געגועי האבק לכוכבים

פרק ראשון — ערן ורבקה
 

״ומה בדבר סקס?״

רבקה עשתה עצמה כלא שומעת, ואולי באמת לא שמעה. עיניה החומות־בהירות הפכו עכשיו כתומות נוצצות בברק השמש השוקעת. פקוחות היו לרווחה אל האופק בו התמזגו קווי המים והשמיים, במקום בו כנראה נברא העולם.

״נכון, השקיעה הים־תיכונית מרהיבה,״ לא וויתרתי, ״אבל עוד מעט ירד הלילה. כול חיות היום ישובו אל מאורותיהן, ואנחנו — לאן נלך?״

״אתה חושב שאפשר לעשות אהבה בתוך הים?״ מתברר שבכול־זאת האזינה.

״אהבה אפשר לעשות בכול מקום, את מתכוונת לסקס?״

היא שלחה בי מבט נוזף ולא השיבה.

״או־קיי, הדגים יכולים — עובדה. אשר לבני האדם — אני לא בטוח. רוצה לנסות?״

״תראה את הסירות,״ הצביעה לעבר האופק, ״מי אלו. דייגים? מה הם עושים שם?״

״אולי סקס״, הצעתי.

אל מבטה החודר נוספה עכשיו הזעמת גבות, ״זהו! נתקעת! מה עובר עליך היום?״

״אני מאוהב״, צחצחתי מבט אמיץ במבטה.

״אהבה זה שיר, שיר שבא מהלב, ומה שפורץ ממך נשמע כמו בא ממקום אחר, נמוך יותר.״

״הלב זה אני, וגם כול היתר זה אני, לשם נחוצה לנו כאן אבחנה?״

רבקה שבה והשיטה את מבטה אל הים. יושבים היינו צמודי ירך וברך על גב סלע שטוח בפסגת גבעת הבוסתן שמצפון ליער. לחיה כמעט נגעה בלחיי. שערה הנבזר ברוח ליחך את תנוכי אוזניי. בקצה המדרון, מעבר למטעי הבננות, רבץ הקיבוץ טובל בין עצי דקל וברוש. מעבר לו הזדקרו המגדל הלבן של קריית־בנימין ומעבר לו ״הלבניות״ של בתי הזיקוק ורכס הר הכרמל שכבר החל להשחיר.

לפתע נזכרתי. בוקר אחד, כשהייתי בו שש־עשרה, החלטתי להישאר בבוקר במיטה. לא הלכתי לבית־הספר. למוחרת שאל אותי המורה אם הייתי חולה. השבתי בשלילה. ״ומדוע לא הגעת לבית־הספר?״

״סתם,״ עניתי, ״לא התחשק לי לקום מהמיטה. חשבתי שכול ניפוח השכל בבית הספר די־מיותר. מחר־מוחרתיים ממילא כבר לא נהיה פה.״

זו הייתה תשובה לא רגילה, אפילו חצופה. הייתי סקרן לראות מה תהיה התגובה. המורה התבונן בי ארוכות. מבטו לא הביע כול כעס. ״אולי אתה זקוק לעזרה?״ הציע.

״איזו עזרה?״ תמהתי.

״נו... הרי אתה בגיל ההתבגרות, אולי תרצה לפגוש איזה פסיכולוג.״

זו הייתה הפתעה גדולה.

ומדוע נזכרתי בזה דווקא עכשיו? משום שאותו פסיכולוג — עימו באמת נפגשתי — ערך לי שורה של מבחנים. בחינת הכתמים של רורשך וגם מבחן I.Q.. בין השאלות צפה פתאום אחת במוחי:

״היכן שוקעת השמש?״

אולי הייתי צריך להשיב ״במערב״ או ״בים״, אבל אני השבתי ״בשום מקום״. עכשיו, מול השמש השוקעת — נזכרתי ותהיתי איזה ציון קיבלתי.

״איפה שוקעת השמש?״ שאלתי את רבקה.

״בים,״ ענתה ללא היסוס.

״זה רק נדמה לך, בין הים ובין השמש מפרידים אלפי קילומטרים. אילו הייתה השמש באמת נוגעת בים היה נשמע קול צ..ס..ס..ט אדיר, כול המים היו מתאיידים ואנחנו היינו מתים.

