איסלנד הנסתרת 1 - אפלה

1

"איך מצאת אותי?" שאלה האישה שישבה מול הבלשית הוּלדה הרמנסדוטיר. קולה רעד ופחד ניכר בפניה.

הולדה התרגלה לכל מיני דברים, ובדרך כלל ציפתה לתגובה מתוחה מנחקריה, גם מאלה שלא היה להם מה להסתיר. חקירת משטרה היא עניין מאיים תמיד, בין שמדובר בחקירה רשמית בתחנה ובין שבשיחת חולין כמו עכשיו. הן ישבו זו מול זו בפינת הקפה הקטנה ליד חדר האוכל של הסגל בבית האבות ברייקיאוויק, שבו עבדה האישה בתור אחות. גילה היה בסביבות ארבעים, שערה קצוץ, מראֶהָ יגע וניכר בה שכעסה בגלל הביקור הלא צפוי של הולדה. מובן שיכול היה להיות הסבר תמים לחלוטין לתגובתה, אבל הולדה הייתה כמעט משוכנעת שיש לה שלדים בארון. לאורך השנים היא דיברה עם חשודים רבים ופיתחה כישרון לשים לב מתי אנשים מנסים לזרות אבק בעיניה. היו שקראו לזה אינטואיציה, אבל הולדה תיעבה את המילה הזאת.

"איך מצאתי אותך?" חזרה בשקט. "לא רצית שימצאו אותך?" הוסיפה ושאלה כדי להתניע את השיחה, אף שידעה שהיא משנה את הנושא.

"מה? כן..."

ריח קלוש של קפה עמד באוויר — היה בלתי אפשרי לקרוא לו ארומה — והריהוט המיושן והחדגוני תרם לאווירה המעיקה ששררה בחדר.

האישה הניחה את ידה על השולחן. כשהרימה אותה אל לחְייה, נותרה טביעת זיעה על המשטח. בדרך כלל הולדה הייתה מרוצה מהסימן המסגיר לכך שמצאה את האשם, אבל היא לא הרגישה סיפוק כהרגלה.

"אני צריכה לשאול אותך על תקרית שהתרחשה בשבוע שעבר," המשיכה הולדה לאחר שתיקה קצרה. כהרגלה, דיברה מעט מהר, בקול לבבי ועליז, חלק מהגישה החיובית שאימצה בחייה המקצועיים, גם כשביצעה מטלות קשות כמו זו שלפניה. כשהייתה לבד בבית בערבים היא הייתה ההפך הגמור מהטיפוס החיוני הזה. כל מאגרי כוחותיה התרוקנו והשאירו אותה טרף לעייפות ולדיכאון.

האישה הנהנה: אין ספק שידעה מה יבוא עכשיו.

"איפה היית ביום שישי בבוקר?"

התשובה הגיעה מיד: "בעבודה, למיטב זיכרוני."

הולדה הרגישה הקלה — הנחקרת לא ויתרה על חירותה ללא מאבק. "את בטוחה?" שאלה. היא נשענה לאחור בכיסא בתנוחת החקירה הקבועה שלה, זרועותיה שלובות, וצפתה בעיון בתגובתה של האישה. היא ידעה היטב שחלק מהנחקרים מפרשים את התנוחה כסימן למגננה או לניכור. מגננה? ממש לא. המטרה הייתה למנוע מידיה לשוטט להן ולהסיח את דעתה בזמן שעליה להתרכז. באשר לניכור, היא לא הרגישה צורך ליצור קרבה רגשית יותר מהרגיל: התפקיד שלה גבה ממנה מחיר כבד. היא ניהלה את החקירות ביושרה ובמסירות ברמות שגבלו באובססיביות.

"את בטוחה?" חזרה ושאלה. "נוכל לבדוק את זה בקלות. לא תרצי להיתפס בשקר."

האישה לא אמרה דבר, אבל אי־הנוחות שלה הייתה ברורה.

"גבר נפגע ממכונית," אמרה הולדה בקול שקול.

"באמת?"

"כן, בטח קראת על זה בעיתון או ראית בטלוויזיה."

"אה, כן, אולי."

לאחר דממה קצרה האישה הוסיפה: "מה שלומו?"

"הוא ישרוד, אם לזה את חותרת."

"לא, לא ממש... אני..."

"אבל הוא לא יחלים לגמרי. הוא עדיין מחוסר הכרה. אז שמעת על התקרית?"

"אני... כנראה קראתי עליה..."

