הייחוד והיחד

הקדמה
מאיר בוזגלו

ההוויה היהודית בארצות האסלאם, הנמתחת על פני י"ג מאות שנים, מצויה בשיח היסטורי ער. יש המדברים על תור זהב, ויש המדברים על מסים מפלים, רדיפות ופוגרומים. יש גם המציגים תמונה מאוזנת שהפכה לעמדה המקובלת. ואולם, הוויכוח הטעון בין ההיסטוריונים אינו מסתיר את ההסכמה המפורשת או המובלעת שמורשת זו הגיעה לסיומה. למעשה, זהו הפרק הרביעי (שכותרתו "קץ המסורת") בחיבורו החשוב של לואיס, אחד הדוברים החשובים של העמדה המאוזנת:

הסימביוזה היהודית־אסלאמית היתה אף היא תקופה גדולה בחיים וביצירה היהודית, פרק ארוך, עשיר וחיוני בתולדות היהודים. עתה הקיץ הקץ גם עליו. (ברנרד לואיס, "היהודים בעולם האסלאם", 1984).

ואולם, בעוד עלינו להיות קשובים להיסטוריונים כאשר הם דנים בעבר, הרי שאין כך הדבר כאשר אנו מדברים על העתיד. יתרה מזו, אם מניחים לרגע לטענה כי מדע ההיסטוריה אינו משתנה, כמו אירועי העבר עצמם, ונשארים פתוחים לאפשרות שההיסטוריה רוויה במטען ערכי, כי אז ניתן להעלות על הדעת את האפשרות שהעתיד ישנה, בסופו של דבר, גם את ההיסטוריה של היהודים בעולם המוסלמי עד ימינו אלה. ועל כך ארחיב.

חיי היהודים בארצות האסלאם הופסקו במהלך המאה ה-20. עולם הפרוס על פני מרחב גיאוגרפי עצום, ועל פני זמנים ארוכים של השפעות הדדיות, הגיע לקצו. ואולם, עם העזיבה של יהודים את ארצות האסלאם נוצרו מפגשים חדשים הדורשים תשומת לב ייחודית. יהודים שנדדו ממרוקו, למשל, הגיעו לישראל, לקנדה ולצרפת. וכאן בישראל מצאו מוסלמים פלסטינים או מוסלמים ממגוון מדינות שהיגרו למערב. אף שהחיים היהודיים תחת שלטון מוסלמי הופסקו, הרי שהחיים של מוסלמים בין יהודים מקבלים משמעות חדשה. משמעות זו מורכבת, קונפליקטואלית בדרך כלל, וגם כזו הכוללת סנוניות מבשרות טוב פה ושם. השלום עם האמירויות, בחריין ומרוקו הוא הרבה יותר מסנונית, ויש בו כדי לשנות את התפיסה שלנו מקצה אל קצה. ואכן, רצף האירועים אינו פוסק. אירועי הידידות התכופים במרוקו ובמקומות אחרים מציגים שינוי המבשר טובות. העלייה של דמויות כמנסור עבאס ללב הפוליטיקה הישראלית, כמו הקשב של ציבור רחב לדמות זו, הם ללא ספק תוצאה של שינוי זה.

נולדתי בקזבלנקה, ומשש השנים שחייתי שם זכורים לי אירועים יוצאי דופן של חיבה לצד אירועים של עוינות. בעודי מתקשה לסכם את ההבזקים של הזיכרון לכלל תמונה, אני מתבונן בפליאה מסוימת באלה המנסים לסכם עולם זה בתמונה קצרה, או בהשוואה תמציתית לחיים בעולם הנוצרי. הקושי לסכם אינו פוסל את אפשרות הסיכום, אך הוא מאיר את מובנו של הסיכום. לא מדובר כאן בצירוף של אירועים ועובדות, אלא בתמונה מנחה פעילות, הערכה, הגדרת זהות. ההצעה העולה מכאן היא שהסיכום הוא מונחה ערכים - או שאינו סיכום כלל. אין הוא מנותק מעובדות או מתהליכים, אך יש דרגת חופש שאינה נקבעת על ידי העובדות, ובחופש זה מוצאים להם הערכים מקום להתגדר בו.

תחילתו של קובץ זה היא בִּקריאה לידידוּת יהודית מוגרבית שיצאה מירושלים, מבית היוצר של תנועת "תיקון" בהובלה של ד"ר אורנא באזיז. זו הולידה את כנס המטרוז (סגנון שירה שבו נשזרות יחד שורות בעברית עם שורות בערבית). מכאן יצאנו למיזם הייחוד והיחד בעידודה ובתמיכתה הנדיבה של קרן מתנאל (ובהובלה של גב' אורנא נחמני, מנכ"לית "תיקון" דאז). בכנס זה שהשתתפו בו ישראלים - יהודים ופלסטינים - נגענו באותן זוויות, כתבים, צלילים, בחינות, שיש בהן לתת משמעות למורשת היהודית־מוסלמית.

המחויבות ברורה: מורשת זו נרתמת לשיח של שלום, כבוד האדם, החיבה וההערכה לתרבויות ולסימביוזה ביניהן. הקובץ כאן משקף את שהתרחש באותן פגישות; נעזרנו גם בכתיבה של חברות וחברים אוהדים שלא נכחו איתנו בכינוסים, אך כתיבתם ונוכחותם חיזקו אותנו.

