בין היטלר לצ׳רצ׳יל

פתח דבר
היכרות אקראית בנמל התעופה הבינלאומי של ורשה ותוצאותיה המפתיעות

נמלי תעופה בינלאומיים מארחים בשטחם לא רק מתקנים ועובדים של חברות תעופה, גופי ביטחון, רשתות מזון וחנויות יוקרה ודיוטי פְרי. מאז שנות השבעים של המאה הקודמת נהוג למקם בהם גם חנויות ספרים. לאחרונה, בניגוד לדעה הרווחת לגבי ירידת קרנה של המילה המודפסת בעידן הדיגיטלי, הייתה עדנה לחנויות אלה בארצות רבות. וכמו בראשית דרכן הן משמשות — כפי שציין בצדק רב הפרופסור האמריקאי פרנק סַלַמֶה — מעין ברומטר של התרבות המקומית. זר המבקר בהן עם נחיתתו בארץ המארחת לומד מתכולתן משהו על מאפייני המקום וילידיו, והוא גם עשוי לקבל את הרושם האחרון שלו עליהם מספר או מעיתון שירכוש בטרם יעלה לטיסה הביתה או ליעד אחר.²

אני נמנה עם המשוגעים שאינם מחמיצים שום הזדמנות לפקוד את חנויות הספרים בשדות התעופה שבהם הם מבקרים. זה קורה גם כשהשפה המקומית אינה מובנת לי כלל. ולכן, לא פעם מפגשי המרגשים עם הכריכות הצבעוניות באולמות הנוסעים בעולם מסתיימים בהוספת משקל רב לתיק הגב שלי. כך קרה גם ביום קיץ מזרח־אירופי קריר של 2012, כשהגורל זימן לי אתנחתה קצרה ממסעות המחקר שלי בשדה התעופה הבינלאומי של ורשה, בירת פולין. כאן, בחנות ספרים קטנה, הבחנתי בספר הנושא על גבי עמוד השער הצהבהב שלו תצלום שחור לבן ישן. ״פּוֹלְסְקִייֶה פִּייֶקִייֶלְקוֹ״, או ״הגיהנום הפולני״, הייתה כותרתו הראשית, ומתחתיה הסתתרה כותרת המשנה באותיות קטנות יותר: ״סצנות מחיי האליטות הגולות 1945-1939״. שם המחבר, סְלַווֹמיר קוֹפֶּר, לא אמר לי דבר. אך הנושא שבו עסק ריתק אותי מיד. הייתה זאת אחת הדרמות הפוליטיות והאנושיות הגדולות ביותר במאה העשרים — מאבקי הכוחות הפנימיים בהנהגת פולין הגולה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הם התפתחו על רקע המאמצים הכושלים של אותה הנהגה להתנגד לכיבוש הנאצי והסובייטי האכזר בארצה ובו בזמן לבלום את בגידתן המדינית המסתמנת של בעלות בריתה, בריטניה וארצות הברית. השתיים העדיפו בסופו של דבר להפקיר את האינטרסים הלאומיים של פולין לטובת הברית הצבאית, הכדאית יותר מבחינתן, עם המשטר הסובייטי.

