אהבה לימונדה וכתב יד רדוף

1. יצאנו להרוג יהודים

להרוג יהודים, כך הסביר לה רפאל, מנהל הספרייה של הפקולטה למדעי הרוח בלאון, וחייך אליה חיוך מרגיע חושף שיניים לבנות, זה לשתות לימונדה - שהיא בעצם יין עם סוכר ולימון - בכל ימי הפסחא. כך זה היה ב-1391, כאשר כל האספסוף, או אולי גם כאלה שלא היו אספסוף, הלכו מבית מרזח אחד לשני, שתו הרבה לימונדה טרייה, ואחר כך פנו כמו גל שוצף לשכונה היהודית, אל קסטרוֹ דֶה לוֹס חוּדִיוֹס - יום אחד אני אקח אותך לראות את המקום, אמר - והרגו, אנסו, בזזו, והרסו מכל הבא ליד.

היא לא רוותה נחת מן הכינוי המאיים, אבל התענגה מאוד על הלימונדה. רפאל הסביר לה עוד שהמנהג לשתות לימונדה הפך אחר כך לתחליף למנהג העתיק להרוג יהודים. ״אתה אומר את זה כדי להרגיע אותי?״ שאלה. רפאל צחק.

״לימונדה או סיידר?״ שאלה.

״בטעות קוראים לזה סיידר,״ אמר.

זיכרון קסום של אותו היום שבו נסעה עם החבר'ה מן החוג באוניברסיטה בסלמנקה לפיקניק בבית ליד נהר צלול, קרוב לעיירה ששכחה את שמה. והם טיילו לפונדק, על ראש הר, שתו שם, טיילו בין המפלים, ואחר כך טוניו בישל פָּאֶיִיָה במחבת ענקית ומפויחת, שהזכירה לה סיפורים על כלים שהאוכל תמיד שופע עוד ועוד מהם, ולואיס ניסה לשתות סיידר מן הבקבוק, כנהוג. הוא עמד והחזיק את הבקבוק בזרוע נטויה ושפך ממנו זרם משקה מכוון אל פיו. כמה פעמים, וזה לא הצליח, עד שטוניו לקח ממנו את הבקבוק - מה אתה מבזבז נוזל יקר! - רטן, ובהינף זרוע אחד שפך אל תוך פיו זרם נדיב של סיידר אסטוריאני משובח, והסתכל במבט מנצח אל עדת מעריצותיו. היא הייתה כמובן ביניהן, אבל הנוכחות של מֶרְצֶ'ה, אשתו ששמרה עליו בקנאות, מנעה כל ניסיון התקרבות, למרות השעות שבילו יחד כאשר עזר לה להתקין עברית במחשב.

ובאותו היום, שנעשה קריר, באביב הספרדי ההפכפך, הם נכנסו לבקתה ושיחקו משחקי ילדים ומי שהפסיד נדרש למשכון, והיא כמובן הפסידה והייתה צריכה לרקוד ריקוד תימני, כנציגה נאמנה של ארצה הרחוקה.

כעת, תהלוכה של נאמני הבתולה הקדושה עברה בסמטאות של ״הרובע הלח״, בין החוגגים המבושמים, ושרה לצליל התופים הנואשים את השיר הקודרני ״קומו אחים קטנים של ישו, כי כבר הגיעה השעה.״

השעה לְמה? חשבה גבריאלה, שהלמות התופים היכתה ברקותיה, במקצב פעימות ליבה. השעה להרוג יהודים?

כמה לימונדה אפשר לשתות? שאלה את עצמה ואת רפאל, כאשר כל הסמטאות האפלות של ״הרובע הלח״, החלק העתיק ביותר של העיר, רקדו מסביבה והם שוב יצאו לאוויר הקריר של לפנות בוקר.

״המון, וזה עדיין כלום״, אמר רפאל, והחזיק בזרועה כדי שלא תמעד.

