זר בארץ ירוקה

פרק ראשון: עבדות

למרבה המזל, לא צומח כאן דבר. אילו שילחה בי הרוח ענף שבור או שיח עקור, לבטח הייתי מתעופף איתה כעלה נידף. עוצמתה רבה כל כך עד שאיני יכול להזדקף, ואני מתקדם בקושי רב. הראות לקויה, גרגרי החול מכים בקסדה ככדורי אקדח ומסך הפלזכוכית אטום לחלוטין. אלומת האור הנורית ממקרן הקסדה מתפוגגת במרחק של סנטימטרים ספורים בלבד. אני מעביר את ידי על לוח הפנים כדי להסיר את שכבת האבק שהצטברה, אבל הכפפה מותירה פסים גסים לאורכו ואיני רואה דבר.

"הארלאן," נשמע קולו של קופר באוזניה, "הרוח חזקה מדי. לא נצליח לבצע את המשימה בתנאים האלה."

כדי לחזק את רוח הדברים, משתלחת הסופה מתוך החשיכה בפרץ חול פתאומי ומטיחה את גופי על פני הלוח החלק. לרגע קצר אני נגרר ללא עוגן. גם אם יעלה בידינו להגיע בסופו של דבר עד לכיסוי הקצף הפולימרי, ספק רב אם נצליח למקם את המתקנים ולשמור על יציבותם. רגליי דוחקות כנגד הלוח וזרועותיי דוחפות בכל כוחן עד שעולה בידי להתיישר.

"בטל משימה," אני מורה לקופר, "בטל משימה."

טפיחה על גבי. פניי מוסבים. קירי ממחלקת התחזוקה זוקפת את שתי אגודליה. אני מתבונן בצג הסמוך אליי ומוודא שהסוללות מלאות, שמערכות החימום פועלות, שמגן הקרינה תקין ושתכולת החמצן נאותה. רגליי מתייצבות על רצועת התנועה הפנימית שעה שקירי מוסרת הוראות אחרונות. "לוח מספר 541 בחלקה ארבע. בריחת אוויר. רחפנית 31 ברציף שש."

רצועת התנועה משתלבת בגרם המדרגות הנעות ומביאה אותי עד למסלול ההמראה. קווקווי אור סגולים מתרוצצים בתנועה מעגלית על פני גופי ההינע העיליים, משמיעים נהמה מעודנת. צינור ההזנה מתנתק כשאני נכנס. הדלת מחליקה ונאטמת וקול אנדרוגיני מיידע כי לחץ התא מאוזן. אני מתיישב בתא הטייס לצד קופרניקוס.

"הגיע הזמן להחליף את המערכת המיושנת," אומר קופר, אצבעותיו מזינות את הנתונים הנדרשים. צגי הרחפנית מתעוררים לחיים וחלל התא הקטן מוצף בנוגה זוהר. פתח החילזון של מנהרת השירות מתכנס כספירלה, ופסי הכוונה זוהרים נורים אל חלל המנהרה שלאורך מסלול ההמראה. הרחפנית גולשת על פני המסילה הקצרה ונפלטת החוצה.

אור קלוש מאיר את הכוכב האדמדם, ופסגות ההרים בוהקות בכתום לוהב. הרחפנית נוסקת בחצי סהר כלפי מעלה ומבצעת הקפה שלמה מסביב לחופה, מכשיריה אומדים את גודל הנזק ואת השלכותיו.

"זו הפעם הרביעית בשנתיים האחרונות שאסטרואיד מנפץ את חופת הפלזכוכית בלי שמערכת הגנת הלייזר התעוררה לפעולה," מתאונן קופר. "אלמלא תִפקד מנגנון ההקצפה כראוי, מצבנו היה בכי רע."

שמש מרוחקת מציצה מעל לפסגות ההרים, משליכה צלליות מוארכות, מאיירת את יריעת המדבר בעיטורים כהים. "צוות מהנדסים אמור להגיע בימים הקרובים, קופר. נדע טוב יותר לאחר האבחון."

הרחפנית מתקרבת במשנה זהירות אל משטח השירות ומתיישבת מעליו כשחרטומה פונה אל כיוון הרוח. קופר מתנתק מחגורות הכיסא ויוצא מתא הטייס. "הפעל מנגנון קרקוע," אני מורה למחשב הרחפנית. האשנב התחתון נפתח בקול אוושה ומתוכו משתלשל שרשור סיליקון מוקשח שנצמד בוואקום אל המשטח. קופר כבר פתח את רוב תיבות המכשירים המונחות מעל מדפי מרחפת השירות, ואני עובר ביניהן ומוודא את תקינותן. לא אחת נמנעו תקלות מסכנות חיים בזכות הנהלים המחמירים שאנו נוהגים כאן.