בעודי מעלעל בספרו של קופר ומתקשה להכריע בין הדחף לרכוש אותו מיד לבין הקול הפנימי השפוי הדורש להבין תחילה אם מדובר בתוספת ראויה לספרייתי הגדושה ממילא, נתקלתי בפרק המתאר את מסעות הבריחה המופלאים של בני משפחות המנהיגים הפולנים אל מחוץ למולדתם הכבושה בידי הנאצים ובו תיאור המבריח: ״אדם ושמו סמסון מיקיצ'ינסקי... הדמות המוזרה ביותר מבין אלה שהתקבצו סביב ממשלת שיקורסקי... אזרח פולני בן הלאום היהודי...״.³ הוכיתי בתדהמה המהולה בספק רב. האפשרות שיהודי כלשהו יהיה מסוגל לא רק לחצות פעמים רבות את גבולות פולין הנתונה לשליטת הנאצים, כאילו היו אלה גבולותיו הפנימיים הפתוחים של האיחוד האירופי בן ימינו, אלא גם לקחת עמו בכל פעם את קרוביהם של ראשי השלטון הפולני, נראתה לי בלתי סבירה בעליל. ההתלבטות שלי לגבי רכישת הספר נמוגה כלא הייתה, ואת טיסתי מוורשה ליעדי הבא ביליתי בקריאה. בסיומה כבר ידעתי שמיקיצ'ינסקי נכנס אל פולין הכבושה מרומניה, ניהל קשר תמוה עם המודיעין הצבאי הגרמני, האבווהר, ובראשית 1941 נחטף בידי המודיעין הפולני באיסטנבול שבטורקיה. משם הוא הוטס בחשאי לפלשתינה, הלוא היא ארץ ישראל, ובה נחקר ונעלם — קרוב לוודאי נרצח — בנסיבות לא ברורות. ללא ספק היה זה אחד הסיפורים המדהימים ביותר מתקופת מלחמת העולם השנייה שהכרתי עד אז. עם זאת התרשמתי שעמיתי הנכבד, ההיסטוריון הפולני, לא העלה שאלות חשובות רבות בנוגע לדמותו של מיקיצ'ינסקי, קשריו עם ממשלת פולין הגולה ועם הגרמנים, פועלו המדהים בשטחי הכיבוש הנאצי ונסיבות מותו. החלטתי לעשות זאת בעצמי וגם לחפש את התשובות. כך החל מסע מרתק של מחקר היסטורי ארוך שנים שאת ממצאיו המפליאים ואת פעריו, שעדיין לא קיבלו מענה, מתאר הספר הזה.

תחילה היה עלי לאסוף בקפידה ולקרוא את כל שפורסם על סמסון מיקיצ'ינסקי בארץ הולדתו פולין. מהר מאוד גיליתי כי פרט לתיאורים לקוניים למדי אצל קופר ובספרון ישן פרי עטו של ההיסטוריון רוֹמַן בּוּצֶ'ק, האיש לא זכה אלא לקומץ אזכורים שטחיים בספרי ההיסטוריה ובמאמרי המחקר והעיתונות הפולניים שראו אור לאחר העידן הקומוניסטי. ברובם המכריע הוא הוצג כדמות שלילית מאוד — מרגל נאצי, בעל עסקים פליליים חובקי עולם, חמדן בלתי נלאה, תככן ושקרן פתולוגי. נטען לגביו כי ארגן את מסעות הבריחה לקרוביהם של בכירי הממשל הפולני לא בשל רגשי הפטריוטיות שלו או דבקותו בערכים הומניים, כי אם בגלל תאוות הבצע שלא ידעה שובע ואף בשליחות הביון הגרמני. עובדת היותו של מיקיצ'ינסקי יהודי לא נסתרה אף היא מעיני מבקריו הפולנים, והם הבליטו אותה ולפעמים ביקשו להדגיש באמצעותה כי גם מקרב היהודים יצאו בוגדים ששיתפו פעולה עם כובשי פולין הגרמנים. ניכר היה כי מרבית הפרסומים מהסוג הזה נסמכו בעיקר על זיכרונות הבכירים לשעבר במוסדות של ממשלת פולין הגולה ושל המחתרת הפולנית ארמיה קריובה — ובראשם בכיר המודיעין של המחתרת פולקובניק קַזִ'ימִייֶז' אִירַנֶק־אוֹסְמֶצְקִי — שמסיבות שונות לא אהדו את מיקיצ'ינסקי. רק לעתים נדירות הם ציטטו — בדרך כלל בנימה מלגלגת — גורמים פולניים ממשלתיים, צבאיים ומודיעיניים, שעבדו עם מיקיצ'ינסקי והעידו לטובתו.⁴

