נייר העמדה הסובייטי על הקמת נאט"ו | נאום הפרידה של אייזנהאואר

הקדמה
 

האם טקסטים שחוברו לפני למעלה משישים ואף שבעים שנים יכולים לשפוך אור על אירועים הרי‏־גורל המתרחשים בימינו? אחד המבחנים לאיכותו של טקסט הוא עמידוּתו, ואף השתבחותו, במבחן הזמן.

כדי להבין התרחשויות גֵאו־פוליטיות יש טעם לבחון את ההקשר ההיסטורי – זאת כדי לקבל תמונה רחבה, מורכבת ושלמה יותר. אירועים המתרחשים בימינו מוצגים בתקשורת, מעצם טיבה, כאפיזודות קצרות ומקוטעות. כך נדמה לעיתים כי הם שרירותיים וגחמתיים, נטולי רצף הגיוני, תלושי הֶקשר של זמן ומקום, וחסרים את שרשרת התולָדות שקדמה להם. הקורא המעוניין להשכיל, לעמוד על היבטים נוספים, ולקבל תמונה רחבה יותר של הדברים, מתקשה לעיתים למצוא מענה מרחיב דעת. לשם כך אנו מביאים שני חיבורים פוליטיים־היסטוריים העשויים לשפוך אור על התרחשויות מרכזיות המתחוללות בימינו אנו.

שני החיבורים מכילים ניתוחים גאו־פוליטיים, כלכליים או חברתיים, ותחזיות לעתיד, שהן בבחינת אזהרות.

לשם הערכת הניתוחים והתחזיות, וכדי לא להירתע מהתוכן האידיאולוגי שעלול לערפל את איכות הניתוח בעיני הקורא – כדאי להפריד במהלך הקריאה בין התוכן המבטא תפיסת עולם או אמונה, לבין הניתוח האסטרטגי, הפוליטי, הכלכלי או החברתי.

נייר העמדה הסובייטי על נאט"ו

הצהרה זו פורסמה על ידי משרד החוץ הסובייטי בינואר 1949 בתגובה לתוכניות להקמת נאט"ו – הברית הצפון אטלנטית. מה חשבה ברית המועצות על תוכנית זו, ומדוע? מה היו חששותיה, האם התבדו מאז או התממשו?

האם חששותיה בשנת 1949 – לפני שבעים ושלוש שנים – נוגעים לעמדתה הנוכחית של רוסיה הלא־סובייטית (זה שלושים שנה), הרואה אִיום באפשרות הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו?

נאום אייזנהאואר

נאום הפרידה של הנשיא אייזנהאואר נישא בינואר 1961 בתום שְמונֶה שנות כהונה שהיו שיאה של קריירה ציבורית וצבאית ארוכה ומפוארת. הנאום נחקק בתודעה האמריקנית והעולמית יותר מכל נאום פרידה אחר של נשיא אמריקני הודות לאזהרתו מפני הקומפלקס הצבאי־תעשייתי והשפעתו הבלתי רצויה, שלא לומר מסוכנת, על המדיניות שנוקטים גורמי השלטון. הקומפלקס הצבאי־תעשייתי הוא סבך הקשרים בין אנשי צבא, תעשיות ביטחוניות, גופי שלטון, שהאינטרסים שלהם אינם נמצאים בהכרח בהלימה עם טובת אזרחי המדינה. זוהי אזהרה גלוית לב ומפתיעה מצדו של נשיא ואיש צבא כה בכיר. אייזנהאואר היה המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה במלחמת העולם השנייה, ואחריה מונה לתפקיד המפקד העליון הראשון של נאט"ו – היינו, אדם שהיה עצם מעצמותיו של הממסד הבטחוני, דבר המעניק לדבריו משנה תוקף.

יתרה מזו, הנאום אף מכיל מספר אזהרות מרחיקות־ראוּת נוספות שחמקו מתשומת הלב בזמנו, אך הן רלוונטיות במובהק למתרחש כיום בתחומים שונים.

מערכת מרתף ספרים, ספטמבר 2022

נייר העמדה הסובייטי על הקמת נאט"ו
1949

ב־14 בינואר פרסמה מחלקת המדינה של ארצות־הברית הצהרה ארוכה תחת הכותרת הרועמת "בונים את השלום. ביטחון משותף באזור הצפון־אטלנטי".

