ההפך מאיוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההפך מאיוב

ההפך מאיוב

4.7 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

יקיר אלקריב

יקיר אלקריב, סופר ועיתונאי, נולד וחי בתל-אביב. בוגר בית הספר לקולנוע "בית צבי" ובוגר החוגים לספרות ולתנ"ך באוניברסיטת בר אילן. היה ראש דסק החדשות בעיתון "דבר", ועורך עיתון "תל אביב" ו"ביטאון חיל האוויר". משנת 98' הוא מבקר הקולנוע והמסעדות של רשת "ידיעות תקשורת" ואורח קבוע בתוכניות טלוויזיה העוסקות בקולנוע ובתרבות. בשירות מילואים עסק בהדרכת כתבים צבאיים לתפקידם.  חבר בצוות העריכה של "המוסף לשבת" והמוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות". עוסק מאז שנת 2000 בעבודה עם כותבים בתחילת דרכם.  מתגורר בתל-אביב עם אשתו לילך ובתו פז.

מספריו:
הוליווד (אור יהודה : ספרית מעריב, תשנ"ד 1994)
מעביר לשון (תל אביב : ירון גולן, תשנ"ו) <שירים>
תשוקה (כפר סבא : אריה ניר, תשנ"ט 1998)
אבאל'ה (תל אביב : א. ניר, תשס"ח 2008) 

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/2p8j296e

תקציר

הוא היה גאוות הציונות הדתית-לאומית; לוחם ביחידה חשאית של המוסד, תושב התנחלות, אב לתאומות, אביו שופט בבית המשפט העליון וחתן פרס ישראל למשפט עברי, ואשתו חוקרת סרטן פורצת דרך. ואז, בן רגע, חייו של אוריה בן-דוד מתהפכים.
הוא בורח לאמסטרדם, מתאכסן במלון בוטיק ופוגש חבר ילדות מצליח, המגלה לו את תפנוקי החיים. אך ככל שהוא מבקש להתנער מחייו הקודמים ולברוא את עצמו מחדש, דמויות שהשפיעו עליו צצות סביבו ומעמתות אותו עם השאלה הקשה, שממנה הוא מבקש לחמוק: הייתכן שהתרבות שבה גדל והתחנך והערכים שבהם האמין ולמענם סיכן את חייו והרג אחרים, היו רק "שקר אחד גדול, גס, עלוב ומטומטם"?
אף על פי שהוא נקרא בשטף כספר מתח עד לסופו המפתיע, "ההפך מאיוב" נוגע בשאלות המהותיות ביותר של היהדות והציונות. בן-דוד מתמודד עם דילמות מוסריות, ששורשיהן מגיעים עד לאברהם, יצחק ויעקב, דוד המלך, איוב והנביאים יונה ואלישע.


"ההפך מאיוב" הוא ספרו השביעי של יקיר אלקריב, מחבר רבי-המכר "מסעודה" ו"בגינת הכלבים", עיתונאי ומדריך סיורים היסטוריים וקולינריים.

פרק ראשון

נתחיל בסגסוגת: אני מהמר על ארד שהותך עם פתותי זהב

זוהרים־נוצצים ונוצק לתבנית מושלמת של הגוף הנשי בשיא תפארתו. וכשהיא עדיין לוהטת ורוטטת, קודשבורוכו קישט את פניה בשני יהלומי ענבר אפלים ועיטר את ראשה בתלתלי זהב רכים. בקושי עשרים וארבעה אביבים חלפו בשמי הפז של הרפובליקה הדומיניקנית מאז נולדה שם — בת יחידה לג'ים (ג'ימבו) מק'אנן, נחת אמריקאי צעיר שהוצב בהאיטי השכנה ונמלט מייד כשהתברר שהִפרה בשוגג את אימה, אחת רוסמונטה קאראגדורס, מלצרית קוקטיילים וחשפנית ב״התוכי הוורוד״ — מוסד מפוקפק שרבץ במעוקם על גדת החוף המזרחי בריוויירה החבוטה של פואנטה קאנה. התוצאה של מפגש הגנים הנדיר בין צעיר אמריקאי בלונדיני וחסון ממוצא אירי, שגדל על אומצות בקר וקנקני חלב בשדות התירס האין־סופיים של דרום־מערב קנטקי, ובין צאצאית לשפחות אפריקניות שהובאו לאי הקאריבי על ידי הכובשים הספרדים בתחילת המאה השש־עשרה —

הוא

היא

הוא

היא:

