הלב הסקרן

1
בלב סקרן

בשעה 14:00 התקשר הרופא. "תגיעי היום ב-16:00, אנחנו צריכים לדבר," אמר בפשטות. עוד כואבת מהחתך של הביופסיה שעשיתי לפני כמה ימים, התאמצתי בכל כוחותיי להחזיק במצב רוח טוב ויצאתי בזריזות לדרך. "עדיף להיות במצב רוח טוב כל עוד אני לא יודעת שום דבר. כשאדע, בטח החיים שלי יתהפכו," חשבתי בלבי והפעלתי תוכנית הסקטים על סיפורם של להקת הביטלס ברדיו של האוטו. הרגשתי שהמחשבות על העתיד כה מפחידות עד שהדרך היחידה עבורי להתמודד עם הציפיה לידיעה שתשנה את חיי הייתה התכחשות. אלו היו תחילת ימי הקורונה, שנת 2020, הימים הראשונים של הסגר. כשכולם היו נתונים בסגרים הדוקים, אני כנראה חיפשתי הרפתקאות אחרות. ומצאתי.

לפני ימים אחדים עשיתי בשד שמאל את בדיקת הביופסיה, שכללה חתך קטן וכואב. בדיקת הביופסיה הפחידה אותי עמוקות מהסיבה הפשוטה, שלא רציתי שתישאר לי צלקת על השד. היום מצחיק אותי לחשוב על הצלקת הזו ממנה פחדתי כל כך, אחרי שעברתי כריתת שד מלאה והשד ההוא עם סימני הביופסיה אינו קיים עוד. אבל באותם ימים סבלתי מפחד מהבלתי נודע. אחרי הביופסיה חשתי תחושה נוראית, היה לי ברור שמשהו לא כשורה בגופי, ובקרוב יהיו לזה תוצאות מוכחות.

אבל עכשיו הכול היה ברור. הרופא התחיל לדבר, שנינו עם מסכות, כך שאני אפילו לא ראיתי איך הוא נראה בדיוק, כשהמוח שלי קולט רק קטעי משפטים, ועם כל מילה שלו המסכה שלי נרטבת יותר ויותר. "איזה מזל שהוא כמעט לא רואה איך אני בוכה. לא נעים ככה להתייפח," חשבתי.

ואז, בעוד הדמעות הרבות זולגות מעיניי, כשאני שומעת על ניתוח לכריתת שד, על אפשרות לכימותרפיה ועל כל הבדיקות וההכנות לניתוח שעליי לעשות, לפתע ראיתי את עצמי מפוצלת. היו בחדר שתיים מעצמי.

 האחת מתבוססת ברגשות פחד ורחמים עצמיים, והשנייה מסתכלת על כל האירוע הזה מלמעלה. 'אז ככה אני מגיבה לזה,' חושבת השנייה, שמסתכלת מהצד כמו מחוץ לגוף, 'כמה מעניין.'

סקרנות אינסופית הציפה אותי בעודי מביטה על עצמי, שיושבת על הכיסא ומתייפחת בבכי בלתי נשלט. חוויתי את שתיהן בו זמנית, וכוח אדיר נגלה עבורי. התמלאתי בסערה של רגשות וחוכמה אינסופית של התבוננות, בו זמנית. זה היה נפלא וכואב גם יחד.

ובכל זאת, כשיצאתי מהרופא ופתחתי את דלת האוטו, המילה סרטן פיעמה חזק יותר ויותר בראשי, וצונאמי אכזרי של רגשות ומחשבות שטף אותי. זה אמיתי? אני? ניתוח? למה דווקא אני? אני רק בת 30, למה בגיל כל כך צעיר?"פחדתי מהעתיד שאינו נודע, וכל המידע שהנחית עליי הרופא נשמע בדיוני. "עדיף להתכחש," חשבתי, "לעשות כאילו זה לא קורה. כן. זה עדיף. ואולי כל ההתבוננות הסקרנית הזו היא לא במקום עכשיו. איך אפשר "להתבונן" על משהו כל כך נורא? זה סוף העולם. כן, זו המסקנה הנכונה ביותר. לכן לרחם על עצמי ולבכות זה המעשה ההגיוני היחיד." אל מול גל הרחמים העצמיים התבצרו כמו סכרים רבים מחשבות שניסו בייאוש להילחם ברגשות המציפים. "מצד שני, זה לא כל כך רוחני," ניסיתי לשכנע את עצמי, "ואני חייבת להראות לכולם ולעצמי כמה חזקה ורוחנית אני! אנשים רוחניים לא מרחמים על עצמם. אם אני מתיימרת לעזור לאחרים, אני צריכה להיות חזקה."

