גם כנענים, גם צלבנים

פתח דבר
גם כנענים גם צלבנים

זה עתה סיימתי קריאת ״על ארץ אבנים״ שלך, המשך עקבי ומרתק לספרך ״לא כנענים לא צלבנים״ (בעצם, לספר החדש שלך יכולתָ בהחלט לקרוא ״גם כנענים גם צלבנים״).

עמוס עוז, 26.11.2017

משקלן הסגולי של מסות (במלרע) המבקשות להתעמק בנושא אחד עשוי לעתים להפוך למסה (במלעיל) קריטית. מסותיי בספר זה מאתרות פה ושם מסעות בארץ־ישראל, מחוז חפץ או ארץ תלאובות, מסעות שהחלו עם הגננת טובה במעברה בשנות ה-50 וממשיכים בימים אלה בערבה לקראת סיום המסע הרגלי ב״שביל ישראל״. בין לבין נדדתי במסעותיי עם ספריי, עם מוריי והסטודנטים שלי ועם אנשי רוח. מסותיי הן אפוא מסע המשלב את האישי עם ההגותי, את האינטלקטואלי והביקורתי עם החברתי והפוליטי. בספרי זה כרוכים מסה ומסע בארצי, מולדתי.

חרדה אופפת מסות אלו, ובבסיסה תחושה הולכת ומתעצמת כי חלה מוטציה בפרויקט הציוני שהניע את המהלך של הקמת מדינת ישראל, וכי אנו עלולים להפוך — בניגוד גמור לכוונות הראשונות — גם כנענים, גם צלבנים. בספרי לא כנענים לא צלבנים — מקורות המיתולוגיה הישראלית (2018) ביקשתי להוכיח כי הציונות והישראליות עד 1967 לא היו כנעניות ולא צלבניות.

הכותרת שאותה הציע עמוס עוז, גם כנענים גם צלבנים, עשויה (במקרה הזה ניתן לומר — עלולה) הייתה להתאים לספרי זה, ואכן לבסוף נבחר השם גם כנענים גם צלבנים, שם המכוון למוטציה שחלה בציונות, עת הכיבוש הפך נורמלי. בעקבות מלחמת ששת הימים הפכו מרחבי הגדה המערבית המאוכלסים בתושבים פלסטינים לשטחי התנחלות קולוניאליסטיים יהודיים: ישראל, כמדינת שילוח, מיישבת ישראלים מעבר לקו הירוק, ושולחת מתיישבים להקים קולוניות מחוץ לשטחה הריבוני. אנשי גוש אמונים במחצית שנות ה-70 הפכו חיל חלוץ של ההתיישבות הקולוניאליסטית בלבם של אזורים פלסטיניים, כפי שהצלבנים האירופאים הקימו במחצית ימי הביניים נחלות בלבנט. אין זו תופעה פוליטית חולפת אלא נקודת מפנה המשנה כליל את כוונות ההוגים הציונים והמתיישבים הראשונים, שהרי היגיון הקמתה של מדינת ישראל עוּות לחלוטין. הרציונל הציוני שעמד מאחרי הקמת מדינת ישראל היה זה: אחרים (״הגויים״) לא ישלטו על יהודים, ויהודים לא ישלטו על אחרים. מוטציה גנטית מתחוללת עתה בגוף הציוני, שבו משתולל גן מסוכן: העובדה שיותר מחצי מיליון ישראלים מתגוררים מחוץ לגבולות המוכרים של ישראל הופכת את התחזית האומרת כי גבולות מדינת ישראל ישתרעו מהים ועד הירדן לקרובה מאי־פעם להתגשם.