לכתיבתו של קובץ זה שותפים אינטלקטואלים, אנשי חינוך, יזמי תרבות. מדובר בניסיונות למצוא שפה, להביע תקווה או טרוניה, להצביע על מחסומים ועל הזדמנויות. אין כאן דרך סלולה, ולמעשה עדיין אין כאן חילוקי דעות. ההזדמנויות והאתגרים שלפנינו כופים עלינו להשתמש בחילוקי דעות בין היסטוריונים ובין אינטלקטואלים כרקע ליצירה של חילוקי דעות חדשים. יש ברכה מיוחדת בכך שנכללו בקובץ זה אנשי חינוך מן השורה הראשונה כמלחם באדר, מנהל בית הספר הייחודי במזרח ירושלים, לצד העבודה המרשימה של מלכה ערפאת עם נוער בסיכון; יש עניין מיוחד בלמידה אוהדת של דמות הערבי בַּמדרש במאמרו של פעיל תרבות כמו ד"ר יעקב מעוז, ורשימה של דמות צעירה ומבטיחה כגבריאל אבן־צור שעלה משטרסבורג לישראל; הכתיבה הנרטיבית של פרופ' יוסי יונה על הלהיט הערבי "יא־ראייח" היא הזדמנות לעמוד על המסע של יוסי - יהודי ממוצא עיראקי, הגדל בקריית אתא, מגלה את אום כולתום באוניברסיטת פנסילבניה, ולימים חבר כנסת במפלגת העבודה. המאמר של פרופ' צביקה בן־דור בנית מאוניברסיטת ניו יורק על המחזה של היינריך היינה - "אלמנסור" - שמספר על גירוש המוסלמים מספרד מסמן נקודה מכוננת בהיסטוריה של יהודים ומוסלמים במגרב, ומהדהד לתוך גרמניה של המאה ה-19. עוד באסופה רשימה של גאדיר האני, אחת הנשים הפלסטיניות הפעילות ביותר בזירה של שלום וצדק חברתי בימינו, ומאמרה של יפה בניה על אסתר אזהרי־מויאל מן העבר, סופרת ואשת תרבות המייצגת פטריוטיות יהודית־ערבית ייחודית. שאלת היחס בין השפות העברית והערבית מרחפת מעל כל המאמרים שנכללו כאן, ובהזדמנות זו מתפרסם כאן מאמר שראשיתו כדוח שכתבו חוקרים מובילי דעה בהוויה הישראלית בתגובה לחוק הלאום: פרופ' צביקה בן־דור, ד"ר נביה בשיר, ד"ר ורד מדר, ד"ר יובל עברי וד"ר אלמוג בהר. כללתי כאן גם הגיג פרי עטי על טענת היעדר התייחסות משמעותית לאסלאם בכתיבה של הפילוסוף עמנואל לוינס, ועל ההבטחה הגלומה במורשת היהודית־מוסלמית להוויה הישראלית. הקובץ כולו נפתח בנאומו של המלך חסן השני ליהודי מרוקו בניו יורק, שאפשר לראותו כברכת הדרך למימוש הבטחה זו.

הקובץ המוגש בזה לציבור הקוראים והקוראות אינו עיון לשם עיון, אלא מחווה של רצון טוב, בדרך לתיקון. יותר ממה שהוא תורם להבנה, הוא מזמין לפעולה. אף על פי כן, אין הוא משולל ערך תיאורטי: בהזמינו יוזמות לשותפויות ובריתות חדשות, הוא מערער על הנחות וקונבנציות שיח סמויות הניצבות בדרכן של יוזמות אלו.

אני מבקש להודות ליפה בניה, שותפתי לעריכה של אוסף זה. כמו כן, תודה לחפציבה כהן־מונטגיו על התקנת המאמרים לדפוס. תודה ייחודית לכל אחד ואחת מן המשתתפים והמשתתפות על תרומתם.

הקדמה
יפה בניה

בכל רגע היסטורי נתון מתרוצצות בחברה מגמות שונות ומנוגדות, ולא תמיד אפשר לדעת בוודאות איזו מביניהן היא המגמה הדומיננטית באותה השעה. עם זה, אי־אפשר שלא לדאוג לנוכח מגמות של פירוד, דמוניזציה ושלילה הדדית שהולכות ומתעצמות במרחב הציבורי הישראלי, ומסכנות את המרקם החברתי השביר ממילא - בין שמדובר ביחסי מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, דתיים חילונים וחרדים, "שמאל" ו"ימין", ועוד כהנה וכהנה פיצולים.

בספרם, השטן שבינינו - מדמוניזציה להידברות, מאפיינים הפסיכולוגים חיים עומר ונחי אלון את הדינמיקה של מאבקים הרסניים בין קבוצות: "הזן ההרסני של ניהול סכסוכים מיוסד על הנחות דמוניות, שעל פיהן מקור הסכסוך נעוץ באופן ישיר בתכונות הרשע של היריב. כוח המשיכה של ראייה דמונית זו במצבים קיצוניים נובע מיכולתה לצייר את היריב כאויב מוחלט, ולהצביע בבהירות על הכיוון בו יש להלום. כך נרתמים הפחד והכאב לשנאה לוחמנית. האידיאולוגיות הלוחמניות מן הזן ההרסני מתרגמות את השקפת־העולם הדמונית לשפת הפעולה האלימה [...] לעתים מגיעות הדמוניזציה וההסלמה לרמות כה גבוהות, עד שבשני הצדדים מתהווה נכונות להחריב את הצד האחר, גם אם הדבר כרוך בחורבנם שלהם".

הדינמיקה ההרסנית מתאפיינת בתפיסה מונוליטית של הקבוצה האחרת: "הם" כולם אותו דבר, גוש אחיד והומוגני, ומאיים. "הם" פגומים מוסרית מן היסוד ובלא תקנה, בעוד "אנחנו" צודקים ומוסריים בלא רבב. "הם" חותרים להרוס אותנו ועל כן עלינו להקדים תרופה לאיום הקיומי ש"הם" מגלמים, לפני שהם יצליחו להכחיד אותנו. המרחב החברתי נתפס כדיכוטומיה שאין בה אפשרות לקיום משותף באמת - זה "או אנחנו או הם". הדמוניזציה כוללת גם את שלילת הערך של האמונות, הערכים והפרקטיקות של הקבוצה האחרת, ובכלל זה פיחות באנושיותו של האחר, שעלול לשמש כהצדקה ולגיטימציה להתעמרות, לגזענות ולאלימות. זאת, כחלק מהגדרה עצמית קבוצתית, שלמעשה איננה אלא הגדרת זהות שלילית וריקה. וכך, תהליך המתחיל בפיחות באנושיותו של האחר או של הקבוצה האחרת מביא בהכרח לפיחות באנושיות של מי שהדמוניזציה של האחר הפכה להם להגדרת זהות.