כולם יושבים, קשורים היטב, בכיסאותיהם?
טה טה טה טם — ייסיקה המושלמת!
הגובה שלה? קצת פחות ממני, אבל עדיין גבוהה מאוד — מטר שמונים לפחות. כתפיה רחבות ועגולות וידיה ארוכות. גוון עורה בין דבש לקקאו. שדיה גדולים וזקורים ומותניה צרים. אך בניגוד לאיבריה המוארכים, העדינים, התחת העצום שלה הוא כוכב שיש לו אקלים נפרד ומערכת אקולוגית משלו. אם דארווין היה חוקר אותו, בוודאי היה מוצא עליו כמה מינים דומים, אחד בכל צד. למה אני כל כך אוהב את ייסיקה? לא מפני שהיא צעירה ויפה. כאן יש עשרות כאלה. אלא מפני שהיא ביישנית. ביישנית? כן. גם כשהיא מענגת אותי במסירות אין קץ — אני מרגיש שיש בה איזה חלק שבוש וממאן להשלים עם גורלו. ואלה, שרידי התום האחרונים שלה, הם ששורפים את נשמתי. איך כתב נתן החכם? ״היפה באמת היא תמיד ביישנית״. זה כמובן לא נכון. טענתי היא שאלתרמן היה בעל מקצוע יותר מאיש רוח. נגר, אם תרצו, של מילים. ואין מקום שבו האמת הזו ניכרת יותר מאשר בחריזה הכפויה שלו. כי אם נשים לב נגלה ש״ביישנית״ היא בסך הכול חרוז ל״שנית״ בשורה ״בין כל הדברים שנולדו שנית״, במורד השיר ״שדרות בגשם״. כך למשל גם הגיע לעולם המשפט המופרך, אם כי היפהפה בדרכו, ״מי שיגיע עד הסוף ירצה לבכות מרוב תוחלת״ ב״שיר עירוני״. שוב, מדובר בסך הכול בחרוז הולם ל״תכלת״ ב״רחוב כמנהרה של תכלת״ רק שתי שורות קודם.

עוד נגיע לאלתרמן. בינתיים נחזור לייסיקה.

״אני לא יודעת למה כל כך חשוב לי שתדע, מיסטר ליבּנון, שזאת לא מי שאני באמת״, היא לוחשת, מעפעפת בריסי משי מלאכיים ותולה בי את עיני הג'סיקה ראביט הכחולות שלה. ״כי אני בחורה טובה, בחורה טובה, שרק נקלעה למצב לא טוב״. אני יודע, ייסיקה. ואני בטוח שהיית מעדיפה לחיות עכשיו בין תילי סירים לערמות של חיתולים באיזו בקתת חוף מהבילה בסן־קריסטובל, אם לחמישה זאטוטים, הרה לנצח, נשואה לאיזה מוקיון מקומי, חצי שיכור תמיד, שמעודו לא לבש חולצה עם שרוולים, ושהפעם האחרונה שבה שכב איתך פנים אל פנים הייתה בליל כלולותיכם. נכון, היית אומללה, אבל בחורה טובה. סופגת בהכנעה את מנת החבטות היומית שלך, בדיוק כפי שאמך ספגה את המנה שלה מהאבא השיכור שלך. נאנסת בפראות, כמעט מדי יום, כמעט מתוך הרגל, אבל בבית שלך, במיטה שלך או על רצפת המטבח שלך — ועל ידי בעלך ולא על ידי זרים מתחלפים בחדרון מוסק לעייפה עם וילון קטיפה כבד ברובע פייפ באמסטרדם. ונכון, יש לך את כל הסיבות להיות מרירה; כי עם הגוף המרהיב והפנים המושלמות שלך, די היה בנפנוף קל בכנפיו של פרפר בקצה השני של הגורל כדי לשנות את חייך; היית צועדת לך עכשיו על מסלול אופנה בפריז או במילנו ומשתכרת שלושת אלפים יורו ליום, עשרת אלפים לשער של מגזין גדול או עשרים וחמישה אלף לקמפיין הלבשה תחתונה, ושום כלב שיכור לא היה מטפס ומלחית עליך. אבל נתקעת פה. כמוני.

