אתיקה אחרי אושוויץ

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

***

הספר שלפנינו מציע ניתוח מעמיק לספרו של ז'אן אמרי מעבר לאשמה ולכפרה. לכאורה, ספר זה הוא אוסף של מסות שכתב ז'אן אמרי שאין ביניהן קשר כלשהו, וכל מסה עומדת לעצמה. ברם, יואב אשכנזי מציע פרשנות מזהירה, שלפיה מכלול המסות מציע טיעון מורכב, המנתח מחדש את האובדן האונטולוגי של האדם בעקבות השואה. אובדן זה בא לידי ביטוי בפגיעה האנושה שספג האדם בעקבות השואה. כל מסה מצביעה על אובדן יסודי אחד, המותיר, בסופו של דבר, את האדם בלא אפשרות קיום אנושית. תחילת האובדן באיבוד יכולת החריגה של האדם; החריגה או הטרנסצנדנציה העצמית היא הביטוי העמוק של האדם לחירות, לעיצוב עצמי, לזיקה ייחודית בין בני אדם ולסולידריות. בלעדיה נותר האדם חי כגוף שעניינו עצם השרידוּת. באושוויץ האדם איבד את חוויית הביתיות והעולם נעשה זר לו; האדם הזקוק לביתיות מושלך אל אימת הניכור והזרוּת; הוא איבד את מולדתו המבטיחה לו ביטחון אונטולוגי. במציאות זו, רק הטינה והשלילה של הקיום נותרו לאדם. שלילה זו מופנית, בסופו של דבר, כנגד האדם עצמו שאיבד את זהותו ואת מקומו בעולם. ההתאבדות של ז'אן אמרי היא הביטוי המובהק של השלילה שאושוויץ חרתה בהוויית האדם.

ספרו של אמרי הוא ספר אישי; נקל להבין כי דרכו בהתמודדות עם הקיום היא דרך אישית וייחודית. האם דרכו היא סוף פסוק, או שמא תביעה לפתיחת שיח אונטולוגי אחר? האם אפשר ללמוד ממציאות קיצונית ובלתי־אנושית על הוויית האדם, או שמא היא ביטוי חריג של הקיום האנושי, המלמדת על אפשרות קיומית שלילית אבל אינה ממצה את הקיום? באושוויץ נחשפה אפשרות הרוע הקיצוני. השאלה היא: האם אפשרות קיצונית זו אמורה להיות הבסיס לאונטולוגיה אנושית חדשה? הספר של אמרי הוא ספר אישי, וכך גם יש לראותו; הוא מצביע על אפשרות אונטולוגית נוראה, אבל הוא אינו יכול להיות נקודת הסיום של השיח האנושי. דומה כי ספרו של אמרי הוא הביטוי המובהק להתגברות על שלילת הטרנסצנדנציה. שהרי כתיבת המסות, אחרי אושוויץ, היא העדות הברורה לכך שהאדם לא איבד את יכולתו לחשוב מחדש את קיומו. אי־אפשר ליטול לנצח את יכולת הטרנסצנדנציה העצמית מהאדם — ומסותיו של אמרי הן עדות לכך.