הזליגה של קונפליקטים הרסניים מן החוץ פנימה - במקרה הישראלי, מן הקונפליקט הלאומי בין יהודים לערבים אל קונפליקטים פנימיים בין קבוצות של יהודים - מוכיחה כי תהליכים הרסניים אינם נעצרים בשום נקודת גבול. בסופו של דבר, הם מעצבים תרבות שלמה של חשד ודמוניזציה, אשר כמו בתהליכי אוסמוזה, מחלחלת אל הכול וממלאה את הכול. האמון באחר הופך למצרך נדיר. הוא נתפס כתמים ומסוכן בתקופה שבה החשד באחר הוא חובה קיומית ומוסרית.

האמון באדם האחר הוא תופעה מיוחדת. אין אנו מעניקים אותו אחרי שקיבלנו הוכחות או ערבויות; הוא ניתן מראש ומלכתחילה. בהענקת אמון יש על כן מעין "קפיצת אמונה" - והבחירה לתת אמון יש בה לקיחת סיכון. תמיד קיים הסיכון שהאמון יופר, וזה מעמיד אותנו במצב של פגיעות. בהקשרים קונפליקטואליים, בחברה שתופסת את עצמה כנתונה במאבק הישרדות, ההתבצרות מאחורי חומות של חשד היא נוחה יותר, ולכאורה אף מתבקשת יותר. התפיסה הדיכוטומית של או/או, או חשד או אמון, אינה מאפשרת ליצור איזונים עדינים בין החשד הנדרש לעתים, לבין יחסי אמון, שבלעדיהם חברה אנושית הופכת לזירה של מאבקי כוח ומלחמות הישרדות.

יש לציין כי במקביל וכנגד לתהליכים ההרסניים, מתקיימים בחברה האזרחית בישראל גם תהליכים של בנייה. "נאום השבטים", שנשא הנשיא ראובן ריבלין בכנס הרצליה 2015, נתן ביטוי לתהליכי הבנייה האלה, המבקשים לקדם חיים משותפים. נאום השבטים העלה את ההכרח ב"סדר ישראלי חדש", המתחייב משינויים בהרכב החברתי בישראל, שביטויָם המרכזי הוא היעלמותו של מרכז הגמוני אחד ויחיד וקיומם של ארבעה "שבטים" פחות או יותר זהים בגודלם, המרכיבים יחדיו את החברה הישראלית: השבט החילוני ("הממלכתי ציוני"), השבט החרדי, השבט הדתי־לאומי והשבט הערבי. כל הקבוצות או ה"שבטים" האלה חולקים מרחב פוליטי משותף. במציאות שבה אין עוד קבוצה הגמונית אחת (הקבוצה החילונית־הליברלית), המחזיקה כבעבר בסמכות ובמקורות ההצדקה והלגיטימציה לסדר החברתי והפוליטי, הקבוצות השונות מחזיקות במערכות נפרדות של משמעות להבנת החברה הישראלית ובחזונות שונים ומנוגדים לעתידה. המענה למצב החדש ולסכנה הפוטנציאלית של התפרקות החברה לגורמיה הוא, כך טען נשיא המדינה, הכרה הדדית בין השבטים המרכיבים את הישראליות ויצירת מנגנונים של שוויון פוליטי וכלכלי־חברתי, שיאפשרו חיים משותפים.

בתנועת "תיקון" להתחדשות החברה והתרבות בישראל, אנחנו מבקשים ללכת אל מעבר לשיח הזה, שעיקרו הכרה בקיום הנפרד של הקבוצות - הערבית והיהודית במקרה זה. אנו רוצים לחצות קווי גבול נוקשים של הפְרדות שבטיות ולבסס היגיון של חיבורים לצד הכרה בהבדלים. אין ספק כי ההכרה השוויונית בקיומן של זהויות קבוצתיות נפרדות היא נקודת מוצא ותנאי הכרחי לכל תיקון חברתי, אבל הכרה שנשארת במישור הפרוצדורלי־נוהלי, הכרה שאין בה היכרות - היא חסרה וחלקית.

ההכרה בחשיבותם של החיבורים שמעבר להפרדות קשורה, בין היתר, בהיסטוריה הייחודית שלנו כיהודים מזרחים, שזהותם היהודית (לפחות בארצות המוצא - ארצות האסלאם) התעצבה מתוך מפגש ויצירה משותפת יהודית־ערבית, תוך שמירה על ההבדלים בין הקבוצות מצד אחד, וחיפוש המשותף מצד שני.

אנחנו מאמינים כי המישור התרבותי והרוחני־דתי הוא מישור חשוב ליצור בו תודעת שיתוף ושותפות. מתוך זהותנו המזרחית ומתוך המורשת היהודית־ערבית המשותפת, אנחנו מבקשים ללכת מעבר לפוליטי במובן הצר ולהוסיף ממד של עומק להכרה - את הממד הזהותי־תרבותי. המורשת היהודית והמורשת המוסלמית חולקות מאות שנות דיאלוג והפריה הדדית. מורשת זו הודחקה לקרן זווית עם עזיבת היהודים את ארצות האסלאם, ותהפוכות פוליטיות במאות ה-20 וה-21 לא תרמו לשיקומה. עם זאת, החיים של יהודים וערבים בישראל, והנוכחות המוסלמית באירופה, מזמנים לשתי המורשות מפגש מחודש. אנו מאמינים כי שיח יהודי־מוסלמי מונחה ערכים של שלום, כבוד אדם והכרה הדדית יש בו כדי לתרום לחברה על כל גווניה.

