אהבה מהעבר

הסיפור הזוכה במקום הראשון בתחרות

עקירה / רותי שלמון

אל תסתכלי, סבתא, אלעד מסובב לי את הכיסא. האקליפטוס הענק, המיתולוגי, שאבנר שתל אחרי החתונה שלנו מתחיל להתמוטט מאחורי. לא הייתה לי ברירה, השורשים שלו פירקו מלמטה את כל הפרגולה. אני רואה את אלעד מקרקש כפית בכוס תה, מנסה להחריש את זוועת המנוף. אני שומעת את הגזע נפצע- מתרסק־קורס. דבש, סבתא? הקול שלו רך אלי, נזהר. הנכד שלי בן שלושים וזה עושה לי דאגה בלב. לא טוב שגברים עדינים ככה, הם מפסידים מזה בסוף, מוותרים למי שחזק. האקליפטוס מתנפץ על הדשא ושנינו נחרדים, מזדנקים אחד לשני, נבוכים מהצורך בקרבה ונצמדים לרגע. פתאום, בקרבה הזאת, הוא כל כך דומה לדויד. יותר מבפנים מאשר מבחוץ. אני המומה מהרשות של עצמי לעצמי לראות, להכיר בדמיון הזה. כל כך הרבה שנים לא נתתי לי, אבל הריח של המיץ־אקליפטוס לא משאיר לי ברירה. אני זקנה מדי ומותשת מדי וכבר אין לי כוח לשכוח.

דויד.

אולי בגלל שהייתה לו אלרגיה כזאת של נשימה? יותר קושי בלהכניס את האוויר מאשר בלהוציא אותו? אולי בגלל האפשרות לברוח מאיתנו? כשצעקנו את דעתנו (הראויה! הצודקת!) בערבי שישי? או שאולי פשוט הריח מצא חן בעיניו? ריח של עלים, חריף, מטהר, מתריס, מהופך לרכז הזיעה והזרע שנדף מכולנו. כך או כך, בכל רגע שיכל, אחרי שגמר לארגן ולסדר ולתקן, דויד נמלט אל החדרון שלו. שם, בין קורות שבורות מחוברות בחוטי ברזל, מתחת לבד יוטה מתוח, מחוזק במסמרים, היה מפיק שמן מעלים של אקליפטוס.

דויד?