דומה כי עמדותיו של אמרי הן ביטוי של אינטלקטואל שהושלך לאושוויץ, שבה הרוח סולקה. תמונת המראָה ההפוכה לזו של אמרי מצויה אצל חברו ועמיתו, פרימו לוי, שהקדיש בספרו השוקעים והנופלים פרק מיוחד לדיון בעמדותיו של אמרי — "האינטלקטואל באושוויץ". בפרק זה, כמו במקומות רבים בספריו, מצביע פרימו לוי על כך שהרוח והתרבות האנושית לא נעלמו כליל גם באושוויץ. השואה העמידה את האדם בפני מבחן קשה, אבל היא לא מובילה בהכרח לתודעת אובדן אונטולוגי; גם בלב המאפליה בני אדם זכו לרגעים נדירים של חסד, סולידריות ואנושיות. הנידונים לכיליון גילו לא אחת את הכוח האנושי לחמול ולזכור את הווייתם האחרת, זו שהנאצים שללו. חורחה סמפרון, בספרו הכתיבה או החיים, היטיב לתאר רגעים נדירים אלה; הנאצים, שעמלו לשלול מהאדם את הווייתו כיש אנושי, לא יכלו לפורר כליל את זיק הקיום האנושי ששרד גם בלב האימה. עם זאת, הניתוח המזהיר שמציע אשכנזי לספרו של אמרי מהווה סימן אזהרה חמור: אסור להוביל את בני אדם למציאות שבה יובלו אל עברי פי־פחת אונטולוגיים. הרוע עלול להכניע את האדם ולהופכו לאיש שהווייתו נשללה ממנו. אזהרה זו נכונה לא רק ביחס לאושוויץ, אלא לכל רגע נתון בחיים. המתפלל בתפילת שחרית אומר בין השאר: "אל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". אפשרות הביזיון שיחווה האדם מצויה גם בלב חיי היום־יום — ולא רק באושוויץ. מעבר לאשמה ולכפרה מציב את סימן ההתראה החמור הזה בפנינו; הוא מלמד אותנו על האפשרות הנוראה שאליה עלול האדם להיות מובל; אפשרות שממנה לא יוכל לשוב.

ספרו של אשכנזי הוא קריאת חובה לכל מי ששאלת הקיום האנושי חשובה לו; לכל מי ששואל את עצמו את השאלות הקיומיות הנוגעות לעיצוב החיים כאן, בפלנטה זו, שכוללת בתוכה גם את אושוויץ.

אבי שגיא

עורך הסדרה

מבוא

לספרון זה שתי מטרות עיקריות: פענוח דמותו וניסיון חייו של ז'אן אמרי — אינטלקטואל יהודי אוסטרי וניצול אושוויץ — וניסיון הבהרה של שאלות וטרדות עומק הנוגעות לשואה ולמשמעותה באשר לאפשרות של מוסריות ואתיקה במערב לאחריה. מיד נראה כי מבחינת אמרי, התשובה לשאלה אחרונה זו היא לאו מוחלט. מבחינתו, אירופה בגדה בעצמה באופן כה עמוק וקיצוני, עד שלמעשה היפכה לחלוטין את קטגוריות הטוב והרע, שעליהן נוסדו תרבותה ומוסדותיה. חמורות לא פחות היו תוצאות התנהגותה והתנהגות המערב מיד לאחר המלחמה. בתגובתה המכחישנית־קורבנית של גרמניה ובמה שהוא מכנה "שיתוף הפעולה המערבי בהשתקת הניצולים, בדחיית היהודים ובהטמעתם של ביטויים ודרכי ראייה נאציות, במהלך שנות מלחמת העולם ואחריהן", הסירו מעצמם גרמניה והמערב כל אחריות לשואה, ולמעשה האשימו את הקורבנות על קורבנותם.

איני סבור שמצב זה השתנה באופן עמוק בזמננו אנו. אכן גרמניה השתנתה, ושנים של חינוך וניהול מוסדי קפדני של זכר השואה ומשמעויותיה שינו באופן מהותי את פני המדינה ואת פניהם של רבים מאזרחיה, בעיקר בני המעמד הבינוני והבינוני גבוה. ואולם גרמניה המזרחית עודנה נמצאת במצב אחר לחלוטין, ומספר האירועים האנטישמיים והגזעניים בכלל נדמה כנמצא בעלייה.¹ המערב, לעומת זאת, סירב להפנים את הלקח ולקבל עליו את האחריות המסוימת מאוד שהטילה עליו השואה, עובדה שאמרי אינו חדל מלציין ולהציג בצלילות אכזרית ונוקבת. מבחינתו, דחיית היהודים על ידי מדינות המערב בזמן המלחמה ולפניה, ביטויי הלשון החדשים שחדרו לשפות האירופיות ושיח השמדת היהודים שהתפשט בקרב מנהיגי ארצות ערב לאחריה, מעידים כאלף עדים על כך שהמערב לא הפנים את את משמעות בגידתו בעצמו ובערכיו היסודיים. המערב נותר מדירני, אנטישמי במידה רבה, תוך שהוא מסתיר מעצמו בערמומיות את הבגידה בערכים העומדים בליבת העצמיות המודרניות, המדינה הליברלית ומוסדותיה.

