פרולוג
היה זה עולם שבו כל יסוד של דמיון נכבל אל יער שחור ואפל, עליו שומרים יומם וליל חייליו של המלך, כל מילה בודדה נשקלת בפני עצמה, וכל מבט ואפילו שמועה מעוררים חשד ואשמה בדבר בגידה. ואם יש מילה אחת שלא רק שאסור לחשוב עליה אלא גם בהחלט אסור להגותה, היא —
"קסם".
פניו של המלך הקטור בערו באש עיוורת של זעם ושנאה כשהיועץ המלכותי, נשם את נשימתו האחרונה. איש לא היה בטוח מפני המלך, ובייחוד לא אלו הנמצאים בארמון. אבל לעת עתה, הצמא של המפלצת לדם הושקט, ושוב שבו אליו תודעתו והכרתו במצב. המלך חזר לתפילותיו לאלים.
צעדים נחפזים נשמעו, ודלתות כבדות נפתחו. הרופא המלכותי השתהה לכמה רגעים למראה הגופה השרועה על הרצפה, ואחר דיווח למלך על מצבה של המלכה.
במשך זמן ארוך היה המלך נתון בשתיקה מוחלטת, אבל לא הייתה זו שתיקה רגילה. הייתה זו שתיקתו של חורץ הדין רגע לפני החלטתו הרת הגורל. לפתע נשמעו זעקות איומות. המלך קפץ ממקומו ופרץ את הדלתות בידיו. הבריות הבוכיות נסוגו מדרכו ופינו את מקומן. צעדיו של המלך דעכו וחרבו נשמטה מידיו.
היה זה מחזה מעורר אימה ויפה כאחד. על המיטה הרחבה הייתה שרועה המלכה של ממלכת המרכז. קרן האור היחידה שחדרה מבעד לווילונות האירה את דמותה בהילה לבנה, לחייה עוד היו ורודות בסומק נשיותה, ושפתיה בצבעו העז של ורד נשיקת המוות האדום. נראה שהמוות הקניט את כולם והעניק לה את מלוא תמצית יופיים של החיים שמעולם לא היו בה, בדיוק ברגע שבו הם נקטפים ממנה לנצח.
המלך נשק ברכות על מצחה של המלכה ובהה בה במבטו הריק והחלול. עיניו עטו אל עבר פינה מרוחקת בחשכה, דבר מה הצית את זעמו.
"סלקו את זה מכאן," נשמעה לחישה אפלה.
"חכו!" צעדיו האיטיים והכבדים של המלך הדהדו בחלל החדר כשעיניו הקרות הביטו מטה אל העריסה שבתוכה ישן התינוק הרך שזה עתה נולד.
"אתה! אתה תשלם את המחיר! לעולם לא תהיה בידך כל זכות למלוך, ותמיד תהיה לא יותר מהצל של אחיך הבכור. הוא תמיד יראה יופי, שמחה ואור, ואילו אתה תראה עצב, אומללות ואפלה. לאן שלא תלך תהיה דחוי, מוחרם, לנצח...
"הנסיך הלא ידוע".
לפתע צליל צורם הדהד ברחבי החדר, אך לא היה זה הקול שגרם לכל הסובבים להתחלחל באימה, אלא המקום שממנו בקע. ידה הרפויה של המלכה שמטה חפץ קטן ונוצץ, שרשרת, שרשרת השמש והירח שהיא תמיד ענדה על צווארה. המלך הרים את השרשרת וקבר אותה תחת אגרופו.
"אבל אלו שיקראו לו בשם..." לחש בדממה.
"יקראו לו דרק."
וזאת הייתה הפעם האחרונה שהמלך קרא לדרק בשמו.
בעולם אחר ורחוק...
כדור הארץ.
תחת מסדרון קירות החושך, נשמעה חריקת הדלת הלא נראית. מתוך האפלה הופיע זר, גלימתו הארוכה מרשרשת בעת הליכתו, על קצהו של השרביט שאחז בידו התנוסס ראשו של ליצן החצר, חיוכו מעוות באכזריות ועיניו האדומות האירו את דרכו בחשכה. משהגיע אל קצה המסדרון, הזר האט את צעדיו והטה את שרביטו. מדרגות בצורת ספירלה הופיעו לפניו והוא טיפס מעלה, נקישות נעליו מהדהדות בחלל, עד שהגיע אל מראה עכורה וגבוהה. הוא הידק את ידו על פני השרביט ובצעד אחד, נעלמה דמותו לתוך המראה.
הזר הופיע בחדר אחר מוקף בקירות אבן. קול הבזק נשמע ובן רגע האירו את החדר לפידים של אש. דלתות עץ כבדות נפתחו לרווחה. גלימתו הארוכה של הזר התנופפה אחורנית במשב רוח אדיר, אור הלהבות חשף את ייחודה. הייתה זו גלימה בצבע אמרלד, מלאכת מחשבת של רקמה וזהב, ראויה למלכות. הזר יצא אל פרוזדור ארוך וחשוך, מצדדיו ריחפו אלפי מראות, מאף אחת מהן לא נראה רמז להשתקפותו. "הסודות האסורים" היה שמן. הן הכילו בתוכן סיפורים וזיכרונות נוראיים שלא נועדו להתגלות לעולם.
הזר התייצב מול שערי הגיהנום העצומים בגובהם והניף את השרביט, אבל דבר לא קרה. על פניו ניכרה הפתעה, כי ציפה שהשערים יצייתו לו כמו כל האחרים. משני צידי השערים עמדו פסלי אבן של כלבי שמירה מפלצתיים, שילוב של סוסים ואריות, רגליהם הארוכות קפוצות להתקפה, לועם פעור, חושף את שיניהם החדות. אם היה בן אנוש פשוט עומד לפניהם, היה בורח כל עוד נפשו בו.