התבלבלתי לגמרי. לא ידעתי באיזו מחשבה לבחור. ואין לי הסבר איך זה קרה, אבל ברגע שהתחלתי לנהוג, שוב הסקרנות הפשוטה השתלטה עליי, המוזיקה הנעימה של עידן רייכל ברדיו הרגיעה את מחשבותיי, ולפתע, כששחררתי הכול, עברה בגופי תחושה חזקה שכל זה איכשהו מוביל למשהו מאוד טוב.

היום נהיה סקרנים

החוויה שעברה עליי אצל הרופא, כשראיתי את עצמי מבחוץ, הייתה חדשה עבורי. אבל בסיס החוויה הזו היה מוכר מאוד. זה היה סקרנות. בעבודה שלי כמטפלת אלטרנטיבית בקליניקה למדתי מהר מאוד שבלי שאאמץ את הגישה הסקרנית לא אגיע רחוק. שמתי לב שכשאני מגיעה עם אג'נדה אני פוגעת בתהליך. כלומר, כשאני ניגשת למפגש עם תפיסה ורעיון לגבי איך הסשן צריך להתנהל, לאילו מסקנות צריך להגיע האדם שמקבל את הטיפול, ועל כך שהעזרה הזו חייבת להינתן במסגרת זמן בשיטות קונקרטיות – הטיפול לא מצליח.

רק כשאני נכנסת למפגש עם סקרנות עמוקה כלפי התהליך וכלפי הבן אדם שעומד מולי, יכול להתרחש שינוי ממשי, מפתיע ומשמעותי בחיים שלו. אחרי שראיתי שזה עובד כל כך טוב בחדר סגור אחד על אחד, התחלתי ליישם את כלי הסקרנות בסדנאות שהנחיתי, בשיעורים שלימדתי בבית ספר ובהדרכה וליווי של מדריכי נוער. וזה עבד תמיד. בכל פעם כשאמרתי לעצמי: "היום נהיה סקרנים" - קרו ניסים: הילדים בכיתה התנהגו מדהים, המדריכים הגיעו לתובנות חדשות והסדנאות עברו בהצלחה רבה. הייתה רק בעיה אחת - פעמים רבות שכחתי לעשות את זה. הגישה הסקרנית לא התעוררה אצלי בטבעיות והייתי צריכה להזכיר אותה לעצמי כל פעם מחדש.

אבל באותו יום אצל הרופא, כנראה שהאימונים שעשיתי לעצמי נטמעו, כי התגובה הספונטנית שלי לכל השיגעון הזה הייתה סקרנות. כן, גם את זה אני יכולה לעבור בסקרנות. וכך עשיתי. בכל נקודה בתהליך הריפוי שלי, קשה, כואבת ומאתגרת ככל שהייתה - מכל רגע - דליתי תובנות משמעותיות לגבי חיי ולגבי העולם, ועברתי שינויי בזק בזכות הגישה הסקרנית, אשר מפחיתה את הציפייה מצד אחד ומעודדת עשייה מהצד השני.

כשזה התחיל

כמעט שנה לפני אותו מפגש צהריים גורלי אצל הרופא, בבוקר אפריל של שנת 2019, אחרי 29 שנים של חיים יפים למדי, התעוררתי והרגשתי גוש בשד. אני לא יודעת למה החלטתי למשש את השד שלי פתאום על הבוקר, אבל כנראה שמשהו אינטואיטיבי הוביל אותי לשם. במהלך חיי עברה בראשי לא פעם המחשבה, "אם זה יקרה לי, איך אני בכלל אשים לב לגוש קטן בגופי?" אבל להפתעתי הרבה שמתי לב. הגוש היה כמעט בלתי מורגש, אבל מיד קבעתי תור אצל כירורג השד הראשון שמצאתי באפליקציה של הקופה.

