הדברים עצמם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדברים עצמם
הוספה למועדפים

הדברים עצמם

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יאיר אסולין

יאיר אסולין (נולד ב-1986) הוא סופר, משורר ישראלי, בעל טור בעיתון הארץ. חתן פרס ספיר לספרי ביכורים לשנת 2011.

כמה משיריו התפרסמו בכתבי העת: 'מטעם', 'מאזנים', 'עמדה', 'שבו', 'פסיפס', 'עיתון 77'. החל מספטמבר 2011 כותב אסולין את הטור "קטע לסיום" בעמודי הדעות של עיתון "הארץ" מידי יום שישי.

תקציר

גיבורי 'הדברים עצמם' הם נערה ושני נערים, שלושתם בשר מבשרה של הציונות הדתית: דרור לומד בישיבה תיכונית, אביטל היא בת שירות לאומי, ושי לומד בישיבת הסדר. קרועים בין כמיהה גדולה לאהבה לבין מסגרת דתית שמרנית, הם מחפשים שוב ושוב את הדברים עצמם – האמת החמקמקה, חסרת השם, הלא-חילונית ולא-דתית, שאולי תאפשר להם לפלס דרך עצמאית.

אביטל היא נערה דעתנית ומרדנית אך גם דחויה ושבורת לב, ומערכות היחסים שמתפתחות בינה לבין דרור, הצעיר ממנה בכמה שנים, ובינה לבין שי, בן גילה, מעוררות אצל שלושתם תשוקות עזות ורגשות סותרים, שכל אחד מהם מתמודד איתם בדרכו המיוחדת – בסחרור ותדהמה, בסקרנות ובשמחה גדולה, או בנדנדה של רוך ופגיעות, התרסה ופחד.       

עלילת הרומן מתרחשת בראשית שנות האלפיים – במהלך האינתיפאדה השנייה ועל רקע זיכרונות טריים מהסכמי אוסלו ורצח רבין – ומפרקת ליסודותיה את החברה הדתית-לאומית, שעסוקה גם היא בחיפוש דרכה בין חילוניות לחרדיות ובין ערכים אוניברסליים ללאומנות קנאית. ובתוך ההקשר החברתי הטעון הזה מפליג הרומן אל תוך חייהם הסוערים של שלושת גיבוריו, שמתנהלים ברובם המכריע במסתרים, בתוך נפשם, מתוך חתירה עיקשת לגאולה אישית.

יאיר אסולין (נולד ב-1986) הוא סופר ומשורר. כותב ב'הארץ' את המדור השבועי "קטע לסיום". מלמד כתיבה, מחשבה ותרבות במוסדות שונים. ספרו הראשון, 'נסיעה' (חרגול ועם עובד 2011) זכה בשנת 2012 בפרס ספיר לספרי ביכורים ובפרס שרת התרבות לספרי ביכורים. ספר שיריו 'מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון)' רואה אור בהוצאת הליקון במקביל ל'הדברים עצמם'.

פרק ראשון

דרור פסע באיטיות על מדרכת האספלט השחורה וגירד את השוקולד שהיה דבוק לפניו. רק לפני שבוע החופש נגמר, וכבר לחטוף מכות רצח כאלה? הוא נזכר בחגים, בסוכות, בשמחת תורה, כשהתארחה אצלם המשפחה של דודה שלו, אחותה של אמא שלו. הוא נזכר איך הם שיחקו מחבואים בכל השכונה, ואיך הוא ובת־דודה שלו, שצעירה ממנו בשנה, התחבאו בגינת השכנים מהבית הסמוך, ואיך הם ברחו בצחוק חסר שליטה כששמעו את נעלי הבית של השכנה מכות בזעם במדרגות. הוא נזכר בבת־דודה שלו צועקת תוך כדי ריצה שהיא עוד רגע נופלת, ואחר־כך נזכר איך הדודה שלו, שתמיד אומרת דברים ישירים או מביכים מדי, אמרה בשולחן החג שהוא "כבר גבר של ממש," ואיך הוא הרגיש טוב כשראה את בת־דודה שלו בוחנת אותו בעניין, ואיך כיווץ לעומתה את עיניו. הייתי מת לחזור רק שבוע אחורה, חשב וגירד את ראשו מבעד לשיער הדביק והשמנוני, רק שבוע אחד.