״עד־דלא־ידע״ - ניסתה להסביר לו בספרדית, אבל המילים התקשו לצאת מפיה, נדבקות אל חיכה, אותיות עבריות וספרדיות מתבלבלות בלשונה, ונזכרה בסיפור שתינוקות של בית רבן אוכלים אותיות טבולות בדבש כדי ללמוד להגותן, רק שאצלה כרגע זה הפוך, כל האותיות נדבקות, היא כבר לא יודעת שום שפה. הכול חג סביבה, והיא זכרה רק את עניין היהודים, ופחד פתאומי החניק את גרונה. אבל רפאל תמך בה, והם נכנסו שוב לבר אפל, והיא אמרה — לא, אני לא יכולה יותר, והוא צחק, ואחר כך הזמין לה שוקולטה עם צ'וּרוס כמקובל אחרי לילה של סביאה וטביעה במשקה, והיא לגמה לאט את השוקולד הסמיך, טובלת בתוכו את הצ'ורוס הפריכים ושמנוניים של כמעט בוקר וחוזרת לאט מן הערפול, ושוב היא בארץ אחרת, והיא תמימה ופשוטה, אוכלת צ'ורוס כארוחת בוקר־צהריים - וערב, בכסף שהשאירו ההורים למחייתה, כשהם נוסעים לבית הקיץ ומשאירים אותה בבית למגינת לבם. אבל כעת הרי שהיא בוגרת, אם כי פחות ממידת שנותיה, כי איזו אישה מכובדת, אפילו היא פרודה, תבלה לילה שלם ברחובותיו האפלים של ״הרובע הלח״ הרווי אלכוהול, על כל המאורות האפלות והשתייה של לימונדה, ועוד בכינוי אנטישמי מצמרר שכזה.

בדרך לפנסיון אמר לה רפאל, שעדיין שמר על צלילות מסוימת: ״את יודעת, כתבי היד האלה שבאת לחפש, הם יהיו קשים להשגה. אפילו אני לא יודע איפה הם.״ וגבריאלה מלמלה בקושי: ״איזה כתבי יד?״

״כתבי היד,״ אמר רפאל. ״את ביקשת ממני לחפש אותם.״

״אני ביקשתי?״

רפאל צחק.

השחר עלה.

״תראי, יש כבר אור,״ אמר רפאל.

״הראש שלי מתפוצץ.״ האור פצע את עיניה של גבריאלה.

״כמה שעות שינה והכול יהיה בסדר. אני אתחיל להתעניין בקשר לכתבי היד שבאת לחפש.״

״איזה כתבי יד?״ שאלה שוב.

רפאל שוב צחק. הם נסעו בדרך צרה, שבצדיה שדרת עצים. כשהגיעו לפנסיון, מחוץ לעיר, בכפר זעיר שנהפך לפרבר, רפאל ירד ופתח את דלת המכונית הקטנה, מיני־מוריס צבעונית, עזר לגבריאלה לרדת וליווה אותה עד לכניסה. הם התנשקו על שתי הלחיים, כמנהג המקום, כמו חברים טובים שגמרו להרוג יהודים, ונפרדו.

גבריאלה נכנסה. בפנסיון היה שקט מוחלט. היא פתחה את הדלת לחדר ונכנסה חרש. החדר היה קטן ולגמרי חשוך, לא היו בו חלונות. יצאה אל השירותים ומילאה מים בכוס. חזרה לחדר, מגששת באפלה. היא מיששה בתיק ומצאה כדור. בלעה אותו, קצת מים מן הכוס נשפכו עליה. התפשטה בתנועות גמלוניות ונשכבה. תוך שניות היא נרדמה.

כך עבר עליה היום החמישי לפני פסחא, ליל הסיור, ״לה רונדָה״, ליל קְדַם־פסחא ראשון בלאון, ואף על פי שלא היה זה פורים, היא נקמה והרגה עד־דלא־ידעה.

2. גבריאלה,יום שישי של ייסורים
(viernes de dolores)

גבריאלה התעוררה באחת. היא לא ידעה היכן היא. החדר חשוך. בחלומה הייתה בביתה בארץ. זו הייתה הדירה שלה, ללא ספק, אבל היא הייתה חשוכה ולא היו בה חלונות. גבריאלה לא מצאה את בגדיה והסתובבה ערומה. הקירות היו קרובים מאוד והיא לא ידעה פתאום את הכיוונים וראשה הלם בקיר. היא הרגישה כאב חד והתעוררה בצעקה.