הפרסומים המערביים על מיקיצ'ינסקי היו מעטים ולקוניים אף יותר. לעתים הם עיוותו את שמו ונסמכו כמעט כולם על העדות השלילית של אירנק־אוסמצקי או על מסמכים בריטיים בודדים מתקופת מלחמת העולם השנייה שציטטו גורמים פולניים עלומים המאשימים את מיקיצ'ינסקי בסיוע לאויב הנאצי.⁵ במקרה אחד בלבד מחבר מערבי בשם או בשם עט בעל צליל פולני, לַדיסְלַס מיכְנִייֶבִיץ', שהעיד על עצמו כי הוא נציג לשעבר של המודיעין הצבאי הפולני במזרח התיכון,⁶ הציג את מיקיצ'ינסקי כדמות הרואית וכקורבן למזימה שרקמו יחדיו שירותי הביון של בריטניה ושל ממשלת פולין הגולה. ואולם, ספרו של מיכנייביץ' אוֹפֶּרַסִיוֹן חַיְפָה (מבצע חיפה), שראה אור בבלגיה ב-1969 — בעריכתו של ז'אק הֶלֶה, שהתמחה בכתיבת ספרי היסטוריה פופולריים — הכיל פרטים דמיוניים שונים, החליף משום מה שמות אמיתיים של בכירים פולנים ובריטים בשמות בדויים, ומה שחשוב אף יותר — לא חשף את מקורותיו כפי שנהוג בכתיבה היסטורית אקדמית.⁷ ערכו המדעי היה אפוא נמוך מאוד, ומלבד שתי כתבות ביקורת — אחת מהן פרי עטו של אירנק־אוסמצקי — שהופיעו בכתבי העת הקטנים של הקהילות הפולנית והיהודית של צרפת,⁸ הוא לא זכה לתהודה ולכן לא הותיר כל חותם על שיח ההיסטוריונים והעיתונאים בדבר דמותו של מיקיצ'ינסקי ופועלו.

ניסיוני למצוא אזכור כלשהו של מיקיצ'ינסקי, מעשיו או קרובי משפחתו במקורות הישראליים נחל כישלון. פרט לדיווח בודד של שירות המודיעין של אצ״ל משנת 1943, שהזכיר בחטף את ״המרגל הגרמני מיקוֹצינסקי [כך במקור]״ שפעל ברומניה, וכן כתבה בודדת משנת 1961 בעיתון מעריב, שדיברה על גורל העזבון של מיקיצ'ינסקי — שני המקורות הללו עוד יצוטטו בהמשך — מצאתי רק קומץ התייחסויות שטחיות בבּלוֹגים ההיסטוריים של המרשתת הישראלית. אלה כינו אותו ״שמשון מיקיצ'ינסקי״ וטענו כי היה יהודי למחצה, סוכן בריטי וגם נאצי, שנעצר בטורקיה, הובא לחיפה ונהרג בעת הבריחה ממעצר, ב-1941.ו⁹