בהקמתה של מדינת ישראל לא דבק החטא הקדמון, ״הצלבני״. הישראלים הראשונים לא התנצלו על קיומם הלאומי אלא ראו בו מימוש היסטורי של זכות אוניברסלית המעוגנת בהכרה בינלאומית. האנלוגיה הציונית־צלבנית שעשו הוגים ומדינאים הוכיחה לרוב כי המתיישבים היהודים (״החלוצים״) לא נשלחו על ידי ארצות מוצאם. מניעיהם היו בניית אדם חופשי השולט בגורלו, שב למולדתו ההיסטורית, מואס ברדיפות אנטישמיות וחושק להידמות ללאומים אחרים, הריבונים איש־איש בארצו. הם רחקו מתבנית נוף דתם והיו לאומיים בתודעתם המודרנית, לא הסתגרו בהר ובמבצר אלא אופיינו כחברה ים־תיכונית תוססת, פיתחו התיישבות, מדע וטכנולוגיה, ייצבו (במלחמת שחרור עקובה מדם, שנסתיימה בבריחה ובגירוש של מרבית הפלסטינים הילידים) רוב מוחלט באוכלוסיית הארץ, גיבשו זהות עצמאית, תרבות לאומית ושפה עברית (במהלך 200 שנות ההתיישבות הפרנקית בלבנט חדרו 30 מילים ערביות בלבד לצרפתית של הקולוניאליסטים), ובמהלך קונפליקט צבאי מתמשך הצליחו לקיים משטר דמוקרטי יציב, שהעניק זכויות אזרח (במשורה וביד קפוצה) גם למיעוט הלאומי החי בקרבו, מלבד בשנים שבהן שלט הממשל הצבאי, שנים ראשונות של מדינה שאך זה נולדה, והיא חסרת ביטחון וביטחון עצמי נוכח שכנותיה שאינן מכירות בלגיטימיות של קיומה.

ההיסטוריון ב״ז קדר כתב במאמרו ״המוטיב הצלבני בשיח הפוליטי הישראלי״ (אלפיים, 2004) כי ״יש מקום למחקר השוואתי של מידת ההזדקקות לאנלוגיות ולקחים היסטוריים בארצות ובתקופות שונות״. אנלוגיה טובה היא זו המעלה שאלות ומעוררת דיון, ו״האנלוגיה הצלבנית־הציונית״ מעניקה פריזמה שדרכה ניתן לבחון גם את ההבדלים בין התנועה הציונית לתנועת ההתנחלות. ואכן, ניתן להיווכח כי בניגוד לציונות, המתנחלים האידאולוגים דומים מהרבה בחינות לצלבנים. בראש ובראשונה, שתי התנועות העמידו במרכז הפרויקט שלהם את הפרימט הדתי. התאולוגיה קדמה להשקפתם הלאומית, ושילובם יחד יצר תאולוגיה פוליטית שיעדיה הדתיים והקולוניאליסטיים הושגו באמצעים פוליטיים. הצלבנים הראשונים נענו לקריאתו של האפיפיור אורבן השני לשחרר את הקבר הקדוש בירושלים מידי הכופרים המוסלמים שהשתלטו עליו — ״זה רצון אלוהים״ — שהושמעה בוועידת הכנסיה בקלרמון ב-1095, וגם המתנחלים נעתרו לרבם, צבי יהודה קוק (הרצי״ה), שביכה ב״מרכז הרב״, ביום העצמאות ב-1967, את אובדנן של נחלות הקדומים (שגם עליהם השתלטו מוסלמים).

המתנחלים אצו־רצו כעבור שלושה שבועות להשיב עטרה ליושנה והחלו ליישב את שטחי הארץ הגדולה, כמו הצלבנים, בהר ובמבצר, מסוגרים ומבודלים מהילידים. חנן פורת, שנכח בעת נאומו של הרצי״ה קוק, חיבר חול וקדושה באומרו כי ״אפשר שעוד יישמע שיר המהלך הגדול בו מוביל ריבון העולמים את כולנו בדרך העולה הביתה: עם ישראל כולו לארץ־ישראל כולה ובמוקדה ירושלים שלנו — מקדש מלך עיר מלוכה״. גם אורבן העלה את ירושלים לדרגת מה שכינה ״טבור העולם״, בטענו כי העיר החשובה ביותר לקתולים נשדדת וכי יש לשחרר אותה. מסד תאולוגי שכזה נעדר בקרב מייסדי הציונות, המתיישבים הראשונים בפלשתינה (א״י) והישראלים עד 1967. התנועה הציונית והישראליות הראשונה היו חילוניות בעיקרן, ואף הזרמים הדתיים השוליים קיבלו את הנחת היסוד כי יש להפריד בין קודש לחול, וכי הפרויקט הציוני נעדר יסוד טרנסצנדנטי.

