צעקה הפוכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צעקה הפוכה
מכר
מאות
עותקים
צעקה הפוכה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צעקה הפוכה

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    סלין אסייג היא בתם של נגר ועקרת בית מבת ים, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. בעברה עבדה כהנדסאית מכונות, וכיום היא עובדת במערכת הוצאת הספרים "מודן־כתר".
    ספרה הראשון, "צעקה הפוכה" (הוצאת "אחוזת בית" , 2014), זכה לביקורות נלהבות וזיכה אותה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים, במועמדות לפרס ספיר ובמלגת תוכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית. "פרקי מכונות" הוא ספרה השני.

    תקציר

    צעקה הפוכה מאת סלין אסייג הוא רומן ביכורים נועז שמאיר משפחה אחת, בית אחד ועיר אחת – בת ים של שנות השבעים והשמונים – באופן מפוכח ואכזרי. הוא מסופר בנשימות קצרות, בעברית מחוספסת ועדינה, בעלת אמינות ועוצמה חריגה, ובסגנון שהוא דיווחי לפרקים. העלילה בנויה טלאים-טלאים ונעה ברחובות ילדותה של המספרת ובמרחבי הזיכרון והתודעה שלה. הילדה-אישה מבחינה בניכור בין ההורים, בגעגועים של האם למצרים של שנות ילדותה ובכל משוגעי השכונה המסתובבים ברחובות מזינים את פחדיה ואת סקרנותה. היא מדמיינת כיצד תברח מן הבית עם אחיה האהוב ובכך תגאל את עצמה מן העתיד הצפוי לה. ההפלגות מן המציאות המיידית אל עבר אופקים מדומינים של אפשרויות עתידיות, מסייעות לה להדוף מעליה את חוקי העולם ולפעור בתוכו מרחב יצירתי של חיפוש עצמי ושל חופש.

     

    "אמא אומרת לי שאסור לבכות במקלחת. גם במיטה אסור והכי גרוע לפני שנרדמים. מי שבוכה במיטה לפני שהוא נרדם יקום בבוקר והפנים שלו יהיו עקומות. כשלא הצלחתי לא לבכות ניסיתי לא לישון, אבל נרדמתי והייתי מתעוררת ורצה למראה לבדוק שאני לא עקומה בפנים.

    חיפשתי אנשים עם פנים עקומות. כשאמרתי לאמא שלא ראיתי אף אחד כזה היא אמרה שהאנשים האלה מתביישים ולא יוצאים מהבתים שלהם. בעיקר חיפשתי בבתים חדשים,  כאלה שהייתי בהם בפעם הראשונה. אני בטוחה שבבית של מרינה היה מישהו כזה בחדר הסגור שהיא לא נתנה לי לפתוח."

     

    "ספר הביכורים המרשים של סלין אסייג הנו יצירה בשלה ומקורית, עשויה פרגמנטים היוצרים מקשה אחידה של עולם מפתיע. כתוצאה משוטטות בין הבית לחוץ, בין העבר לבין ההווה, בין האספלט לבין עור הגוף, בין עברית מסודרת לבין עברית 'מתעקמת' – מצליחה סלין אסייג לברוא מצבים בלתי רגילים של תודעה ושל קונקרטיוּת, שמעל ומעבר לכול חודרים עמוק ללב".

     - סמי ברדוגו

    פרק ראשון

    אמא שלי הזמינה אותי ללוויה שלה. הרבה לפני שהיא מתה. כששאלתי למה דווקא אני, היא ענתה, כי ככה החלטתי. אמרתי לה שזה לא הוגן, שאותי היא בכלל לא רצתה ועשתה את הזריקה שהורגת עובָּרים. היא אמרה, טוב, אז בגלל שהתעקשת ונדבקת לי לרחם. היא ביקשה ממני להביא כיבוד ושתייה לאורחים. אמרתי לה, מה פתאום. לא בבית הקברות. היא אמרה שככה היא רוצה. שאלתי לכמה אנשים. היא אמרה עשרה. זהו? שאלתי. היא לא ענתה. אמרה, נתראה שם, וניתקה. איכשהו הצלחנו להידחס לתוך עשרה אנשים. היא כמובן איחרה. כשהיא הגיעה היא רק הסתכלה מרחוק. המבטים שלנו נפגשו ובמקום לעצור היא אמרה לנהג שימשיך לנסוע. אף אחד לא ראה אותה, רק אני. רציתי להגיד לכולם שהרגע היא עברה במונית אבל לא יכולתי. מה הם יחשבו עלי. המחלה, בתי החולים, הרופאים, זיהוי הגופה. שתקתי. הלכנו לבית של ההורים לשבת שבעה. בלילה היא התקשרה, וביקשה אותי. אמרתי לה שהיא לא נורמלית ושכולם בטוחים שהיא מתה. ואיפה היא. היא אמרה שהיא נסעה לצפון ותבוא כשכולם ילכו. ביקשתי ממנה טלפון שאפשר יהיה להתקשר אליה אם יקרה כאן למישהו משהו, נניח לאבא. היא אמרה שלא צריך, אם יקרה משהו היא תדע לבד. היא לא חזרה אחרי השבעה. אבל לפעמים היא מתקשרת אלי, בלילות.

    סלין אסייג היא בתם של נגר ועקרת בית מבת ים, בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. בעברה עבדה כהנדסאית מכונות, וכיום היא עובדת במערכת הוצאת הספרים "מודן־כתר".
    ספרה הראשון, "צעקה הפוכה" (הוצאת "אחוזת בית" , 2014), זכה לביקורות נלהבות וזיכה אותה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים, במועמדות לפרס ספיר ובמלגת תוכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית. "פרקי מכונות" הוא ספרה השני.

    עוד על הספר

    צעקה הפוכה סלין אסייג

    אמא שלי הזמינה אותי ללוויה שלה. הרבה לפני שהיא מתה. כששאלתי למה דווקא אני, היא ענתה, כי ככה החלטתי. אמרתי לה שזה לא הוגן, שאותי היא בכלל לא רצתה ועשתה את הזריקה שהורגת עובָּרים. היא אמרה, טוב, אז בגלל שהתעקשת ונדבקת לי לרחם. היא ביקשה ממני להביא כיבוד ושתייה לאורחים. אמרתי לה, מה פתאום. לא בבית הקברות. היא אמרה שככה היא רוצה. שאלתי לכמה אנשים. היא אמרה עשרה. זהו? שאלתי. היא לא ענתה. אמרה, נתראה שם, וניתקה. איכשהו הצלחנו להידחס לתוך עשרה אנשים. היא כמובן איחרה. כשהיא הגיעה היא רק הסתכלה מרחוק. המבטים שלנו נפגשו ובמקום לעצור היא אמרה לנהג שימשיך לנסוע. אף אחד לא ראה אותה, רק אני. רציתי להגיד לכולם שהרגע היא עברה במונית אבל לא יכולתי. מה הם יחשבו עלי. המחלה, בתי החולים, הרופאים, זיהוי הגופה. שתקתי. הלכנו לבית של ההורים לשבת שבעה. בלילה היא התקשרה, וביקשה אותי. אמרתי לה שהיא לא נורמלית ושכולם בטוחים שהיא מתה. ואיפה היא. היא אמרה שהיא נסעה לצפון ותבוא כשכולם ילכו. ביקשתי ממנה טלפון שאפשר יהיה להתקשר אליה אם יקרה כאן למישהו משהו, נניח לאבא. היא אמרה שלא צריך, אם יקרה משהו היא תדע לבד. היא לא חזרה אחרי השבעה. אבל לפעמים היא מתקשרת אלי, בלילות.