"לחץ התא מאוזן," מדווח הקול האנדרוגיני ודלת הרחפנית מחליקה.

אור קלוש חודר פנימה. קפיצה קלה, ריחוף קצר וכפות רגליי נעמדות לרגע על המשטח ומיד נעקרות בכוחו של משב רוח אימתני.

"אולטרה," אני מורה להתקן התוך־ראשי, "העבירי את מרכז הכובד לקרסוליים."

מרחפת השירות מרפרפת החוצה וקופר נאחז בה כדי לשמור על יציבות. הרוח נרגעה מעט מאז שעות הלילה, אך הראות עדיין אינה טובה. אנו נאבקים לגמוא את חמישים המטרים הנותרים עד סרכת הפולימר הכדורית שבולטת מעל לפני הנקב שגודלו כשל כדור משחק קטן, וקווי סדק זעירים נמשכים ממנו לכל צד.

"אין צורך להחליף את כל היחידה, קופר, טלאי יספיק."

מרום החופה נראית שלשלת ההרים הגבוהה המיתמרת בקצהו המזרחי של קניון ואליס מארינריס, מעוטרת בפס של אובך לבנבן. סלעים שחורים ומשוננים מזדקרים בטור ישר ונבלעים במתלול האדמדם שלרגליה.

"הארלאן," מדווחת אולטרה, "סופת חול מתהווה מדרום."

מבטי נעתק ומגלה ענן כהה השועט במהירות לכיווננו. "קופר, הבט!" זרועי מושטת ואצבעי מתוחה. "עלינו להזדרז, הכן את מוט ההמסה."

קופר קרב בצעדים מהוססים. הסרכה הפולימרית נכנעת בפני המוט כמו רקמה חיה בפני קרן אלקטרונית. משבי הרוח התקיפים סוחפים מפעם לפעם את מרחפת השירות כלפי מעלה, וקופר, שמנתב אותה מן הצג שבגב כפפתו, מייצב אותה כחמישים סנטימטרים מעל לפני הנקב. להוראתו נשלף קנה קשיח מן הפשפָּש שבקרקעיתה, ויורה גושי עפר צמיגיים שנדבקים מעל לנקב הסכור ולסדקים. משבי הרוח מפזרים את רובם, וקופר משתוחח ומהדק אותם בידיו. "סיימתי," הוא מדווח.

"העבר את המרחפת אל כיוון הרוח, קופר."

כשמתייצבת המרחפת כנגדה, היא נחסמת קמעה. אני שולף את מתקן ההתכה, ממקם אותו מעל לנקב ומתרחק שלושה צעדים. "אולטרה, שדרי הוראת הפעלה." אור כחלחל מופיע בתחתית המתקן וכבה לאחר שלושים שניות. תערובת העפר הותכה והתאחתה עם משטח הזכוכית העבה. אנו מבצעים בדיקות תקינות. הפלזכוכית חלקה ונראה כי מעולם לא נבקעה. הדקות חולפות בעצלתיים, עד שמתקבל דיווח מחדר הבקרה הראשי: הלחץ יציב, אין בריחת אוויר.

"סיימנו, קופר, בוא נתקפל."

הכשרתו של קופר עתידה להסתיים מחר. כבר שנתיים אני מפקח על שלבי התמחותו המעשית. כשירות החופה עומדת בראש סדרי העדיפויות, וצוותי הטכנאים עסוקים עד מעל ראשיהם. עליהם לאייש את חדר הבקרה באורח קבע, ומפאת סופות החול התכופות נאלצים הם למרק אותה לעיתים קרובות ולוודא שהמערכות המיושנות, הסובלות מכשלים חוזרים ונשנים, ימשיכו לבצע את ייעודן ללא הפסק.

בשתים־עשרה בצהריים אני מגיע אל מִנהל הטכנאים, לרגל השקת הכוסיות הנערכת לקראת סיום שהותי. במעמד זה ימונה קופר כטכנאי ראשי ויקבל לידיו את הסמכות הניהולית, ואני אוכל, סוף־סוף, להשתחרר מן הנטל ולשוב ללייבניץ. חוצת החלל עתידה לצאת בעוד שבעה ימי מאדים, ואני מתאווה להיות על סיפונה. מחשבה רבה הושקעה בבניית מושבת הכורים על שם מלוריאה, הוגת מנוע הפיתול, בכוונה להנעים את תקופת שירות הכורים ככל האפשר. אולם שנתיים של שירות על פני הכוכב הקשוח הן די והותר.