מסמך רשמי זה מציג מתווה של עמדת ארצות־הברית ביחס למה שמכונה "הברית הצפון־אטלנטית", שאת המשא ומתן עליה מנהלת מאז הקיץ האחרון ממשלת ארצות־הברית בצוותא עם קנדה, מול ממשלות בריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג.

בעוד שבשנה שעברה כוננו חוגי השלטון של חמש המדינות המערב־אירופיות הנזכרות לעיל ברית צבאית־פוליטית, תחת פטרונות ארצות־הברית, בתואנה של הגנה משותפת – השנה מתבצעת התוכנית האנגלו־אמריקנית מרחיקת־הלכת להקמת "ברית צפון־אטלנטית" בהשתתפותן של אותן מדינות אירופיות ושל קנדה, בהובלתה הישירה של ארצות־הברית. בהצהרתו ב־20 בינואר הכריז הנשיא טרומן כי טיוטת הברית הצפון־אטלנטית, שתכליתה המוצהרת באופן רשמי היא רצון לחזק את הביטחון באזור הצפון־אטלנטי, תובא בקרוב לדיון בסנאט.

I. האיחוד המערבי¹ – כלי נשק של הגוש האנגלו־אמריקני התוקפני באירופה

במרץ 1948 נחתמה בבריסל אמנה לעזרה הדדית והגנה משותפת בין בריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג, שהניחה את היסודות לקבוצה נפרדת של מדינות מערב־אירופיות מסוימות, המכונה "האיחוד המערבי".

נחזָה כי מדינות אירופיות אחרות, המוכנות להתאים את מדיניותן למטרות הקבוצה הנזכרת לעיל בראשות בריטניה, ייכללו באיחוד המערבי. כמו כן ידוע באותה מידה, כי מייסדי האיחוד־המערבי מנעו מלכתחילה את אפשרות השתתפותן של הדמוקרטיות העממיות ושל ברית־המועצות באותו הסכם, ובכך חשפו את העובדה כי האיחוד־המערבי לא נוצר מתוך השקפה של איחוד המדינות האירופיות שוחרות השלום, ולא מתוך אינטרס להבטיח שלום בר־קיימא באירופה באופן כולל, אלא למטרות אחרות שאין להן דבר במשותף עם הדאגה לחיזוק השלום והביטחון הבין־לאומי.

אין זה מקרי שמדינאֵי המדינות השותפות בקבוצה זו, ובראשם השר הבריטי בֶּוִוין, נאלצו להכריז בגלוי כי הקמת האיחוד־המערבי מסמלת שינוי חשוב במדיניותן של מדינות אלו. לא ניתן היה עוד להסתיר זאת בהכנות שנעשו מאחורי הקלעים להקמת אותה קבוצה. ניתן לראות בנקל כי משמעות הקמתה של ברית זו היא שממשלות בריטניה, צרפת ושאר המדינות השותפות, נטשו סופית את המדיניות בה נקטו המדינות הדמוקרטיות שהיו חברות בקואליציה נגד היטלר בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואשר שמה לה למטרה את גיבוש הכוחות של כל המדינות שוחרות השלום כדי לחסל את התוקפנות והפשיזם של היטלר, ולמנוע את התעוררותם מחדש של כוחות תוקפניים לאחר סיום המלחמה. הקמת האיחוד המערבי מסמלת בראש וראשונה שינוי מוחלט במדיניותן של בריטניה וצרפת ביחס לבעיה הגרמנית, ומפגינה התנערות מצדן של ממשלות אלה מהמדיניות הדמוקרטית והאנטי־תוקפנית ביחס לגרמניה, שאומצה על ידי ועידות יאלטה ופוטסדאם בהשתתפותן של מעצמות הקואליציה נגד היטלר.