עברו בערך שבועיים עד שהגיע התור. אחרי נסיעה ארוכה בשני אוטובוסים צפופים מתל אביב לחולון הגעתי למרפאה, בעודי מקווה שאחוש הקלה ואקבל מידע מפורט על מצבי. כשנכנסתי לרופא ואמרתי לו שהרגשתי גוש בשד הוא הסתכל עלי ושאל בחשדנות: "ו...? "

"אמרו לי שכדאי לבדוק את זה," עניתי בביישנות.

"יש לך היסטוריה משפחתית?" הוא המשיך לתחקר בתקיפות.

"לא..." עניתי בשקט, והרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר.

"מי אמר לך?" הוא שאל.

האמת, אף אחד. אף אחד לא אמר לי באופן אישי לבדוק את זה. אבל לפני כמה שבועות הייתי אצל רופא נשים, והרולאפ הגדול שמזהיר שאבחון מוקדם של סרטן השד מציל חיים תפס את עיניי. כל מה שרציתי היה לוודא שאני פועלת נכון, אבל הרגשתי כאילו עשיתי משהו רע. הרופא בדק אותי ברפרוף "אם כבר הגעת..." ושלח אותי הביתה עם הפניה לאולטרסאונד רק כדי להרגיע אותי.

אם הרופא אומר שאין שם שום דבר, מי אני שאגיד משהו? אולי טעיתי? אולי סתם דמיינתי ובאמת אין שם שום דבר? לא התעקשתי ופספסתי את תור האולטרסאונד שנקבע מספר חודשים קדימה. חודשים חלפו והגידול המשיך לגדול עוד ועוד עד שהתחיל לכאוב. התקשיתי לישון על הבטן או להתכופף כי כל תזוזה חדה הזיזה את הגידול שלחץ מבפנים. באותה תקופה עבדתי מדי פעם כפסנתרנית בהצגה "חצויה" שכתבה תמר אסנקאו. היו לנו הצגות בכל הארץ ואני נסחבתי עם הפסנתר החשמלי. יום אחד לפני הופעה הגידול לחץ כל כך עד שהתקשיתי להתכופף לחבר את הכבלים לקלידים, לשבת זקוף ולנגן לאורך כל ההצגה. זו הייתה נורת אזהרה עבורי, והחלטתי ללכת לרופא אחר ולהמשיך בבדיקות. אומרים שסרטן לא כואב? אז אומרים. אבל כשיש גידול בגודל תשעה סנטימטר שלוחץ על צינורית החלב, זה בהחלט כואב מאוד.

בסופו של דבר הלכתי להיבדק. בבדיקת האולטרסאונד שעשיתי לא נראה שום דבר חשוד. הרופא החדש שהלכתי אליו היה נחמד בהרבה מקודמו, "אין לך סרטן," הוא אמר בחיוך מרגיע. "זה נראה שפיר לגמרי."

 הרגשתי שמשהו לא בסדר אבל האמנתי לרופאים, לרופאים ולראש שלי שאמר לי כל הזמן: 'אצלי זה לא יכול לקרות.' הרגשתי שאני יכולה להיות רגועה. אבל הגידול המשיך לגדול ולכאוב, כמו כדור טניס שיושב בתוך הגוף

דוקר ולוחץ את האיברים שסביבו. הייתי צריכה לעשות משהו עם הכאב הזה, והגעתי שוב לאותו רופא, שהפנה אותי פעם נוספת לאולטרסאונד. קבעתי שנית אולטרסאונד, חודשיים קדימה, והגידול כאב וגדל יותר ויותר.

עד שיום אחד, קצת אחרי שחגגתי 30, הרגשתי מבפנים דחיפות עצומה לעשות ביופסיה, לא לחכות עוד ועוד לסיבובי הבדיקות והרופאים ולבדוק אחת ולתמיד מה בדיוק יש שם. הגידול גדל והכאב היה חד ומטריד. הקורונה הגיעה ותרמה לתחושת הדחיפות, כשהכול התחיל להיסגר, והרגשתי כמו בסרט אימה מותח, ברגעים בהם הגיבור מנסה לצאת מהבית המפחיד וכל הדלתות נסגרות עליו. משהו בי צרח, "עכשיו! דחוף!" הפעם, בזכות קשרים של אבא שלי, רגע לפני שהכול נסגר, הגענו באופן פרטי לרופא חדש, שהרים במקום טלפון לחבריו וקבע לי במיידי תור ל- MRI ולביופסיה האחרונה שקיימו במעבדה לפני שסגרו אותה בגלל הקורונה.