"הארלאן," קופר גומע את המרחק הקצר ומתייצב לצידי, "במזכר שהגיע הבוקר צוין שהמערכת המיושנת תוחלף במהלך החודש הקרוב. הגיע הזמן."

"אכן הגיע הזמן," אני מוסיף בהסתייגות שעה שאנו פוסעים פנימה. "ועם זאת, מוטלת תקינות החופה על כתפיך. חיי הכורים עדיין נשארים תחת חסותך."

מאות שנים אנו נשענים על מערכות מחשוב משוכללות, על בינה מלאכותית, על סייענים מכאניים וטכנולוגיות מתקדמות, ועם זאת, בעומק ליבי קיים חשש מתמיד. כטכנאי, המחשבה על כך שחיינו תלויים בתפקודן של מכונות, משוכללות ככל שיהיו, אינה נותנת לי מנוח. מקובל לחשוב כי הן פועלות באופן מיטבי וכי כישורי האדם ויכולותיו בטלים לעומתן, אולם טכנאי אני, וככזה נתקלתי לא פעם בתקלות. גורמים רבים כל כך אינם תלויים בנו, ואם לא נעמוד על המשמר יהיה קיצנו כשל קודמנו.

לא הרחק מעבר לפוֹבּוֹס ודִימוֹס, ירחי מאדים, חגה חוצת החלל סביב הכוכב במסלול אליפטי, בוהקת על רקע השמיים המושחרים כעיר לוויין ענקית. המעבורת מאטה במרחק ניכר ומתקרבת לאטה אל רציפי העגינה. שלטי ההכוונה מתעוררים לחיים כשדלתה מתרוממת באוושה ומשב רוח קריר מתפרץ פנימה. תושבות הביטחון מתרוממות, והנוסעים נשפכים כנחשול אל תוך המסדרון הארוך. האוויר מחניק ומבושם, כיאה לזה שמפיקות מערכות בקרת האקלים. הולוגרמות המוקרנות בכל הסתעפות מכוונות אותנו אל עבר אולמות הקבלה. תיבת התכולה מאתרת את מיקומי. היא חוברת אליי בהסתעפות האחרונה ומרפרפת בעקבותיי לאורך המסדרון. הנוסעים שלפניי פונים ימינה ונעלמים בחלל חשוך. אני פונה ימינה, פוסע אל מעבר לווילון ההולוגרפי ובו ברגע חווה טלטלה.

לרגע או שניים אני שוכח לנשום. המרחב הבלתי נתפס מוצף בזיו כחלחל וזרחני, ובתוכו מרחפות אלפי בועות. הן מפיצות סביבן זוהר סגלגל וניתכות לקראתנו. זה הולם בי בכל פעם מחדש. אחת מהן מתקרבת אליי בריחוף קל ומשוליה מחליק לוח ומתייצב סמוך לכפות רגליי. אני נעמד מעליו ונכנס אל תוך פינת ישיבה מרווחת. התאורה משתנה בן רגע, ולאחר שאני מתיישב היא מתחילה לצוף כלפי מעלה בחוסר משקל. דיילת מלאכותית מרחפת פנימה וקוראת את השבב שבעיני. "ברוך הבא, הטכנאי הראשי הארלאן," היא מאנפפת בקול מתקתק ומניחה בידי קוביון הדרכה. "משהו לשתות?" היא מציעה ואני מזמין קוקטייל עתיר מאיצי חיוניות.

התמסורת התוך־ראשית מעבירה היישר למוחי את מיקום אגף המגורים ואת מספר החדר שהוקצה לי. אני מניח את הקוביון על השולחן ומורה על מצב פעולה. "חוצת החלל על שם בוהר היא אחת משש ספינות ערים החגות במסלולים קבועים בין כוכבי מערכת השמש," בוקע קול חסר מאפיינים מגדריים מפי הדמות ההולוגרפית המוקרנת. "הנעת הפיתול מקנה לחוצות החלל החדשות את האפשרות לנייד יותר מעשרת־אלפים נוסעים." סייען זעיר נכנס בריחוף אל תוך הבועה ומניח כוס זכוכית גבוהה על פני השולחן שלפניי. "לרוויה," זה מצייץ ונעלם. "צוות החוצה מאחל לכם שהות נעימה ובטוחה. חציית החלל תיארך כשמונה ימים," חותמת הדמות ההולוגרפית את דבריה.

