הנס הקטן

1

מבוא

בדפים הבאים מובא סיפור מהלך המחלה והריפוי של מטופל צעיר מאוד, שלא אני טיפלתי בו באופן ישיר. אמנם הדרכתי את תוכנית הטיפול במלואה, ואף שוחחתי פעם אחת עם הילד עצמו, אך הטיפול נערך בידי אביו של הקטן, אשר העמיד לרשותי את רשימותיו למטרת הפרסום הנוכחי, ואני אסיר תודה לו על כך. אולם זכויותיו של האב אינן מתמצות בזה. לפי דעתי, איש מלבדו לא היה מצליח בכלל להביא את הילד לווידויים כאלה. לבקיאות, שאפשרה לאב לפרש את דברי הילד בן החמש, אין תחליף שעשוי היה להתמודד עם הקשיים הטכניים הנערמים בפני ביצוע פסיכואנליזה אצל ילד בגיל כה רך בשנים. רק בזכות שילוב הסמכות האבהית והרפואית באותה האישיות, הצירוף של קרבת הרגש והסקרנות המדעית באותו האדם  עצמו, ניתן היה ליישם את המיתודה במקרה המיוחד הזה, שאלמלא כן היתה בלתי־הולמת (בהקשר זה כדאי להשוות לגישתו המאוחרת יותר של פרויד, המוצגת ב'הערות מבוא' למקרה של 'איש הזאבים'. ספרים, הוצאה לאור, 1999, עמ' 24. העורך).

ערכה הייחודי של התצפית הזאת טמון בדברים הבאים: רופא המטפל בחולה נוירוטי מבוגר בשיטה הפסיכואנליטי, מגיע לבסוף, באמצעות חשיפת עיצובן של השכבות הנפשיות, להנחות מסוימות בנוגע למיניות הילדית, אשר בין מרכיביה הוא מקווה לגלות את הדחפים לכל הסימפטומים הנוירוטיים המופיעים בחייו הבוגרים של המטופל. את ההנחות האלו ניסחתי בשנת 1905 בחיבורי 'שלושה  מאמרים על התיאוריה של המיניות'. אני יודע כי בעיני מי שרחוק מתחום זה נראים המאמרים מוזרים, כשם שהם מובנים מאליהם בעיני הפסיכואנליטיקן. אך גם הפסיכואנליטיקן רשאי לבקש דרך ישירה וקצרה יותר להשגת הוכחות לאותן הנחות יסוד. אם אנו טוענים שלדחפים ולמשאלות המיניים יש יסוד משותף אצל כל בני־האדם, ורק אצל אנשים נוירוטים הם מתגלים בעוצמה מוגברת ומעוותת, כלום לא יתכן לגלות אצל ילד אותם דחפים ומישאלות מיניים בעודם באיבם, בשעה שאצל מבוגרים עלינו להשקיע מאמץ רב כדי לחשפם מבעד להסוואה?

לשם כך אני נוטה מזה שנים להמריץ את תלמידי וידידי לאסוף תצפיות בתחום חיי־המין של ילדים, אשר לרוב טורחים להתעלם מהן או להכחיש אותן ביודעין. בתוך החומר שהצטבר אצלי כתוצאה מבקשה זו, תפסו הידיעות שהגיעו אלי באופן רצוף אודות הנס הקטן מקום בולט במיוחד. הוריו, הנמנים עם חסידי הקרובים, הסכימו לחנך את ילדם הראשון מבלי לכפות עליו מעבר למה שנדרש לשם שמירה על התנהגות נאותה, ומאחר שהילד התפתח לנער ערני וטוב־לב, עלה הנסיון לאפשר לו לגדול ולהתבטא בלא סייגים בהצלחה. אני מביא איפוא את הרשימות של אבי הילד על הנס הקטן כלשונן, ואמנע כמובן מכל נסיון לסטות מן הנאיביות ותום־הלב המציינים את חדר־הילדים באמצעות תיקוני לשון מקובלים.

הדיווחים הראשונים על הנס מקורם בתקופה שטרם מלאו לו שלוש שנים. הערות ושאלות שלו באותם ימים מגלות התעניינות ערנית ומיוחדת מאוד בנוגע לאותו איבר בגופו, שהתרגל לכנותו בשם 'פיפי'. כך שאל פעם את אמו:

הנס: "אמא, גם לך יש פיפי?"

האם: "כמובן. למה?"

הנס: "רק חשבתי."

באותו הגיל הוא הגיע פעם לרפת וראה כיצד חולבים פרה. "תראו," הוא אמר, "יוצא לה חלב מהפיפי."

כבר מתצפיות ראשונות אלה ניתן לחזות שדברים רבים, אם לא רוב הדברים שאנו רואים אצל הנס, מצביעים על אופי התפתחותו המינית של הילד. במקום אחר כבר הערתי ('קטע מתוך אנליזה של היסטריה', 1905. מתוך 'פרויד ודורה', עם עובד 1993), שאין צורך להשתומם יותר מדי כאשר מגלים אצל יצור נשי את הדימוי של יניקה מן האיבר הגברי.  לדימוי המגעיל יש מקור חף מכל רע, כי הוא נובע מן היניקה משדי האם, והעטין של הפרה - שהוא אמא לפי טבעו ואיבר זכרי על־פי צורתו ומיקומו - מהווה כאן חוליה מגשרת. התגלית של הנס הקטן מאשרת את הסיפא של מסקנתי.