בפרימט הדתי אצל הצלבנים והמתנחלים בלט היסוד המשיחי. בנאומו המכונן בקלרמון טען האפיפיור כי המלחמה על ארץ הקודש המבוזה והמחוללת היא מלחמתם של כל הנוצרים: ״יהיו נא עתה חיילי המשיח מי אשר עד כה היו שודדים״. ברעיון ימות המשיח באסכטולוגיה הנוצרית, האנטי־כריסטוס נכנע לבסוף על ידי המשיח, ששב לכונן את מלכות שדי עלי אדמות. אורבן, שביקר את מלחמות האצילים המרחיקים נדוד, קרא להם להילחם למען המשיח, שהרי הפרנקים הם ״העם הנבחר והאהוב על האל״. אמנם היה יסוד משיחי בציונות, ואולם בדומה לנביאי התנועות הלאומיות האירופיות (ג’וזפה מציני באיטליה, ז’יל מישלה בצרפת, לאיוש קושוט בהונגריה ואדם מיצקביץ’ בפולין) בלט אצל מנהיגיה, מהרצל ועד בן־גוריון, הממד האוניברסלי, ונוספו לו יסודות חילוניים ופרגמטיים. ואילו המתנחלים האידאולוגים קיבלו את השראתם מהדיאלקטיקה ששרטט הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי״ה), שבה הקדוש ברוך הוא הביא את הלאומיות כדי לשמור על הדת, והעניק את התורה לאומה נבחרת. בתפיסתו אף בולטת התזה של האנטי־כריסטוס: הפירוש המשיחי הדתי של מדינת ישראל מעניק משמעות לשואה, שהרי כעומק הנפילה השטנית, כן גודל הישועה המשיחית.

ב״משיחיות הדטרמיניסטית״ של גוש אמונים חלה רדיקליזציה, וזו באה לידי ביטוי במעבר מ״הכרחיות היסטורית״ נוסח הראי״ה קוק לאקטיביזציה של ההיסטוריה נוסח בנו הרצי״ה קוק. דחיקת הקץ התבטאה בכיבוש ארץ־ישראל כולה והתנחלות בה. הקצנה זו חשפה מעבר מן הממד האוניברסלי, המטפיזי־קוסמי, של המשיחיות אל הממד הפרטיקולרי, הלאומי־ישראלי, ממד שעבר הדתה בדמותו של אוונגרד מתנחלי. גישתו האידאולוגית־משיחית של חיל החלוץ סללה את הדרך לשיקולים פרקטיים של מתיישבים לא אידאולוגים, כדוגמת יישובי ״חמש דקות מכפר סבא״ או ערי החרדים הזולות. מחקרו של הגאוגרף ההיסטורי רוני אלנבלום הראה כי רבים מבין המהגרים המדיאבלים, שהגיעו בעקבות הגל הראשון של הלוחמים והחלוצים הדתיים (״הצלבנים״), לא באו ללבנט למות בשם האלוהים, אלא לרכוש פיסת קרקע זולה. בשלב השני, לאחר השלב התאולוגי וההרואי, היה דחפם של המתיישבים הפרנקים אישי, תועלתני, והוא נועד לשפר את רמת החיים ואיכות החיים של אירופאים פשוטים.

בהקמתה של מדינת ישראל לא התקיימה התרסה כנענית. הציונות, המסד הרעיוני של המדינה, לא ביקשה לרומם את המקום הפיזי מעל האדם הקונקרטי, ולקבוע כי רק המקום הילידי, האוטוכטוני, ההיסטורי, מגדיר את הזהות הלאומית העברית. בניגוד לאסכולה הכנענית מבית מדרשו של יונתן רטוש, הציונים דיברו על הקמת מולדת ליהודים בארץ־ישראל ועל זיקה בין היהודים שמעבר לים למולדת ההיסטורית, ואולם הם לא הטיפו לשוב לגבולות האבות או לעֵברֵת את כל המרחב. לא פלא שהרצי״ה קוק ואהרן אמיר שיתפו פעולה בניסיון להקים מחדש את הקבוצה הכנענית. הציונים לא התנו את עלייתם ארצה בהתיישבות בשכם או בחברון. נהפוך הוא, התרכזותם ביישובים בשפלת החוף מעידה על התרחקותם מההר, מהגדה ומהבקעה. הם הסתפקו בחלקה של ארץ־ישראל, והבינו כי שליטה על כל המולדת ההיסטורית תחייב משטר גזעני ולא דמוקרטי, ולכן העדיפו ריאל־פוליטיק על פני תאולוגיה פוליטית.