אני מורה לקוביון לדמום. הנוסח שגור בפי. כטכנאי ראשי, העברתי הכשרות על פני לא מעט מכוכבי המערכת. אני גומע את תכולת הכוס בלגימה ארוכה, ומורה למחשב הבועה: "לובי מעליות." אני מניח רגל על רגל ומביט סביבי. ממדי המרחב ועיצובו בלתי נתפסים. ריקוד הצבעים מעודן, המיקום מדויק, התנועה מחושבת. אני מתמלא התפעלות לנוכח ההישג האנושי. שעה שאני יוצא מתוך הבועה, מתרוממת תיבת התכולה הגדולה ומרפרפת בעקבותיי. "גַּף תשע, חדר שתיים־ארבע־שמונה," אני מכריז ודלת נפתחת מימיני. "ברוך הבא, הטכנאי הראשי הארלאן," מלחשש מחשב המעלית ומאחל, "מקווה כי תנעם שהייתך." הדלת נסגרת, האור מתעמעם והמעלית נעה בתאוצה מסחררת לרוחב האורביטל החיצוני. השִמשה הקדמית מתבהרת בהדרגה ומגיעה לשקיפות מוחלטת שעה שהיא מאטה, משנה כיוון ונוסקת כלפי מעלה. הבזקי אור מוחזרים ממאות כיפות הפלזכוכית הפרושות על פני הכוכב האדמדם. במרחק מנצנצת נקודה ירקרקה מחומשת. האטה מדורגת, נקישה. מסדרון ללא סוף מתגלה לפניי. רצועת תנועה מהירה מביאה אותי עד לפתח החדר, ודלתו נפתחת להוראתי.

"הריני לשירותך," מתעורר לחיים הדייל המלאכותי שעה שאני נכנס לחדר. "איזו צורה תעדיף, זכרית או נשית?"

"נשית," אני משיב.

"העדפות מיוחדות? צבע שיער, תווי פנים, מבנה גוף?" הוא שואל ומשנה את מראהו לפי בחירותיי.

אין רגע משעמם בחוצת החלל. בריכות, ברי משקאות, מסעדות, מושבי עיסויים, תאים הולוגרפיים, חדרי מציאות רבודה וחללי ריחוף. באולמות של כל אחד מן האגפים נערכים מופעי בידור, וסביב בריכות השחייה נערכות מסיבות ללא הפסקה. לאורך השמשה הארוכה ניצבים טלסקופים גרעיניים שמאפשרים להתבונן בכוכבים ובפלנטות של הגלקסיות השכנות בבהירות רבה. אני מעדיף להעביר את משך זמן הטיסה בחדרי.

הדיילת המלאכותית נענית לרצונותיי ומסכי הקיר ההולוגרפיים מעסיקים אותי ומניסים את שעמומי, מה גם שמדפסת המזון החדישה מספקת לי בתוך שניות כל מאכל שעולה בדעתי. אני נהנה להתרווח על הספה המתכווננת, לעמעם את התאורה ולהביט דרך שמשת הקיר הגדולה אל מעמקי החלל, שעה שרצועת השמעה נבחרת מתנגנת ברקע ומסנתז המשקאות מוודא שהחיוך מרוח על שפתיי.

הקוביון ניעור לחיים תוך שהוא רוטט ומשמיע תו מוסיקלי. הוא מקרין אל מרכז החדר הולוגרמה של הירח המרוחק. נקודה לבנה קטנטנה הולכת וגדלה מול עיניי בקצב מסחרר, ובתוך רגעים מגיעה לגודל דסקית. "לתשומת ליבך, הארלאן," מדווח הקול האנדרוגיני, "בעוד כשישים שניות יופעל השלב השלישי והאחרון ברצף ההאטה." רגעים ספורים חולפים ופני הירח ממלאים את החלל שלפניי. קצוות מגדלי תחנת שביל החלב, מרכז התעופה הגלקטי הגדול כיבשת, בולטים מעבר לו ומטילים צלליות כהות ומוארכות על פני צידו המואר. סבכת דרכים שנראית כרשת עכביש חשמלית מפיצה זוהר צהבהב עמום ומחברת בין כדורי האור שעל פני צידו האפל. החוצָה קרֵבה בתמרון זהיר ונלפתת בזרועותיה המושטות של תחנת שביל החלב. אלפי נוסעים נוהרים אל תוך המסדרונות האינסופיים, מכוונים בעזרת הולוגרמות אל עבר אולמות הקבלה. "המעבורת אל העיר לייבניץ עתידה לצאת בעוד שעתיים," מיידע ההתקן התוך־ראשי. לפיכך אני פונה אל עבר המרפסת המחופה, מתיישב בציפייה סמוך לשמשה ומזמין משקה סינטטי, שופע מאיצי חיוניות. כשנשלם סחרור התחנה, מופיע כדור הארץ במלוא הדרו. הוא מחולל בתוכי סערה כימית, כפי שחולל תמיד.