אבל הוא לא היה... בן אנוש, קצות שפתיו התעקלו בבוז למחשבה.
הזר שעמד מול מפלצות האבן ללא כל פחד או היסוס, היה כל דבר מלבד אדם. שמו היה הג'סטר.
המפלצות החלו לחוג סביב הג'סטר, מוכנות להתקפה, וכך גם הג'סטר. ידו עטוית הכפפה נצמדה חזק לשרביט, ועיניו הבוערות התמקדו כחיה טורפת. לפתע, המפלצות הסבו את פניהן לאחור, אל עבר השערים, כאילו שמעו אי שם, בשפה לא נשמעת, את קולו של אדונן. אט אט הן נסוגו לאחור וחזרו למקומן.
שערי הגיהנום נפתחו ברעש גדול, חושפים עולם שלם של לילה ואפלה. ניצוצות זוהרים הופיעו תחת רגליו של הג'סטר, יורדים מטה והופכים לכוכבים. מבעדם נראה רמז של עיגול חיוור שהיה לירח. גלילים ארוכים הקיפו את הג'סטר, עולים מעלה ונהפכים לווילונות ארוכים וכבדים. על פני תקרת השיש מעל ראשו, בהבזק מהיר, הופיעו שולחן ומושב עצום, עשויים עץ מהגוני מפואר למראה. המושב היה עשוי לפרטים, מגולף בדמויות של קדושים מעונים ויצורים שטניים. מאחורי המושב התנוסס שעון אסטרונומי עתיק. הייתה זו "מתנה" מיוחדת מאחת היבשות שעל פני כדור הארץ.
הג'סטר נשא את מבטו אל מגדל השעון שריחף מעליו, וכיוון את השרביט היישר לעברו. הבזק של אור והעולם התהפך מקצה לקצה, עד שרגליו עמדו על פני שכבת שיש קרה. אי שם מעליו ניתן היה להבחין באורו של הירח ובנצנוצם המרוחק של הכוכבים. הג'סטר עמד במקומו כמו חייל נאמן. מחוגי השעון הצביעו על שעה עגולה, אך הפסלונים שעליו לא נעו ממקומם, והפעמונים לא צלצלו. הזמן נעצר.
פניו של הג'סטר הביטו מטה, אל הצל שלו שהופיע לצידו. הצל עקב אחריו לכל מקום בנאמנות מוחלטת ובנכונות לבצע כל פקודה של אדונו.
הווילונות נעו ממקומם, רוח החלה לנשוב, נוכחות כה גדולה מילאה את האולם, מעבר לכל ביטוי. לא חי ולא מת, מעבר למילים, מעבר לרוחות הנושבות וכל איתני הטבע, הוא היה... ההכול.
ושמו היה —
"הלורד".
ודמותו היא החשכה, אישוניו אדומים כזוג להבות השאול, וגלימתו האפלה המגיעה מכל עבר העניקה לו צורה כלשהי, לא כגוף האנושי, אלא כרמז יחיד המעיד על קיומו.
הג'סטר קד קידה עמוקה ומלאת כבוד כשהעיניים הבוערות הביטו בו, ובמבט אחד הוא ידע היטב להבין את רצונו של אדונו. הוא הטה את השרביט ובהבזק מהיר אחז בידו כינור, אבל עוד לפני שנשמע צליל מיתר, לחישה אפלה רחשה סביבו. הג'סטר חדל ממעשיו, קד קידה והותיר את הכינור לרחף באוויר. באותו הרגע, הצל שלו התרומם מהרצפה, הוא אחז את הכינור בעדינות, והחל לנגן.
הייתה זו מנגינה מיוחדת, מצד אחד עדינה וטהורה כאילו ניגנוה המלאכים, ומצד שני עצובה, מלאת תשוקה, אובדן ורוע, כאילו השטן עצמו פרט על המיתרים. ליצירה הגאונית הזאת קראו —
"סימפוניה מספר שישים ושש".
הג'סטר הכניס את השרביט לתוך גלימתו ותפס את מקומו במושב מול הלורד. על השולחן שהפריד ביניהם הופיע לוח שחמט עשוי שיש ירח.
הלוח התעורר לחיים עם תזוזת החייל הלבן, ד4. הג'סטר היה מהיר להגיב, מזיז את החייל השחור אל ד5. מהר מאוד הגיעה תגובה נוספת מצידו השני של הלוח.
הג’סטר חש את עיניו הבוערות של אדונו בוהות בו, בוחנות כל תנועה, מבט ואפילו... מחשבה. הוא ניסה לעמוד בקצב מהלכיו של הלורד, אך לא היה זה שונה מלרדוף אחרי הרוח. הלורד צפה את מהלכיו של יריבו צעדים רבים לפני שהעלה אותם על דעתו. ולבסוף, היה זה הלורד שתמיד ניצח. תמיד מלבד...
הפעם הזאת.
"הגיע הזמן, שלח אותם..." נשמעה הלחישה האפלה ומושבו הכבד של הלורד נע לאחור. אט אט נסוגו הווילונות אחורנית למקומם, ובתוך האולם שוב נשמע קולה של הדממה.
פרק 1
הנסיך אנטואן, בנו הבכור של המלך הקטור, מלך השמש והירח, היה צפוי למלוך על ממלכת המרכז שנודעה בפארה, באומנותה המוקפדת, וביופייה המרהיב. כבר בילדותו הוא היה אהוד על עמו, לא היה אחד בממלכה שלא הילל את יופיו ואת דמותו האלילית, שערו הזהוב והמסולסל שגלש על כתפיו ועיניו הירוקות, מלאות האור והנעורים. היה הוא הנסיך יורש העצר בדמותו הנערצת של אפולו.