למרות ההתנהלות הזריזה שלו, הרופא הרגיע באומרו שכנראה זה בכל זאת שום דבר רציני, והבדיקות הן רק כדי להיות בטוחים. וכשנהיה בטוחים שמדובר בשום דבר, רק מפני שהגידול מציק לי, נעשה לי ניתוח קל כדי להוציא את הגידול שהוא ככל הנראה שפיר.

אלא שכאמור, כשנה אחרי שחשתי בגידול לראשונה, ביום אביבי ונעים של הראשון באפריל 2020, הוא הודיע לי שזה כן רציני, וחייבים קודם כל לנתח ואולי גם כימו. וזה המצב. קבעו לי ניתוח דחוף לעוד שבועיים, ל-16 באפריל. אני לא יודעת אם יש מילים לתאר באמצעותן את המתח שחשתי כשגיליתי שזה סרטן. אני חושבת שעצם הידיעה שיש לי מחלה כזו השפיעה עליי עמוקות. הייתי לבד לגמרי באוטו, נוהגת הביתה בידיעה שבקרוב אשנה לכל המשפחה שלי את החיים. כשהתחיל הסגר של הקורונה עברתי מדירת השותפים הצפופה בתל אביב לבית של אבא שלי ברחובות, בית נעורי. הוא ידע על הבדיקות, ידע שנסעתי לרופא, ידע שככל הנראה יש לי משהו לספר לו וחיכה בבית לבשורה. ואילו אימא שלי לא ידעה מכלום. היא התקשרה אליי באותו בוקר כדי לעבוד עליי, בגלל שהיא כל כך אוהבת מתיחות של אחד באפריל. כשהתקשרתי אליה מהדרך היא ענתה בקול שמח ואוהב, והרגשתי איך המילים שיוצאות מפי ממוטטות את חייה. בבית פרסתי עם אבא שלי ועם בת זוגתו את כל המשימות שנתן לנו הרופא. כדי לא לשקוע לקרקעית של ייאוש ניסיתי לפעול במשימתיות מרבית, ואפילו העברתי טיפול בזום באותו ערב, כאילו דבר לא קרה. בבוקר שלמוחרת נחתה עליי ההבנה.

חיכיתי לנס

לא יכולתי לשאת את המחשבה על התמסרות לטיפול הרפואי, לניתוח ולכל מה שכרוך בזה. רציתי להציל את עצמי בעצמי. הייתי במרוץ נגד הזמן מפני שהיו לי שבועיים עד הניתוח ושבוע עד לבדיקת ה-PET CT שתכריע את גודל והיקף הצרה. הייתי בטוחה שאם אגיע לבדיקה הזו אחרי שאטפל בעצמי בדרכים אלטרנטיביות יקרה נס והרופאים יוותרו על הניתוח. האמנתי שאצליח תוך שבוע להעלים מגופי גידול של תשעה וחצי סנטימטרים.

בבוקר שלמוחרת הגילוי החלטתי שאפעל כדי להקטין את הגידול. בתמיכת חברים נפלאים טיפלתי בעצמי בכל שיטה אלטרנטיבית שהכרתי. בליווי נטורופתית ערכתי צום מיצים, בעזרת מטפלות בתטא הילינג עברתי תהליכים רגשיים עמוקים, ובעזרת טיפול בצלילים עבדתי עם תדרים שמשפיעים על הגוף.

כל יום מיששתי את הגידול והייתי בטוחה שהוא הולך וקטן. ראיתי בעיני רוחי את כל מה שאכתוב ואספר אחרי שאגלה שהכול נעלם באופן פלאי!

חיכיתי בקוצר רוח לנצל את הריפוי הניסי שלי כדי שיהיה לי סיפור נפלא לספר. האמנתי שתוך ימים ספורים אצליח להעלים את הגידול. חיכיתי לנס

שבוע עבר מאותו יום שבו הרופא הודיע לי על הסרטן ועד לבדיקת ה- PET CT, שבודקת אם יש גרורות בגוף. הבדיקה הראתה שהכול נקי, חוץ מהגידול שעדיין שם, ואישרה את מה שראו ב-MRI - שיש נגע שהתפשט לבלוטות הלימפה. לא הבנתי. איך זה לא קורה? אני הרי בעצמי עזרתי לאנשים להחלים באופן טבעי ממחלות שונות. למה לי זה לא קורה? אני עשיתי הכול כדי להחלים, התמסרתי לחלוטין לכל מי שטיפלה בי. איך יכול להיות שהגידול עדיין שם?