היום נעשה בבת־אחת לוהט, והשמש הכתה באלימות בראשו. הוא פשט את הסוודר ונשאר בגופיית ספורט חצי־שרוול לבנה. הוא נזכר איך בבוקר מזג האוויר היה די קריר, ואבא שלו, שאמר שבלילה יָרד קצת גשם, "אבל לא משהו שאפשר לקרוא לו היורה," עטף את צווארו בצעיף. הוא נזכר איך אבא שלו קשר את הצעיף ממש בחוזקה, ואיך הוא אמר לאבא שלו שהוא חונק אותו עם הקשר הזה, ואיך אבא שלו, שהיה לבוש בחולצת כפתורים כחולה ועליה אפודה שחורה פתוחה, צחק ושיחרר מעט את הלולאה, ותוך כדי כך אמר שבנסיעה הרוח עפה על הפנים, ולכן כדאי להדק כמה שיותר כדי שהוא לא יתקרר, כי "הגרון זה המקום הכי רגיש למחלות בחורף." אחר־כך אבא שלו הוסיף שחבל שהוא יחלה, ודרור חשב שאמא שלו בטח הייתה מוסיפה שבעיקר לא כדאי שיחלה עכשיו, כשמתחילה התקופה הכי חשובה של שנת הלימודים. "הרי חוץ מחנוכה," דמיין אותה אומרת, "אין שום חופש עד פסח, מה שאומר שהתקופה הזאת היא בעצם רוב השנה. והכי גרוע זה להיות חולה בתקופה הזאת, כי אז אתה מפסיד את החומר הכי חשוב ורודף אחרי כולם כל השנה."...

יאיר אסולין

יאיר אסולין (נולד ב-1986) הוא סופר, משורר ישראלי, בעל טור בעיתון הארץ. חתן פרס ספיר לספרי ביכורים לשנת 2011.

כמה משיריו התפרסמו בכתבי העת: 'מטעם', 'מאזנים', 'עמדה', 'שבו', 'פסיפס', 'עיתון 77'. החל מספטמבר 2011 כותב אסולין את הטור "קטע לסיום" בעמודי הדעות של עיתון "הארץ" מידי יום שישי.

עוד על הספר

הדברים עצמם יאיר אסולין

דרור פסע באיטיות על מדרכת האספלט השחורה וגירד את השוקולד שהיה דבוק לפניו. רק לפני שבוע החופש נגמר, וכבר לחטוף מכות רצח כאלה? הוא נזכר בחגים, בסוכות, בשמחת תורה, כשהתארחה אצלם המשפחה של דודה שלו, אחותה של אמא שלו. הוא נזכר איך הם שיחקו מחבואים בכל השכונה, ואיך הוא ובת־דודה שלו, שצעירה ממנו בשנה, התחבאו בגינת השכנים מהבית הסמוך, ואיך הם ברחו בצחוק חסר שליטה כששמעו את נעלי הבית של השכנה מכות בזעם במדרגות. הוא נזכר בבת־דודה שלו צועקת תוך כדי ריצה שהיא עוד רגע נופלת, ואחר־כך נזכר איך הדודה שלו, שתמיד אומרת דברים ישירים או מביכים מדי, אמרה בשולחן החג שהוא "כבר גבר של ממש," ואיך הוא הרגיש טוב כשראה את בת־דודה שלו בוחנת אותו בעניין, ואיך כיווץ לעומתה את עיניו. הייתי מת לחזור רק שבוע אחורה, חשב וגירד את ראשו מבעד לשיער הדביק והשמנוני, רק שבוע אחד.

היום נעשה בבת־אחת לוהט, והשמש הכתה באלימות בראשו. הוא פשט את הסוודר ונשאר בגופיית ספורט חצי־שרוול לבנה. הוא נזכר איך בבוקר מזג האוויר היה די קריר, ואבא שלו, שאמר שבלילה יָרד קצת גשם, "אבל לא משהו שאפשר לקרוא לו היורה," עטף את צווארו בצעיף. הוא נזכר איך אבא שלו קשר את הצעיף ממש בחוזקה, ואיך הוא אמר לאבא שלו שהוא חונק אותו עם הקשר הזה, ואיך אבא שלו, שהיה לבוש בחולצת כפתורים כחולה ועליה אפודה שחורה פתוחה, צחק ושיחרר מעט את הלולאה, ותוך כדי כך אמר שבנסיעה הרוח עפה על הפנים, ולכן כדאי להדק כמה שיותר כדי שהוא לא יתקרר, כי "הגרון זה המקום הכי רגיש למחלות בחורף." אחר־כך אבא שלו הוסיף שחבל שהוא יחלה, ודרור חשב שאמא שלו בטח הייתה מוסיפה שבעיקר לא כדאי שיחלה עכשיו, כשמתחילה התקופה הכי חשובה של שנת הלימודים. "הרי חוץ מחנוכה," דמיין אותה אומרת, "אין שום חופש עד פסח, מה שאומר שהתקופה הזאת היא בעצם רוב השנה. והכי גרוע זה להיות חולה בתקופה הזאת, כי אז אתה מפסיד את החומר הכי חשוב ורודף אחרי כולם כל השנה."...