התחנה הבאה בחיפושי אחר המידע על הגיבור הפולני שלי הייתה ארכיונים. כאמור, מהפרסומים המערביים הבודדים שהזכירו את האיש כבר למדתי כי הגופים הבריטיים הרשמיים ידעו משהו על אודותיו עוד בימי חייו. רציתי לבחון את הידע הזה בעצמי וגם קיוויתי למצוא עדויות רלוונטיות נוספות באוספי המסמכים של אותם גופים ושל מקביליהם הפולניים. ואכן, הממצאים שלי לא אכזבו אותי. השלל הראשון שהיה בו ערך נתפס ברשת המדומה שהטלתי בארכיון המקוון של המכון על שם הוּבֶר. הוא פועל בחסות אוניברסיטת סטנפורד המפורסמת שבמדינת קליפורניה ומונה בין אוצרותיו המדהימים את עותקי המסמכים של שירות החוץ הפולני מתקופת מלחמת העולם השנייה. מסמכים אלה, שנשלחו לסטנפורד מלונדון הרחוקה מיד בתום המלחמה — מחשש לנפילתם האפשרית בידי האדונים הקומוניסטיים החדשים של פולין — עברו בעשורים האחרונים תהליך קפדני של מיון, צילום ודיגיטציה, והם פתוחים כיום לעיון ההיסטוריונים המקצועיים וחובבי ההיסטוריה מן השורה.¹⁰ למסמכים הדיגיטליים חיסרון עצום בעיני — הם נטולי ריח מתקתק מיוחד של נייר ישן וחסינים מפני מגע יד האדם, מה שהורס את המסתורין האופף כל מפגש בלתי אמצעי בין חוקר ההיסטוריה למסמך מקורי. אך לאוספי המסמכים הללו גם יתרון בולט — הם נגישים בקלות מכל מקום בעולם, לעתים ללא דרישה לתמורה כספית כלשהי, מה שמסיר מגבלות לוגיסטיות וכספיות שבהן היו כרוכים מחקרים ארכיוניים בעבר. יתרון זה בא לידי ביטוי גם במקרה הנדון. הקלדת שמו של מיקיצ'ינסקי בחלונית החיפוש של הארכיון המקוון של המכון על שם הובר העלתה מיד שורה של דיווחים שחיברו הדיפלומטים הפולנים על גורל האיש עצמו ועל שותפיו לפעילות בפולין הכבושה. הייתה זאת תגלית חשובה מאוד, שכן רוב המידע שבדיווחים הללו מעולם לא נכלל בפרסומי ההיסטוריונים הפולנים ועמיתיהם במערב.

המשך השיטוטים שלי במרשתת חשף, לשמחתי הרבה, כי בארצות הברית ובבריטניה ישנם עוד ארכיונים ששומרים באוספיהם תיעוד הנוגע לפרשת מיקיצ'ינסקי. אחד מהם — ארכיון קטן הקרוי על שם מנהיג פולין המפורסם, מרשל יוּזף פילסודסקי, ומסתתר באחד מרחובות ברוקלין שבניו יורק — לא היה מוכר לי לפני כן. שלא כמו במכון על שם הובר, תכולתו עדיין לא עברה דיגיטציה ולכן הייתי חייב לפקוד אותו באופן אישי. גיליתי שבמבנהו הצנוע, השוכן בקרבת עסקים פולניים קטנים שכאילו הועתקו בשלמותם מהמחוזות הרחוקים של מזרח אירופה, מצוי אוסף מסמכים מרשים של שגרירות פולין לשעבר בוושינגטון, שפעלה בשנים 1945-1919. עיון קפדני בהם, באולם קריאה קטן המשמר את האווירה ששררה בשגרירות במחצית הראשונה של המאה הקודמת, חשף פנינה היסטורית אמיתית. היה זה דיווח בודד אך מפורט להפליא שתיאר את קורות חייו של סמסון מיקיצ'ינסקי ואת יחסיו עם פטרונו בממשלת פולין הגולה, פרופ' סטניסלב קוט, אדם מרתק שעוד נכיר היטב בהמשך. מחבר הדיווח — שבבירור נמנה עם אויביהם הרבים של מיקיצ'ינסקי וקוט — לא טרח לחתום על פרי מדפסתו, ולכן שמו, נמעניו, וכן המועד המדויק שבו כתב, לוטים עדיין בערפל ההיסטוריה. עם זאת, תוכן הדיווח, שיידון במקומות הרלוונטיים של הספר, העיד שהדיווח ראה אור כבר בתום מלחמת העולם השנייה ושמחברו החזיק ברשותו חומרים כתובים כלשהם על מיקיצ'ינסקי וקוט, קרוב לוודאי מבית היוצר של הענף הרביעי בדוויקה,¹¹ הלוא הוא גוף המודיעין המסכל של צבא פולין הגולה.¹²