אבל עם כל אותם הילולים, נשמעו גם מלמולים בדבר "הוא", הנסיך הלא ידוע, אשר עד כה לא נראתה דמותו. לא פעם נפוצו שמועות על מותו או על כיעורו, שאותו ניסה המלך להסתיר. "בשל כך הוא ודאי כלוא בארמון," הסיקו ההמונים.
"לא ולא! והנני יודעת זאת ממקור ראשון," אמרה אחת ממשרתות הארמון. "תינוק כה יפה כמותו לא נראה מעולם!"
ואכן, תינוק יפה יותר מהנסיך הלא ידוע לא נראה מעולם, אבל כבר בגילו הצעיר ניכר על פניו עול הבדידות, שכן שהה תמיד לבדו בחדריו הגדולים. מדי בוקר, עם הישמע קול פתיחת הדלת המבשר על בואה של המשרתת הראשונה, מיהר אליה הנסיך וניסה לרכוש את תשומת ליבה, אבל לא עבר זמן רב, והוא הוחזר אל מיטתו. כעת נשא מבטו אל הדלתות והתכונן לבואה של המשרתת השנייה.
הוא לא חיבב את הבעתה חמורת הסבר, את שפתיה הישרות שנראה כי מעולם לא העלו חיוך, אבל הייתה זו היא שהוציאה אותו מהחדרים החנוקים, אל האוויר הצח. אוזניו הקשובות של הנסיך זיהו את צעדיה הנוקשים עוד מרחוק.
לאחר שהושיבה אותו על הדשא הירוק והרך בגני הארמון, במרחק של מטרים בודדים ממנה, נעו פניו של הנסיך לכל עבר בסקרנות, כשלפתע חלף על פניו פרפר צבעוני ויפהפה. הוא נתן במשרתת מבט חטוף, מיהר לנצל את חוסר תשומת ליבה ונעלם ממקומו, רודף אחרי הפרפר הרחק קדימה, עד שראה את כנפיו רוגעות במקומן על גבי ורד אדום עז וגדול למראה. הוא הרים את שתי ידיו אל הוורד, וחש את רפרוף כנפי הפרפר על פניו כשנסק מעלה אל השמיים.
"הנה אתה!" נשמעה קריאה זועמת וידה הנוקשה של המשרתת לפתה אותו בחוזקה. המלך הורה על הזמן המדויק שבו עליה להוציא את הנסיך מחדרו, וזאת כדי למנוע כל אפשרות למפגש בינו לבין הנסיך אנטואן. כשחזרו אל חדריו, עוד היה הנסיך ערני ונמרץ מתמיד, והמשרתת ידעה בדיוק כיצד להרגיעו.
היא הניחה את ידה על חפץ אמייל יפהפה ועטור פרטים שהנסיך כבר זיהה. בתוך החפץ נראו ברבורים צפים על פני מי אגם כחולים, ובמרכזו עמדה גבירת האגם, עיניה עצומות בשלווה ועל פניה מבט מלא חוכמה עילאית. בכל פעם מחדש הביט הנסיך בעיניים בוהקות ומלאות עניין בתיבת הנגינה, שכן היה המקור לצלילים היפים ביותר שנשמעו מעולם. המנגינה נסכה מנוחה על פניו, אט אט ראשו נפל אחורנית, ועיניו נעצמו בשלווה מלאכית.
באותה תקופה החלו להתרחש באגף זה של הארמון מקרים מוזרים למדי. לפני שהמשרתת נכנסה אל חדרו של הנסיך, היא יכלה להישבע שהיא שומעת "מלמולים... כמו... לחישות." כשנכנסה פנימה, ראתה שכל החלונות, שתמיד הקפידו לנעול אותם פתוחים, וכי תיבת הנגינה הפיקה צלילים. אך גם לאחר חיפושים נרחבים, לא נמצא כל רמז לאדם נוסף בחדר. כמובן, המשרתת בחרה לשמור אירועים משונים אלו לעצמה, אולם המקרים המשיכו להתרחש יום אחר יום, עד שהמשרתות כבר לא יכלו להתכחש אליהם ופתחו בתשאול סודי ביניהן. הן לא יכלו למצוא כל תשובה לכך מבלי להעלות השערות הנוגעות ל"ק--". ואם יש משהו שהמשרתות ידעו היטב, הוא שכל הוכחה ואף חשדות בדבר "ק--" עלולים להוביל את כל הסובבים לאישומים בדבר בגידה, "וכולם יודעים מה הוא גורלם של כל אותם הבוגדים." אימה אחזה בהן רק מהמחשבה על כך.
מאותו יום החלו המשרתות להגדיל את התדירות שבה שהו בחדריו של הנסיך, ואף וידאו מספר פעמים ביום שהחלונות נעולים היטב. עד שיום אחד עמדה להיכנס לחדר משרתת חדשה, ועוד לפני שהיא הספיקה לדרוך בחדר השינה של הנסיך, הסדינים נשמטו מידיה והיא פרצה החוצה במרוצה ובצעקות.
המשרתת לא צעקה לעזרה או מילות אזהרה לגורלו של הנסיך, היא צעקה שם... שם של אדם שחדל מלהתקיים. והיה זה הדבר האחרון שעשתה, דמותה נעלמה אל תוך הצללים וקיומה נמחק מעל פני האדמה.
מאותו היום המלך הורה לענוד לצווארו של הנסיך הלא ידוע את שרשרת השמש והירח, סמלה של חצר המלכות. רק בני משפחת המלוכה הורשו לענוד אותה, והיא ניתנה להם מיום היוולדם. מאותו יום, הכול חזר לקדמותו ולא נותר כל זכר לאותן "תאונות".