הוא מרים אלי עיניים כחולות, מנוקדות בכתמי דבש. אני מוצאת בקושי בחדרון מקום לעמוד בין צינורות מגומי ומברזל, צנצנות זכוכית ומשפכים, מקלפת את התחבושת הטריה וחושפת את החתך לאורך הצוואר שלי. העיניים של דויד נפערות לרגע ומייד מצטמצמות. תדהמה? גועל? מה נדחף למבט שלו והושתק מייד? קודם, במרפאה, הרדימו את הצוואר שלי ותפרו. אמרו שייקח לזה כמה ימים ו־הופה! יעבור! אבל אני דואגת מהצלקת שתהיה, דואגת לתמונת החתונה שלי שתושחת. בארץ צלקת כזו היא אות כבוד: חתך ממזמרה! אבל הגוף שלי עוד שייך לגרמניה. החדרון הקטן חשוך כמעט לגמרי. אפשר? דויד מושיט אל הצוואר שלי זרוע בהירה ואצבעות ארוכות. העור שלו שקוף כמעט. (איך? אנחנו כל כך קרובים לים?) הוא ממשש את החתך בעדינות שאני זוכרת מילדותי. משום מקום הוא מוציא פנס ומדליק. אצבע ואגודל לוחצות משני הצדדים, מנסות לאמוד את הפגיעה. הפנים שלו עצובות. אני שואלת: יתאים לזה השמן אקליפטוס? והוא עונה: לא. אולי שמן אחר. יש לך שמן אחר? הקול שלי רועד קצת, נחרד מהאפשרות הנצחית של צוואר שסוע, איזה שמן? אפשר לקנות? איפה משיגים כזה שמן? הקול שלי מתגבה, מאבד שליטה, הצוואר שלי, שהיה פעם לבן וחלק, הפוך לגמרי מהצוואר שיש לי היום, שזוף ומנומש ויציב, הצוואר הברבורי ששימרתי בזיכרוני נחרב הבוקר ממזמרה ועכשיו רק דויד יוכל להבין, יוכל להציל, בבקשה, דויד, תעשה לי את השמן שצריך? אני לא חושב שזה יעבור לך עד לחתונה, דויד אומר ואני יודעת שהוא צודק. בעצם, כל מה שחשבתי שיהיה כבר לא יהיה. הכל נטרף. כל פעם חלום ילדות אחד מתבולל למציאות הפוכה אחרת, וזה בסדר, ואני לגמרי כמעט בסדר עם זה, וחתונה בלובי של מלון עם שמלת תחרה לא תהיה לי, וזה בסדר, ועם רופא לא אתחתן וגם זה בסדר, וחתן כמו אבנר זה המון בשבילי, באמת, אבל לא להיות יפה בחתונה שלי? לא להיות שלמה בחתונה? לפחות מבחוץ? לפחות בשביל התמונות שאשלח לאמריקה? להיות חתוכה בחתונה שלי? בצוואר? כמו מובלת לשחיטה? את זה לא יכולתי לסבול. היד שלי חיפשה את היד של דויד ותפסה אותה חזק. תעזור לי , דויד, שמעתי את עצמי מתחננת, אני לא יכולה ככה. דויד משך את היד שלו בחזרה וקמץ אותה לאגרוף. הלב שלי נחבט. אני מכוערת? דוחה? הרגשתי לא מאוזנת. אבנר שלי כבר ראה אותי קודם ואמר שזה כלום. משהו זז בפנים שלו אבל אמר שזה כלום. את האמת ליקטתי פיסות פיסות מכל המבטים שהוסבו ממני, שלא יכלו להסתכל עלי. כשיצאתי מהמרפאה כולם היו אדיבים כלפי, המילים שלהם נתקעו בפה ושקט נגרר אחרי, כבד כמו הינומה.

אם אבנר ייתן לי שחרור אני אוכל לנסוע ולחפש לך פרחים, דויד אמר, ולהכין לך את השמן. אבנר חייב לתת! אמרתי מייד. לא אכפת לי שקיבלנו שוב פעם הזמנה מטורפת של אקליפטוסים שצריך לשלוח ולא אכפת לי שאבנר מנהל את כל הפרוייקט הזה ויחד איתו גם את החתונה שלנו, ואני מבינה שלשחרר את דויד שמחזיק את חוות הלימוד הזו בידיים שלו יהיה בלתי אפשרי עכשיו, אבל אבנר חייב. מה כבר ביקשתי ממנו בעבר? כלום. שום דבר ואף פעם. כל השנים שלנו יחד, קודם כתלמידים ואחר כך כמדריכים, שנשארנו פה כי לא היה לנו לאיפה ללכת, שהפכנו לזוג חלוצי לדוגמה, שהתאמצנו והצלחנו לבנות משהו יחד, לא ביקשתי ממנו כלום. אבנר יסתכל עלי ויידע שאני צריכה את השמן ויידע שרק דויד יוכל לעזור לי ואבנר יסכים כי הוא אוהב אותי.

אבל אבנר אמר לא! ומה? השתגעת? בסך הכל שריטה קטנה, ואת יפה יותר ככה ויותר ציונית, ואני חייב את דויד עכשיו ואין מה לדבר על זה חיה, מנשק אותי, כורך ידיים מסביב למותניים שלי, נזהר לא להתקרב יותר מדי לצוואר, תהיה חתונה נהדרת גם עם צוואר חתוך. לא בכיתי. חזרתי לחדרון של דויד בלילה.

