גנב השירים

היכרות ראשונה

אתם כולכם פה לממלכת השירים? בלי ההורים? יפה, אז קודם כול — כמה הסברים. קצרים. באמת. ממש ממש קצרים. אחרי הכול אתם בעצם תיירים. לא יודעים כלום על הארץ, לא מכירים. בקיצור, אני המדריך שלכם כמו שאומרים.

אני אתאר, אני אספר, איפה שצריך אני אתן הסבר. הרי זאת הפעם הראשונה שהגעתם לבקר. אבל אולי כדאי שאני אמהר, כי כשאני מתחיל לדבר אני לא גומר, ואתם אתם עלולים לעבור לסיפור אחר.

אז ככה...

בואו נבקר בעיר הבירה תחילה (ואם יישארו דפים נמשיך אחר כך לממלכה כולה). ובכן, במרכז העיר עומד ארמון המלך המפואר, מצדדיו שדרות העצים הרחבות ומולו — הכיכר. במרכז הכיכר ניצב פסלו של המלך, פסל ממש יפה, וסביב הכיכר: חנויות, מרכזי קניות ובתי קפה. במבט ראשון נראית העיר כמו ערי בירה אחרות, אבל החנויות סביב הכיכר מעט מוזרות. למשל, חנות ענקית בבניין מפואר, עם שלט גדול צבעוני ומואר:

כאן מתקנים חרוזים לא מוצלחים,

השירות מהיר, המחירים נוחים!

או חנות אחרת, ממש מולה, שבחלון שלה תלויה מודעה גדולה:

לא מצאת חרוז, אל תתייאש.

פנה אלינו, כי לנו יש!

וחנות שלישית, לא פחות מפוארת, שעליה תלויה פרסומת אחרת:

חרוזית שפה קשה??? לא כאן!

אצלנו באולפן לומדים חרוזית בחצי הזמן!

חרוזית? חרוזים? מה הסיפור? טוב, אסביר זאת ממש בקיצור. כאן בממלכת השירים, אני איני מגזים, התושבים כולם מדברים רק בחרוזים. כולם בלי הבדל של מין או של גיל, דוברים חרוזית באופן רגיל. אפילו תינוק קטן ונחמד, גם הוא — בוכה בחרוזים בלבד.

הנה אבא צעיר עם עגלה מטייל. נתקרב ונשמע מה התינוק ממלמל. הוא אומר, "אבא, אבא, מהר! רטוב לי בטוסיק, תביא חיתול אחר." כך הוא אמר, נשבע, בחיי, את זאת שמעתי במו אוזני.

נשמע לא קל, אך זה הכלל: שמנים וגם רזים, גברים, נשים, זקנים וטף רק מדברים בחרוזים. כי פה אם תדברו רגיל, יהיה קצת לא נעים. כולם יאמרו לכם בקול, "לא מבינים", או "לא שומעים". כלומר צריך מאוד־מאוד להקפיד — ורק בחרוזים להשתמש תמיד.

למשל: אל תגידו, "סליחה אדוני, איפה זה רחוב גדעון?"

אלא אמרו, "סליחה אדון, איפה זה רחוב גדעון?"

עוד למשל: אל תגידו בשום אופן, "שים לי בכריך גבינה וביצה קשה."

אלא אמרו: "שים לי בכריך בבקשה, גבינה וביצה קשה."

וכששני אזרחים נפגשים, איך נשמעת שיחה רגילה? אצטט לכם שיחה שכזאת מילה במילה.

אזרח א': "איש עם קרחת החליק במקלחת, אבל לא נורא, הוא נפל על התחת. אשתו אמרה, 'איזו קדחת,' ורצה צורחת לבית המרקחת. קראה הרוקחת, 'איזו אורחת,' ואמרה לה בנחת, 'שימי לו קרח על הפדחת.' הניחה האישה קרח על צלחת, צררה כמה קוביות במטפחת..."