המתנחלים הפכו באופן אירוני ובמהלך דיאלקטי לכנענים חדשים, עברים־ילידים חובשי כיפה. על תופעה זו כבר הצביעו בעבר הוגים דתיים ליברליים, שטענו כי קידוש האדמה של המתנחלים והעדפתם את ארץ־ישראל על פני תורת ישראל מעידים על כנעניותם. גוש אמונים העלה את המקום לדרגת קדושה, את ההתנחלות — למיתוס ואת השיבה לארץ האבות לעיקר העיקרים. מקרים אחדים אכן מעידים על סדר עדיפותם: בעת הוויכוח על מיקום ההתנחלות אלון מורה (קדומים) ניתנה הוראה למתנחלים הפעילים לנסוע בשבת לחוותו של אריק שרון; לפני דיון בבג״ץ, שנועד ביום ראשון, לדון במעמדם של בתים חדשים בעופרה, הורה הרב אבי גיסר, רב ההתנחלות עופרה, על האצת העבודה בשבת בידי מוסלמים בבחינת ״גוי של שבת״; ערוץ המתנחלים קרא למאזיניו לנסוע בשבת להפגנה נגד רבין בירושלים. בצומתי מחלוקת רבים הועדפה הארץ על פני השבת. בתבנית המשיחית שהציע גוש אמונים קיבל המקום הארצי, הכנעני, מעמד מועדף, עד כדי כך שניתן לכנות את השקפתם ״משיחיות כנענית״. ההיסטוריון יהושע אריאלי הצביע על המגמה שבה מצוות הגאולה של ארץ־ישראל תפסה את מקומה של מצוות גאולת העם, והזהיר מפני המשיחיות הטריטוריאלית של התנועה למען ארץ־ישראל השלמה. כבר ב-1968 חשש ישעיהו ליבוביץ ש״המדינה לא תהיה יהודית אלא כנענית״, וגרשם שלום הכריז כי ״במדינת כנען אני לא מעוניין... מה יעשו הכנענים, והערבים אינם אינדיאנים״.

המתנחלים בשטחים הכבושים דומים במידה רבה לא רק לצלבנים המדיאבלים, אלא הם הולכים ומגשימים את ההשקפה הכנענית: שינוי סדר העדיפויות של הציונות הדתית מ״תורה, עם, ארץ״ ל״ארץ, עם, תורה״ מעיד כי המקום הפיזי בא אצלם במקומו של ״המקום״ המטפיזי. גם ה״פוסט־ציונים״, החותרים למדינה אזרחית מתל־אביב ועד לגבול הנוכחי של מדינת ירדן, ממטולה ועד בית לחם, מדינה שבה לא תודגש הלאומיות היהודית, מעדיפים מרחב גאוגרפי משותף בין ישראלים לפלסטינים. בכך הם מעניקים שי חינם למתנחלים ולגיטימיות לקולוניות היהודיות שבלב המרחב הפלסטיני. עצם ההכרה בעובדת הארץ הגדולה מעצימה את אקט ההתנחלות. ראשוניות המקום הפכה אפוא תכלית משותפת לנאו־כנענים ימנים ודתיים כמו גם לנאו־כנעניים שמאליים וחילונים. שני זרמים אלה, המנוגדים אך לכאורה, חותרים לישראל גדולה, ״צלבנית״ ו״כנענית״, העומדת בסתירה מוחלטת לכוונות היסוד של הישראלים הראשונים. הימין המתנחלי מכאן והשמאל הרדיקלי מכאן רואים בציונות מיקח טעות: הראשונים — על שוויתרה על שלמות הארץ, והאחרונים — על שגירשה את הילידים הפלסטינים. לפיכך, הארץ האחת, הגדולה, מוצעת על ידי שני הצדדים כתיקון לטעות ההיסטורית שחוללו המייסדים.