״אתה רע־לב,״ התרעמה, ״ובכלל לא רומנטי.״

״אני דווקא טוב־לב,״ פרשתי כף ידי על שתי כפות ידיה שהיו מונחות על גבנוני ברכיה, ״וגם רומנטיקן ללא תקנה.״

״אתה בכלל לא רומנטי״, חזרה על דבריה, ״אתה סתם תקוע בקיבעון הסקסיסטי שלך.״

״או־קיי. אני מוכן להתפשר על טיול לילי תמים, יד ביד בלבד.״

# # #

רבקה קראוס ואביה, אליהו קראוס, הגיעו לקיבוץ לפני שנה כתושבים. רק היא ואביה. בלי אימא, אחים או אחיות. עד כמה שידעתי, אביה היה רופא בדימוס. איש רזה, גבה קומה ושקט, שהיה נוסע מספר פעמים בשבוע באוטובוס של שעה שבע בבוקר לעיסוקיו.

עד לפני חודש אפילו לא החלפתי מילה עם רבקה, שעבדה כעוזרת לגננת בגן־רימון. פתאום נהיינו ״חברים״.

אבי דובר גרמנית, וגם אליהו. אליהו היה מקבל כול שבוע — ישירות מגרמניה — את גיליון ה״שטרן״. אבא שלח אותי לחדרם להביא את הגיליונות האחרונים שקריאתם הסתיימה — כפי שנדבר עם אליהו. דפקתי בדלת. רבקה פתחה, בשיער רטוב ופנים סמוקות. אביה לא היה בבית. שאלתי על העיתונים. היא מסרה לי את החבילה מתחת למשקוף הדלת. אמרתי ״תודה״ והלכתי.

״באותו ערב, כאשר באתי לקחת את העיתונים, מה חשבת?״

״ראיתי אותך גם לפני־כן, חשבתי שאתה נראה נחמד.״

״אבל לא ממש התעלפת.״

״למה! הייתי אמורה להתעלף?״

״כאשר ראתה רבקה אימנו את יצחק, התעלפה ונפלה מהגמל.״

״אז אני אינני אותה רבקה — ואולי גם אתה פחות מרשים מיצחק. איך הייתה הבחינה באוניברסיטה?״ החליפה נושא.

״נכשלתי.״

״איך זה?״ התפלאה, ״בבחינות בעל־פה אף פעם לא נכשלים.״

״נכון, אבל במקרה זה, הפרופסור ראה מיד שלא ביקרתי אף פעם בסמינריון שלו, ושלף לי שאלה מן ההפטרה. התחלתי לפברק תשובה, אבל פתאום תפשתי שאני מנסה לסבן שופט עליון בדימוס, והרמתי ידיים. הפרופסור דווקא היה נחמד והבטיח שאם אלמד את החומר ברצינות ואתחיל להופיע להרצאות שלו — ייתן לי מועד נוסף.״

״ותלמד?״

״לא!״

״מדוע?״ תלתה בי שוב מבט מופתע.

״החלטתי להפסיק את הלימודים. אסתפק בתואר ראשון. תואר שני זה בשביל מי שחושב על מסלול אקדמי — חבל על הזמן.״

״אתה בטוח?״

״זה סופי,״ אישרתי, ״וזה עוד לא הכול, קיבלתי שתי החלטות חשובות נוספות.״

בלי משים קרבה רבקה את פניה אל פניי. מה אומר — יופייה היה מושלם. תווי פנים ילדותיים אך מלאי אופי, עיני תמר גדולות בצבע הדבש, שפתיים מלאות אך חיוורות מעט ששני סהרונים קטנים חופפים כסוגריים את זוויותיהן ומשווים לקלסתרה נופך תמידי של חיוך מונה־ליזי.

״ראשית, החלטתי להתגייס למשטרה,״ יריתי.

״לא נכון!״

״כן נכון.״

״תהיה תובע משטרתי?״

״דווקא לא. אני לא רוצה להיות איש מטה. אני רוצה להתקדם בציר המבצעי, פיקודי.״

״להיות מפכ״ל?״ כאשר חייכה, נוספו בצד הסהרונים גם שתי גומות חן בלחייה.

״יש לי רקע טוב. הייתי קצין בצבא. יש לי תואר ראשון במשפטים. משטרה זו שליחות, אני אהיה טוב בזה.״

״מתי תתחיל?״

״בעוד חודש.״

רבקה השתתקה. מבטה שהיה מרוכז בי שב לשוטט על קו האופק שכבר הפך מטושטש לחלוטין.

