נמשכות לזה כמו פרפר לאש.

הוא הרים את עיניו. שו התבונן בו כשחיוך קטן נוגע בשפתיו.

"אשה יפה, לא?"

"אמרת שהיא היתה פילגשו של ג'נרו," אמר אלכס, מתעלם מהשאלה. "עכשיו אתה אומר שהיא עבדה אצלו. אז מה היא היתה בעצם?"

"גם וגם." החיוך התעקל מעט. "ואז ג'נרו גילה בה עניין אישי יותר."

"ועכשיו היא עומדת להעיד נגדו?" אלכס התבונן שוב בצילום. "למה?"

"מפני שזו חובתה האזרחית."

"בחייך, שו, מספיק עם הזיבולים. למה היא הסכימה להעיד?"

המנהל קטף פירור אבק בלתי נראה מעל מקטורן חליפתו האפורה. "אולי המחשבה על הכלא לא נראתה לגברת."

"כלא פדרלי אינו בילוי אבל הוא הרבה יותר בטוח מאשר להעיד נגד משפחת ג'נרו."

שו חייך עדיין, אבל עיניו היו קפואות. "אולי מישהו אמר לה שהיא לא תמצא את עצמה בכלא פדרלי. שניו-יורק תאשים אותה בעבירה ממש אלא אם היא תשתף פעולה."

"האם היא ביצעה עבירה?"

"אלכס, הכל אפשרי. אתה ודאי יודע."

כן. הוא ידע. והאמת היתה שזה היה חסר חשיבות. בעולם האפל של הסוכנות, המטרה תמיד מצדיקה את האמצעים.

"מה עוד?"

בפעם הראשונה המנהל נראה מוטרד. "ייתכן שלא הבהרתי עד כמה היא עוינת."

"כלומר?"

"היא לא סתם עדה עוינת, היא עוינת ומסרבת לקבל הגנה של הממשלה. היא עלולה לסרב לך."

אלכס צמצם את עיניו. "ואם היא תסרב?"

"אם היא תסרב, תפקידך יהיה לשנות את דעתה. בכל דרך שתיראה לך מתאימה. אתה מבין?"

עכשיו אלכס הבין מדוע הסוכנות נקראה לעזור. האף-בי-איי לא יכול היה לעשות שום-דבר שהדיף צחנה של מעשים לא חוקיים או אפילו מעשים בכפיה.

הסוכנות יכלה. הוא יכול. אפילו עכשיו, מעשים שהיו על גבול החוק היו לחם חוקם של מומחים לניהול סיכונים.

"ובכן," אמר שו קצרות, "עכשיו אתן לך את הפרטים. אתה טס בצהרים לניו-יורק. מכונית תחכה לך בסוכנות הרץ, ויש לך הזמנה במריוט – "

"תגיד למזכירה שלך שאני לא זקוק לכל זה."

"אני חושב כי אתה לא מבין אותי, נייט. המבצע הזה הוא שלנו."

"אני חושב שאתה לא מבין, שו." אלכס עשה צעד קדימה עד ששני הגברים היו במרחק סנטימטרים בלבד זה מזה. "אני אנהל את המבצע הזה בדרכי שלי. אני לא רוצה שום-דבר ממך או מהמשרד הזה, לא עד שאבקש. אתה קולט?"

השתררה דממה ארוכה. ואז המנהל הנהן.

"כן," אמר בנוקשות. "אני קולט."

אלכס חייך בפעם הראשונה. "מצוין."

ואז הסתובב ויצא.