חלק הארי של המאמרים המקובצים בספר הוא תוצר של תוכנית "הייחוד והיחד" - תוכנית עמיתים ליצירה תרבותית במרחב בין־דתי, שהתקיימה במהלך 2019 במסגרת תנועת "תיקון" בשיתוף קרן מתנאל. במפגשים פנים אל פנים התארחנו, יהודים וערבים־פלסטינים ישראלים, אלה במסורת של אלה, קראנו ממקורות היהדות וממקורות האסלאם, הכרנו ויצרנו קשר, הקשבנו ובנינו אמון. האירוח וההתארחות התקיימו מתוך אמונה בשוויון הערך בין הזהויות והתרבויות, היהודית והערבית־מוסלמית.

בשונה מהמבנה הרגיל של אורח ומארח שהוא בעל הבית, ביקשנו לבנות בית משותף, שבו תפקידי האורח והמארח אינם קבועים אלא מתחלפים והדדיים. הלימוד ההדדי מתקיים מתוך נדיבות וענווה. אין בכך כדי להעלים או לטשטש את העובדה שבקהילה הפוליטית הרחבה מתקיימים יחסי שליטה ואי־שוויון בין שתי הקבוצות הלאומיות. אך יש בכך כדי לבטא את אמונתנו שהחיבורים החדשים שכבר נוצרים מאפשרים לדמיין עתיד אחר ולקרב את בואו.

הייחוד והיחד - שתי מילים שהן לכאורה ניגודים, נובעות מאותו השורש, הלשוני והתיאולוגי. המובן האחד של המילה קשור כמובן באמונת הייחוד, אמונה באל האחד, כפי שניסח אותה הנשר הגדול, רמב"ם, במשנה תורה: "אלוה זה אחד הוא ואינו שניים ולא יתר על שניים אלא אחד שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע - הלכות יסודי התורה, א', ה').

המובן השני של המילה נוגע לייחוד האנושי, שגם לו שורשים במסורת היהודית, ובמסורות המונותאיסטיות בכלל. המשנה במסכת סנהדרין שואלת למה נברא אדם יחידי? ומשיבה: "לפיכך נברא אדם יחידי [...] להגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (משנה, סנהדרין, ד', ה').

הייחוד מייחד כל אדם ואדם, ומצד שני הוא הבסיס להכרה בריבוי האנושי - שכן הייחוד הוא תכונה המשותפת לכלל בני האדם, הברואים בצלם אלוהים. זהו גם הבסיס לתפיסת השוויון, המאפשר את ה"יחד".

המאמרים שוזרים יחדיו סיפורי זהות, חזונות חינוכיים, חברתיים ופוליטיים, אירועים היסטוריים וסיפורי חיים של דמויות, שאלות ודילמות של קיום משותף. הם נעים בין האישי לפוליטי ובין הרעיוני והתיאורטי לפרקטי; בין המבט הביקורתי לאמונה עמוקה באשר לאפשרות של הפיכת מורשת העבר היהודית־מוסלמית למציאות של הווה ועתיד.

את הקובץ פותח - בערבית ובעברית - נאום שנשא מלך מרוקו חסן השני בפני יהודים יוצאי מרוקו בניו יורק ב-1995, במסגרת הקשר שהמלך המשיך לשמור עם קהילות יהודים מרוקאים ברחבי העולם. בנאום פונה המלך אל הקהילה היהודית המרוקאית בצפון אמריקה כולה, ודבריו ממחישים את הקשר החם, הדו־סטרי, בין מרוקו ליהודיה גם לאחר שהיגרו ממנה, ואת השותפות היסודית בין המרוקאים המוסלמים למרוקאים היהודים.

מאיר בוזגלו מצביע במאמרו, "המורשת היהודית־מוסלמית", על חלל יסודי בשיח הבין־דתי: היעדרה של המורשת היהודית־מוסלמית. זאת, בניגוד לנוכחות הבולטת של הצירוף "יהודי־נוצרי" ושל שיח על אודות התרבות היודו־נוצרית. המאמר הוא בבחינת קריאת כיוון לאור העובדה שהמורשת המוסלמית היא מרכיב מכונן במורשת היהודית, ומתוך ההנחה האופטימית כי המציאות הישראלית מזמינה באופן טבעי את טיפוחה של מורשת יהודית־מוסלמית. מהו תפקידה של מורשת זו? המאמר משרטט כיווני מחשבה תוך הסתמכות על עמנואל לוינס והפרשנות שלו למשל של הרמב"ם, ותוך התמודדות עם שתי שאלות ביקורתיות שהִפנה יוסף סדיק ללוינס, ומתוך כך ליהודים ולציונים: מדוע מתעלם לוינס מן המורשת המונותאיסטית השלישית - מן הזיקות בין העולם המוסלמי לעולם הנוצרי והיהודי? וכיצד לוינס, המדבר על האחריות, מתעלם מן הפָּנים של הפלסטיני?

המאמר של גבריאל אבן־צור, "'ונברכו בך' - האסלאם בבית המדרש (מסע לעבר זהות חיובית)", עוסק בהשפעות ההדדיות בין היהדות והאסלאם ומביא דוגמאות להשפעות כאלה מן המדרש ומן ההלכה. על בסיס הבחנה מושגית בין שני סוגי ניכוס - ניכוס מצמצם וניכוס מרחיב, הוא מראה כי הניכוס המרחיב מאפיין את יחסי היהדות והאסלאם - מודל התואם שותפות תרבותית ודתית פורייה ויצירתית, ועשוי לשמש השראה לזהות יהודית המכירה במקורות ההשפעה המוסלמיים שלה, לצד מקורות ההשפעה האירופיים־נוצריים.