"הארלאן," קוטע קולה של אולטרה את שכרון חושיי, "העלייה למעבורת החלה זה עתה."

רק במאמץ רב עולה בידי לרחוק מן השמשה ולעלות על רצועת התנועה הייעודית שמביאה אותי עד לפתח מנעל האוויר. דיילת מקבלת את פניי בברכה. היא קוראת את הנתונים בעיניי ומלווה אותי אל מושב מרווח. "הטיסה תיארך כמחצית השעה," היא מלחששת בחיוך סינתטי ומצביעה לעבר מטבעון המגע שלצידי. מגע קל של אצבעי המורה, והמטבעון מסתחרר כבמערבולת ושוקע פנימה. מתוכו מיתמרת כוס גבוהה, מלאה עד שפתיה בקוקטייל זרחני. חזרתי אל הציוויליזציה. אני נושם לרווחה.

לייבניץ, העיר המרהיבה שנקראה על שמו של המתמטיקאי והפיזיקאי הדגול בן המאה השבע־עשרה, נבנתה עוד בתחילת המאה הקודמת. ככל ערי הרחף, היא מרחפת בשכבות האטמוספירה הגבוהות, כשלושים קילומטרים מעל לפני כדור הארץ. מחלון המעבורת נראות שתי הטבעות ההיקפיות החדשות בשלבי בנייה מתקדמים. מעליהן הולך ונשלם שלד החופה, ובמהרה יחוברו גם הן אל המכלול הקיים.

המעבורת מתקרבת בריחוף חסר משקל ועוגנת ברציפיה. קפלר, פרמה, צ'אנדרה, יוריקה ומארי, בני זוגי, ממתינים בכניסה לאולם קבלת הנוסעים, בידיהם זרי בלונים בצורת הכוכב מאדים. על פסגות ההרים מבזיקות כתוביות ברכה זוהרות בצהוב ובאדום. כעבור רגע נוסף אני נבלע בין זרועותיהם ושפתיים לחות נצמדות לפניי. יוריקה ומארי מושכות אותי מתוך הקבוצה. "היום אתה שלנו," הן מכריזות בתחושת בעלות. פרמה נדחק ביניהן, לופת בכוח את צווארי ונושק לפי. "נתראה במסיבה," הוא לוחש במתק, מסתובב, אוחז בידו של קפלר ושניהם נעלמים כשרצועת התנועה מסתעפת.

יוריקה אוחזת בכף ידי השמאלית, מארי בימנית. הן מושכות אותי אל עבר היציאה מן האולם. צ'אנדרה מצחקקת מאחור. לא שיערתי עד כמה חסרה לי קרבתן. על כותל מרכז הקניות החדש שנבנה במהלך היעדרותי הקצרה, מוקרנת מפה תלת ממדית ענקית של רובעי העיר. מפעם לפעם מתפרצות מתוכה הולוגרמות פרסום בשלל צבעים. אנו עולים על מסלול הגישה שמשתלב ברצועת התנועה ההיקפית המהירה, ובתוך דקות חולפים על פני רובעי הפיזיקאים, הכימאים והביולוגים, הגנים הציבוריים ובריכות הענק.