יום אחד, בזמן שהנסיך אנטואן חלף על פני המסדרונות, דבר מה משך את תשומת ליבו. הוא התקרב אל החלון והביט אל עבר דמותו של ילד קטן. שערו השחור כעורב התנופף מאחוריו בעת מרוצתו, ועורו היה כה לבן וחיוור, כשל מי שאינו מבלה את רוב זמנו בחוץ ככל הילדים. הילד רץ אחרי ציפור קטנה שברחה לה, והנסיך אנטואן עקב בעיניו אחר מרוצתו סחור-סחור, עד לשלב שבו תפס את הציפור.
אבל להפתעתו של אנטואן, הילד לא ליטף את הציפור. הוא התיישב במקומו והטיח אותה ברצפה, צוחק בעליזות. כשהגיעה המשרתת, הוא הרים את ראשו מעלה והושיט לה בשתי ידיו את הציפור שמוטת הראש. המשרתת החלה לצעוק בבהלה. היא הרימה את הילד במהירות, ולאחר שהתקרבו אל השערים, תחת קרני השמש ראה הנסיך אנטואן שהילד עונד את אותה השרשרת שהוא עונד.
◆ ◆ ◆
אומנם ביקוריו של המלך בחדריו המלכותיים של הנסיך אנטואן היו תכופים, אבל הוא מעולם לא שיחק עם בנו. תמיד ישב בצד, מרוחק, ופניו קפואות כפסל. הנסיך אנטואן, שכבר היה רגיל לנוכחותו של אביו, הסב אליו את ראשו ברשמיות. לא הייתה זו בקשה למתנה או תלונה על משאלה שלא באה על סיפוקה. הפעם הזאת הנסיך הפנה אל המלך שאלה בדבר זהותו של הילד הקטן שמסתובב בארמון.
פניו של המלך הקטור התקשחו, הוא לא אמר דבר ויצא מהחדר, אבל הנסיך אנטואן ניחן בעקשנות, ושתיקתו של המלך הגבירה את סקרנותו. היה זה ברור, המלך אינו מעוניין להשיב על שאלתו. גם בכל השבועות הבאים, הנסיך המשיך לדבוק בשאלתו ולבסוף, המלך הסגיר בפניו רק את כינויו של הילד.
'הנסיך הלא ידוע'?" עיניו של אנטואן ברקו והוא צחקק לעצמו. הוא מיד הביע את רצונו לפגוש את הנסיך הלא ידוע, והמלך לא אישר זאת אבל גם לא אסר על כך.
לקראת המפגש הצפוי בין השניים, התרגשותו של הנסיך אנטואן הייתה ברורה לכולם. הוא קיפץ בארמון ושאל, "מה הוא עושה כל היום? מה אופיו? היכן חדריו? מה הוא אוהב לשחק?" — שאלות שאיש לא הורשה להשיב לו עליהן.
ביום המחרת המתין הנסיך בגן הוורדים. מרחוק ראה את הילד הקטן היושב לצד המזרקות על הדשא הרך, לא רחוק מהמשרתת שלו. על פי מבטו נראה שהוא היה עסוק מאוד ברישום דבר מה ולא הבחין בבואו.
"שלום!" קרא הנסיך אנטואן בהתלהבות, אבל מלבד מבט חטוף של עיני קרח כחולות וזועפות, הוא לא זכה ליחס נוסף מצידו. הנסיך אנטואן, שלא היה רגיל להתעלמות שכזאת, חש את לחייו מאדימות בעוז. הוא בחר לא לייחס לכך חשיבות והתיישב לצד הילד הקטן, שקשקש ביסודיות מעגלים גדולים על הדפים.
"זה פרפר?" שאל הנסיך אנטואן בחצי עניין. הילד מצמץ ולאחר כמה רגעים הוא כיווץ את גבותיו ברוגז והשליך את הצבעים על הדשא.
"ברבור!" קרא.
הנסיך אנטואן הביט בהפתעה בציור שהכיל כל צורה אפשרית מלבד צורה של ברבור, והילד איבד מעניינו והמשיך בציור חדש.
"גם אני יודע לצייר..." אמר הנסיך אנטואן, ומשלא זכה לכל תגובה לקח את אחד הצבעים והחל לשרטט על דף נפרד. אט אט הבחין כי עיניו הגדולות של הילד עוקבות אחר מעשיו. לאחר שהיצירה הושלמה, הנסיך אנטואן העניק לו אותה.
"זה ברבור," קבע.
הילד הניד ראשו לשלילה ומיד הרים את הנייר שזרק לצד. "זה ברבור!" אצבעותיו הקטנות הצביעו על הדף בנחישות.
"אז מה אני ציירתי?" שאל אנטואן ביהירות.
על שפתיו של הילד התנוסס חיוך קטן וערמומי. "פרפר," ענה.
הנסיך אנטואן צחק והנהן בראשו להסכמה.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
על פניו של הילד ניכרה מבוכה, והוא נשא מבטו אל המשרתת. הוא לא ידע את שמו.
"שמו של אחיך הוא דרק... הוד מעלתו," ענתה המשרתת בקול מהוסס.
הנסיך אנטואן השתתק, פניו חוורו. בזה הרגע הוא גילה שהוא ודרק אחים.
הוא רכן על ברכיו, הניח את שתי ידיו על כתפיו של אחיו הקטן, ובנימה רכה אמר,
"ובכן דרק... אני אנטואן, ואנחנו אחים. אתה יודע מה זה אומר?"
דרק הניד ראשו לשלילה.
"מעתה ואילך אנחנו נהיה חברים טובים ונהיה תמיד יחד!"
"תמיד יחד!" חזר אחריו דרק בעליזות, פניו החיוורות מלאות אור.