הרחמים העצמיים משכו אותי לתוך בורות של חרדות ופחדים, שנראה שאין להם סוף. לא פחדתי למות, ולא פחדתי מסרטן. אבל כל כך פחדתי מהניתוח, וכל הדעות, ההצעות הרבות של אנשים סביב והפחדים שלי לגבי הרפואה הקונבנציונלית הרעילו את מחשבותיי. פחדתי לחיות בלי שד, פחדתי 'להפסיד' במשחק ולהודות שאני לא מצליחה לרפא את עצמי. פחדתי מהכימותרפיה שתבוא ומהמראה המסורטן חסר השיער. וכמובן מאוד פחדתי לפגוע במשפחה שלי. פחדתי שיקרה לי משהו ושהמשפחה שלי תישאר עם האבל והכאב. פחדתי שאם אבחר בטיפול אלטרנטיבי, הלחץ הנפשי שלהם והמתח יפגעו בהם. פחדתי לעשות משהו שירע איתם יותר מהמצב הקיים. לא יכולתי להרשות לעצמי לדחות את הניתוח ולקחת עוד זמן לבדוק את ההיתכנות של החלמה טבעית, כי המצב שהשתקף מכל הבדיקות היה קריטי. היה לי בגוף גידול בגודל של תשעה וחצי סנטימטרים, כשבצילומים נראתה התפשטות קלה למערכת הלימפה, מה שיצר דאגה אדירה. המתח הזה הכניס אותי לחרדות עצומות שלא הכרתי. אני לא בן אדם חרדתי. אפילו להפך, אני תמיד בטוחה שהכול יסתדר לטובה. כשאני מחפשת דירה למשל, אני לא מפחדת להיתקע בסוף החוזה בלי דירה, ברור לי שאמצא אחת. או כשאני צריכה להצליח במשימה כלשהי בעבודה, למשל כשריכזתי קייטנות ענקיות עם מעל 200 משתתפים, גם אם נרשמו קצת יותר משתתפים מהמקום שהיה באוטובוס, תמיד ידעתי שמישהו לא יגיע והכול איכשהו יסתדר, וכך היה. חוויתי מצבי לחץ גדולים בחיי כשעמדתי מול משימות ואחריות רבה עם דד ליין קרוב, אבל לא ידעתי שאפשר לפחד כל כך. מעולם לא חשתי כל כך חסרת אונים. ניסיתי לקבל תשובות מבחוץ. חיכיתי ורציתי שמישהו יגיד לי מה לעשות. פניתי לחברות שעסקו בתקשור, אבל לא מצאתי סביבי תשובות שסיפקו אותי, והרגשתי אבודה.

ההקשבה לאור שבלב

בתקופה של תחילת הקורונה ולפני הגילוי העברתי סדנת אונליין אינטנסיבית של שני שיעורים ביום במשך שבועיים. בתהליך הזה לימדתי את המשתתפים טכניקות שונות לריפוי עצמי ולהקשבה עצמית עמוקה דרך הלב. זה היה תהליך עוצמתי, שהשפיע באופן שהפתיע אותי עצמי, על איכות היומיום של המשתתפים. תכננתי לקיים מחזור נוסף של הקורס הזה, אולם ברגע שגיליתי על הסרטן איבדתי את הכוח לפעול. למזלי חברתי הטובה דניאל אשכנזי השתתפה גם היא בקבוצה הזו. יום אחד התקשרתי אליה שבורה ומבולבלת. לא ידעתי מה לעשות ואיך לפעול. והיא הזכירה לי: "את עצמך לימדת אותנו איך לדעת מה הדבר הנכון לעשות. למה את לא עושה את זה בשבילך?"

מצחיקה שכמותי, איך שכחתי אני עצמי את מה שאני מלמדת את כולם.

