מפוזיטנו למונטה קרלו

פרק 1

אני מתרווחת על כיסא במחלקה הראשונה במטוס למונטה קרלו. ״גברתי, תשתי משהו?״ שואלת הדיילת.

״אשמח לכוס יין,״ אני עונה, והיא מחייכת בנועם וממשיכה לדרכה.

אני לוקחת עיתון ומדפדפת בו. כותרת גדולה מושכת את תשומת ליבי ובה כתוב: ״מבצע ההתרמה הגדול של לואיס לוצ'יאנו.״ אין ספק שהוא ממשיך במעלליו. איש שקם מכיסאו וחוצה את המעבר, נראה לי מוכר. זה קארלו מסיארו. אני מייד מסתתרת מאחורי העיתון. הוא כנראה ביקר את משפחתו באיטליה. כשהוא חוזר הוא עוצר לידי, רוכן אליי ואומר: ״אני לא שוכח פרצופים.״

״הגעת כדי להרוס עוד מסיבה?״ אני מקניטה אותו. הוא מגחך וממשיך ללכת אל כיסאו. הוא זוכר אותי ממסיבת האירוסין שלי ושל אומברטו, אבל הוא לא יודע שאני הייתי האישה עם הפאה האדמונית, שהוציאה ממנו מידע בביתו במונטה קרלו.

״סליחה,״ קולה של הדיילת, שעומדת עם מגש ועליו כוסות יין, קוטע את מחשבותיי. אני לוקחת כוסית ומודה לה.

זה לא מקרי שקארלו על הטיסה הזו. ייתכן שאומברטו שלח אותו, על מנת לשמור עליי מלואיס לוצ'יאנו. אמשיך לעקוב אחרי קארלו.

המטוס נוחת בשדה התעופה קוט ד'אזור בניס. לאחר החתמת הדרכון, אני שוכרת רכב ונוסעת לנמל במונטה קרלו.

בנמל, אני מחנה את הרכב והולכת דרך כביש צר אל היאכטה של אומברטו. אני עולה לסיפון ויורדת במדרגות אל החדרים. אני מחפשת את אומברטו אך הוא לא נמצא שם. ליד הבר עומדת עובדת ניקיון עם מטלית בידה. אני שואלת אותה, ״איפה וינצ'נזו אקארדו (שמו הבדוי של אומברטו)?״

״שאלי את איש התחזוקה, הוא נמצא במרפסת של חדר השינה,״ היא עונה וממשיכה לנקות את שולחן הבר.

'אומברטו שלח הבוקר הודעה שהוא יהיה כאן, מוזר.' אני מניחה את המזוודה והולכת למרפסת. אני רואה את איש התחזוקה רוכן על ברכיו ומתעסק עם חוטי החשמל.

״אתה יודע איפה וינצ'נזו אקארדו?״

האיש מרים את ראשו ואומר: ״הוא נסע לעיר.״

״הוא אמר מתי יחזור?״

״לא, גברת,״ הוא עונה וממשיך להתעסק עם החוטים.

לאחר שאנשי התחזוקה עוזבים את היאכטה אני מורידה את בגדיי ונכנסת למקלחת. לאחר מכן אני נשכבת על המיטה ונרדמת.

אני מרגישה יד חמה מלטפת את ראשי בעדינות רבה ומטיילת על צווארי וזרועי. אני פוקחת את עיניי. אומברטו יושב בצד המיטה ומביט בי. ״יָפָה שלום,״ הוא לוחש לאוזני.

״איפה היית? הנייד שלך לא זמין, דאגתי לך מאוד.״

״הייתי בסידורים בעיר,״ הוא אומר.

אני מתרוממת לישיבה ומחבקת אותו. לאחר מכן הוא נעמד על רגליו ופושט את בגדיו. תוך כדי אני שומעת צעדים מתקרבים במהירות אל החדר. אומברטו מרים את ראשו ומביט אל פתח הדלת, עיניו נפקחות לרווחה, פיו נפער ופניו קופאות. ואז נשמעת ירייה והוא נופל על הרצפה. אני מוציאה במהרה אקדח מהתיק ויורה אל המקום ממנו יורטה אש. אני שומעת את הצעדים מתרחקים. אני הולכת מייד לאומברטו ובודקת את הדופק שלו, אך לא מרגישה אותו. הדם הזולג מראשו מתפשט על הרצפה. אני זועקת בקול רם: ״אומברטו שלי... אומברטו!״ ומתעוררת בבהלה ונושמת מהר. אני מסתכלת סביבי. גופתו של אומברטו אינה על הרצפה ואין כל כתם דם. כנראה חלמתי. אני קמה מהמיטה והולכת אל המרפסת, מניחה את כפות ידיי על המעקה, מסדירה את נשימתי, והרוח הקרירה מלטפת ומרגיעה. לאחר מכן אני חוזרת לישון.