"לא דיווחו על זה בחדשות, אבל האיש היה פדופיל מורשע."

כשהאישה לא הגיבה, הולדה המשיכה: "אבל בטח ידעת את זה כשהתנגשת בו."

עדיין לא נרשמה תגובה.

"הוא קיבל עונש מאסר לפני שנים וסיים לרַצות אותו."

האישה קטעה אותה: "למה את חושבת שאני קשורה לזה?"

"כמו שאמרתי, הוא ריצה את עונשו, אבל כפי שגילינו בזמן החקירה, זה לא אומר שהוא הפסיק את מעשיו. את מבינה, הרבה דברים הצביעו על כך שתאונת הפגע וברח לא הייתה תאונה, ולכן חיפשנו בדירה שלו מניע אפשרי. ואז מצאנו את כל התמונות."

"תמונות?" האישה נראתה נסערת מאוד. "תמונות של מי?" היא עצרה את נשימתה.

"ילדים."

היה ניכר שהאישה רוצה לשאול עוד אבל מתאפקת.

"כולל הבן שלך," הוסיפה הולדה בתשובה לשאלה שלא נשאלה.

דמעות החלו לזלוג על פניה של האישה. "תמונות... של הבן שלי," היא גמגמה.

"למה לא הגשת נגדו תלונה?" שאלה הולדה בעדינות והשתדלה שהשאלה לא תישמע כהאשמה.

"למה? אני לא יודעת. ברור שהייתי צריכה... אבל חשבתי עליו, תביני. חשבתי על הבן שלי. לא יכולתי לעשות לו דבר כזה. הוא היה צריך... לדבר על זה... להעיד בבית המשפט. אולי זו הייתה טעות..."

"לדרוס את האיש? כן, בהחלט."

לאחר היסוס קל, האישה המשיכה: "טוב... כן... אבל..."

הולדה המתינה כדי לאפשר לנחקרת להתוודות, ובכל זאת לא הרגישה את ההקלה שהציפה אותה בדרך כלל בפענוח פשע. הבעיה הייתה שהיא לא השתכנעה כלל שהאישה שיושבת מולה היא האשמה האמיתית במקרה, למרות אשמתה. למעשה, היא הייתה הקורבן.

האישה בכתה בקול ואמרה: "אני... אני עקבתי..." ואז נשברה מרוב מחנק ולא הצליחה להמשיך.

"עקבת אחריו? את גרה באותו אזור, לא?"

"כן," לחשה האישה בבכי. הזעם הקנה לה עוצמה פתאומית. "שמתי עין על החלאה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא אולי ממשיך לעשות את הדברים האלה. כל לילה התעוררתי מסיוטים וחלמתי שהוא בחר עוד קורבן. ו... ו... הכול קרה באשמתי כי לא הגשתי עליו תלונה. את מבינה?"

הולדה הנהנה. ההנהון היה כן.

"ואז ראיתי אותו ליד בית הספר. הקפצתי את הבן שלי ללימודים. החניתי את המכונית ועקבתי אחריו — הוא דיבר עם כמה בנים עם ה... החיוך הדוחה הזה על הפרצוף. הוא הסתובב במגרש המשחקים כמה דקות, וזה הכעיס אותי נורא. הוא לא הפסיק — אנשים כמוהו לא מפסיקים." היא ניגבה את לחייה אבל הדמעות המשיכו לזלוג על פניה.

"אכן."

"ואז פתאום קיבלתי הזדמנות משום מקום. כשהוא יצא מבית הספר, עקבתי אחריו. הוא חצה את הכביש. לא היה אף אחד בסביבה, אף אחד לא ראה אותי ולכן פשוט הנחתי את הרגל על הגז. לא יודעת מה חשבתי לעצמי — לא חשבתי על כלום." האישה פרצה שוב בבכי קולני, טמנה את פניה בידיה והמשיכה ברעד: "לא התכוונתי להרוג אותו או לפחות לא חשבתי שהתכוונתי. פשוט פחדתי וכעסתי. מה יקרה לי עכשיו? אני לא יכולה... אני לא יכולה... ללכת לכלא. אנחנו רק שניים, הבן שלי ואני. אבא שלו סתם אפס. אין סיכוי שהוא ייקח אותו."

הולדה קמה והניחה יד על כתפה של האישה בלי לומר מילה.