אני קוראת לזה: "הקשבה לאור שבלב." לא סתם אומרים "להקשיב ללב." זו לא רק קלישאה, זה כלי ממשי. אולם זה משהו שצריך לדעת איך לעשות, כי התרגלנו לחיות בעולם שמבוסס על הגיון. ולי - בתור מישהי שמאוהבת בחשיבה לוגית, הסקת מסקנות, חפירה ונבירה עמוקה ככל שניתן - לא תמיד קל לשמוע את הלב. הייתי צריכה לפתח טכניקה שתלמד אותי להפריד בין הלב למחשבות. כדי להבין מה לעשות עכשיו עם החיים שלי ועם הגילוי החדש הזה, הקשבתי ללב והכול התבהר. הרגשתי שאני יודעת איך לפעול ושהאחריות על חיי היא שלי. החזרתי לעצמי את תחושת הבחירה החופשית והאחריות האישית שלי על חיי, מה שאבד לי מהרגע ששמעתי את האבחנה של הרופא. לפני שהתחברתי ללב, הרגשתי קורבן - 'למה זה קרה דווקא לי,' והרגשתי אשמה - 'מה עשיתי לא נכון?' והייתי כלואה בתוך הסרט שהמחשבות שלי יצרו. ברגע שבחרתי להקשיב ללב הרגשתי סוף סוף חופשיה ואחראית על חיי, בלי אשמה וקורבנוּת.

 להקשיב ללב זה אומר לכוון את תשומת הלב בדמיון ללב האנרגטי, כלומר לדמיין שמעבר ללב הפועם שמזרים דם ומחייה את הגוף יש חוכמה עמוקה שמובילה לאור חזק ובהיר. האור הזה הוא מקור לידע על העבר, ההווה והעתיד, והוא מקור שניתן ללמוד ממנו ולהתחזק מהחיבור אליו. זהו מקור זמין וחינמי לכל דורש

אז התחברתי לעצמי ולאור שבלב שלי. נשמתי עמוקות עד שהרגשתי שאני משוחררת מהמחשבות, מהרעיונות והפחדים שלי לגבי המצב. חיכיתי להרגיש כאילו אני מעל כל המצב הזה כדי לאפשר לתשובה הטבעית של הלב להתגלות בפניי. ולהפתעתי הלב אמר את ההפך ממה שיכולתי לצפות. הלב שלי ביקש לעשות את הניתוח. 'יש שם אור ענק. זה הכיוון הכי יפה והכי נכון. שם השיעור שלך.' זה מה שהלב שלי אמר לי. הלב שלי מבקש בשבילי ניתוח? יכול להיות שהתפיסה שלי של מה רוחני, טבעי ונכון ומה לא היא פשוט שגויה? הרגעים האלה של התמסרות לקול ששמעתי מהעומק של הלב שלי הביאו עמם רוגע עצום, פתיחות נעימה ושלווה. כל כך שמחתי - אני יודעת מה הדבר הנכון לעשות! וזה הגיע מבפנים! חשתי שחרור עצום.

עדיין הייתה לי בעיה, והיא הייתה כזו: למרות שהלב אמר לי לעשות את הניתוח, הראש שלי המשיך להתנגד. יותר נכון האגו שלי, שכל כך רצה להצליח בעצמו, דחף שאטפל בעצמי לבד. הרגשתי שאני משתגעת. ובתגובה אני שוב מסתכלת על כל זה מלמעלה, מהעומק. ביקשתי לקבל הבהרה, מה לעשות. הייתי מבולבלת, וסף החרדה שלי עלה יותר ויותר. התחברתי שוב ללב וביקשתי לראות את כל המצב מזווית אחרת. ואז גיליתי שבעומק זה לא מה שמשנה. אם אני עושה או לא עושה את הניתוח זה לא מה שמשנה. גיליתי שיש פה תהליך והעמקה שהיא מעבר לכל זה. אני לא יודעת לאן כל זה עוד יוביל אותי, אבל הרגשתי שהסרטן, הניתוח, הטיפולים - כל אלה הם רק חלק בדרך שלי לעבר משהו שמרגיש טוב, שעוד לא גילתי מהו.