 

השחר עלה ואני לבד במיטה. דרך ויטרינת דלת הזכוכית של המרפסת הים נראה גלי. אני נעטפת בסדין ועולה אל הסיפון. אני מסתכלת על כביש הנמל ורואה אנשים מעטים שחולפים במקום. אני גם רואה את אומברטו ומחייכת אליו. הוא מדבר עם שני גברים. לפתע אחד מהם דוחף אותו, והשני מוציא אקדח ומכוונו אל ראשו. אומברטו בצרה.

אני ממהרת אל החדר ולובשת את הבגד הראשון שאני מוצאת. כשאני יוצאת משם, אני חשה יד חזקה עוטפת וחונקת את צווארי מאחור. אני מנסה להשתחרר ממנה אך איני מצליחה. הוא מצמיד אקדח לראשי בידו השנייה. ״אל תעשי שום דבר טיפשי, קריסטין קופר!״ הוא מאיים.

״מי אתה לעזאזל?!״

״לוצ'יאנו לא רוצה להרגיש מופסד.״

״הוא לא יקבל ממני אירו אחד.״

״בואי נאמר שהוא מרגיש מרומה.״

״ולמה אתה חושב שזה מעניין אותי!״

״קדימה!!״ הוא מושך אותי אל החדר ממנו הגעתי.

ארבעה גברים נכנסים לחדר, שניים מהם אוחזים בכוח בזרועותיו של אומברטו, ואחד מהם הוא הלוזר לוצ'יאנו.

״גברת קופר או גברת לי, האם כבר החלטת?״ שואל לוצ'יאנו.

״אם אני לא טועה, את חייבת לי 400,000 אירו,״ הוא מוסיף.

״אני לא חייבת לך כלום!״

אחד מאנשיו של לוצ'יאנו אוחז בשערו של אומברטו ומושך את ראשו לאחור. ״נהרוג אותה?״ שואל אותו בקול מאיים.

״אתן לכם כל מה שאתם רוצים, רק אל תיגעו בקריסטין. שחררו אותי ואתן הוראה להעביר לכם את הכסף,״ אומר אומברטו.

״לא תרצה שידעו מי הוא באמת לואיס לוצ'יאנו?״ אני אומרת לו.

״אני לא חושב שאת יכולה לאיים,״ עונה לואיס.

אחד מאנשיו קושר את ידיי ורגליי ושואל: ״את יודעת לשחות, גברת קופר?״

״לא תעז לעשות זאת!״ אני אומרת, ולוצ'יאנו צוחק בקול רם.

״אני מחוברת לאוזנית והשותף שלי שומע את כל השיחה שלנו.״

לוצ'יאנו ניגש אליי ושולף באכזריות את האוזנית מאוזני. הוא ניגש אל האיש, שעטף וחנק את צווארי בזרועו קודם לכן, ומכה בבטנו ובפרצופו. ״עד כמה טיפש אתה יכול להיות?!״ הוא שואל אותו.

קול סירנות של משמר החופים נשמע מרחוק. ״יש לך חצי דקה להסתלק מכאן, בעצם כמה שניות,״ אני מעדכנת אותו.

״בואו, מהרו!!!״ לוצ'יאנו מזרז את אנשיו לעלות אל הסיפון.

״אני יודע שמשפחתו של אלפרדו חשובה לך. שלא תעזי להלשין עליי לשלטונות!״ הוא מוסיף. לאחר מכן הוא עולה אל הסיפון ומצטרף לחבריו, והם מסתלקים מהיאכטה.

אומברטו פונה אליי ומשחרר אותי מהחבלים. ״מהלך יפה, קריסטין,״ הוא אומר.

״אתה יודע את מי פגשתי במטוס בדרך לכאן?״

״את מי?״ הוא שואל בסקרנות.

״קארלו מסיארו. יכול להיות שהוא לא נאמן לך.״

״את חושבת שהוא משתף פעולה עם לוצ'יאנו?״

״עד כמה זה מקרי ששנינו נהיה באותה טיסה? אלא אם כן אתה יודע משהו ולא מספר לי.״

״אני לא חושב שזה קארלו.״

״אני מקווה שאתה צודק.״

״בואי נפליג מפה. יש לי הפתעה בשבילך.״

  

אנחנו עוגנים בעיירה פוזיטנו איטליה. על כביש החוף ממתין לנו ברכב הנהג של אומברטו ואנחנו נוסעים בו דרך כביש צר, שמצדדיו צמחייה ירוקה ובתים כפריים צבועים בכתום ובצהוב פזורים על ההרים.