המאמר "הערבית כשפה יהודית", מאת צבי בן־דור בנית, נביה בשיר, ורד מדר, יובל עברי ואלמוג בהר, הנו סקירה היסטורית מקיפה ומעמיקה על אודות מקומה של השפה הערבית בתרבות ובזהות היהודית של יהודי ארצות האסלאם. המאמר מתבסס על חוות דעת מומחים שנכתבה כתמיכה לעתירה שהוגשה נגד חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, והוא מבקש להציב פרדיגמה אלטרנטיבית המעדיפה את הגיון הריבוי הלשוני על ההיגיון החד־לשוני ואת הגיון החיבור על פני הגיון ההפרדה שחוק היסוד הזה מבסס ומנציח. הכותבים טוענים שחוק זה, המכונה בקיצור "חוק הלאום", נגס במעמדה של השפה הערבית ויצר דיכוטומיה הרואה את העברית כשפה היהודית הלגיטימית היחידה של הלאום היהודי, שהוא מחזק את הפרדיגמה הלאומית החד־לשונית ואת הגיון ההפרדה המונח בבסיסה, הפוגע לא רק בערבים אזרחי ישראל אלא גם בזהות ובהיסטוריה של היהודים המזרחים. החוק יוצא נגד המרחב התרבותי שבתוכו אנחנו חיים, ונגד התרבות והמסורת היהודית בכללותה, העוברת כאן רדוקציה ושכתוב היסטורי מגמתיים. הרדוקציה המגולמת בחוק זה מנציחה חברה מסוגרת ומסתגרת, שהממסד שלה ברובו מעצב תודעה של עוינות ושנאה מושרשות. לכך יש השלכות פוליטיות ותרבותיות־רוחניות גם לעתיד, לסיכויים ולתקווה לפתרון הסכסוך בינינו לבין הערבים והפלסטינים.

במאמרו "על גפן, תאנה ומדורות של קנאים", עוסק צבי בן־דור בנית בהסכמים שנרקמו בין קבוצה דתית מוחלשת לשליטים שזה עתה עלו לשלטון, בהקשרים היסטוריים ותרבותיים שונים. הוא דן בגירוש המוסלמים מספרד ב-1492, אשר לווה בשריפה פרועה ואלימה של אלפי ספרי קודש מוסלמיים בגרנדה - דוגמה אחת מבין כמה (השריפה המאורגנת של התלמוד באירופה, שריפת הספרים הגדולה בידי הנאצים ב-1933 בברלין, ועוד), הממחישה את הקשר בין חוסר סובלנות דתית לאלימות, בתהליכים של הרס תרבות אחת ובניית תרבות חדשה על חורבותיה. "מקום שבו שורפים ספרים, שם יישרפו בסוף גם בני אדם" - מצטט המחבר את היינריך היינה, שיצר קשר בין השמדת ספרים והשמדת בני אדם ובין יהודים ומוסלמים כקורבנות. קשר זה, בין סובלנות דתית כלפי יהודים לבין סובלנות כלפי מוסלמים, אבד ונשכח מזמן, והמאמר מבקש להחזירו אל התודעה שלנו היום, בהקשר שבו השיח הנפוץ על התרבות היהודית־נוצרית הוא גם צופן של הדרה.

במאמר "דמות הערבי בספרות היהודית", מבקש יעקב מעוז לעצב מחדש את דמות הערבי והמוסלמי בתודעה היהודית, כדי לתרום לדיאלוג בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. לשם כך חוזר מעוז למקורות מן הספרות התורנית־רבנית ובוחר מתוכם את אלה המציגים את דמותם של צאצאי ישמעאל באור חיובי, תוך הפעלת חירות פרשנית על מקורות אלה. זאת, החל מן היחס לישמעאל, בנה של הגר, במקורות המקראיים והבתר־מקראיים, עבור דרך הכינויים השונים לבני ישמעאל בספרות זו, וכלה במקומה של הלשון הערבית לצד העברית. והוא מסיים במסקנה: "השיח הפנים־יהודי שופע בדוגמאות חינניות המלמדות על יפי תרבותם של בני שיחנו הערבים. הן גם מלמדות על הקִרבה התרבותית הרבה שיש בין שני העמים - בלשון, בספרות ובדרכי החשיבה".

ענבר הרוש־גיטי חיברה את המאמר "יחסי יהודים וערבים בישראל: בין מוביליות לזהות", הדן בהשפעת הטלטלה שחוותה החברה הישראלית במהלך מבצע "שומר החומות" במאי 2021, ובעיקר בהשפעת המהומות שפרצו בערים המעורבות בישראל. המאמר מציג כמה נרטיבים חלופיים להבנת האירועים, ומראה את חדלונו של הנרטיב המעמדי לבדו - נרטיב השוויון הכלכלי והמוביליות החברתית - אשר בלא סוגיית הזהות, הלאומית והדתית, לא יצליח לרפא תהליכים של עוינות וקונפליקט ולצעוד במסלול של פיוס.

המאמר פרי עטי, "אסתר מויאל: אינטלקטואלית פמיניסטית עברייה־ערבייה", חוזר לנקודת מבט שלא נחקקה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי - זו של היהודים הספרדים בני הארץ בתקופת היישוב העברי, במעבר שבין סוף האימפריה העות'מאנית לראשית המנדט הבריטי. המאמר משרטט דיוקן דמות נדירה וחד־פעמית של אישה, שמתוך זהותה היהודית־ערבית ומתוך תפיסותיה הפמיניסטיות ביקשה לחבר בָּעולם שבחוץ את מה שהתחבר בזהותה באופן טבעי: יהודיוּת עם ערביוּת, וציונות עם הכרה בעובדת היותה של ארץ ישראל מולדת משותפת ליהודים ולערביי הארץ.

"להיות גשר לשלום" הוא טקסט אישי וחברתי של גדיר האני, פעילה חברתית במחוזות השיח הבין־דתי ובפעילות לפיוס ולשלום בין העמים. במאמר מספרת גדיר על פעילותה בתנועת "נשים עושות שלום" - מה הביא אותה, מוסלמית פלסטינית, לפעילות הזאת, מדוע השתתפותן של נשים ערביות בתנועות שלום ישראליות (ובפרט כאלה שבהן הפרספקטיבה המגדרית נתפסת כחיונית בפתרון הקונפליקט) היא חיונית והכרחית, ומהן הדילמות וההזדמנויות הטמונות בהשתתפות זו. כמו כן משרטטת האני במאמר את החזון שלה לשלום ופיוס בין העמים.