"אולטרה," אני לוחש, "הכהי את העדשות בחמישים אחוז." הן מתכהות בן רגע. אני שואף עמוק ונהנה מן האוויר המתקתק והטרי. במערכות בקרת האקלים של ערי הרחף מוזרם אוויר רענן פנימה בכל עת, ואילו האוויר העכור נפלט החוצה ואינו ממוחזר. בפיצול השישי משתלבת הרצועה ההיקפית בפנימית ומביאה אותנו אל רובע הטכנאים ועד לפתח בניין המגורים. מארי נצמדת אל גופי. אני יכול לחוש בציפייתה מבעד לבגדיי. דלתות המעלית נפתחות ואנו פוסעים פנימה. "ברוך שובך, הארלאן," נשמע קולה הנבחר של קירה הבוקע מרמקול המעלית. "לידיעתך, מערכות הדירה פועלות משעות הבוקר המוקדמות. חלקיקי האבק נשאבו ואוויר רענן וריחני מוזרם ללא הרף. טמפרטורת הדירה עשרים וחמש מעלות ומכלי מדפסת המזון מלאים."

חדרי המגורים נקבעים בהתאם למעמד. מטבע הדברים, הזוטרים משוכנים בקומות התחתונות, הראשיים בקומות הביניים והקומות העליונות שמורות לבכירים. תנופת המעלית נבלמת בקומה התשע־עשרה. הדלת נפתחת וצ'אנדרה ומארי מושכות אותי אל תוך המסדרון המפותל. בציניות מהולה בהשתוקקות הן מריצות אותי אל עבר הדלת הנפתחת להוראתן, ומשליכות אותי אל תוך ספת המים הרכה שבתוכה אני שוקע. יוריקה מתיישבת לצידי, חובקת את צווארי ולוכדת את שפתיי בשלה. מלשונה מתגלגלת כמוסה זעירה ונבלעת במורד גרוני. היא מרפה ומביטה אל תוך עיניי. "מעולם לא התנסית בדבר כזה, הארלאן. אישרנו את הנוסחה לפני חודש בלבד, תכף תראה."

"רצועת השמעה שבע, מצב תאורה שש־עשרה," אני לוחש לאולטרה המסונכרנת עם קירה. מערכת השמע מתעוררת בצלילים ענוגים, ומן הכתלים נפוצה תאורה מעודנת בגווני פסטל. שלווה יורדת על איבריי ופעימות ליבי מתחזקות קמעה כשמחול אורות מתפרץ בתוך מוחי. יוריקה צוחקת, אישוניה מורחבים. הצבעים מתחדדים, הצלילים מתמשכים במתיקות ויופיין מתעצם לאין ערוך.

"בואו," לוחשת צ'אנדרה, אוחזת בכפות ידינו ומושכת אותנו אל השטיח.

***

קרני אור נעימות חודרות מבעד לשמשה הגדולה ומלטפות את פניי. עיניי נפקחות לרווחה וריח ארוחת הבוקר גודש את נחיריי. אני מתיז מעט מים על פניי ומתיישב לצידן. "הרכבנו את סידורי השהייה המשותפת," אומרת יוריקה. "בימי שני אתה איתי, בימי רביעי עם מארי ובימי שישי עם צ'אנדרה." עורה החלק והבוהק מעיד כי עברה לאחרונה טיפול לחידוש הנעורים.

"קפלר יקדים להגיע הערב, הארלאן," אומרת מארי. היא אוספת את מיטלטליה ומכניסה אותם בחיפזון אל התיק. "הוא יערוך את ההכנות למסיבה, ואתה תנוח ותצבור כוח. עוד לא גמרנו איתך." הן מנשקות אותי בפניי ונעלמות מעבר לדלת. אני נכנס אל האמבט, מפעיל את זרמי העיסוי ומתרווח כשעה. בערי הרחף המיושנות עדיין משתמשים בטכנולוגיית מיצוי העננים הקדומה, אשר מאפשרת שימוש במים ללא הגבלה.

"אולטרה."

"בוקר טוב, הארלאן."

"סדר יום, בבקשה."

"הזימון למרפאת חידוש הנעורים נקבע לעשר בבוקר," מתנגן קולה ברכּות. "לאחר מכן יפגוש אותך אדינגטון במִנהל הטכנאים וימסור לך את השיבוצים החדשים."

ערי הרחף הישנות בנויות משני מפלסים תת קרקעיים בלבד. בחדשות יש אחדים. המפלס התחתון מיועד למחוללי הכבידה, לכורים הגרעיניים, למפוחי הענק ולמערכות המִחזור. בעליון ממוקמים מפעלי הייצור ובנייני המשרדים והשירות, וכן גם המרפאות לחידוש נעורים ומעבדות התאגיד.