אזרח ב': "זה כלום! ישבתי לנוח תחת עץ האשוח, אכלתי קינוח, פתאום באה רוח, נשבה כמו מפוח, נפל עלי לוח. ואפילו שאני בחור די קשוח, מצאתי עצמי על הארץ מרוח כמו דג מלוח. עם אף כבר נפוח, לא היה לי ביטוח והתחיל שם ויכוח..."

זה מסובך? לא, לא כל כך...

מה לא כל כך? כן כל כך! זה קשה מאוד לדבר בחרוזים!

מאוד־מאוד קשה, אבל מה אכפת לי? אני לא גר בממלכת השירים, אני לא תושב של הממלכה הזאת ואני לא מוכן לשבור את הראש ולכתוב את הסיפור הזה כולו בחרוזים. שאזרחי הממלכה ימשיכו מצדי לדבר בחרוזית. אני אספר לכם את הסיפור על גנב השירים בעברית רגילה, כזאת שאנחנו מדברים בחיים.

נכון שלא אכפת לכם? ידעתי...

לשירת ההמנון הקהל יעבור לדום

זה היה ערב רגיל, השעה היתה כמעט שמונה, כלומר כרבע שעה לפני טקס הורדת הדגל המתנפנף מול שערי הארמון. למי שלא יודע, כל בוקר בממלכת השירים נפתח בהנפת הדגל ובשירת ההמנון, וכך גם מסתיים היום — רק הפוך.

רוב תושבי הממלכה כבר סיימו את עבודתם, בעלי החנויות סגרו את חנויותיהם וקהל רב זרם אל הכיכר. כולם התקבצו כדי להשתתף בטקס המרשים שהתקיים תמיד בנוכחות משפחת המלוכה, וגם כדי להקשיב להודעותיו של הכרוז המלכותי בדבר שירים חדשים שהגיעו לממלכה. ואכן הכרוז לא איכזב. הוא יצא אל הקהל והודיע בקול רם:

"תושבי המדינה, גברים ונשים,

הגיעו אתמול שירים חדשים.

מי שרוצה ללמוד את המנגינה ואת הפזמון,

מתבקש לפנות אל שר הארמון.

אפשר לשמוע את השירים בין תשע לשלוש —

בגלל התורים רצוי להירשם מראש."

תושבי ממלכת השירים כל כך אהבו שירים, עד שיום בלי שיר חדש היה בשבילם יום עצוב ביותר, או בלשונם, "יום בלי שיר חדש לא נחשב ליום ממש."

הם כתבו מנגינות וניגנו ברחובות ושרו בקול רם וגם בלב, גם בציבור וגם לבד. קשה להעלות על הדעת ממלכה ששמה הלם אותה יותר מממלכת השירים.

אז כמו שאמרנו, השעה היתה כמעט שמונה, הקהל הצטופף בכיכר והכול היה מוכן לטקס. ואז לפתע נפתחו שערי הארמון ומבעד להם — בין שני שומרים אוחזי כידונים — הגיחה בריצה הנסיכה, רגליה יחפות, בידה אחזה בזוג סנדלי זהב, וקול צחוקה נשמע בבירור. מיד אחריה פרצו מבעד לשערים הרחבים גם המלך, המלכה, שר הארמון ושרת האוצר. החבורה כולה דלקה אחריה, והמלך צעק בכל כוחו, "בתי האהובה, בתי היפה, איך זה שנסיכה רצה ברחוב יחפה?" והמלכה גם היא הרימה את קולה, "ועוד בלי הכתר ושרביט המלוכה, מה אנשים יגידו עלייך, נסיכה?"

"לפחות, גברתי, תלבשי את גלימת המשי הזהוב! את נראית ככה ממש כמו ילדת רחוב," הוסיפה שרת האוצר.

היא נעצרה כדי לשאוף אוויר, אבל כמעט נפלה על שר הארמון הזקן, שעמד וניפנף בידיו תוך שהוא זועק, "בתור שר ארמון ותיק וזקן, אני אומר לך, נסיכה, זה לא ייתכן. את צריכה להיות סמל, דוגמה ומופת, הרי את כבר בת שש־עשרה כעת."