אנשי גוש אמונים שנשאו ברמה תאולוגיה פוליטית משיחית, לא הסתגרו בדלת אמות של המחנה הדתי, אלא הובילו מדינה שלמה למהלך דרמטי וגורלי ביותר בתולדותיה. מדינת ישראל, שהצליחה לקיים פחות או יותר דמוקרטיה ליברלית וקהילה יהודית חופשית, ולתמרן במגבלות אזרחיות (שלא תמיד עמדה בהם) בהתנהלותה עם מיעוט לאומי ערבי, המהווה כחמישית מאוכלוסייתה, עושה עתה את דרכה להיות מדינה אחת המכילה שני לאומים נצים, שלא ידעו יום אחד של שקט במאה השנים האחרונות. שוחרי הטוב בינינו גורסים כי הפתרון הוא לכונן מדינה אזרחית משותפת, ואולם בתמימותם הפוליטית הם מתעלמים מהימין הפוליטי הישראלי ומהמתנחלים האידאולוגים, שלעולם לא יסכימו להעניק אזרחות שווה ל-4.6 מיליון פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. הכלת פלסטינים אלה במעמד אזרחי נחות תכונן הלכה למעשה ובוודאות מדינת אפרטהייד יהודית.

אין לפנינו דוח על המצב הישראלי, אלא עדות אישית רפלקטיבית שבה דנתי ברגעים מסוימים ב״מצב הישראלי״, ב-state of mind של הישראלים, ההולך ומשתנה לנגד עינינו. אלה רגעים שהייתי שם — בשנות ה-50 בקריית גת, באוניברסיטה העברית בגבעת רם של שנות ה-70, בהפגנות החל מהמחאה של מוטי אשכנזי ועד כיכר בלפור, שם ליוויתי את בני באבסורד קפקאי למגרש הרוסים בירושלים. מסעותיי שעובדו למסותיי התנהלו בגליל העליון ובגולן — בשירותי הצבאי בהגנה על תושבי גבול הצפון, ביהודה ושומרון — בוויכוחים מרים עם מנהיגי המתנחלים על משיחיותם, ובירושלים, שבה אני חי מזה חמישה עשורים — בליבון רעיונות ותובנות עם סופרים כמו ס’ יזהר, עמוס עוז, א״ב יהושע ואלבר ממי, עם הוגים כישעיהו ליבוביץ, מרסל דיבואה, קלוד ויז’ה ופול מנדס־פלור, עם מורים כיהושע אריאלי, יעקב טלמון וזאב שטרנהל, ולעתים גם שיחות ברוח עם גרשם שלום או ז’קלין כהנוב. כתבתי על כל אלה כעד נוכח וכאזרח מעורב. לא שיניתי או תיקנתי או ייפיתי את עדויותיי־מסותיי המובאות כאן, והן מתפרסמות כפי שהופיעו ב״שידור חי״, אף אם לעתים ניכרות חזרות פה ושם.

על אלה נוספו רשימות אחדות וגם מסות ארוכות יותר, עיבוד למבואות בספריי שדנו בנושא הזהות הישראלית באספקלריה ״הכנענית״ ו״הצלבנית״: במיתוס וזיכרון (1995) בחנתי עם חוקרים עמיתים את נוכחותם של מיתוסים המעצבים זיכרון קולקטיבי ישראלי, בהישראלים האחרונים (1998) הצבעתי על הפרטת הישראליות, והצעתי אתוס משותף המורכב מחמישה נדבכים: חתירה לדמוקרטיה, מאבק לשלום, סולידריות חברתית, ערך מוסף יהודי וזיקה מרחבית ים־תיכונית, במשיחיות וממלכתיות (2003), הרחקתי עדות לשורשי המחשבה המשיחית בהגות הציונית, בלא כנענים לא צלבנים (2008) עמדתי על טיבם של מטפורות מרכזיות, מבני עומק ומצבי נפש בשיח הישראלי, בעל ארץ אבנים (2017) בחנתי טקסטים שנכתבו על משמעויותיה של מלחמת ששת הימים, בחבלי מולדת (2019) הבאתי את פרשנויותיהם של הוגים וחוקרים על אודות המולדת כערש לידה, כהתחלת ההתחלות של הקולקטיב הלאומי, ובכבלי משיח (2019) עקבתי כיצד חבלי משיח הופכים כבלי משיח. השיעור שלמדתי מביקורתם ומחזונם של הוגים ומבקרים חברתיים אלה, כאן ומעבר לים, הוא שאין לשמוח לאידהּ של מולדת ברגעי שכול וכישלון, או בניסוחו של אלבר קאמי: ״חבל שאין לנו אנשי מוסר שהיו מקבלים בפחות שמחה את אסונות ארצם״.