דייל מלאכותי מקדם את פניי בכניסה למרפאה, ומלווה אותי אל חדרו של הד"ר לָבּוּאיזיֶה. "שב, הארלאן," הוא מורה לי ואני מתרווח בכיסא שמולו. "הבט לכאן," הוא מבקש ומכוון אביזר דמוי פטרייה אל תוך כל אחת מעיניי. הוא מעיין בפלט במשך כמה רגעים ועורך בגופי סדרת בדיקות. כשהוא מסיים הוא שואל, "בקשות מיוחדות?" אני מבקש שיפחית כעשרים אחוזים ממסת השלד. כל עוד שהיתי על פני מאדים שמסתו כעשירית ממסת הארץ וכבידתו נמוכה ביותר משישים אחוזים, שירתה אותי המסה הגבוהה. כעת שוב אין לי צורך בה.

"טוב," הוא אומר בחיוך. "ניגש לעבודה."

יותר מעשר שנים חלפו מאז עברתי את הטיפול האחרון של חידוש הנעורים. עתה אני נשכב שוב על מיטת הטיפולים, ומִכסה הזכוכית מתלכסן סביבי ומשמיע נקישה כשהמתקן נאטם. ערפל סגלגל בוקע מתוך נקבים בלתי נראים וממלא ברגע קצר את החלל הקטן. סיבים דקיקים משתחלים אל תוך ורידיי ומזריקים מיליוני ננובּוֹטים משופרים אל תאי גופי. אלו מהם המוזרמים אל תאי המוח נקשרים בתוך רגעים ספורים לנוירונים הביולוגיים, ואני מתחבר ישירות אל מינרווה ומתמזג עם אותה אינטליגנציה שאינה ביולוגית, ולפיכך למערכת המידע הכלל־עולמית. עיניי נעצמות על כורחן ונפקחות מחדש כשמשב רוח קריר מלטף את פניי. מכסה הזכוכית מתלכסן לאחור. אני מתיישב בקלילות מפתיעה ותחושה צעירה ורעננה מציפה את תוכי.

"תודה, דוקטור," אני אומר.

מן המראה נשקפים אליי פנים חלקים, נעדרי קמטים. גם הצלקת שהתנוססה על צווארי, תזכורת לנפילתי חסרת החן במושבת הכורים, נעלמה כלא הייתה.

לקראת השעה שלוש אחר הצהריים אני מגיע אל מִנהל הטכנאים ועולה אל קומת המחלקה שעליה אני אמון. ארכימדה מחייכת לעברי כשדלתות הזכוכית נסגרות מאחוריי. "אדינגטון ממתין בלשכתו," היא אומרת ונעלמת אל תוך מסך הקיר.

דלתות המעלית נפתחות בלשכת הבכיר. אדינגטון מורה באצבעו על הכיסא שמולו, וממשיך להנחות את פני הדמות ההולוגרפית הרוטטת באוויר מעל לשולחנו. "נראה כי שימוש במגביר הרטיטות יקצר במקרה הזה את התהליך," הוא מסכם ופני הטכנאי מהנהנות כשהבבואה נמוגה.

סייענית בעלת פני תינוק מתגלגלת לעברי. "מה תשתה, הארלאן?" היא שואלת בקול אנושי רך.

"כל משקה מאיץ חיוניות יהיה טוב," אני משיב.

דלת בטנה נגללת מעלה וידה שולפת מבין קרביה כוס גדולה, מלאה במשקה כחלחל, מוגז וצונן. היא מניחה אותו על השולחן מולי.

"כיצד עברה ההכשרה?" אדינגטון שואל.

"קופרניקוס אדם מוכשר מאוד," אני משיב. "מינרווה בחרה בתבונה, אדוני הבכיר. אין ספק כי תחזוקת החופה נמצאת בידיים טובות."

"זו הייתה תקופת שירותך השביעית על מאדים, הארלאן. הלוא כן?"

"כן. שבע תקופות במאדים, שלוש בגנימד, שלוש באִיו ושתיים בפלוטו. אם תרשה לי לומר בכנות, אדינגטון, זה מתחיל להתיש אותי."

"התעייפת, הארלאן?"

"כן, אולי. קצת."

"אז מה אתה אומר בעצם, הארלאן? אינך מעוניין עוד להמשיך ולבצע הכשרות במושבות המרוחקות?"

