אמא – בין חלום למציאות

הקדמה: היא הגורם לסבל שלי

השחר עולה. לעיתים רחוקות אני מתעוררת כל כך מוקדם. תוך אלפית השנייה, מחשבות מתחילות להציף את תודעתי. בהתחלה אלו מחשבות על הציפורים שמצייצות בחוץ: "איזה ציפורים רעשניות", "כמה מרץ יש להן על הבוקר", ו"הן נשמעות עליזות". אני מדמיינת אותן מקפצות על ענפי העץ שמחוץ לחלוני. מחשבה נוספת מופיעה ומעלה בי חיוך: "השחר הוא מתנה לאנשים שמתעוררים מוקדם". עוד ועוד מחשבות מופיעות. עתה הן מחשבות שמכתיבות לי את מטלות הכתיבה שלי להיום. כך זה עובד – מחשבות ורעיונות צצים ומופיעים משום מקום ומספקים הנחיות. לבסוף מופיע ומפתיע אותי זיכרון ילדות מוקדם מגיל ארבע ואיתו המחשבה: "כתבי על זה". מחשבה זו מוציאה אותי מן המיטה.

זהו הזיכרון המוקדם ביותר שיש לי מאמא שלי כועסת עליי בגלל מעשה תמים מצידי. בסיטואציה הזו היינו יחד במטבח ואכלנו סלט מקערה משותפת. כשהסלט נגמר נותרה חתיכת מלפפון זעירה בתחתית הקערה. שתינו שלפנו את המזלגות כדי לחטוף את הפרס. נהניתי לשחק עם אמא. נלחמנו עם המזלגות, כמו חרבות, בתוך הקערה כדי לראות מי תנצח בקרב על המלפפון. הסיטואציה הייתה שובבית, עד שפתאום אמא שלי התרגזה. התגובה שלה הפתיעה אותי. זה היה ההפך המוחלט מהכיף שחוויתי רק שנייה לפני כן. הכול התהפך בשבריר של רגע מכיף וצחוק לבלבול ופחד משום שעשיתי משהו רע והכעסתי את אמא.

- - -

במשך עשרות שנים האמנתי שאמא שלי הייתה הסיבה העיקרית לסבל שלי בחיים. שנות העשרה שלי היו נוראיות במיוחד והאשמתי אותה, בדרך האימהות שלה ובאישיות שלה כגורמים לכך. אהבתי הילדית והבלתי מותנית אליה השתנתה והפכה להיות מותנית במה שהיא אמרה או עשתה. השוויתי אותה לאמהות אחרות שנראו טובות, תומכות, עדינות, אכפתיות ואוהבות יותר ממנה, וילדיהן נראו מאושרים, ראויים, חסרי דאגות ובטוחים. הייתה לי פנטזיה שתהיה לי אמא אחרת, דומה לאמהות ההן, ואז אני אהיה ילדה מאושרת כמו הילדים ההם. כל סטייה מצד אמי מהסטנדרט של האם האידאלית, המושלמת, שחייתה אצלי בראש הייתה גורם לאכזבה. האכזבה קיבלה פרשנות לגבי מה זה אומר עליי באופן אישי ועל הערך שלי בעולם אם יש לי אמא כזאת שמתייחסת אליי בצורה שגורמת לי תסכול מתמשך. אם היא לא אוהבת אותי, איך אוכל אני לאהוב את עצמי? לקח לי שנים רבות להבין שזהו שורש האמונה האומללה והאוניברסלית ממנה סובלים אנשים רבים – האמונה ש"אני לא מספיק טובה".

חוויית הסבל שלי במערכת היחסים הזו דחפה והניעה אותי למצוא דרכים להשתחרר מן האומללות, כמו לברוח מהבית ולשתות יותר מדי אלכוהול. במקביל להתנהגויות של הרס עצמי מסוג זה, הייתה לי גם הבנה עמוקה שרכישת השכלה עשויה להיות דרך ליצירת חיים טובים יותר לעצמי. בחרתי בלימודים אקדמיים בתחום מדעי ההתנהגות כי היה נראה שזו אסטרטגיה בעלת פוטנציאל לסייע לי להתקדם בחיים, להיות עצמאית, ולמצוא עבודה טובה. למדתי כל דבר שהאמנתי שיכול לעזור לי להירפא ולהתחזק נפשית, החל מתואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה וכלה בשיטות טיפול וריפוי שונות של גוף ונפש. כל השיטות היו מאירות עיניים ומועילות, אבל לא משנה מה ניסיתי, עמוק בפנים, בתוך תוכי, עדיין סבלתי. הפנטזיות בנוגע לשינוי בטיב הקשר שלי עם אמא שלי לא התגשמו במציאות.