2

האֵם הצעירה עמדה ליד הזגוגית וחיכתה. היא התלבשה בהידור לקראת הביקור. המעיל המשובח שלה כבר התחיל להישחק, אבל כיוון שהמצב הכלכלי היה דחוק נאלצה להסתפק בו. תמיד הכריחו אותה לחכות כאילו ביקשו להעניש אותה, להזכיר לה שעשתה טעות, לתת לה זמן לחשוב על דרכיה הסוררות. נוסף על כל הצרות, ירד גשם בחוץ והמעיל נרטב מאוד.

הדקות שחלפו בדממה נדמו לה כנצח, אבל אז אחות הופיעה עם הילדה הקטנה. ליבה של האם הלם בעוז, כפי שקרה תמיד כשראתה את בתה מעבר לזגוגית. צער וייאוש הציפו אותה, אבל היא ניסתה להסתירם כמיטב יכולתה, אף שהמשימה הייתה קשה. לקטנה מלאה באותו יום חצי שנה בלבד והיה ברור שלא תזכור דבר. אך חוש פנימי אצל האם אותת לה שחשוב לנסות ליצור זיכרונות חיוביים, כדי שהילדה הקטנה תוקיר את ביקוריה.

אבל הילדה לא נראתה מאושרת כלל במבט ראשון. לא זו בלבד, היא כמעט לא הגיבה לאישה שמעבר לזגוגית. היא הסתכלה עליה כאילו הייתה אדם זר, אישה משונה במעיל רטוב שלא ראתה מימיה. ובכל זאת, עד לפני זמן לא רב נחה הילדה בזרועות אמה במחלקת היולדות.

הרשו לאישה לבקר פעמיים בשבוע, אבל זה לא הספיק. בכל פעם הרגישה שהמרחק ביניהן הולך וגדל, שהילדה מאבדת בהדרגה את הקשר עם אמה. שני ביקורים בשבוע בלבד וזגוגית ביניהן.

האם ניסתה לומר משהו לבתה מבעד לזגוגית. היא ידעה שהקול יעבור, אבל גם הבינה שלמילותיה תהיה השפעה מעטה. הילדה הקטנה לא הייתה מסוגלת להבין את הנאמר. היא הייתה זקוקה לחיבוק חם מאמה ותו לא.

היא ניסתה לכבוש את הדמעות, אך הדבר עלה לה במאמץ אדיר. לאחר מכן חייכה אל בתה ואמרה לה בשקט כמה היא אוהבת אותה. "ודאִי שאת אוכלת מספיק," אמרה, "תתנהגי יפה לאחיות." אבל למעשה רצתה לשבור את הזגוגית ולחטוף אליה את הילדה, לחבק אותה חזק ולא לעזוב שוב לעולם. לעולם לא.

בלי לשים לב היא התקרבה אל הזגוגית, ואז דפקה עליה בעדינות. הילדה הגיבה כעת וחייכה מעט. החיוך המס את לב האם, וכעת הדמעה הראשונה זלגה על לחייה. היא דפקה קצת יותר בכוח, והתינוקת נבהלה והחלה לבכות כמותה.

האם לא הצליחה להתאפק והלמה בכוח הולך וגובר בזגוגית תוך כדי צעקות: "תנו לי אותה, אני רוצה את הבת שלי!"

האחות קמה ומיהרה לצאת מהחדר עם התינוקת. אבל אמה של הילדה המשיכה לדפוק ולצעוק.

פתאום הרגישה יד נחושה על כתפה. היא הפסיקה לדפוק והביטה סביבה. אישה זקנה עמדה שם. הן נפגשו בעבר.

"את יודעת שזה לא יצליח," אמרה לאיטה. "לא נוכל לאפשר לך לבקר אם את מקימה מהומה כזאת. את תפחידי את הילדה," הוסיפה.

המילים הדהדו בראשה של האם. היא כבר שמעה אותן בעבר. לטובת הילדה לא כדאי שייווצר קשר הדוק מדי עם האם, אחרת ההמתנה בין הביקורים תהיה מייסרת יותר. היה עליה להבין שההסדר נועד לטובת בתה.

היא לא הבינה זאת כלל אבל העמידה פנים שכן. לא כדאי להסתכן ולהגיע למצב שבו ימנעו ממנה לבקר.

כשיצאה שוב אל הגשם החליטה שברגע שיתאחדו, היא לעולם לא תספר לילדה הקטנה על התקופה הזאת, על הזגוגית וההפרדה. היא קיוותה שהקטנה לא תזכור שום דבר.