פרולוג
היה זה עולם שבו כל יסוד של דמיון נכבל אל יער שחור ואפל, עליו שומרים יומם וליל חייליו של המלך, כל מילה בודדה נשקלת בפני עצמה, וכל מבט ואפילו שמועה מעוררים חשד ואשמה בדבר בגידה. ואם יש מילה אחת שלא רק שאסור לחשוב עליה אלא גם בהחלט אסור להגותה, היא —
"קסם".
פניו של המלך הקטור בערו באש עיוורת של זעם ושנאה כשהיועץ המלכותי, נשם את נשימתו האחרונה. איש לא היה בטוח מפני המלך, ובייחוד לא אלו הנמצאים בארמון. אבל לעת עתה, הצמא של המפלצת לדם הושקט, ושוב שבו אליו תודעתו והכרתו במצב. המלך חזר לתפילותיו לאלים.
צעדים נחפזים נשמעו, ודלתות כבדות נפתחו. הרופא המלכותי השתהה לכמה רגעים למראה הגופה השרועה על הרצפה, ואחר דיווח למלך על מצבה של המלכה.
במשך זמן ארוך היה המלך נתון בשתיקה מוחלטת, אבל לא הייתה זו שתיקה רגילה. הייתה זו שתיקתו של חורץ הדין רגע לפני החלטתו הרת הגורל. לפתע נשמעו זעקות איומות. המלך קפץ ממקומו ופרץ את הדלתות בידיו. הבריות הבוכיות נסוגו מדרכו ופינו את מקומן. צעדיו של המלך דעכו וחרבו נשמטה מידיו.
היה זה מחזה מעורר אימה ויפה כאחד. על המיטה הרחבה הייתה שרועה המלכה של ממלכת המרכז. קרן האור היחידה שחדרה מבעד לווילונות האירה את דמותה בהילה לבנה, לחייה עוד היו ורודות בסומק נשיותה, ושפתיה בצבעו העז של ורד נשיקת המוות האדום. נראה שהמוות הקניט את כולם והעניק לה את מלוא תמצית יופיים של החיים שמעולם לא היו בה, בדיוק ברגע שבו הם נקטפים ממנה לנצח.
המלך נשק ברכות על מצחה של המלכה ובהה בה במבטו הריק והחלול. עיניו עטו אל עבר פינה מרוחקת בחשכה, דבר מה הצית את זעמו.
"סלקו את זה מכאן," נשמעה לחישה אפלה.
"חכו!" צעדיו האיטיים והכבדים של המלך הדהדו בחלל החדר כשעיניו הקרות הביטו מטה אל העריסה שבתוכה ישן התינוק הרך שזה עתה נולד.
"אתה! אתה תשלם את המחיר! לעולם לא תהיה בידך כל זכות למלוך, ותמיד תהיה לא יותר מהצל של אחיך הבכור. הוא תמיד יראה יופי, שמחה ואור, ואילו אתה תראה עצב, אומללות ואפלה. לאן שלא תלך תהיה דחוי, מוחרם, לנצח...
"הנסיך הלא ידוע".
לפתע צליל צורם הדהד ברחבי החדר, אך לא היה זה הקול שגרם לכל הסובבים להתחלחל באימה, אלא המקום שממנו בקע. ידה הרפויה של המלכה שמטה חפץ קטן ונוצץ, שרשרת, שרשרת השמש והירח שהיא תמיד ענדה על צווארה. המלך הרים את השרשרת וקבר אותה תחת אגרופו.
"אבל אלו שיקראו לו בשם..." לחש בדממה.
"יקראו לו דרק."
וזאת הייתה הפעם האחרונה שהמלך קרא לדרק בשמו.
בעולם אחר ורחוק...
כדור הארץ.
תחת מסדרון קירות החושך, נשמעה חריקת הדלת הלא נראית. מתוך האפלה הופיע זר, גלימתו הארוכה מרשרשת בעת הליכתו, על קצהו של השרביט שאחז בידו התנוסס ראשו של ליצן החצר, חיוכו מעוות באכזריות ועיניו האדומות האירו את דרכו בחשכה. משהגיע אל קצה המסדרון, הזר האט את צעדיו והטה את שרביטו. מדרגות בצורת ספירלה הופיעו לפניו והוא טיפס מעלה, נקישות נעליו מהדהדות בחלל, עד שהגיע אל מראה עכורה וגבוהה. הוא הידק את ידו על פני השרביט ובצעד אחד, נעלמה דמותו לתוך המראה.
הזר הופיע בחדר אחר מוקף בקירות אבן. קול הבזק נשמע ובן רגע האירו את החדר לפידים של אש. דלתות עץ כבדות נפתחו לרווחה. גלימתו הארוכה של הזר התנופפה אחורנית במשב רוח אדיר, אור הלהבות חשף את ייחודה. הייתה זו גלימה בצבע אמרלד, מלאכת מחשבת של רקמה וזהב, ראויה למלכות. הזר יצא אל פרוזדור ארוך וחשוך, מצדדיו ריחפו אלפי מראות, מאף אחת מהן לא נראה רמז להשתקפותו. "הסודות האסורים" היה שמן. הן הכילו בתוכן סיפורים וזיכרונות נוראיים שלא נועדו להתגלות לעולם.
הזר התייצב מול שערי הגיהנום העצומים בגובהם והניף את השרביט, אבל דבר לא קרה. על פניו ניכרה הפתעה, כי ציפה שהשערים יצייתו לו כמו כל האחרים. משני צידי השערים עמדו פסלי אבן של כלבי שמירה מפלצתיים, שילוב של סוסים ואריות, רגליהם הארוכות קפוצות להתקפה, לועם פעור, חושף את שיניהם החדות. אם היה בן אנוש פשוט עומד לפניהם, היה בורח כל עוד נפשו בו.