הפתעה משמחת אף יותר ציפתה לי במתחם הארכיונים הלאומיים הבריטיים השוכן באזור קיוּ של רובע ריצ'מונד בלונדון ולכן מכונה לעתים בפשטות ״קיוּ ארכייווז״, או הארכיונים שבקיוּ. להבדיל מהאווירה הביתית שבארכיון פילסודסקי בברוקלין, כאן שולטת הגרנדיוזיות האימפריאלית המאפיינת עדיין רבים ממוסדות הממשל הבריטי וכן הביורוקרטיה הבריטית המפורסמת. משום כך, כניסתי אל אולם הקריאה של הארכיונים לא התאפשרה אלא בתום ההליך שכלל מילוי טופס פרטים אישיים, הצגת אישור רשמי על מקום מגורי הקבוע — שאותו הונחיתי להכין מראש ושכמותו לא נדרשתי להמציא בשום ארכיון אחר בעולם — וכן צילום תמונת הדרכון שלי ששימשה להנפקת כרטיס מבקר שתוקפו שלוש שנים. כבר באולם הקריאה הבנתי כי היה שווה לעבור את זה. הארכיונאים הבריטים המעולים מצאו והכינו בשבילי, כמענה לבקשה ששלחתי קודם בדואר האלקטרוני, אוצר אגדי של ממש — תיקיהם האישיים של מיקיצ'ינסקי וקוט, שניהלו בשנות המלחמה אם־איי-5, שירות הביטחון המפורסם של בריטניה, ואס־או־אי, מִנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית שערכה מבצעי ריגול וחבלה באירופה הכבושה בידי הנאצים. שנים רבות תיקים אלה נותרו חסויים, והם נפתחו לעיון ההיסטוריונים והקהל הרחב רק לאחרונה. אינני יודע אם מישהו עיין בהם לפני. אך נראה לי שנפלה בחלקי הזכות להיות ההיסטוריון הראשון שהשתמש בהם לבחינה מעמיקה של פרשת מיקיצ'ינסקי.

תוצאות הבחינה הזאת עלו על ציפיותי הנועזות ביותר. מלבד תרומתן הכבירה לתיאור חיי הגיבור שלי, לרבות מעלליו המפליאים בפולין הכבושה, הן חשפו את הנסיבות שבהן הוא מצא את מותו בטרם עת. גיליתי, לתדהמתי, כי חייו ופועלו נגדעו בדיוק כשניסה לתווך בין הרייך השלישי לבכיר בממשלת פולין הגולה ששהה אז בלונדון, מאחורי גבם של המארחים הבריטים. פרט חשוב זה לא הוזכר עד כה באף ספר או מאמר עיתונאי שנגעו בפרשת מיקיצ'ינסקי ובכלל בקורותיה של ממשלת פולין הגולה. התגלית השנייה, חשובה ומדהימה לא פחות, שאותה אפשרו אוספי המסמכים שבקיו, הייתה העדויות על מסלול חייו של אדוורד שרקייביץ' — קצין הצבא הפולני, שכנראה רצח את מיקיצ'ינסקי. הפרק החשוב והמרתק ביותר במסלול זה, כך התברר, היה לאו דווקא המפגש הגורלי עם סמסון, כי אם השלב שלאחר הרצח שלו. הרוצח המשוער נטל חלק מרכזי בתוכנית בריטית שנועדה ״לרסן״ את התנהגותה העצמאית מדי — לטעם לונדון — של ממשלת פולין הגולה, באמצעות ההשתלטות על מערכת הביטחון שהייתה כפופה לה. ראוי להדגיש כי גם פן זה בקורותיה של אותה ממשלה לא נחשף מעולם בשום פרסום, מדעי או תקשורתי.