ראיתי בעומק הלב שהסיבה הרגשית לסרטן הייתה התרחקות שלי מעצמי בשנים האחרונות והבחירה שלי ללכת נגד הטבע שלי, נגד הזרימה הטבעית. כשאני אומרת שהלכתי נגד הזרימה הטבעית שלי אני מתכוונת שהלכתי נגד האינסטינקטים, נגד התחושה של הלב שאומרת לי מה נכון ומה לא נכון

במשך כמה שנים עבדתי בעבודה שעשתה אותי מאושרת, במרכז נוער של השומר הצעיר באשקלון. הרגשתי תחושת משמעות עמוקה וידעתי שאני עושה כל יום את מה שאני הכי רוצה והכי אוהבת לעשות. פעלתי בחיבור מלא ללב שלי ולאינטואיציה שלי. אבל יום אחד עברתי לתפקיד של אחראית על כל הפעילות של השומר הצעיר בשכונות מוחלשות ובפריפריה. חשבתי שאני רוצה את התפקיד הזה, ובהתחלה הייתי מלאת התלהבות והתרגשות לקראת התפקיד החדש. אולם המערכתיות, המשרדיות והמרחק מחינוך וממפגש יומיומי עם אנשים שאני עוזרת להם כיבו אותי לאט לאט. היה לי מאוד חשוב לבצע את התפקיד הזה כמה שיותר טוב, כי הנושא עצמו בער בי עד מאוד, והעובדה שרציתי לעזוב גרמה לי לכעוס על עצמי. איך אני יכולה לרצות לעזוב משהו שכל כך חשוב לי? יש הרי כל כך הרבה אנשים שאני יכולה לעזור להם דווקא מהמקום בו אני נמצאת! רבתי עם עצמי, התרחקתי מעצמי, והמצב הפך גרוע עוד יותר לאחר שנכנסתי למערכת יחסים לא מטיבה. ולמרות שאחרי שלוש שנים סיימתי את אותו תפקיד בשומר הצעיר, לא הצלחתי ליהנות מהחופש ומהעשייה שלי מפני שבן הזוג שלי לחץ לי על אותן נקודות שאני לחצתי עליהן בעצמי - 'את לא מספיק טובה,' 'לא באמת אכפת לך מאחרים,' הוא היה אומר לי, ואני האמנתי והתקשיתי לפעול וליצור. כעסתי על עצמי שאני לא מטפלת מספיק טובה ושהעשייה שלי לא באמת טובה, משמעותית או חשובה. הייתי בריב רציני עם עצמי ולא הרשיתי לעצמי להקשיב ללב, כפי שעשיתי בעבר.

הדרך שעוד מצפה לי

כשהבנתי את כל זה, ביקשתי מהאור שבלב להראות לי למה הגעתי למצב הזה, למה הרשיתי לעצמי להאמין לבן זוג שאומר לי שאני לא טובה מספיק, למה הרשיתי לעצמי לכעוס על עצמי כשרציתי לעזוב מקום עבודה, מה הסיבה לכך. וראיתי שהסיבה לכך שהרשיתי לעצמי להתרחק מעצמי הייתה חוויית הילדות שלי. הייתי ילדה מאוד אימפולסיבית, רבתי בקלות, בכיתי בקלות, ומאחר שהייתי מאוד מודעת לעצמי, שנאתי את הרגשות שלי ואת מי שאני. כך יצרתי עבור עצמי קונפליקט מתמשך של מלחמה פנימית מול עצמי. כשהבנתי את זה החלטתי בחיוך שאני יוצאת במסע בעקבות הטבע שלי ובעקבות החלמה מהירה לטובת כל מי שאני אוהבת ואוהב אי פעם, לטובת הדרך הנפלאה שעוד מצפה לי. הבנתי שאם עד עכשיו הייתי במלחמות על עצמי, יש לי הזדמנות לריפוי ולשינוי של הדפוסים הישנים.

נרגעתי לכמה דקות, ושוב הראש והמחשבות חזרו לרצד ולעורר בי רגשות שליליים אשר הציפו אותי. ואיתם התעוררו הרחמים העצמיים. 'למה אני?' שאלתי את עצמי שוב ושוב ושקעתי שנית בחרדות מהעתיד.

בערב שיתפתי את אבא שלי בחרדות שהציפו אותי. והוא הצליח לתת לראש שלי את התשובה לה הוא היה זקוק כדי להירגע.

"יש לך קארמה מאוד מאוד טובה," הוא אמר. "את גילית את הגידול בזמן. את נולדת באחת המדינות היחידות בעולם שבהן יש טיפול כל כך טוב לסרטן השד. את חיה במשפחה שיש לה את הקשרים המתאימים ואת היכולת לבחור את הרופא שלך, ובחרנו את הרופא הכי טוב שיש. תוסיפי לכל זה, שבזכות הקורונה יש לך אפשרות מהיום למחר לקבל את אחד המנתחים הפלסטיים הכי טובים בארץ. ובזכות המון עזרה ותמיכה קיבלת תוך שבוע בדיקות שלוקח חצי שנה לקבל. ואת, במקום להגיד 'איזה מזל יש לי,' אומרת שאין לך מזל? יש לך מזל ענק."