כאב הראש עדיין הלם בראשה, והיא נזכרה בשיחה שבה הודיעה לקובי שהיא רוצה להיפרד. זה היה בערב מאוחר, והם ישבו בחדר ששימש כסלון, כל אחד בקצה אחת הספות: היא עם הגב אל החלון, הוא עם הפנים אל הטלוויזיה, שהייתה כבויה. זאת הייתה שיחה מוזרה כי רק שבוע קודם לכן הם דיברו על מעבר לדירה אחרת, קרובה יותר לאוניברסיטה. הוא אפילו אמר שימכור את האופנוע, אולי יקנה אופניים. כעת היא משחזרת את ההפתעה שהתפשטה על פניו, כמו בזמן רעידת אדמה שמתפרצת פתאום, ושואלים - מה זה היה?

קובי לא הבין את הודעתה, ואצלה הייתה ההחלטה כמו הארה, פתאום השתלט עליה הצורך הזה ללכת, לעזוב הכול והוא, זה נפל עליו, וזה הדהים אותו, הפתיע, הוא לא הבין. גם עכשיו היא משחזרת את התמיהה שלו, על המעשה הפתאומי, כאילו נגעה בעצב חשוף בשן פגועה שאי אפשר להימנע מלחזור ולגעת בו, אלומת אור מסנוור עוברת בגופה ומאירה שוב ושוב את הזיכרון, היא עדיין מבולבלת, אבל נחושה בהחלטתה. איך בדיוק היא אמרה לו? מה בדיוק הוא ענה לה? היא מאמצת את המחשבה, אבל התמונה נשארת אילמת, תמונת סרט משנות הראינוע. רואים את פניו, הוא מדבר ודבריו לא נשמעים, ואחר כך את פניה החיוורות, את עיניה המודגשות, בהבעה אילמת של נחישות. בכתובית מופיעה המילה - אה?! - והוא נשאר פעור פה. רק מאוחר יותר, כבר לא בסרט, היא נשארת לבד, גם היא קצת מופתעת מההחלטה, כי גם אצלה יש מין רִיק שחופרים בתוכה הלבטים שלאחר מעשה. וככה יום ועוד יום, כל הימים, מבצעת היטב את התפקיד בתסריט, מצטיינת ממש. וגם עכשיו, היא משננת שוב את הרגע, את חוסר ההבנה שלו, ואת אותו הבזק של הבנה מאוחרת, הרגע שבו העולם שהיה נעלם, במו ידיה שינתה הכול. אבל כעת מוחה מצטלל והיא נזכרת שהיא רחוקה מכל זה, בלאון, פסחא עוד מעט והיא יצאה אתמול להרוג יהודים.

לאט היא קמה. כאב הראש קצת עומעם. לקחה עוד כדור. טוב אם תצא לטייל קצת ולשתות קפה חזק.

יצאה מן הפנסיון והלכה בדרך הצרה, בין שדרות העצים. השדרה נהפכת לרחוב עירוני. גבריאלה הולכת לאט, מתבוננת סביב. העיר במקום הזה היא ערבוב של עתיק וישן. הרבה אנשים הולכים, יש הרבה תיירים. היא הגיעה לרחבה ולפתע ניצבה לפניה הקתדרלה, ״היפהפייה מלאון״. היא עמדה לפני הבניין עצום הממדים והסתכלה. נכנסה ועמדה בתוך הנהרה הצבעונית. הכנסייה טובלת כולה באור קלידוסקופי כמו בתוך מעמקי ים של זוהר. ההיכל כולו בנוי מאור, וגם האבן שבין החלונות נראית חסרת משקל, אוורירית. התבוננה ברוזטה המרכזית, עיניה התמלאו אור צבעוני, ואחר כך הביטה בחלונות. מן הפינה הצפונית נשקפה אליה דמותו של ישי, אביו של דוד המלך, על רקע כחול, בתוך קמרון מחודד, על ראשו טורבן ירוק של ערבי או טורקי, מה פתאום טורבן? ומסביבו כחול עמוק, גלימה לבנה, מקל רועים או מטה של נביא, הוא נראה מודאג, זקנקן חום מעטר את פניו. רועה מזרח תיכוני, כפי שדמיין אמן ימי־ביניימי חסר שם, ואיך באמת הם התלבשו? אב למלך, בעיניו נשקפת הדאגה לנטל הכבד שיישא על כתפיו, להיות אב למלך יפה עיניים אהוב על נשים וגברים, שמצאצאיו יבוא משיח הנוצרים. בצד הצפוני־מערבי החלונות העתיקים יותר. השמש עושה את דרכה מצפון מזרח אל המערב, דרך תולדות הצלוב מנצרת. היא מתבוננת בצבעים, מבטה אל הכחול העמוק, אל הירוק בעלי הצמחים המשתרגים מן החלונות למטה, אל האדום דם המשכר של הרוזטה, הרוקדת למעלה עד היכן שהעין משגת, עד לצבעים הטהורים. הנה מצאה שוב את האדום המיוחל של ילדותה, זה שנשקף לה משלטי האור של הרחובות, עת נסעה במכונית עם ההורים, מהמרת עם עצמה מתי היא תמצא את האדום האדום הזה, הנחשק, שאחריו הכול יהיה טוב יותר.