במהלך מלחמת העולם השנייה התאחדו בעלות־הברית בקואליציה נגד היטלר, לא רק בשל הרצון לסיים בניצחון את המלחמה לשחרור משלטון הפאשיזם וגרמניה של היטלר. הן היו מאוחדות אף ברצונן למנוע גם בעתיד את התוקפנות הגרמנית, שהציתה שתי מלחמות עולם בעשורים האחרונים. שאיפות נעלות אלו מצאו את ביטוין בהחלטות ועידות יאלטה ופוטסדאם. הסכמי הידידות והעזרה ההדדית שנחתמו על ידי ברית־המועצות עם בריטניה ב־1942 ועם צרפת ב־1944 לתקופה של עשרים שנה, מבטאים מדיניות זו, שמטרתה למנוע תחייה מחודשת של גרמניה תוקפנית. ברור בתכלית, כי המדיניוּת שמצאה את ביטויה באמנוֹֹֹת אלו ובאחרות דומות להן, תאמה הן את האינטרסים של החתומות עליהן, והן את אלו של כל אומות אירופה שוחרות השלום.

ברית־המועצות דבקה כעת, כמו בעבר, במדיניוּת זו, התואמת במלואה את החלטות ועידות יאלטה ופוטסדאם בהשתתפות מנהיגי ברית־המועצות, ארצות־הברית, בריטניה וצרפת, שאישרו החלטות אלו – מדיניות המכוּונת להבטחת שלום בר־קיימא באירופה, ולמניעת תוקפנות חדשה מצד מדינה שהייתה האָשֵמה העיקרית בפרוץ שתי מלחמות עולם.

הקמת האיחוד המערבי פירושה, שבריטניה וצרפת זונחות את המדיניות האנטי־תוקפנית הנזכרת לעיל שאומצה בוועידות יאלטה ופוטסדאם, וכי מעצמות אלו נוקטות מדיניות חדשה, מסוכנת ביותר לָאומות שוחרות השלום, במטרה לביסוס שליטתן על שאר אומות אירופה. ולמען מטרה זו אינן בוחלות בשימוש בתוקפן של אתמול, שמאז סיום המלחמה הפך לתלוי בהן. שום דבר אחר אינו יכול להסביר מדוע – אף שאמנת בריסל מזכירה כבדרך אגב את הרצון למנוע התחדשות של מדיניות תוקפנית מצד גרמניה – שואפות כעת ממשלות בריטניה וצרפת, יחד עם ממשלת ארצות־הברית, לגייס ולהשתמש למטרותיהן במערב־גרמניה, שבה היסודות הפרו־נאציים והמיליטריסטיים של הריאקציה הגרמנית חודרים יותר ויותר לכל חלקי המנגנון המנהלי, בעזרת רשויות הכיבוש האנגלו־אמריקניות קודם כל. העובדה כי תפנית זו במדיניותן של מדינות מערב־אירופיות אלו, זוכה לתמיכה ועידוד מחוגי השלטון בארצות־הברית, מחמירה במידה ניכרת את הסכנה הטמונה בהתפתחויות הפוליטיות שהתרחשו במדינות אירופה הנזכרות, אשר נטשו את מדיניות השלום ועלו על דרך של רקיחת תוקפנות חדשה באירופה.

להבדיל מכל הסכמי הסיוע ההדדי שכרתה ברית־המועצות עם מדינות אירופיות אחרות, ובכללן בריטניה וצרפת, שנועדו למנוע אפשרות של תוקפנות חדשה מצד גרמניה, ולקדם בכך את השלום באירופה – הברית הצבאית של חמש מדינות האיחוד־המערבי הוקמה לא בהכרח ביחס לגרמניה, אלא מתוך כוונה להשתמש בקבוצת מדינות זו נגד מדינות שהיו בעלות בריתן במלחמת העולם השנייה. הצהרות תוקפניות מושמעות בגילוי לב מצד מספר מדינאים במדינות המערב, כמו גם בעיתונות האנגלו־אמריקנית והצרפתית, הצהרות שעל פיהן הוקם האיחוד־המערבי נגד ברית־המועצות והדמוקרטיות העממיות, על אף העובדה שמדיניותן שוחרת השלום של מדינות אלו אינה מוטלת בספק וידועה לכל. אין עוררין אם כן על כך כי אין זה משנה כמה ניסיונות ייעשו להסתרת מטרותיה האמיתיות של אמנת בריסל – להקמת האיחוד־המערבי אין דבר במשותף עם הדאגה להגנתן העצמית של מדינות אלו.