כהיסטוריון אני מחויב לפרספקטיבה נאותה, אך המסות שלפנינו אינן תעודת ביטוח מפני ראייה קצרת־מועד או תפיסה שכל האמת מצויה בכיסי. אפשר ומסות אלו, עדות הזמן, ישמשו בתורן את ההיסטוריון העתידי שיבחן את המצב הישראלי במשך שלושה עשורים, וידון בדעות ובדמויות שעיצבו את הזמנים ההם.

שונים ונפרדים דרכי ההיסטוריון והמסאי. ההיסטוריון אמון על מקורות ראשונים, המצויים בדרך כלל בארכיון, ומתוכם הוא מרכיב תמונה כללית המתמקדת בסיטואציה היסטורית ייחודית. לדידו, מרחק הזמן הוא תנאי הכרחי למבט מפוכח וביקורתי, ועמדת החוקר הקפדן והמרוחק היא נר לרגליו. ואילו המסאי כותב בעין הסערה, ואיננו מחויב לאמת ״אובייקטיבית״, אלא לאמיתותיו שלו בלבד. הוא איננו שר ההיסטוריה, אלא מטיף בשער המנסה לשכנע את קוראיו בצדקת טיעוניו, מאיר אספקט שהודחק ולא הושם לב אליו, מכוון את הקורא למסקנה שהוא מעוניין בה, מספק תובנה ולצדה סיפור בתקווה להסיט את הקורא לצדו. המסאי הוא אורטור, דרשן הממיר את המיקרופון בעט או בצג המחשב, נואם כיכרות מתוסכל המסתפק בקוראים נסתרים, כזה העוסק בפוליטיקה (הנתפסת בעיניו כנאצלת), אך איננו מוכן להודות בכך. אם ההיסטוריון אמור לחקור, למשל, בלא משוא פנים את התופעה המשיחית, המסאי רשאי, ויש אומרים אף חייב, להביע את דעתו בנוגע אליה. מסאי איננו מחויב להישאר בעמדת המבקר בלבד, זה המצביע על פגם, על חסר או על טעות. מסאות היא רק אחת מדרכי הביטוי של האינטלקטואל. יש מבקרים חברתיים דעתנים שאינם מסתפקים בביקורת היש ומציעים חלופות רעיוניות, מצביעים על פתרונות אפשריים, מכוונים אל הראוי.

קיקרו הגדיר יפה את תפקידו של ההיסטוריון כמוסר עדות מהימנה (testis temporum, lux veritatis, עדות הזמנים, אור האמת) של הימים ההם בשביל הימים הבאים. חקר ההיסטוריה עבר כברת דרך מאז יומרתו של לאופולד פון ראנקה, שהתבטאה ברצונו של ההיסטוריון לתאר את קורות הזמן כפי שהיו בעליל, ועד אקלים הדעות הספקני הנוכחי, המסתפק בהצגת נרטיבים שונים, זוויות מופרטות של המציאות. לצד ההיסטוריון ניצב האינטלקטואל־מסאי, החוצב את מסותיו מסלע קיומו־שלו, נוטל את חומרי חייו מיגון ההווה. מסותיו אינן מבקשות לזכות בתהילת הנצח. הן דורשות להיות נוכחות בהווה.

כתבתי וערכתי מסות אלו לא על מנת לקנות תואר אלא בתקווה להתדיין עם קוראיי — ובראש ובראשונה עם עצמי — אלה החולקים עמי את תוגת וחדוות הישראליות. הנה הזדמנות טובה לשוחח על המצב הישראלי: מנין באים ולאן הולכים, על מה מסכימים ועל מה חולקים, היכן ניתן לשכנע ומתי כדאי לוותר, על מה נלחמים וכיצד מתפשרים. אולי יהיו מסותיי אלה כמטלית לחה על פצעינו המדממים.