בטקסט "קשרים וגשרים - פזית עדני בשיחה עם מלכה ערפאת", נפגשות לשיחה שתי נשים שקווי חפיפה רבים משיקים קיימים בזהותן ובפעילותן: פזית עדני, פעילה מזרחית ומורה, ומלכה ערפאת, מנהלת בית ספר "דרור" - התיכון החברתי הערבי רמלה ופעילה בקידום תהליכי שלום ופיוס ובניית חיים משותפים. מלכה מספרת על משפחתה ועל ילדותה ברמלה־לוד, עיר מעורבת שמתגוררים בה יהודים, מוסלמים ונוצרים, על יריחו של חופשות הקיץ, ועל חזונה החינוכי־חברתי כמנהלת וכמחנכת בתוך הוויה משברית ומתיחות פוליטית שאין רואים את סופה. ערפאת משתפת אותנו במחשבות שלה על אהבה ואלוהים, על חיים משותפים בחברה משוסעת ורוויית קונפליקטים, ועל מקומן ותפקידן של נשים במסורת הדתית.

"הו המהגר, לאן פניך מועדות? מחווה לאליהו אלישר", הוא טקסט אישי תרבותי מאת יוסי יונה, המתאר את מסע השיבה והמפגש המחודש עם השפה והתרבות הערבית, מסע שקרה לו דווקא בגלות אמריקה. תיאור המסע שזור באזכורים תרבותיים ומוזיקליים - טקסטים, שירים, דמויות - של יוצרים שעזבו מולדת ושיצירתם רוויה כאב וגעגוע של מהגרים. מן המסע האישי יוצא הכותב להַמְשגה תיאורטית של הזהות התרבותית, תוך הבחנה בין רב־תרבותיות במרחבים ציבוריים נפרדים לבין רב־תרבותיות במרחבים ציבוריים משותפים. הוא פורס את המשמעויות הרוחניות, התרבותיות והפוליטיות של המודל הרב־תרבותי המשותף לחיינו במרחב הזה, בזמן הזה - לנו כמזרחים, ולחברה הישראלית כולה.

מלחם א' בדר, במאמרו "'אני יוצר משמע אני קיים': על חינוך ליצירתיות ושינוי חברתי" מתאר חזון חינוכי־חברתי המיושם הלכה למעשה בבית הספר היחיד במינו שאותו הוא מנהל, בית ספר "אבדאע" לאמנויות שבמזרח ירושלים. החזון החינוכי של בדר רואה בחינוך אמנותי בפרט, ובמדעי הרוח בכלל, חלק מרכזי בעיצוב הזהות והשקפת העולם הרחבה, החברתית והתרבותית, של התלמידים - כמענה למציאות המורכבת שבה חיים תלמידי בית הספר, תוך התמודדות עם אתגרים רבים. בפרקטיקה החינוכית היומיומית של מלחם ושל מורות בית הספר, מושגים כמו חירות ושחרור חורגים מן הסוציולוגי והפוליטי, ובני נוער במציאות פוליטית שסועה ומורכבת יכולים להצמיח כנפיים ולעוף.

אני מבקשת להודות לפרופ' מאיר בוזגלו, מורי ורבי ושותפי לעריכת הספר; לכותבות ולכותבים; לאורנא נחמני, מנכ"לית תנועת "תיקון" בעבר, שיזמה והובילה את תוכנית העמיתים "הייחוד והיחד", ולענבר הרוש־גיטי, מנכ"לית "תיקון" בהווה, שהמשיכה את העבודה על הספר; וכן לחכם דוד מנחם, שהנחה את מפגשי תוכנית העמיתים בצורה מעוררת השראה; לחפצי כהן־מונטגיו על העבודה המסורה והמקצועית של התקנת המאמרים לדפוס; לאבישג בן־שלום, שהריאיון שלה עם גדיר האני שימש בסיס למאמר של גדיר; לגבריאל אטיאס היקר, שבזכות יוזמתו ומאמציו הצלחנו לשלב בספר את נאום חסן השני מלך מרוקו בפני יהודים יוצאי מרוקו בניו יורק, וכן לשני המתמללים של הנאום בשפה הערבית, פרופ' דְכִיסי מוסטפא (Mustapha) ופרופ' יוּסף חייקל (Haykel). ואחרונים חביבים - לד"ר שי פירון, מייסד "בית יוצר ישראלי", ולד"ר אריאל פיקאר, המנהל האקדמי של "בית יוצר ישראלי" - על השותפות המבורכת בהוצאת ספר זה.

אנו תקווה כי האוסף הצנוע הזה יהיה בבחינת אותו פתח צר כחודו של מחט, אשר יאפשר לפתוח פתחים כפִתחיהם של אולמות.

נאום חסן השני מלך מרוקו בפני יהודים יוצאי מרוקו בניו יורק, 1995
תרגום לעברית: גבריאל אטיאס

בשם האל הרחמן, השלום והברכות על נביאנו מוחמד ובני משפחתו ועל הנביא משה.

נתינַי היקרים, תושבי אמריקה הצפונית, אני מקווה שאתם עדיין מבינים ערבית.

רציתי שתדעו שאני מאוד נרגש, ויותר ממה שנדמה לכם. מהדברים ששמעתי מכם, אין הדבר מפליא אותי. אבל יותר מכך, אני נרגש מהרגשות העמוקים ומרגש השייכות שלכם למרוקו כפי שביטאתם בפנינו. אללה ישלם את שכרכם בשמנו, כי אני חי איתכם את הפטריוטיות המרוקאית, שלעולם לא אשכח.

יש לי חבר יהודי בצרפת שאינו ממוצא מרוקאי. שמו פרופ' אַדי סטֵג (Steg); תודה לאל, אינני פציינט שלו, אבל אני מכיר אותו זמן רב. אמרתי לו שבדתנו, חובה דתית לכל מוסלמי לציין את החגים של כל הדתות - נוצריים כיהודיים. אנחנו יודעים מהו תאריך לידתו של ישו, והיינו רוצים לציין גם את יום הולדתו של משה רבנו, ולהתפלל לרגל היום הזה, אך איננו יודעים מהו תאריך הולדתו.