יתרה מזו, עד עתה הובהר די הצורך כי בפועלן באמתלה של מניעת מצב שיסכן את מה שמכונה "היציבות הכלכלית" של החותמות על האמנה, הן מתכוננות להפעיל אמצעים צבאיים וכל סוג של דיכוי נגד מעמד הפועלים והכוחות הדמוקרטיים העולים באותן מדינות, כמו גם נגד תנועת השחרור המתחזקת בקרב העמים במושבות ובמדינות התלויות. אין זה מקרה שאמנת בריסל מייצגת ברית בין מעצמות קולוניאליות, שלמען שמירה על זכויות היתר ארוכות השנים שלהן במושבות, מעוניינות להשתמש בקבוצה הפוליטית־צבאית הנרקמת כיום, כדי לדכא את תנועות החופש הלאומי במושבות אלה. כל זה שם דגש מיוחד על האופי האנטי־דמוקרטי והתוקפני ריאקציונרי של האיחוד־המערבי.

ברית חמש המדינות המערב־אירופיות מהווה השלמה צבאית־פוליטית לאיחוד הכלכלי של מדינות אירופה, שהוקם כדי לבצע את "תוכנית מרשל" באירופה. שתי קבוצות אירופיות אלו מנוּוטות על ידי חוגי השלטון של הגוש האנגלו־אמריקני – אשר אינם מוטרדים כהוא זה ממימושן הלאומי או אפילו ממטרותיהן הכלכליות של המדינות השותפות בקבוצות הנזכרות – גוש שמטרתו היא לחזק ולהרחיב עוד יותר את עמדותיו הצבאיות האסטרטגיות והכלכליות.

וכשם שתוכנית מרשל אינה מכוּונת להתחדשות כלכלית אמיתית של מדינות אירופה, אלא משמשת כאמצעי להתאמת מדיניותן וכלכלתן של מדינות ה"מרשל" לָאסטרטגיות ולתוכניות הצבאיות של חיפוש אנוכי צר אחר שליטה אנגלו־אמריקנית באירופה, כך הוקמה גם הקבוצה החדשה, שלא במטרה לסיוע הדדי והגנה משותפת של המדינות השותפות באיחוד־המערבי – כי הרי אילו היו הסכמי יאלטה ופוטסדאם נשמרים, לא היו מדינות אלו מאוימות מכל סכנה של תוקפנות – אלא במטרה לחזק ולהרחיב עוד יותר את ההשפעה השלטת של חוגי השלטון האנגלו־אמריקנים באירופה, ולהכפיף את מדיניות החוץ והפנים של המדינות האירופיות האמורות לאינטרסים הצרים שלהם. אי־ההלימה בין תוכניות פוליטיות כאלה של הגוש האנגלו־אמריקני, לבין הדאגה לשָלום ומימוש עקרונות הדמוקרטיה במדינות אירופה, ברורה לחלוטין.

אך הספיק האיחוד המערבי להיווצר במרץ האחרון, וכבר הכריזו חוגי השלטון בארצות־הברית, ללא דיחוי, כי איחוד זה יקבל כל תמיכה.

הצהרה כזו היא טבעית לחלוטין, שכן לאותם חוגים ישנן כל הסיבות להאמין כי לקבוצה החדשה לא תהיה כל דרך מילוט מהם, והיא תהיה תלויה לחלוטין בתוכניות אנגלו־אמריקניות מכל סוג. אך כדי לענות לכל אפשרות, הוכנסו לאיחוד־המערבי משקיפים אמריקניים מיוחדים, שתפקידם מובן. כעת ברור לכל, כי ככל שמדינות האיחוד־המערבי מתקדמות מהר יותר ורחוק יותר בנתיב ההתנגדות לדמוקרטיות העממיות ולברית־המועצות – מסלול שאליו הן נדחפות בהתמדה על ידי מדיניוּת הגוש האנגלו־אמריקני – ילכו ויהפכו המדינות המערב־אירופיות ליותר תלויות פוליטית וכלכלית בחוגי השלטון בארצות־הברית, שאינם מוטרדים ולוּ במקצת מהעצמאות הפוליטית וההתחדשות הכלכלית של מדינות אירופה.