אבל הוא לא היה... בן אנוש, קצות שפתיו התעקלו בבוז למחשבה.
הזר שעמד מול מפלצות האבן ללא כל פחד או היסוס, היה כל דבר מלבד אדם. שמו היה הג'סטר.
המפלצות החלו לחוג סביב הג'סטר, מוכנות להתקפה, וכך גם הג'סטר. ידו עטוית הכפפה נצמדה חזק לשרביט, ועיניו הבוערות התמקדו כחיה טורפת. לפתע, המפלצות הסבו את פניהן לאחור, אל עבר השערים, כאילו שמעו אי שם, בשפה לא נשמעת, את קולו של אדונן. אט אט הן נסוגו לאחור וחזרו למקומן.
שערי הגיהנום נפתחו ברעש גדול, חושפים עולם שלם של לילה ואפלה. ניצוצות זוהרים הופיעו תחת רגליו של הג'סטר, יורדים מטה והופכים לכוכבים. מבעדם נראה רמז של עיגול חיוור שהיה לירח. גלילים ארוכים הקיפו את הג'סטר, עולים מעלה ונהפכים לווילונות ארוכים וכבדים. על פני תקרת השיש מעל ראשו, בהבזק מהיר, הופיעו שולחן ומושב עצום, עשויים עץ מהגוני מפואר למראה. המושב היה עשוי לפרטים, מגולף בדמויות של קדושים מעונים ויצורים שטניים. מאחורי המושב התנוסס שעון אסטרונומי עתיק. הייתה זו "מתנה" מיוחדת מאחת היבשות שעל פני כדור הארץ.
הג'סטר נשא את מבטו אל מגדל השעון שריחף מעליו, וכיוון את השרביט היישר לעברו. הבזק של אור והעולם התהפך מקצה לקצה, עד שרגליו עמדו על פני שכבת שיש קרה. אי שם מעליו ניתן היה להבחין באורו של הירח ובנצנוצם המרוחק של הכוכבים. הג'סטר עמד במקומו כמו חייל נאמן. מחוגי השעון הצביעו על שעה עגולה, אך הפסלונים שעליו לא נעו ממקומם, והפעמונים לא צלצלו. הזמן נעצר.
פניו של הג'סטר הביטו מטה, אל הצל שלו שהופיע לצידו. הצל עקב אחריו לכל מקום בנאמנות מוחלטת ובנכונות לבצע כל פקודה של אדונו.
הווילונות נעו ממקומם, רוח החלה לנשוב, נוכחות כה גדולה מילאה את האולם, מעבר לכל ביטוי. לא חי ולא מת, מעבר למילים, מעבר לרוחות הנושבות וכל איתני הטבע, הוא היה... ההכול.
ושמו היה —
"הלורד".
ודמותו היא החשכה, אישוניו אדומים כזוג להבות השאול, וגלימתו האפלה המגיעה מכל עבר העניקה לו צורה כלשהי, לא כגוף האנושי, אלא כרמז יחיד המעיד על קיומו.
הג'סטר קד קידה עמוקה ומלאת כבוד כשהעיניים הבוערות הביטו בו, ובמבט אחד הוא ידע היטב להבין את רצונו של אדונו. הוא הטה את השרביט ובהבזק מהיר אחז בידו כינור, אבל עוד לפני שנשמע צליל מיתר, לחישה אפלה רחשה סביבו. הג'סטר חדל ממעשיו, קד קידה והותיר את הכינור לרחף באוויר. באותו הרגע, הצל שלו התרומם מהרצפה, הוא אחז את הכינור בעדינות, והחל לנגן.
הייתה זו מנגינה מיוחדת, מצד אחד עדינה וטהורה כאילו ניגנוה המלאכים, ומצד שני עצובה, מלאת תשוקה, אובדן ורוע, כאילו השטן עצמו פרט על המיתרים. ליצירה הגאונית הזאת קראו —
"סימפוניה מספר שישים ושש".
הג'סטר הכניס את השרביט לתוך גלימתו ותפס את מקומו במושב מול הלורד. על השולחן שהפריד ביניהם הופיע לוח שחמט עשוי שיש ירח.
הלוח התעורר לחיים עם תזוזת החייל הלבן, ד4. הג'סטר היה מהיר להגיב, מזיז את החייל השחור אל ד5. מהר מאוד הגיעה תגובה נוספת מצידו השני של הלוח.
הג’סטר חש את עיניו הבוערות של אדונו בוהות בו, בוחנות כל תנועה, מבט ואפילו... מחשבה. הוא ניסה לעמוד בקצב מהלכיו של הלורד, אך לא היה זה שונה מלרדוף אחרי הרוח. הלורד צפה את מהלכיו של יריבו צעדים רבים לפני שהעלה אותם על דעתו. ולבסוף, היה זה הלורד שתמיד ניצח. תמיד מלבד...
הפעם הזאת.
"הגיע הזמן, שלח אותם..." נשמעה הלחישה האפלה ומושבו הכבד של הלורד נע לאחור. אט אט נסוגו הווילונות אחורנית למקומם, ובתוך האולם שוב נשמע קולה של הדממה.
פרק 1
הנסיך אנטואן, בנו הבכור של המלך הקטור, מלך השמש והירח, היה צפוי למלוך על ממלכת המרכז שנודעה בפארה, באומנותה המוקפדת, וביופייה המרהיב. כבר בילדותו הוא היה אהוד על עמו, לא היה אחד בממלכה שלא הילל את יופיו ואת דמותו האלילית, שערו הזהוב והמסולסל שגלש על כתפיו ועיניו הירוקות, מלאות האור והנעורים. היה הוא הנסיך יורש העצר בדמותו הנערצת של אפולו.