דויד הבין. הבנה שמעבר למילים, מעבר לשאיפות שהתנפצו לנו, מעבר לכל מה שרצינו שנעקר והותמר כל כך הרבה פעמים ושינה צורה עד שהפך למשהו שאנחנו בעצמנו לא יכולנו לזהות אותו כשלנו. לפנות בוקר, בצינה של החורף, התכלת של המזרח עוד לא נגלתה, לפני שהמשלוח של האקליפטוסים החל להיאסף, לפני שהחניכים סחבו והעמיסו ושלחו את השתילים הרכים למקום אחר, דויד הלך ברגל לכביש ואז תפס טרמפ דרומה, לחולות הכורכר של נס ציונה, אל נחיל הדבורים שינקו צוף חריף מפרחי לבנדר. עם האור הראשון דויד קטף במזמרה את התפרחות הסגולות והביא אותן עבורי לחדרון שלו. זה לא הלבנדר הכי־טוב, הוא אמר. אין את הזן שרציתי בארץ. התפשרנו. זה מה שיש. דויד אידה את הפרחים במים והזליג את האדים דרך צינור ומשפך ועיבה את הנוזלים וסינן את טיפות השמן הענברי ומרח לי אותו ערב ערב בעדינות, ביד שקופה על נחש החתך. ושם השמן זלג על הצוואר שלי דבשי ומריר ושם האצבעות שלו עצרו את השמן מעל מחשוף החולצה ולהטו, ושם האצבעות שלי הוליכו את האצבעות שלו עלי ואחר כך בתוכי ושם נתתי לדויד את כל מה שהיה לי לתת מהגוף, ואת כל מה שנשאר לי לתת מהנפש, והוא לקח, בנאמנות, בשקט, בתימהון, הוא לקח, ואני קיבלתי את מה שהוא נתן לי, בייאוש, בטירוף הדעת קיבלתי, וינקנו זה מזה צוף כמו דבורים והשקינו זה את זה בשפה שלנו, מפעם, מלפני הכל, במילים שניגרו מתוכנו מתוקות ומוכרות, עשרה לילות קפואים דבקנו אחד בשני מתחת לגג היוטה הכבד מטיפות גשם ומאובך ים עד יום לפני החתונה שלי שבו דויד אמר לי שצריך להפסיק כי זה מסובך ומסוכן והגיע הזמן להתחתן עם אבנר.

נגמר, סבתא, אלעד מחזיק את כל התמוטטות הזו בתוך חיבוק, הידיים שלו בהירות ונחושות סביבי, העיניים שלו מאירות אלי. ואני לא דואגת לו יותר. ואני יודעת עכשיו ידיעה ודאית ועמוקה כמו הזמן עצמו שגם אם אי פעם יפסיד לגבר אחר, וגם אם אי פעם יוותר, ויכאב, וגם אם ייסע רחוק כי לא יוכל להסתכל על האישה ההיא בלי להישבר, וגם אם יינשא לאחרת, תמצית ממנו תישאר, רחוצה ורוחפת בתכלת הבוקר, נשקפת ממבט כחול מנוקד בכתמי דבש של נכד־של־מישהו־אחר. והרגשתי אותו, הבל קליל ושקוף שטיפס מתוך הבור השחור של האקליפטוס, מתוק ומנחם כמו חיפושית ושמעתי אותו מדבר אלי מילים טובות בשפת ילדותי, וידעתי שאשאיר את הבור פתוח ואשתול מסביבו לבנדר ואריח כל יום את הפצעים והרפואות והקרעים והתפרים ואבכה על כל ההחמצות שלי וארגיש את כל האהבות כולן.

ההשראה לסיפור ממכתב שכתבה חיה ודינוס ב 8.3.1948 לדוד ולדודה שהיגרו לאמריקה. 
למכתב המלא באתר 'אוצרות'  - https://otzarot.org.il/Letter?id=-LWmUHnbd7OtANuqPx86