אני מבין אותך. אולי מפני שאנחנו כה דומים. גם אני בחור טוב. לפחות הייתי. טוב לכולם: לקודשבורוכו, לאפרת, לתאומות, למדינת ישראל, לצה״ל, לחברי הטוב יועז. כל אדם, גם החלאה הנוראית ביותר, היה פעם טוב לרגע. אגדה אורבנית פופולרית טוענת בעקשנות שאפילו היטלר היה צמחוני והביע סלידה קשה מהאכזריות שבאכילת בעלי חיים. אבל אז החיים קרו. ובמקרה שלי, כמו בשלך, הם קרו כמו משאית עמוסת סלעים שאיבדה את הבלמים בירידות לים המלח והפכה מכונית משפחתית קטנה לדף כל כך דק, שאפשר לשלוח אותה בפקס...

אבל לא מדברים עליי עכשיו, אלא על ייסיקה.

השפתיים שלה בשרניות ויפות. לפעמים היא מזכירה לי מכרסם קטן באופן שבו שתי השיניים הקדמיות שלה מבצבצות מתחת לשפתה העליונה. על וו קטן מעל המיטה מחכה לה גומייה קטנה עם שתי קוקיות. היא אוספת את שיערה, כאילו היא מתכוננת להליך שיחייב מעתה את מלוא תשומת ליבה, כמו ניתוח או ביצוע של קעקוע מדויק. ובכל מקרה, לא משהו שיכול לסבול הפרעה של שיער. היא מענגת אותי בשקידה עילאית, כאילו לא הייתי עוד לקוח, אחד מיני רבים, אלא אהוב יקר. וזה, מה אני יכול לומר, זה פשוט מושלם. אבל — מעשה שטן — שנייה לפני שהנהר מגיע אל הדלתה הגדולה ומתאחד עם הים, זיכרון סורר מכה בי כברק: הרי ביום הנורא ההוא, כשהגעתי הביתה, הג'יפ של יועז לא חנה בחוץ. זה ברור, כי אחרת לא הייתי כל כך מופתע כשנכנסתי פנימה וראיתי אותם. ומכיוון שהוא בטח לא הלך ברגל את הדרך לביתנו הנמצא בקצה היישוב, מישהו בטח הסיע אותו, הוריד אותו אצלנו בבית והסתלק. אז יש עוד מישהו שידע שיועז בא לאפרת. זאת אומרת שהיה להם עוד שותף סוד. איך יכול להיות שיותר משנתיים עברו, ולמרות שהרצתי את היום הזה ואת הרגע הזה אלפי פעמים במוחי, לא קלטתי עד היום את הפרט החשוב, המכריע, המהותי הזה?

אבל הכי גרוע — אכזבתי את ייסיקה. כי רגע לפני השיא המפואר שהיא עמלה עליו, המגדל של מיסטר ליבנון קרס לנגד עיניה. אני כל כך מצטער, מתוקה, אבל אני פשוט חייב לעלות לחדר שלי עכשיו, לעשות אמבטיה חמה וארוכה, לעשן ג'וינט, אולי גם לקחת כדור, לעיין ברשימות שלי ולהעריך את הכול מחדש.

לעזאזל! היה שם עוד מישהו באותו יום. ולא סתם מישהו, אלא אחד שגם יועז וגם אפרת סמכו על נאמנותו ועל שתיקתו. עוד בוגד. שלישי. אבל מי זה היה?

יקיר אלקריב

יקיר אלקריב, סופר ועיתונאי, נולד וחי בתל-אביב. בוגר בית הספר לקולנוע "בית צבי" ובוגר החוגים לספרות ולתנ"ך באוניברסיטת בר אילן. היה ראש דסק החדשות בעיתון "דבר", ועורך עיתון "תל אביב" ו"ביטאון חיל האוויר". משנת 98' הוא מבקר הקולנוע והמסעדות של רשת "ידיעות תקשורת" ואורח קבוע בתוכניות טלוויזיה העוסקות בקולנוע ובתרבות. בשירות מילואים עסק בהדרכת כתבים צבאיים לתפקידם.  חבר בצוות העריכה של "המוסף לשבת" והמוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות". עוסק מאז שנת 2000 בעבודה עם כותבים בתחילת דרכם.  מתגורר בתל-אביב עם אשתו לילך ובתו פז.