הוא השיב לי כי לוח השנה העברי הוא על פי הירח, ויום זה חל בכל שנה בהבדל של יומיים או שלושה בין הלוח הלועזי לבין הלוח העברי. בשנה שחלפה חל תאריך הלידה של משה רבנו בחודש פברואר. אבל בדרך כלל התאריך הוא בתחילת חודש מרס. ביקשתי ממנו שבכל שנה יודיע לי יומיים או שלושה מראש מהו התאריך המדויק.

מאז, כבר שבע או שמונה שנים, הוא כותב לי ומודיע לי על תאריך לידתו של משה רבנו עליו השלום, וזהו אגב גם תאריך פטירתו. הוא תמיד חותם את מכתבו "המואזין שלך סטג" (Votre muezzin Steg). ככה בכל שנה. אני אולי בין המוסלמים היחידים המתפללים בלילה זה מאה פעמים לעילוי נשמתו של נביאנו משה. וכשאני מתפלל לעילוי נשמת משה רבנו באותו לילה, אני חושב על כל יהודי מרוקאי במקום הימצאו, ואני מתפלל עליו ומאחל לו אושר ומבקש שיבקר את קרוביו וישתטח על קברי המתים. בעצם, אתם נתינים שלנו.

יש לכם תכונה מיוחדת המבדילה אתכם מכלל היהודים האחרים. אם תשאלו יהודי ממוצא אחר: "איפה אביך?" "איפה קבור סבך?" "היכן גדלת?" הוא יענה שאיננו יודע. לעומת זאת, אתם, אללה בירך אתכם בברכה מיוחדת. ראשית, הקדמתם בזמן את הערבים במרוקו. נוכחותכם במרוקו קָדמה לזו של הערבים. ישנם היסטוריונים הטוענים זאת, אבל אינני יודע אם הדבר נכון או לא, שבמקום ללכת אחרי הנביא משה ולעבור את ים סוף מזרחה, פחדו היהודים מהים ובאו לאזור זה של העולם (למרוקו).

אתם יכולים לא רק לדעת ולומר היכן נמצאים וקבורים הוריכם וסביכם. יש לכם יתרון, והייתי רוצה שתשמרו עליו. היתרון הזה הוא גם תרבותי וגם דתי. ידוע ומפורסם הדבר אצל כולם שהאסכולה התלמודית המרוקאית היא הטובה ביותר בעולם. כמובן, החכמים אצלנו קצת יותר קשים, הם אינם ממהרים לפסוק, והם ודאי אומרים: זה מותר או זה אסור (משתמש במילים של חכמים בשפה העברית, ג"א).

החכמים מכל העולם באים להתייעץ איתם כדי ללבן נושאים הקשורים לדת היהודית ולדעת מה אומרת הדת היהודית המקורית והאמיתית. הם אינם פונים למקומות אחרים. הם באים למרוקו כדי לברר עניינים דתיים, כפי שגם אתם חוזרים למרוקו כדי לחדש בה את תרבותכם ואת מקורותיכם. אני מתפלל לאללה שישמור על קשר זה וינציח אותו ביניכם ובין ארצכם, ואִמרו אמן.

שהאל יגן עליכם תמיד, שישפיע עליכם מטובו. שתרקמו קשרים יותר ויותר חזקים עם בני מדינתכם (המרוקאים המוסלמים), והיו בטוחים שכמו אבותינו וסבינו, וגם בנינו ונכדינו, אתם תהיו כמו אחיכם המוסלמים חלק מאיתנו (בשר מבשרנו, ג"א).

ונדאג תמיד להגן על זכויותיכם, על ביטחונכם ועל החופש שלכם.

והשלום עליכם ורחמי השמים.

خطاب جلالة الملك الحسن الثاني
لرعاياه الأوفياء في أمريكا الشمالية سنة
1995

תמלול הנאום בשפה הערבית נעשה על ידי:

Prof. Dkhissi Mustapha (פרופ' דכיסי מוסטפא)

Prof. Youssef Haykel (פרופ' יוסף חייקל)

بسم الله الرحمن الرحيم، والصلاة والسلام على سيدنا محمد وعلى آله

وصحبه وسَلِّمْ، وعلى سيدنا موسى كليم الله صلى الله عليه وسلم.

رَعَايَانا الأعزاء، سكان أمريكا الشمالية: كَنْظْنْ بِأَنَّكُم بَاقِي كَتْفَهْمو العربية. بْغِيتْ

نقُلِّيكُمْ عْلَى أَنَّنِي مُتْأَثَّرْ جِدًّا وَأَكْثَر مِمَّا تظُنُّون بهذا الحوار وهذا الكلام الِّلي

سْمَعْتُو مْنَّكُمْ وْالِّلي ما كَنْسْتَغْرَبْشْ مْنُّو لكن كَنْسْتَغْرَبْ بْلْعَوِاطِفْ الرقيقة

وبالكلمات الدقيقة وبالتعبيير المغربي الأصيل الِّلي تْوْجَّهْتُو بِيهْ لِيَّ جَازاكُم الله

خيرًا عَنَّا لِأَنَّنِي حْيِيتْ معكم أوقات وطنية مغربية لن أنْساها أبدًا.