התוצאה הבלתי נמנעת תהיה – כפי שכבר נצפה בכל צעד – חידוד הסתירות; הן בין ארצות־הברית למדינות האיחוד־המערבי, והן בתוך הקבוצה המערב־אירופית עצמה. הקבוצה המערב־אירופית החדשה לא הוקמה על בסיס מוצק או איתן של התחדשות כלכלית; היא קבוצה שמשמעותה כלי עזר, אם לוקחים בחשבון את ההתאגדות האירופית הרחבה יותר שהוקמה על בסיס מדינות ה"מרשל". הקבוצה החדשה, שרחוקה מלהעניק למדינות השותפות בה כל סיוע מעשי משמעותי, לא מנעה בשום אופן הופעת קשיים כלכליים גוברים במדינות מערב אירופיות רבות, אף לא מנעה את הגידול האדיר באבטלה בחלק מהן, ולא סייעה בפתיחת אופקים מבטיחים להתקדמותן הכלכלית. מטרותיה התוקפניות של קבוצה זו משתקפות ביתר שאת בדרישות הולכות וגדֵלות לצבאות גדולים יותר והגדלת הוצאות צבאיות, והדבר מפחית אף יותר את סיכוייהן להתקדמות כלכלית יציבה. במקביל, מצב שכזה מוביל להגברת קשיים פוליטיים חמורים בתוך מדינות אלו. וזאת בשעה שברית־המועצות והדמוקרטיות העממיות, שעושות אך עתה את צעדיהן הראשונים בהתפתחותן הסוציאליסטית, נעות בדרך של שיקום וקידום כלכלי יציב ומהיר, בדרך של גיבוש היסודות הדמוקרטיים והאחדות הפוליטית באומות ששחררו את עצמן מעול משטרים מדכאים וריאקציוניים.

עד עתה נקט האיחוד־המערבי מספר לא מבוטל של צעדים כדי ללבוש את צורתו המבנית. עוד באביב שעבר, בעקבות הקמתה של מועצה מייעצת, הוקם בלונדון גוף קבוע של אותו איחוד, המורכב מנציגי חמש המדינות. באותו אופן הוקמה ועדה צבאית, ואפילו ועדה הכוללת את הרמטכ"לים של חמש מדינות האיחוד־המערבי, ובראשה הפילדמרשל הבריטי מונטגומרי, אף כי מייסדי האיחוד־המערבי אינם יכולים להוכיח כי קיימת סכנה מצד תוקפנות כלשהי למדינותיהם.

החיפזון הגלוי בביצוע כל הצעדים הארגוניים הללו, לרבות הקמת ועדת רמטכ"לים, בתנאֵי המצב הנוכחי של ימי־שלום, אינו מעיד בשום אופן על רצונן של השותפות בקבוצה החדשה להבטיח שלום בר־קיימא באירופה. האופן המדוקדק שבו בוצעו כל הצעדים הללו מעיד דווקא כי הן חותרות להפעלת לחץ פוליטי על מדינות אירופיות מסוימות, ובכללן החלק המערבי של גרמניה, ובעזרת ההמולה התקשורתית סביב כל הצעדים האלה, שואפות לדרבן את גיוסן של מדינות אלו לקבוצה המערבית, ובו בזמן לעורר תחושת בהלה, חוסר ודאות, והיסטרית מלחמה בקרב הציבור במדינות אירופה. זוהי כרגע אחת הטקטיקות העיקריות לקידום המדיניות התוקפנית של הגוש האנגלו־אמריקני באירופה.

מלבד הקמתה של קבוצה חדשה זו באירופה, עסקו חוגי השלטון בארצות־הברית ובריטניה בחודשים האחרונים בהקמת ברית צפון־אטלנטית, הכוללת את אותן חמש מדינות מערב־אירופיות, ואת קנדה, וארצות־הברית. מטרותיה של הברית הצפון־אטלנטית מרחיקות־לכת הרבה יותר מאשר אלו של הקבוצה המערב־אירופית, וניתן לראות בנקל כי מטרות אלו שזורות באופן הדוק בתוכניות לביסוס עליונות אנגלו־אמריקנית עולמית באופן כוחני תחת חסותה של ארצות־הברית.

*המשך הפרק בספר המלא*