התעניינותו בפיפי איננה תיאורטית בלבד. יש לשער, שהוא חש גם גירוי לגעת באיבר־המין. בגיל שלוש וחצי אמו תופסת אותו עם ידו על האיבר. היא מאיימת: "אם תמשיך לעשות כך אקרא לדוקטור א', שיחתוך לך את הפיפי. איך תעשה פיפי אחר כך?"

הנס: עם התחת."

כך הוא משיב, עדיין ללא רגשי אשמה, אבל בהזדמנות זו הוא רוכש את 'תסביך הסירוס', העולה כמסקנה לעיתים כה קרובות באנליזה של נוירוטים, למרות שכולם מסרבים בעקשנות להכיר בכך. בנוגע ליסוד זה בדברי ימי הילדות יש לומר הרבה דברים חשובים. 'תסביך הסירוס'  הותיר עקבות ניכרים במיתוסים (ולא במיתוס היווני בלבד). דנתי בתפקידו ב'פשר החלומות' ובמקומות אחרים.

(הערה שנוספה בשנת 1923: מאז שפורסם, זכה המחקר אודות תסביך־הסירוס לפיתוחים נוספים על ידי לוּ אנדראס־סאלומה, א. סטארקר, פ. אלכסנדר ואחרים. נטען שבכל פעם שהאם מנתקת את שדיה מפי התינוק, הוא חווה זאת כסירוס, כלומר כאובדן חלק מהותי השייך לגופו שלו. כך גם בעת התפנותו מצואה, ואף בהתנתקותו מגוף האם כמגופו־הוא בזמן הלידה מהווה אב טיפוס של הסירוס. כשבחנתי את כל המקורות הללו של התסביך עמדתי בכל זאת על דרישתי, שהכינוי 'תסביך־הסירוס' יחול אך ורק על ההתרגשות וההשפעות הנקשרות לאובדן הפין. מי שהשתכנע, במהלך אנליזות של מבוגרים, בהופעתו הקבועה של תסביך־הסירוס, יתקשה לייחס את מקורותיו לאיום מקרי, למרות שאין הוא בגדר תופעה כה כללית, וייאלץ להניח שהילד התקומם נגד הסיכון הנרמז שאיננו נעדר אף לא פעם. זהו גם המניע שהמריץ לצאת ולחפש את השורשים העמוקים של התסביך הזה. על כן נודעת חשיבות כה רבה לעדות ההורים על חרדת הסירוס במקרה של הנס הקטן שלנו, וזאת בתקופה, שלא היה עדיין שום זכר לפוביה שלו.

באותו הגיל בערך (שלוש וחצי) הילד צועק לפני כלוב האריות בגן־החיות של שנברון: "ראיתי את הפיפי של האריה."

החשיבות הנודעת להופעתן של חיות במיתוסים ובאגדות נובעת במידה ניכרת מן הפתיחות בה הן חושפות בפני הילדים הקטנים צמאי־הדעת את איברי המין ואת תיפקודיהם המיניים. הסקרנות המינית של הנס שלנו אינה מוטלת בספק, אך היא גם הופכת אותו לחוקר, ומאפשרת לו לרכוש תובנות מושגיות נכונות.

בתחנת רכבת הוא רואה (בגיל שלוש ותשעה חודשים) איך מים מותזים מתוך הקטר. "תראו, הקטר עושה פיפי. איפה יש לו את הפיפי שלו?"

כעבור זמן מה הוא מוסיף, מהורהר: "לכלב ולסוס יש פיפי. לשולחן ולכורסה אין."  בכך הוא מצליח להבחין בסימן היכר מהותי המבדיל בין החי והדומם.

נראה, שקיים קשר בל יינתק בין הצימאון לדעת והסקרנות המינית. סקרנותו של הנס מוסבת במיוחד על הוריו.

הנס (בגיל שלוש ושלושה־רבעים): "אבא, גם לך יש פיפי?"

אבא: "כן, כמובן."

הנס: "אבל אני אף פעם לא ראיתי אותו כשהתפשטת."

פעם אחרת הוא מסתכל בתשומת־לב מרוכזת כיצד אמא מתפשטת לפני שהיא הולכת לישון. היא שואלת: "מה אתה מסתכל ככה?"

הנס: "אני רק מסתכל אם גם לך יש פיפי."

אמא:"כמובן. אתה לא ידעת את זה?"

הנס: "לא. חשבתי, מפני שאת כל כך גדולה, שיש לך פיפי כמו לסוס."

אני מבקש לשמור בזיכרון את הצפיה הזאת של הנס הקטן. היא תהיה בעלת חשיבות מאוחר יותר...