אחרי שהפכתי לאמא בעצמי, הרגשתי תקועה בין הפטיש לסדן בין שתי מערכות יחסים מעצבנות, תובעניות ומאתגרות במיוחד. מצד אחד מערכת היחסים שלי עם אמא שלי, ומצד שני הקשר שלי עם הילדים שלי. חוויתי את החלומות שלי על משפחה אידאלית ואוהבת מתנפצים בזה אחר זה. האשמתי אותם, את אמא שלי ואת הילדים שלי. זו הייתה אשמתם – הם שברו את ליבי. הרגשתי חוסר אונים, אובדן שליטה, ייאוש. לא כך חלמתי ודמיינתי את חיי המשפחה שלי. התסכול שלי גדל. רמות הסטרס שלי עלו. התשישות הרגשית החלישה את הגוף שלי וגבתה את מחירה. הייתי עסוקה בוויכוחים ובמלחמה עם המציאות, וזה רוקן ממני את שמחת החיים.

- - -

כשסוף סוף שמעתי על העבודה של ביירון קייטי, קראתי את ספרה לאהוב את מה שיש. הספר עורר את סקרנותי – הוא הציג גישה שונה מכל מה שהכרתי לפני כן. נרשמתי לסדנה כדי להתנסות בשיטה. שם התאפשר לי לחקור מחשבה מלחיצה אחת לגבי חברה ולחוות את החקירה באמצעות ארבע השאלות וההיפוכים של העבודה. החקירה גרמה לבעיה להיפתר מעצמה! כאילו איזה קוסם לחש מילות קסם, "אברקדברה" – פוף! הבעיה נעלמה. זו הייתה חוויה משנת חיים. גם היום, בכל פעם שאני עושה את העבודה, אני עדיין משתאה לראות איך התודעה שלי נרגעת לאחר חקירה, חוזרת הביתה אל עצמה. זו חוויה קסומה באמת.

התאהבתי בעבודה בשל האפקטיביות שלה – אני חוקרת את המחשבות שלי, לומדת להכיר את התודעה שלי, באמצעות ארבע השאלות של העבודה, וחווה את עצמי משתנה ואת החיים שלי משתנים. התאהבתי גם בגאונות שבפשטות שלה – קל ללמוד את השאלות וניתן לתרגל את התהליך בכל מקום ובכל זמן. כשנוכחתי עד כמה היא עושה לי טוב, הפכתי את העבודה לדרך חיים.

התרגול והניסיון שלי בשיטת העבודה תומכים בי כשאני חוזרת לחקור את אפיזודת הסלט הישנה בעיניים חדשות. כשאני חווה מחדש את זכרון הילדות שעלה בתודעתי והעבודה חיה בי, אני רואה בדמיוני תמונות של הבית הקטן. אני נכנסת למטבח... אני רואה אישה, ילדה, שולחן, כיסא, קערה, ידיים, מזלגות, מלפפון. אני לא רואה ילדה טובה או אמא רעה, אין נכון או לא נכון, זה לא שחור ולבן – כך נהגתי להעריך ולשפוט דברים בעבר. אני רואה אישה וילדה תמימות הפועלות על פי מה שהן חושבות ומאמינות באותו הרגע. אמא ובת, שבויות שתיהן בסיפור שלהן, חווֹת שתי סיטואציות שונות – לא אחת – המגולמות על ידי המתרחש בתודעתן. אין לי צורך לרחם על עצמי או לחבק את הילדה הפנימית שבי; אני כבר לא קורבן בסיפור הזה. בעבודה אני מוצאת סליחה והבנה לאם ולבת. הסליחה מתרחשת מעצמה.

נובמבר 2020