"אל תבין אותי לא נכון, אדינגטון. ההתנסויות הללו מלהיבות בעִתן. הן מכניסות פלפל לחיים, בני הזוג החלופיים מקסימים ואני זוכה לפגוש אנשים מעניינים. עם זאת, אתגרי המאבק הבלתי פוסקים בסופות החול במאדים וברוחות הקרח הקפואות בגנימד ובאיו, או תחושת הבדידות בפלוטו — מתישים מאוד. אתה יודע, עד היום לא הצלחתי להתרגל לטעם האוויר החמצמץ של מערכות בקרת האקלים. האוויר המסונתז עדיין מעורר בי סלידה."

"אני מניח שאתה עדיין מטולטל מהמסע הארוך. למה שלא תישן על זה כמה ימים?" הוא מציע, נימה ברורה של אכזבה בקולו. "על כל פנים, מינרווה תִזמנה את מועד חזרתך באופן מדויק. טכנאים מכל ערי הרחף גויסו לצורך בניית חופת העיר החדשה, ונשארנו עם צוות מצומצם. החל ממחר תפקח על פַּלְגַּת הסייענים שהוקצתה לטובת מירוק חופת העיר קריק. המעבורת תצא מחר בשתיים בצהריים, כך שתוכל להשכים מאוחר מן הרגיל. נסה להפיק את המיטב במסיבה הערב."

בארבע ושלושים אחר הצהריים אני שב אל הדירה, עודי גדוש בתחושת החיוניות שמציפה את איבריי לאחר טיפול חידוש הנעורים. בטני מקרקרת מרעב. "אומצה גדולה, פרוסות תפוחי אדמה פריכות, פלחי ירקות ורטבים מועשרים במאיצי חיוניות," אני מורה למדפסת המזון ונכנס אל חדר הרחצה להתרענן.

"אולטרה, מבזק חדשות בבקשה," אני מורה לה בעודי אוסף את מגש המזון ממשטח השירות ומתיישב על הספה. מסך הקיר ההולוגרפי ניעור לחיים. זהו משדר תעמולה מטעם תאגיד הקיברנטיקה. קול חסר מאפיינים מונה את מעלות הדגם החדיש של הסייענים המכאניים, כשבחלל האוויר נראים נשים וגברים שככל הנראה יצאו זה עתה מתוך ירחון אופנה מיושן. "חומרי הגלם עמידים בפני נזקי הזמן ומסוגלים להתקיים בכל סביבה, עוינת ככל שתהיה," מבטיח הקול שמלווה אותם. "מערכות ההפעלה התבוניות יודעות להסתנכרן עם הטכנולוגיות החדישות ביותר, עם כל סוגי ההתקנים ועם מחשבי העל של התאגיד."

מבטי עוקב בהתפעלות אחר הדגם החדש. אינני מבחין ולו אף בהבדל מזערי בין חזות הסייענים ובין חזותי שלי. הדגם המשודרג יודע לשנות את צורתו באופן מדויק ומהיר, הוא מודולרי ומשולבים בו מכלולים רב גוניים לביצוע כל משימה נדרשת, עדינה או קשוחה. כור הליבה מאפשר בעת הצורך לגייס את תוספת הכוח הנחוצה, ומנגנון שטיפה חדשני מופעל בגופם לאחר קיום יחסי מין. אם כמו רבים אחרים אסכים להיפרד מכמה אלפי נקודות, אוכל גם אני ליהנות מן המוצר החדשני. אני עט על המזון כנער מתבגר, ובלוטות הטעם המחודשות משגרות הנאה צרופה לכל חלקי גופי. בליווי תו מוזיקלי קצר, צועדת מתוך המסך בבואתה המושלמת של מגישת החדשות. היא נעמדת לפניי ומישירה לעברי את מבטה.

"בחודשים האחרונים נצפו תופעות חריגות סמוך למערכת השמש," היא מדווחת בקול מרשמלו. "עוד ועוד נקודות אקראיות מופיעות על פני המסכים ונמוגות כלאחר יד. זוהי תופעה שלא הכרנו בעבר, ומיטב המוחות התגייסו כדי לנסות ולתת לה הסבר."

"אומצה גדולה וטבעות בצל," אני מורה למדפסת המזון, עדיין רעב כנער מתבגר.

"ניתוח ממצאי בדיקות שהגיעו זה עתה," מסכמת המגישה את המהדורה רגע לפני שהיא מסתובבת וצועדת חזרה אל תוך מסך הקיר, "מגלה כי חלה התדרדרות נוספת במצב הזיהום על פני כדור הארץ. נראה כי האפשרות לאכלסו מחדש מוסיפה להתרחק מאיתנו."

*המשך הפרק בספר המלא*