אבל עם כל אותם הילולים, נשמעו גם מלמולים בדבר "הוא", הנסיך הלא ידוע, אשר עד כה לא נראתה דמותו. לא פעם נפוצו שמועות על מותו או על כיעורו, שאותו ניסה המלך להסתיר. "בשל כך הוא ודאי כלוא בארמון," הסיקו ההמונים.
"לא ולא! והנני יודעת זאת ממקור ראשון," אמרה אחת ממשרתות הארמון. "תינוק כה יפה כמותו לא נראה מעולם!"
ואכן, תינוק יפה יותר מהנסיך הלא ידוע לא נראה מעולם, אבל כבר בגילו הצעיר ניכר על פניו עול הבדידות, שכן שהה תמיד לבדו בחדריו הגדולים. מדי בוקר, עם הישמע קול פתיחת הדלת המבשר על בואה של המשרתת הראשונה, מיהר אליה הנסיך וניסה לרכוש את תשומת ליבה, אבל לא עבר זמן רב, והוא הוחזר אל מיטתו. כעת נשא מבטו אל הדלתות והתכונן לבואה של המשרתת השנייה.
הוא לא חיבב את הבעתה חמורת הסבר, את שפתיה הישרות שנראה כי מעולם לא העלו חיוך, אבל הייתה זו היא שהוציאה אותו מהחדרים החנוקים, אל האוויר הצח. אוזניו הקשובות של הנסיך זיהו את צעדיה הנוקשים עוד מרחוק.
לאחר שהושיבה אותו על הדשא הירוק והרך בגני הארמון, במרחק של מטרים בודדים ממנה, נעו פניו של הנסיך לכל עבר בסקרנות, כשלפתע חלף על פניו פרפר צבעוני ויפהפה. הוא נתן במשרתת מבט חטוף, מיהר לנצל את חוסר תשומת ליבה ונעלם ממקומו, רודף אחרי הפרפר הרחק קדימה, עד שראה את כנפיו רוגעות במקומן על גבי ורד אדום עז וגדול למראה. הוא הרים את שתי ידיו אל הוורד, וחש את רפרוף כנפי הפרפר על פניו כשנסק מעלה אל השמיים.
"הנה אתה!" נשמעה קריאה זועמת וידה הנוקשה של המשרתת לפתה אותו בחוזקה. המלך הורה על הזמן המדויק שבו עליה להוציא את הנסיך מחדרו, וזאת כדי למנוע כל אפשרות למפגש בינו לבין הנסיך אנטואן. כשחזרו אל חדריו, עוד היה הנסיך ערני ונמרץ מתמיד, והמשרתת ידעה בדיוק כיצד להרגיעו.
היא הניחה את ידה על חפץ אמייל יפהפה ועטור פרטים שהנסיך כבר זיהה. בתוך החפץ נראו ברבורים צפים על פני מי אגם כחולים, ובמרכזו עמדה גבירת האגם, עיניה עצומות בשלווה ועל פניה מבט מלא חוכמה עילאית. בכל פעם מחדש הביט הנסיך בעיניים בוהקות ומלאות עניין בתיבת הנגינה, שכן היה המקור לצלילים היפים ביותר שנשמעו מעולם. המנגינה נסכה מנוחה על פניו, אט אט ראשו נפל אחורנית, ועיניו נעצמו בשלווה מלאכית.
באותה תקופה החלו להתרחש באגף זה של הארמון מקרים מוזרים למדי. לפני שהמשרתת נכנסה אל חדרו של הנסיך, היא יכלה להישבע שהיא שומעת "מלמולים... כמו... לחישות." כשנכנסה פנימה, ראתה שכל החלונות, שתמיד הקפידו לנעול אותם פתוחים, וכי תיבת הנגינה הפיקה צלילים. אך גם לאחר חיפושים נרחבים, לא נמצא כל רמז לאדם נוסף בחדר. כמובן, המשרתת בחרה לשמור אירועים משונים אלו לעצמה, אולם המקרים המשיכו להתרחש יום אחר יום, עד שהמשרתות כבר לא יכלו להתכחש אליהם ופתחו בתשאול סודי ביניהן. הן לא יכלו למצוא כל תשובה לכך מבלי להעלות השערות הנוגעות ל"ק--". ואם יש משהו שהמשרתות ידעו היטב, הוא שכל הוכחה ואף חשדות בדבר "ק--" עלולים להוביל את כל הסובבים לאישומים בדבר בגידה, "וכולם יודעים מה הוא גורלם של כל אותם הבוגדים." אימה אחזה בהן רק מהמחשבה על כך.
מאותו יום החלו המשרתות להגדיל את התדירות שבה שהו בחדריו של הנסיך, ואף וידאו מספר פעמים ביום שהחלונות נעולים היטב. עד שיום אחד עמדה להיכנס לחדר משרתת חדשה, ועוד לפני שהיא הספיקה לדרוך בחדר השינה של הנסיך, הסדינים נשמטו מידיה והיא פרצה החוצה במרוצה ובצעקות.
המשרתת לא צעקה לעזרה או מילות אזהרה לגורלו של הנסיך, היא צעקה שם... שם של אדם שחדל מלהתקיים. והיה זה הדבר האחרון שעשתה, דמותה נעלמה אל תוך הצללים וקיומה נמחק מעל פני האדמה.
מאותו היום המלך הורה לענוד לצווארו של הנסיך הלא ידוע את שרשרת השמש והירח, סמלה של חצר המלכות. רק בני משפחת המלוכה הורשו לענוד אותה, והיא ניתנה להם מיום היוולדם. מאותו יום, הכול חזר לקדמותו ולא נותר כל זכר לאותן "תאונות".