عليكم أن تَعْلَمُواْ أَنَّهُ في كلِّ سنة حوالي أوَاخِر شهر فبراير وأوائل شهر مارس

عندي واحد الصديق يهودي ماشي مغربي أَسْمِيتُو الأستاذ Steg كنعرفُو قْدِيم،

الحمد لله أنا مَاشِي مَرِيضْ نْتَاعُو ولكن كَنْعرفُو، فَقُلْتْلُو أَوْدِّي حْنَا فْالدِّينْ نْتَاعْنَا

الاحتفَال بالأعياد الدينية كانت مسيحية أَوْلا يهودية هُوَ فَرْضْ عْلَى كل مسلم، فَحْنَا

كَنْعَرْفُو إِمْتَى تْزَادْ سيدنا عيسى ولكن بْغِينَا نْبْدَاوْ نْسَلْمُو وْنْصْلِّوْ كذلك على سيدنا

موسى في ليلة ميلاده، فَقَالْ لِي نظرا لْكُونْ الشهر اليهودي هو شهر قَمَرِي كل

سنة كيتغيَّر بيومين ثلاث أيام، السنة الماضية صْدْقْ فْفبراير ولكن عادة كيكُونْ

فأوائل مارس، أُو كْلَّفْتُو أنه يومَايْن أو ثلْث أيام قبل كل سنة يخبرني بدَاكْ التاريخ،

ومُنذُ ذلك اليوم هَدِي دَابَا فُوقْ سبع سنين أو ثْمْنْ سنين كيكتْبْ لِي، كَيْقُولِّي يوم

ازدياد رسول الله موسى عليه السلام الِّلي هُوَ اليوم تَاعْ المُوتْ دْيَالُو هو يوم كَذَا

وكَذَا وكَيْعْلّْم؟ "Votre Muezzin STEG". فَكُلّْ سنة في ذلك اليوم، ربَّمَا أنا

من المسلمين القلائل الِّلي كَيْصْلِّوْ على روح سيدنا موسى مائة مرة فْدِيكْ الِّليلَة، و

لْمَّا كنصْلِّي على روح سيدنا موسى فْدِيكْ الِّليلَة عليه السلام مَاكَايْنْشْ شِي يَهُودِي

مغربي في العالم بِأَسْرِهْ الِّلي ما كنْدْعِيلُوشْ بالخير أُو الِّلي مَا كَنْطْلْبْلُوشْ الله أَنَّهُ

يْرْجْع لْبْلاَدُو وْيْتْسَارَاَهَا وْيْزُورْهَا وْيْصِلْ الرَّحِمْ مْعَ الأحياء أُو يْزُورْ قْبُورْ

الأكوات،، فِعْلًا أنتم رَعَايَانَا عَنْدْكُمْ مَزَايَا كبيرة بالنسبة لليهود الآخرين، أي وَاحد

مُمْكِن لَكْ تْسّوّْلُو تْقُولُّو فِين مدفون جْدّْكْ، فين كْبْرْتِي يْقُولّْكْ مَا نْعْرَفْشْ،

أَنْتُومَا عطاكم الله واحد الكرامة غريبة. أَوَّلًا سْبْقْتُو العَرَبْ للمغرب، كيْقُولُو بعض

المُوَرِّخِين عْلَى أّنّ إِمْكْنْ وَاشْ صْحِيحْ وْلَّا مَاشِي صحيح، بِأَنَّ بعض اليهود فْعِوَضْ

يْتْبْعُو سيدنا موسى لَمَّا اخْتَرق البحر الأحمر، أنهم تبعُوهْ نَوَاحِي الشرق،

أّنَ وَحْدِينْ أُخْرِين خَافُواْ من البحر وْجَاوْ لْهَادْ الجِّيهْ من العالم. الحمد لله الَّلي جَاوْ

وَالحمد لله الِّلي استَوْطْنُواْ عندْنا.

فَمَاشِي غيْمكن لكم تْقُولُو رَاهْ آبَاءْنَا وأجْدَادْنَا موجودين فالمغرب وأَجِي نْوْرِّيكْ

فِينْ مدفونين وْفَايْنْ.... بلْ عندكم مِيزة أُو هَادْ المِيزة بْعِيتْكُمْ تْبْقَاوْ مُحْتَافْظِينْ

عْلِيهَا، وهِيَ الميزة الثقافية نْتَاعْكُمْ وْالدِّينيَّة. المعلوم عند الجميع بِأنَّ المدرسة

التلْمُودِيَّة المغربية هي أحسن مدرسة تَلْمُودِيَّة فْالعَالَم. معلوم حْنَا الحَاخَامِيْن عندْنَا

قَاسْحِينْ شْوْيَّا مَاكَيْقُولُو شِيْ دْغْيّا هَدِي... دِيمَا رُبَّمَا كَيْقُولُو هَدِي حَامِصْ وْ لَّا

حْرامْ وْلَّا كَذا... ولكنْ لَّا كَيْجِيوْ يْسْتْفْتِيوْهُم الرُّهْبانْ مْنْ جْميعْ الْعالَمْ، جْميعْ

الحَاخَمينْ فْالْعالَمْ اللّي كَيْبْغيوْ يْعْرْفو أَشنُو قَالْ الدِّينْ اليَهودي الحَقيقي الأَصيلْ ما

كَيْمْشيوْشْ لْشي مَحَلّْ آخَرْ كَيْجِيوْ للمغرب باشْ يْبْحْثو على دينْهُمْ، كَما أَنَّكُمْ

كَتْرْجْعو للمغربْ باشْ تْبْحْثو على ثَقاقْتْكُمْ وْأّصالْتْكُمْ.

الله سبحانه وتعالى أسأل أن يْخْلّي هادْ الصّلَة بِينْكَّمْ وْبينْ بْلادْكُمْ؟ قُولو آمينْ

مْعانا، وْيْجْعَلْكُمْ كذلك دائما محفوفِينْ بِعِناية الله وكَرَمِهِ، ويكثَّرْ عليكم الرّزق

دْيالو والفْضْلْ ديالو، وْيجعلكم تصيلُو الرّحم مع إخوانكم المسلمين فالمغرب

أكثر فأكثر. وْكونو على يقينْ دائما أنَّنا كما كانو أسلَافْنا وْأجْدادْنا، وْكَما غَدي

يْكونو وْلادْنا وْحْفادْنا غادي تكونو أْنتوما كَإِخْوانكم المسلمين طْرْفْ مْنْ لُحْمَةْ

نْتاعْنا واجِبْ الحفاظْ وْالمُحافَظَة على حقوقكُم، وْأمْنْكُمْ وْحُرِّيْتْكُمْ، والسّلام

عليكم ورحمة الله وبركاته.