מצב זה, לצד תחושת החובה להעניק לקולו של אמרי ביטוי עוצמתי ככל האפשר ולהציג את מחשבותיו, משמעויותיהן והשתמעותיהן המוסריות בבהירות מרבית, הניעו אותי להעניק פרשנות רציפה לספרו "מעֵבר לכפרה ולאשמה — מהרהוריו של אדם מובס". מאז קראתיו לראשונה, לפני יותר מ-18 שנים, לא חדל סיפורו להטרידני. במהלך הקריאה חשתי כמי שקורא טקסט מטפיזי על תנאי הליבה של אנושיות ואתיקה, אלא שמדובר בטקסט הנערך כמטפיזיקה נגטיבית, כלומר באפיונו של עניין חיובי באמצעות הצגת משמעות שלילתו והיעדרותו מחיים אנושיים ממשיים או בדיוניים. הספר מציג מצב של היעדר רדיקלי של אנושיות, משמעות וערך באופן המאפשר לחלץ מתוך התיאור מהם תנאי האפס הנדרשים לאדם כדי להיות אדם.

ראש וראשון לתנאים אלה הוא החריגה או טרנסצנדנציה בלעז², הגלומה באהבה, בחברות, באמנות ובתחומי הרוח והמדע. חריגה הכרוכה באמון יסודי הנרכש בילדות כחלק מיחסי גידול בריאים, ביכולת לראות אחרים ולהיות למען אהובינו, להיאהב ולחוות את החריגה של יצירת האמנות מהיום־יום המודרני הסואן והמנוכר.³ החריגה היא חוויה ויכולת שהעינויים והמאסר באושוויץ מאיינים לחלוטין, ואשר היעדרה היסודי מונע מאמרי להיות חלק מהמין האנושי לאחר המלחמה. הוא יכול אמנם להתקיים לצד האדם, אך לא להיות אדם במלוא מובן המילה. הוא לעולם אינו מסוגל עוד להרגיש ולראות עצמו כחלק מ"אנחנו" כלשהו ואינו מסוגל לבטוח באחרים. למעשה, הוא אינו מסוגל לבטוח בצורת החיים האנושית עצמה. אובדן החריגה עומד במרכז חווייתו של אמרי, ואותו יש להבהיר כדי לפענח את ניסיונו המחריד ואת משמעותו עבורו ועבורנו כמערביים.

חיבור זה מוקדש אפוא למצבו של אמרי ולמצבו של האדם במערב, לצד הניסיון לחלץ ולהציג היכן טעינו וכיצד עלינו להמשיך מכאן. אין־ספור חיבורים נכתבו על מלחמת העולם השנייה, על השואה ועל אושוויץ בפרט. ספר זה אינו מבקש או מתיימר להציג מחקר ביקורתי או דיון המבקש למצות או להציג את הדברים מריבוי נקודות מבט בעלות הנחות שונות וכו'. הוא מכוּון להבנת מצבו וניסיונו של איש אחד, ואם מתוכו ימצא הקורא כי למד דבר־מה על החיים ועל התרבות במערב בזמננו, מה טוב.

הקדמה

אוסף המסות של ז'אן אמרי, "מעבר לאשמה ולכפרה", המבוסס על שיחות רדיו שהעניק לאחר המלחמה ואשר התפרסם ב-1966 בגרמנית, נפתח במסה "בגבולות הרוח האנושית". במרכזה של מסה זו עומד האובדן המוחלט. לפיכך, יוקדש הסעיף הפותח עבודה זו לאפיון האובדן (LOSS), כיצד התארע ומהי משמעותו לגבי "בעליו"; אובדן בדיוק של מה הוא ומהם מחיריו.