״ומה את אומרת?״

״מה אני צריכה להגיד?״

״היית מתחתנת עם שוטר?״

״אתחתן עם מי שאוהב, וכיצד זה שייך לעניין?״

״זה שייך להחלטה השנייה שלי.״

סובבה ראשה באיטיות ונעצה בי מבט שואל.

״זה לא חייב להיות ממש כרגע,״ הרגעתי, ״אנחנו יכולים לחכות עם החופה ל״ג בעומר.״

עיניה התרחבו. קמט קטן בקע במצחה אך קולה היה מתון, שקט ומדוד: ״תגיד, על מה אתה מדבר בכלל? מה קרה לך היום?״

״כבר אמרתי לך, אני מאוהב.״

״חשבתי שאתה מדבר על סקס.״

״אין כאן סתירה,״ חייכתי, ״אהבה וסקס, סקס ואהבה — הרי זה זיווג מושלם.״

״ומתי בדיוק קרה לך כול זה?״

״אני מתבשל בעניין כבר מספר שבועות, בעצם, החל מהיום בו התחלנו לצאת ביחד. היום נפל לי האסימון.״

״הבשלת מהר מאוד.״

״לא ממש. זה לקח לי עשרים־ושש שנים,״ נטלתי את כף ידה של רבקה והצמדתי את אצבעותיה אל שפתיי, ״אני באמת טיפוס רומנטי, אבל גם מאוד רציונלי. מין שילוב של ראש חם וקר — כן, יש דבר כזה. לפני חודשיים מלאו לי עשרים־ושש, סיימתי את תקופת הלימודים. תקופת החניכה שלי הסתיימה. נגמרה ההכשרה ומתחילים החיים. יש לי אופי של מחליטן, השקעתי בזה מחשבה וקיבלתי שתי החלטות מכריעות לגבי הפרק של המשך חיי. הראשונה: בחירת מסלול מקצועי — כבר סיפרתי לך, והשנייה: שעליי לבחור שותפה לחיים, כלומר — להתחתן.״

״ובמקרה עברתי אני שם באותו הרגע...״

״זה נכון, אבל אין בזה שום פחיתות ערך. כול החיים הם מסכת של מקרים וצירוף מקרים. תזמון ועיתוי נכון הם לוז חוכמת החיים... לכול זמן ועת לכול חפץ.״

״ואני היא החפץ?״ תופפה בקצות אצבעותיה על שפתיי.

״לא, אני הוא זה שחַפץ.״

רבקה הניחה אצבע מורה על קצה אפי והרכינה מעט את ראשה. מבטה ירד ממפלס עיניי אל קו שפתיי. ״אז רק בשביל שאני אבין, אתה מציע לי נישואין?״

שערה ירד כמסך זהוב על עיניה וכתפיה נדרכו. הקפתי בזרועותיי את גזרתה הקמורה, ״אני מכין אותך לכך שתוך עשרים־וארבע השעות הקרובות אציע לך נישואין בצורה הכי פורמלית והכי מכובדת.״

״מה זאת אומרת?״ שוב פגשו עיניה את עיניי.

״אני רוצה לדבר עם אביך.״

״אבא?״ נרתעה, ״מה גורם לך לחשוב שאני צריכה רשות מאבא?״

״זה לא עניין של רשות. את בת יחידה וחשוב לי לקבל את ברכתו של אבא.״

השתררה שתיקה ואני חששתי שמא הפרזתי בשתלטנות.

״סיבכת את העניינים,״ אמרה ללא נימה של טרוניה, ״יכולנו להמשיך לצאת עוד זמן כך ביחד. עכשיו העמדת הכול על הכול או לא כלום. אתה אומר שאתה מחליטן ושכבר החלטת, ואולי אתה גם יודע מה אני אחליט...״.

״לא, אינני יודע,״ קטעתי אותה, ״ואני רועד מפחד מפני מה שתחליטי, אבל מרגע שאני החלטתי, עליי לעשות כול שביכולתי בכדי להטות את התוצאה לטובתי — לטובתנו.״

״עם הנחישות הזו, עוד תהיה באמת מפכ״ל,״ צחקה.

״וגם בעל טוב.״

״די!״ פסקה רבקה והתרוממה במקומה, ״אתה מתחיל להלחיץ אותי, אני צריכה קצת אוויר. בוא נחזור הביתה.״