לאחר נסיעה קצרה אומר אומברטו: ״הגענו.״

עמודי מנורה עתיקה ניצבים לאורך השביל המוביל אל הווילה. אני מביטה מעלה אל החלונות הגדולים המעוטרים באבן מפוסלת עם יציאה למרפסת רחבה, הכולל מעקה מעוצב בעמודי שיש מקומרים. בריכת שחייה גדולה, שמצדדיה שמשיות ומיטות שיזוף, ממוקמת סמוך לגינה ירוקה ומטופחת עם מפל מים קטן ובריכת דגים.

אומברטו מסתכל עליי ושואל: ״מה את אומרת, יפה שלי?״

״מרשים מאוד.״

״עדיין לא ראית כלום.״

הנהג נוסע דרך השביל ונעצר ליד פתח הווילה. אנחנו יוצאים מהרכב, ולאחר הליכה קצרה נכנסים פנימה אל חלל גדול מעוצב בטוב טעם. אומברטו בהחלט יודע מה אני אוהבת.

״יש לנו זיכרונות רבים מהווילה בדרום פוזיטנו. גם את הווילה הזו אנחנו נמלא בזיכרונות,״ אומר אומברטו.

הוא אוחז בידי ואנחנו עולים במדרגות מפותלות אל חדר השינה. החדר גדול ומרווח, ארון קיר לבן ודלתותיו המעוצבות חרוטות בפרחים. מיטה זוגית מוצעת בסטן לבן וכריות נוי מוזהבות. אני קופצת משמחה על המיטה, ואומברטו מצטרף אליי.

״אני כל כך שמחה שאנחנו שוב ביחד.״

״חשבתי עלייך בכל יום. דאגתי שלא תחזרי לאחר שנסעת להשלים את המשימה שלך.״

״איך אוכל לעזוב אותך, אהוב שלי?! כששמעתי שאתה חי, גופי ונשמתי התעוררו לחיים.״

אומברטו נושק על שפתיי ולאחר מכן מחבק בחום.

 

את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במרפסת המשקיפה אל הים עוד לפני שהשמש שוקעת. אומברטו לוגם מכוסית היין ואומר: ״אנשים חושבים שאני מת מלבד מעטים ששומרים את סודי. אל תשכחי שבחברת אנשים שמי הוא וינצ'נזו אקארדו.״

״לחיים וינצ'נזו אקארדו.״ אני מרימה את כוס היין מעלה, ואומברטו נוקש בה בכוסו.

שעה לאחר הארוחה אנחנו מחליפים את בגדינו לבגדי ים ונכנסים לבריכה. אומברטו מתקרב אליי, ואני עוטפת את מותניו ברגליי. אנחנו לוגמים מכוסות המשקה שבידינו, ולאחר מכן מניחים אותן על מעקה שפת הבריכה. אומברטו מתיר את קשר חזיית בגד הים שלי ומשחרר אותה כך שתצוף במים.

״וינצ'נזו?״ עוזר הבית קורא בקול רם.

״אני עסוק,״ עונה לו אומברטו.

״ולריו בטלפון והוא אומר שזה חשוב.״

״תגיד לו שאחזור אליו.״

״הוא מתעקש שזה חשוב.״

״תביא לי את הטלפון,״ מבקש אומברטו, ועוזר הבית מביא לו.

״כמה דקות, יפה שלי,״ הוא מתנצל.

״ולריו, מה שלומך?״

״בשורות לא טובות בפי, הבת שלי אדלינה נרצחה,״ הוא אומר בצער.

ארשת פניו של אומברטו נראית רצינית.

״מתי זה קרה?״

״לפני יומיים.״

״תפסו את הרוצח?״

״עדיין לא.״

״אני מצטער, ולריו.״

״אני רוצה לתפוס את הרוצח ולחתוך את ידיו ורגליו.״

״למה שלא תשאיר את זה למשטרה?״

״אני רוצה שהוא יסבול כי לקח את חייה של בתי.״

״אני מבין את הכעס שלך. תגיע אליי ונדבר. תרגיש טוב, ולריו, ולהתראות.״

״מה קרה, אומברטו?״

״אדלינה נרצחה.״

״אדלינה?״ אני חוזרת מופתעת אחריו. ״מי רצח אותה?״ אני ממשיכה לשאול.

״אף אחד לא יודע.״

אני לא חיבבתי אותה, כי היא פיתתה את אומברטו, השקתה אותו וגרמה לפְּרֵדָה שלנו. אם זה לא היה קורה, הדברים היו נראים אחרת היום.

אני נזכרת באותו יום בו נכנסתי אל חדר השינה, והופתעתי לראות את אומברטו שוכב על המיטה עירום כביום היוולדו, שיערו פרוע, עיניו עצומות ואדלינה עירומה מרוחה כולה על גופו. מרוב כעס התחלתי להשליך חפצים בחדר, אך אומברטו לא הגיב. אז ניגשתי בסערה אל אדלינה ומשכתי אותה מגופו של אומברטו. ״איזו חוצפה יש לך? עלובת נפש, תתלבשי ותעופי מכאן!!!״ אמרתי לה בכעס. אך אדלינה לא התרגשה כל כך, אפילו נראתה מרוצה מעצמה כשהיא אספה את בגדיה והתלבשה.