מספריו:
הוליווד (אור יהודה : ספרית מעריב, תשנ"ד 1994)
מעביר לשון (תל אביב : ירון גולן, תשנ"ו) <שירים>
תשוקה (כפר סבא : אריה ניר, תשנ"ט 1998)
אבאל'ה (תל אביב : א. ניר, תשס"ח 2008) 

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/2p8j296e

עוד על הספר

ההפך מאיוב יקיר אלקריב

נתחיל בסגסוגת: אני מהמר על ארד שהותך עם פתותי זהב

זוהרים־נוצצים ונוצק לתבנית מושלמת של הגוף הנשי בשיא תפארתו. וכשהיא עדיין לוהטת ורוטטת, קודשבורוכו קישט את פניה בשני יהלומי ענבר אפלים ועיטר את ראשה בתלתלי זהב רכים. בקושי עשרים וארבעה אביבים חלפו בשמי הפז של הרפובליקה הדומיניקנית מאז נולדה שם — בת יחידה לג'ים (ג'ימבו) מק'אנן, נחת אמריקאי צעיר שהוצב בהאיטי השכנה ונמלט מייד כשהתברר שהִפרה בשוגג את אימה, אחת רוסמונטה קאראגדורס, מלצרית קוקטיילים וחשפנית ב״התוכי הוורוד״ — מוסד מפוקפק שרבץ במעוקם על גדת החוף המזרחי בריוויירה החבוטה של פואנטה קאנה. התוצאה של מפגש הגנים הנדיר בין צעיר אמריקאי בלונדיני וחסון ממוצא אירי, שגדל על אומצות בקר וקנקני חלב בשדות התירס האין־סופיים של דרום־מערב קנטקי, ובין צאצאית לשפחות אפריקניות שהובאו לאי הקאריבי על ידי הכובשים הספרדים בתחילת המאה השש־עשרה —

הוא

היא

הוא

היא:

כולם יושבים, קשורים היטב, בכיסאותיהם?
טה טה טה טם — ייסיקה המושלמת!
הגובה שלה? קצת פחות ממני, אבל עדיין גבוהה מאוד — מטר שמונים לפחות. כתפיה רחבות ועגולות וידיה ארוכות. גוון עורה בין דבש לקקאו. שדיה גדולים וזקורים ומותניה צרים. אך בניגוד לאיבריה המוארכים, העדינים, התחת העצום שלה הוא כוכב שיש לו אקלים נפרד ומערכת אקולוגית משלו. אם דארווין היה חוקר אותו, בוודאי היה מוצא עליו כמה מינים דומים, אחד בכל צד. למה אני כל כך אוהב את ייסיקה? לא מפני שהיא צעירה ויפה. כאן יש עשרות כאלה. אלא מפני שהיא ביישנית. ביישנית? כן. גם כשהיא מענגת אותי במסירות אין קץ — אני מרגיש שיש בה איזה חלק שבוש וממאן להשלים עם גורלו. ואלה, שרידי התום האחרונים שלה, הם ששורפים את נשמתי. איך כתב נתן החכם? ״היפה באמת היא תמיד ביישנית״. זה כמובן לא נכון. טענתי היא שאלתרמן היה בעל מקצוע יותר מאיש רוח. נגר, אם תרצו, של מילים. ואין מקום שבו האמת הזו ניכרת יותר מאשר בחריזה הכפויה שלו. כי אם נשים לב נגלה ש״ביישנית״ היא בסך הכול חרוז ל״שנית״ בשורה ״בין כל הדברים שנולדו שנית״, במורד השיר ״שדרות בגשם״. כך למשל גם הגיע לעולם המשפט המופרך, אם כי היפהפה בדרכו, ״מי שיגיע עד הסוף ירצה לבכות מרוב תוחלת״ ב״שיר עירוני״. שוב, מדובר בסך הכול בחרוז הולם ל״תכלת״ ב״רחוב כמנהרה של תכלת״ רק שתי שורות קודם.

עוד נגיע לאלתרמן. בינתיים נחזור לייסיקה.