שיכרון חושים של גוונים טהורים עושה לה סחרחורת, והיא נדחפת החוצה אל האור המרוכך של האביב הקַנְטַבְּרִי, השמיים מעוננים, ועיניה נחות.

הלכה לכיוון המרכז ונכנסה לבית קפה. ישבה לארוחת בוקר. הנייד צלצל.

״בוקר טוב! רפאל מדבר.״

״בוקר טוב.״

״גבריאלה, איפה את?״

״אני בבית קפה רויאל, במרכז.״

״אני אבוא אלייך. יש לי קצת מידע על כתבי היד שחיפשת. ואל תגידי 'איזה כתבי יד?'״

״למה שאני אגיד?״

״כי אתמול בכלל לא זכרת למה באת לכאן ומה ביקשת ממני.״

״אתמול? את אתמול אני באמת לא זוכרת.״

״מוטב כך. אז חכי לי, אני אגיע.״

האספרסו מצוין וגם הקרואסון. שנים שהיא לא ישבה במקום כזה, מאז עזבה את ארץ הולדתה הרחוקה. שולחן עגול, חלקו העליון עשוי משיש לבן ארוג שתי וערב עורקים אדומים ושחורים, ומסביב אנשים קוראים עיתון שמוחזק במוט עץ, ועל השולחן כלי סוכר מזכוכית עם פיית מתכת שממנה הסוכר נשפך בזרם כמו החול שהעבירה מיד ליד בחוף, אז.

רפאל נכנס לקפה ובא אליה.

״בוקר טוב! איך את מרגישה?״

״בסדר, הקפה מצוין.״

״אני אזמין גם.״

״אז מה רצית להגיד לי?״

״היום נודע לי שכתבי היד שאת מחפשת נמצאים אצל אספן פרטי.״

״מי זה?״

״שמו עוד לא ידוע לי, אבל אין הרבה אספנים כאלה בלאון, כך שאוכל לעשות חקירה קטנה ולמצוא אותו. לפני כמה חודשים הייתה כאן תערוכה של ספרים עתיקים והוא כנראה השתתף עם פריטים שבאוסף שלו, אבל לא מסר את שמו, כך שהוא לא מופיע בקטלוג.״

״אם תמצא אותו... אני אהיה אסירת תודה כל כך...״

״ומה תעשי כדי להודות לי?״

״נראה. אחשוב על זה.״

״תספרי לי עוד איך הגעת לרעיון לכתוב על כתבי היד העבריים.״

״זה סיפור ארוך שמתחיל בפרידה.״

״מה לכתבי יד ולפרידה?״

גבריאלה שתקה. בפרידה ההיא לא היה שום הוד והדר של הגות עתיקת ימים, פרידה קטנה ועלובה של אנשים קטנים ועלובים, שסבלה מכל הסממנים של הצפוי עד לעייפה.

״אין כלום בין כתבי היד לפרידה הזאת, אלא סמיכות ההתרחשות. והדמות המרכזית. נפרדתי והחלטתי לנסוע לספרד.״

רפאל התבונן בה במבט רציני, נטול רחמים.

״לא מתאים לך, הדיבור הזה על עצמך.״

גבריאלה חייכה חיוך קטן ועקום. מה לעשות, חשבה, אלה העובדות. החיוך הזה המנסה להסתיר. העיניים של רפאל נוקבות מדי, עברו דרך עווית שפתיה, אולי גילו את מה שעדיין לא הייתה מוכנה לחשוף. היא שתקה, אוספת בכפית גרגירי סוכר שנשארו בתחתית כוס האספרסו, ממתיקה את הרגע בטעם השחור של הקפה המתוק שטבלו בו הגרגירים.