״אל תהיי עצובה. כנראה היא השקתה אותי, ואני לא זוכר מה קרה לאחר מכן. אבל כששמעתי מאחי שאת נוסעת איתו לאפריקה, הייתי שרוי בצער רב.״ קוטע אומברטו את מחשבותיי.

״אהוב שלי, העיקר שאנחנו יחד עכשיו, והיא כבר לא תוכל להפריד בינינו.״

 

ולריו איש גדול, כהה שיער וכרס גדולה שלובש חליפה. הוא נכנס אל החדר בצעדים גדולים.

״איפה אומברטו? אני חייב לדבר איתו.״

״הוא יגיע עוד מעט.״

״מי את?״

״אני קריסטין, ארוסתו.״

״קריסטין קופר?״ הוא נשמע מופתע.

״כן.״

״שמועות טובות הולכות לפנייך.״

״איזה שמועות?״

״תפסת את האיש שרצח את מעצבת האופנה מרילנה רומרו. בטח שמעת שבתי אדלינה נרצחה.״

״כן, אני משתתפת בצערך.״

״אני לא ישן בלילות, אני רוצה לנקום את מותה!״ הוא מתיישב על הספה ומתנשם בכבדות.

״תשתה משהו?״

״כן, תודה.״

״נראה לי שכוס יין תתאים,״ אני אומרת.

״בהחלט!״ הוא משיב.

אני מוזגת את המשקה לכוסית ונותנת לו. ולריו לוגם מהמשקה ולאחר מכן מניח את הכוסית על השולחן.

״אני יכול לשכור את שירותייך? אני מוכן לשלם לך הרבה כסף כדי שתמצאי את הרוצח.״

״לא מזמן סיימתי לפענח את רצח מרילנה רומרו, ואני רוצה להיות קצת עם אומברטו. למה אתה לא נותן למשטרה המקומית לטפל בכך?״

״אני רוצה להרוג אותו במו ידיי!״

״אתה לא רוצח, ולריו, אתה אבא סובל וכואב.״

״תעשי זאת בשבילי ובשביל אדלינה?״

לאחר שתיקה קצרה, אני אומרת: ״אחשוב על זה.״

״אני מודה לך, קריסטין.״

אומברטו יורד במדרגות. ״ולריו, מה שלומך? אני מצטער שהתעכבתי.״

ולריו קם מהספה ולוחץ את ידו של אומברטו, וזה מושך אותו לחיבוק וטפיחה על השכם.

״אני מצטער על מותה של אדלינה.״

״תודה, אומברטו. הייתה לי שיחה עם קריסטין.״

״על מה, ולריו?״

״אני רוצה שתחקור את הרצח.״

אומברטו מפנה אליי מבט שואל. ״אמרתי לו שאחשוב על זה ולאחר מכן אתן לו תשובה.״

אומברטו מהנהן בראשו לאות הסכמה.

״תישאר לארוחת ערב, ולריו?״

״לא אוכל להישאר. עדכנו אותי מה החלטתם.״

״בסדר,״ אנחנו עונים ביחד וולריו יוצא מהבית.

״אז מה את אומרת?״ שואל אומברטו.

״משימה לא קלה עבורי.״

״את לא חייבת לעשות את זה.״

״אחליט בבוקר.״

״בסדר, יפה שלי.״ אומברטו נושק לשפתיי ועוזב את החדר.

אני יוצאת למרפסת הגדולה ועוקבת אחר המפרשיות הלבנות ששטות לאיטן, וחושבת על הסערה המתרחשת בגופו של ולריו. אדלינה לא הייתה קלה עם אף אחד, אבל עונש מוות היה קצת יותר מדי כבד בשבילה.

למוחרת בבוקר אני אומרת לאומברטו, ״החלטתי לחקור את רצח אדלינה.״

״מצידי בסדר גמור, מה שאת מרגישה, קריסטין,״ אומר אומברטו.

״אצטרך לטוס שוב למונטה קרלו ולשהות שם זמן מה, בטח כמה שבועות.״

״יהיה לי קשה בלעדייך, אבל אני מסכים עם החלטתך.״

״כל כך רציתי שנהיה קצת ביחד,״ אני אומרת.

אומברטו מחבק ואומר: ״לאחר שתסיימי את המשימה שלך נהיה ביחד. אני יודע שלא אוכל לשכנע אותך להישאר.״

״אני אוהבת אותך!״

״גם אני אוהב אותך!״