״אני לא יודעת למה כל כך חשוב לי שתדע, מיסטר ליבּנון, שזאת לא מי שאני באמת״, היא לוחשת, מעפעפת בריסי משי מלאכיים ותולה בי את עיני הג'סיקה ראביט הכחולות שלה. ״כי אני בחורה טובה, בחורה טובה, שרק נקלעה למצב לא טוב״. אני יודע, ייסיקה. ואני בטוח שהיית מעדיפה לחיות עכשיו בין תילי סירים לערמות של חיתולים באיזו בקתת חוף מהבילה בסן־קריסטובל, אם לחמישה זאטוטים, הרה לנצח, נשואה לאיזה מוקיון מקומי, חצי שיכור תמיד, שמעודו לא לבש חולצה עם שרוולים, ושהפעם האחרונה שבה שכב איתך פנים אל פנים הייתה בליל כלולותיכם. נכון, היית אומללה, אבל בחורה טובה. סופגת בהכנעה את מנת החבטות היומית שלך, בדיוק כפי שאמך ספגה את המנה שלה מהאבא השיכור שלך. נאנסת בפראות, כמעט מדי יום, כמעט מתוך הרגל, אבל בבית שלך, במיטה שלך או על רצפת המטבח שלך — ועל ידי בעלך ולא על ידי זרים מתחלפים בחדרון מוסק לעייפה עם וילון קטיפה כבד ברובע פייפ באמסטרדם. ונכון, יש לך את כל הסיבות להיות מרירה; כי עם הגוף המרהיב והפנים המושלמות שלך, די היה בנפנוף קל בכנפיו של פרפר בקצה השני של הגורל כדי לשנות את חייך; היית צועדת לך עכשיו על מסלול אופנה בפריז או במילנו ומשתכרת שלושת אלפים יורו ליום, עשרת אלפים לשער של מגזין גדול או עשרים וחמישה אלף לקמפיין הלבשה תחתונה, ושום כלב שיכור לא היה מטפס ומלחית עליך. אבל נתקעת פה. כמוני.

אני מבין אותך. אולי מפני שאנחנו כה דומים. גם אני בחור טוב. לפחות הייתי. טוב לכולם: לקודשבורוכו, לאפרת, לתאומות, למדינת ישראל, לצה״ל, לחברי הטוב יועז. כל אדם, גם החלאה הנוראית ביותר, היה פעם טוב לרגע. אגדה אורבנית פופולרית טוענת בעקשנות שאפילו היטלר היה צמחוני והביע סלידה קשה מהאכזריות שבאכילת בעלי חיים. אבל אז החיים קרו. ובמקרה שלי, כמו בשלך, הם קרו כמו משאית עמוסת סלעים שאיבדה את הבלמים בירידות לים המלח והפכה מכונית משפחתית קטנה לדף כל כך דק, שאפשר לשלוח אותה בפקס...

אבל לא מדברים עליי עכשיו, אלא על ייסיקה.

השפתיים שלה בשרניות ויפות. לפעמים היא מזכירה לי מכרסם קטן באופן שבו שתי השיניים הקדמיות שלה מבצבצות מתחת לשפתה העליונה. על וו קטן מעל המיטה מחכה לה גומייה קטנה עם שתי קוקיות. היא אוספת את שיערה, כאילו היא מתכוננת להליך שיחייב מעתה את מלוא תשומת ליבה, כמו ניתוח או ביצוע של קעקוע מדויק. ובכל מקרה, לא משהו שיכול לסבול הפרעה של שיער. היא מענגת אותי בשקידה עילאית, כאילו לא הייתי עוד לקוח, אחד מיני רבים, אלא אהוב יקר. וזה, מה אני יכול לומר, זה פשוט מושלם. אבל — מעשה שטן — שנייה לפני שהנהר מגיע אל הדלתה הגדולה ומתאחד עם הים, זיכרון סורר מכה בי כברק: הרי ביום הנורא ההוא, כשהגעתי הביתה, הג'יפ של יועז לא חנה בחוץ. זה ברור, כי אחרת לא הייתי כל כך מופתע כשנכנסתי פנימה וראיתי אותם. ומכיוון שהוא בטח לא הלך ברגל את הדרך לביתנו הנמצא בקצה היישוב, מישהו בטח הסיע אותו, הוריד אותו אצלנו בבית והסתלק. אז יש עוד מישהו שידע שיועז בא לאפרת. זאת אומרת שהיה להם עוד שותף סוד. איך יכול להיות שיותר משנתיים עברו, ולמרות שהרצתי את היום הזה ואת הרגע הזה אלפי פעמים במוחי, לא קלטתי עד היום את הפרט החשוב, המכריע, המהותי הזה?

אבל הכי גרוע — אכזבתי את ייסיקה. כי רגע לפני השיא המפואר שהיא עמלה עליו, המגדל של מיסטר ליבנון קרס לנגד עיניה. אני כל כך מצטער, מתוקה, אבל אני פשוט חייב לעלות לחדר שלי עכשיו, לעשות אמבטיה חמה וארוכה, לעשן ג'וינט, אולי גם לקחת כדור, לעיין ברשימות שלי ולהעריך את הכול מחדש.

לעזאזל! היה שם עוד מישהו באותו יום. ולא סתם מישהו, אלא אחד שגם יועז וגם אפרת סמכו על נאמנותו ועל שתיקתו. עוד בוגד. שלישי. אבל מי זה היה?