יום אחד, בזמן שהנסיך אנטואן חלף על פני המסדרונות, דבר מה משך את תשומת ליבו. הוא התקרב אל החלון והביט אל עבר דמותו של ילד קטן. שערו השחור כעורב התנופף מאחוריו בעת מרוצתו, ועורו היה כה לבן וחיוור, כשל מי שאינו מבלה את רוב זמנו בחוץ ככל הילדים. הילד רץ אחרי ציפור קטנה שברחה לה, והנסיך אנטואן עקב בעיניו אחר מרוצתו סחור-סחור, עד לשלב שבו תפס את הציפור.
אבל להפתעתו של אנטואן, הילד לא ליטף את הציפור. הוא התיישב במקומו והטיח אותה ברצפה, צוחק בעליזות. כשהגיעה המשרתת, הוא הרים את ראשו מעלה והושיט לה בשתי ידיו את הציפור שמוטת הראש. המשרתת החלה לצעוק בבהלה. היא הרימה את הילד במהירות, ולאחר שהתקרבו אל השערים, תחת קרני השמש ראה הנסיך אנטואן שהילד עונד את אותה השרשרת שהוא עונד.
◆ ◆ ◆
אומנם ביקוריו של המלך בחדריו המלכותיים של הנסיך אנטואן היו תכופים, אבל הוא מעולם לא שיחק עם בנו. תמיד ישב בצד, מרוחק, ופניו קפואות כפסל. הנסיך אנטואן, שכבר היה רגיל לנוכחותו של אביו, הסב אליו את ראשו ברשמיות. לא הייתה זו בקשה למתנה או תלונה על משאלה שלא באה על סיפוקה. הפעם הזאת הנסיך הפנה אל המלך שאלה בדבר זהותו של הילד הקטן שמסתובב בארמון.
פניו של המלך הקטור התקשחו, הוא לא אמר דבר ויצא מהחדר, אבל הנסיך אנטואן ניחן בעקשנות, ושתיקתו של המלך הגבירה את סקרנותו. היה זה ברור, המלך אינו מעוניין להשיב על שאלתו. גם בכל השבועות הבאים, הנסיך המשיך לדבוק בשאלתו ולבסוף, המלך הסגיר בפניו רק את כינויו של הילד.
'הנסיך הלא ידוע'?" עיניו של אנטואן ברקו והוא צחקק לעצמו. הוא מיד הביע את רצונו לפגוש את הנסיך הלא ידוע, והמלך לא אישר זאת אבל גם לא אסר על כך.
לקראת המפגש הצפוי בין השניים, התרגשותו של הנסיך אנטואן הייתה ברורה לכולם. הוא קיפץ בארמון ושאל, "מה הוא עושה כל היום? מה אופיו? היכן חדריו? מה הוא אוהב לשחק?" — שאלות שאיש לא הורשה להשיב לו עליהן.
ביום המחרת המתין הנסיך בגן הוורדים. מרחוק ראה את הילד הקטן היושב לצד המזרקות על הדשא הרך, לא רחוק מהמשרתת שלו. על פי מבטו נראה שהוא היה עסוק מאוד ברישום דבר מה ולא הבחין בבואו.
"שלום!" קרא הנסיך אנטואן בהתלהבות, אבל מלבד מבט חטוף של עיני קרח כחולות וזועפות, הוא לא זכה ליחס נוסף מצידו. הנסיך אנטואן, שלא היה רגיל להתעלמות שכזאת, חש את לחייו מאדימות בעוז. הוא בחר לא לייחס לכך חשיבות והתיישב לצד הילד הקטן, שקשקש ביסודיות מעגלים גדולים על הדפים.
"זה פרפר?" שאל הנסיך אנטואן בחצי עניין. הילד מצמץ ולאחר כמה רגעים הוא כיווץ את גבותיו ברוגז והשליך את הצבעים על הדשא.
"ברבור!" קרא.
הנסיך אנטואן הביט בהפתעה בציור שהכיל כל צורה אפשרית מלבד צורה של ברבור, והילד איבד מעניינו והמשיך בציור חדש.
"גם אני יודע לצייר..." אמר הנסיך אנטואן, ומשלא זכה לכל תגובה לקח את אחד הצבעים והחל לשרטט על דף נפרד. אט אט הבחין כי עיניו הגדולות של הילד עוקבות אחר מעשיו. לאחר שהיצירה הושלמה, הנסיך אנטואן העניק לו אותה.
"זה ברבור," קבע.
הילד הניד ראשו לשלילה ומיד הרים את הנייר שזרק לצד. "זה ברבור!" אצבעותיו הקטנות הצביעו על הדף בנחישות.
"אז מה אני ציירתי?" שאל אנטואן ביהירות.
על שפתיו של הילד התנוסס חיוך קטן וערמומי. "פרפר," ענה.
הנסיך אנטואן צחק והנהן בראשו להסכמה.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
על פניו של הילד ניכרה מבוכה, והוא נשא מבטו אל המשרתת. הוא לא ידע את שמו.
"שמו של אחיך הוא דרק... הוד מעלתו," ענתה המשרתת בקול מהוסס.
הנסיך אנטואן השתתק, פניו חוורו. בזה הרגע הוא גילה שהוא ודרק אחים.
הוא רכן על ברכיו, הניח את שתי ידיו על כתפיו של אחיו הקטן, ובנימה רכה אמר,
"ובכן דרק... אני אנטואן, ואנחנו אחים. אתה יודע מה זה אומר?"
דרק הניד ראשו לשלילה.
"מעתה ואילך אנחנו נהיה חברים טובים ונהיה תמיד יחד!"
"תמיד יחד!" חזר אחריו דרק בעליזות, פניו החיוורות מלאות אור.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