ושרת האוצר, שהצליחה סופסוף לשאוף קצת אוויר, הוסיפה, "ומתנהגת כמו תינוקת באופן לא אחראי. מתי תתבגרי כבר, נו, מתי תתבגרי? אני מצטערת לומר..."

"אז תמשיכי להצטער," צחקה הנסיכה, "כי אני ממש, אבל ממש לא מתכוונת להתבגר. לא מעניינים אותי הכתר, השרביט או תפקידי בעתיד, התכנון שלי הוא להישאר נערה לתמיד."

הנסיכה נעצרה ונעמדה במקום, ממתינה לכל הרודפים אחריה שהגיעו חסרי כוחות והקיפו אותה כועסים. והכול אל מול עיני ההמונים הנדהמים שהתאספו בכיכר העיר.

"לא תוכלי להישאר תמיד נערה, בתי הנסיכה, הרי בעוד כמה שנים תהיי שליטת הממלכה," אמרה המלכה.

ושר הארמון הוסיף, "את צריכה לתת דוגמה למדינה כולה, את צריכה להתנהג כמו ילדה גדולה."

למלך כנראה כבר קצת נמאס הסיפור, ולכן אחז בידה של הנסיכה והרים את קולו:

"מספיק, הלילה כבר ירד, ועכשיו תחבשי את הכתר — ומיד!"

"טוב," הסכימה הנסיכה, "אבל לשירת ההמנון בלבד."

והמלך קרא: "ולשירת ההמנון, אני מזמין את שר הארמון."

בחשיבות גדולה ניגש שר הארמון למרכז הבמה שניצבה בין שערי הארמון לבין הכיכר, ויחד איתו עלו ובאו כל בני המשפחה המלכותית. אזרחי ארץ השירים עברו לדום מתוח, והמנצח על התזמורת, שכבר המתינה על הבמה, הרים את שרביטו. איזה מתח. ציפור לא צייצה וחתול לא יילל. הכול היה מוכן לשירת ההמנון.

(אגב, אם מישהו מבין הקוראים במקרה מכיר את השיר, הוא מוזמן להצטרף.)

אבל נשוב לכיכר. המנצח נתן סימן, ושר הארמון פתח את פיו והרים את קולו בשירה אדירה, וכל הקהל שר יחד איתו בשמחה:

"כמו מים ואוכל וכמו אוויר,

כמו שמש חמה וירח מאיר,

כמו שיבולים בשדה ובניר —

כך בשביל כולנו השיר!

בכפר ובעיר,

אנחנו נשיר.

זקן וצעיר,

אנחנו נשיר.

קירח, שעיר, כהה ובהיר,

עני ועשיר, בקול אדיר,

אנחנו נשיר!"

כל כך יפה היתה שירתו של שר הארמון, ואפילו שהכיכר היתה גדושה אלפי בני אדם, כשהסתיימה השירה, איש לא דיבר ולא התלחש ובקושי נשם.

החייל שעמד על יד התורן הצדיע, הדגל הורד, שר הארמון השתחווה והקהל החל להתפזר.

גם המשפחה המלכותית ירדה מן הבמה, והמלכה לחשה לבתה, "סיימנו לשיר ואת מן הבמה יורדת — וחוזרת איתנו אל הארמון בצורה מכובדת. צועדת כמונו בראש זקוף לאט לאט, ולא רצה יחפה או קופצת על רגל אחת."

"בסדר," חייכה הנסיכה, "אני אצעד עכשיו כמו נסיכה ממש. אבל מחר, כידוע, יהיה יום חדש..."

וכולם חזרו אל הארמון.

והערה לסיום: כל מה שקרה בפרק הראשון זה דבר ממש קבוע, כך קרה בכל יום מימות השבוע. הנסיכה שלנו לא מעוניינת להתבגר, הנסיכה שלנו רוצה נערה להישאר. בכל יום היא בורחת מהארמון אל הכיכר, כשאחריה רצים המלך, המלכה, שר הארמון ושרת האוצר. את בגדי המלכות היא לא לובשת, להתנהג כמו פרחחית תמיד מתעקשת ומנזיפות המלך ושריו אינה מתרגשת...

זה המצב.