וזה כל מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להירגע. לדעת שעלמה גלית פיין לא איבדה את המזל שלה עדיין.

 הבנתי שקיבלתי את הנס שלי. ולניסים יש פשוט דרכים שונות להתגלות, וכל מה שנשאר זה לפתוח את הלב ולהסכים לראות את הניסים שנגלים אלי

יש לי מזל שאני כל כך קשובה לעצמי ולגוף שלי, כי תפסנו את הכול ברגע האחרון. מבחינתי, הנס שלי הוא עצם העובדה שזכיתי להגיע לרופאים מדהימים, לקבל טיפול מסור אצל כירורג מעולה ופלסטיקאי דגול; הנס שלי זה כל החברים שלי שהתאספו סביבי ברגע ששמעו את הבשורה, וכל המסקנות והתובנות שהגעתי אליהן, עליהן תשמעו בהמשך הספר.

אולם רק כאשר סיפרתי לאנשים אחרים את הסיפור המדהים הבא, הבנתי שהתרחש גם נס פיזי ממשי ונפלא:

ב- MRI וב-PET CT ראו נגע במערכת הלימפה. מערכת הלימפה אחראית על הובלת תאים של המערכת החיסונית אל קשרי הלימפה, ומשם אל מחזור הדם, והיא משמרת את תקינותו של מחזור הדם.

התפשטות ללימפה זה טיפול הרבה יותר מסובך מגידול מקומי, יש סיכוי גבוה יותר לחזרה של המחלה, והשליטה הרפואית קטנה יותר במקרה כזה. אבל קרה לי נס. סיפרו לי שהכירורג יצא מאושר מהניתוח וסיפר בהתפעלות על כך שהלימפה שלי נקייה. אולי כל הבדיקות טעו. ואולי כן הצלחתי בשלושת הימים שהיו לי בין בדיקת ה-PET CT לניתוח ליצור נס קטן. ברגע שהקשבתי ללב והרשיתי לעצמי להתמסר למצב הנתון, נרגעתי וסף הלחץ ירד, הרפיתי והצלחתי סוף סוף לבדוק ולגלות את המקור הרגשי לסרטן. אולי נוצר לי ריפוי קטן-גדול ונמנעה התפשטות מסוכנת של הגידול. אני מאוד נזהרת בעודי כותבת שורות אלו ואני לא רוצה להכריז ש'הנה, תראו, הצלחתי לרפא את עצמי! תוך יומיים להעלים נגע סרטני בלימפה,' כי אולי באמת זו הייתה רק טעות בבדיקות. אני כן יכולה להגיד בקול גדול ברור וחזק שלמדתי איך להתמודד עם קושי עצום שהחיים זימנו לי, ולא רק להתמודד איתו, אלא להפוך את המשבר העצום שפקד את חיי להזדמנות גדולה ולקרש קפיצה לשינוי והתפתחות אישית אדירים. וזה בעיניי נס אדיר בפני עצמו.

 כשהסכמתי להתחבר ללב ולראות את הדברים כפי שהם, בלי מסננים של מה הייתי רוצה לראות, בלי מסננת של פחדים, רצונות או ציפיות, אלא בפשטות ובסקרנות, נגלה בפניי עולם נפלא של שחרור ואושר בלתי תלויים
 

לאורך כל ההתמודדות עם הגילוי ועם הטיפולים השתמשתי בכלי של חיבור לאור הלב. הכלי הזה אפשר לי להתמודד עם ההתלבטויות שלי, להעמיק מעבר לקשיים שפקדו אותי ולהרגיש נעים יותר וטוב יותר. במהלך הספר תקבלו תרגילים שאני ממליצה לתרגל לצד הקריאה כדי לחוות על בשרכם ריפוי רגשי ותחושת חופש. מקור התרגילים כולם הוא בתרגיל הקטן והפשוט הזה, חיבור לאור הלב. צעד אחר צעד נלך לעבר התפתחות רגשית ותודעתית, שמטרתה לשפר את איכות החיים ולאפשר לכם להרגיש שמחים יותר ומאושרים יותר ביומיום.