המסה השנייה עוסקת ב"עינויים", ובתוך כך חושפת מה נחוץ כדי לראות ולחיות באופן אנושי, ואת ההבדל המשמעותי בין היות "אני" (I) והיות "עצמי" (SELF), בין היות בעליו של גוף והידרדרות לכדי היות גוף ותו לא. במרכז היצירה עומד האמון בעולם אנושי, ממה הוא מורכב ובמה הוא תלוי.

המסה השלישית עניינה מולדת ומשמעותה לגבי בני אדם שאיבדו אותה לנצח, נכון יותר גילו שמעולם לא הייתה מולדתם. מתוך כך נחשף תנאי מהותי נוסף לקיום אנושי משמעותי, "בית" ו"ביתיות", האפשריים רק למי שהוא בעליה של מולדת ולפיכך מהווה חלק אינטגרלי בקהילה ובחברה מסוימות, דרך חוויות חייו המכוננות מילדות עד בגרות.

המסה הרביעית עוסקת בקשר העמוק שבין שייכות לחברה ולתרבות ובין עצמיות וערך עצמי, מתוך דיון במשמעותה לגבי מי שהושלכו החוצה מתוכה באכזריות והוצגו כזיהום וכאויב מבית. כלומר, מנקודת מבטו הנפשית הפנימית של הקורבן ומצד אפשרויותיו לשוב לחיים אנושיים עם האחרים. במרכזה עומד דיון בערכה ובמשמעותה של הטינה של הקורבן כֵּאפשרות החריגה ולכן כאפשרות הקיום העצמי היחידה שלו.

המסה החמישית עניינה בזהות הלאומית־דתית שנכפתה על הקורבן מבחוץ, ולפיכך היא אינה אפשרית וגם הכרחית עבורו בו זמנית. בהיעדר זיקה קודמת אחרת ליהדותו, מוצא עצמו אמרי יהודי מצד רוצחיו ושונאיו, ולא כלום מצד עצמו. יחסם של אחרים, שאינם יהודים, והמספר מאושוויץ החרות על זרועו הם מצייני יהדותו, שאותה אינו יכול לחיות בשום אופן אחר.

לטעמי, ניתן לראות בחמש המסות מעין טיעון מתקדם אחד ובמרכזו כמה טענות קשורות, שהבנתן מובילה למבוי סתום ולהיעדר אפשרות להמשיך ולהתקיים עם האחרים בעולם. יחד הן חושפות את משמעותו של שלטון הרייך השלישי בדרכים שהן אולי מעֵבר לכפרה, אך כלל וכלל אינן מעֵבר לאשמה. למעשה, ניתן לראות בטקסט כולו כתב אשמה אדיר נגד המערב הנוצרי, המודרנה וגרמניה, המתגלה בעצם ככתב אשמה נגד היכולת האנושית להתנכר לאדם, אשר הללו גילמו בין השנים 1939 ל-1945.

המסה הראשונה מציגה את הדרתו הרדיקלית של אמרי מעצמיותו שלו, תרבותו ומרקם יחסיו והעמדת קיומו ומשמעותו על הגופניות המכשירית גרידא.⁴ השנייה מבהירה הלאה את המשמעות של אובדן זה כאובדן כל אמון בכל עולם משותף, ובמין האנושי בכלל. המסה השלישית ממשיכה ודורשת במשמעותו של עולם אנושי משותף או "מולדת", שמתוכו ביכולתנו להתפתח ולהתעצב כבני אנוש וכאישיויות מוסריות. ובהגיע אמרי אל המסה הרביעית, על אודות "רגשי טינה", הוא למעשה מגיע לשלב הסקת המסקנות האיומות מתוך המצב שאליו נקלע. כפי שנראה בהמשך, מוביל אותו מצבו אל הקביעה שניטשה שגה, וכי ביכולתם של רגשי טינה לגלם את התגובה המוסרית הראויה ביותר, כך בהקשר שלו. וכן כי התגובה הראויה לתגובה, כלומר לטינה עצמה, היא באִיון עצמי ובהתאבדות. המסה החותמת את הקובץ תכליתה להבהיר סופית מדוע אין ביכולתו של אמרי להיות חלק מקהילה אירופית, או עולמית כלשהי, וגם לא להצטרף לעם היהודי היושב בציון.⁵