הודות לתגליות האלה, בצאתי מהבניין הענק של ארכיוני קיו כבר ידעתי כי הספר שאכתוב יהיה יותר מסיכום סיפוריהם האישיים של מיקיצ'ינסקי ושרקייביץ', מרתקים ככל שיהיו, שכן הוא יוכל להעשיר את הידע הקיים על אירועי המפתח המדיניים שתרמו להפיכת הפלישה הנאצית לפולין לעימות מזוין גלובלי. עתה, האתגר הגדול שלפניו ניצבתי היה עיצוב התבנית של ספרי העתידי, שאל תוכה אוכל לצקת את הידע ששאבתי מהמקורות השונים בשני צדי האוקיינוס האטלנטי. תחילה סברתי כי עלי לפתוח בפרק הקדמה לקוני שיתאר את המציאות בפולין ובמקומות הנוספים שבהם פעלו מיקיצ'ינסקי ושרקייביץ' בשנים 1942-1939. ברם, בד בבד עם עיבוד החומרים הארכיוניים שבידי ושיפור הבנתי בדבר התפקידים ששיחקו השניים במשולש המדיני־הצבאי הפולני־הבריטי־הגרמני, השתכנעתי כי שומה עלי לכתוב הקדמה מורחבת שתעזור לקוראי לנווט במבוך היחסים שבין קודקודי המשולש האמור; וכך אכן עשיתי.

כבר במהלך כתיבת ההקדמה גיליתי כי התנהלותו של מיקיצ'ינסקי בתווך שבין נציגי ממשלתו הגולה למקביליהם בצד הנאצי לא הייתה תופעה ייחודית ומקרית, תלושה מהמרקם הכללי של היחסים הפולניים־בריטיים־גרמניים שלאחר כיבוש פולין. נהפוך הוא: זאת הייתה חוליה ״טבעית״ בשרשרת הארוכה של ניסיונות הצדדים הפולני והגרמני, על מרכיביהם השונים, לחולל הסדר כלשהו ביניהם, אגב עירוב הבריטים או בלעדיהם. מניעי הפולנים לניסיונות הללו היו תסכולם מיחסיה הלא־שוויוניים של ממשלתם עם ממשלת בריטניה, מה״פלירטוט״ של הבריטים עם הסובייטים ומהסבל הגובר של אוכלוסיית המולדת הכבושה; ואילו הגרמנים הונעו בעיקר על ידי הרצון להמיר את הישגם הצבאי בפולין להישג מדיני מול לונדון, והוא סיום מצב המלחמה ו״הכשרת״ הסדר המדיני החדש שחוללה ברלין באירופה עד אז. המאמץ שלי לספק לקוראי תמונה מפורטת ככל הניתן של תרגום המניעים האלה למהלכי גישוש מדיניים הדדיים העשיר את פרק ההקדמה בעדויות מן התקופה הנדונה שעדיין לא נעשה בהן שימוש במסגרת מחקר היסטורי, ולצדן מיקמתי עדויות תומכות רבות, שאמנם פורסמו כבר קודם, אך לא חוברו יחדיו ולא יושמו בהקשר ההיסטורי הנכון. כולי תקווה כי התוצאה הסופית של מלאכתי זו לא תכביד על הקוראים וגם לא תובן על ידם כניסיון לסנגר על היטלר וחבורתו הרצחנית, אלא תשרת את מטרתה האמיתית והיא הצגת תמונה מעודכנת, מורכבת יותר, של התהליכים המדיניים שהתפתחו באירופה למן סתיו 1939 ושעל הרקע שלהם פעלו האדונים מיקיצ'ינסקי ושרקייביץ'.

החלטתי כי הספר יחולק לשלושה שערים. השניים הראשונים יתארו את חייהם של סמסון ואדוורד, ואחדים מפרקיהם יזכו לפתיח שיספק לקוראים מידע רקע הכרחי על ההקשר המדיני־הפוליטי ועל התנהלות הגולים הפולנים במקומות ההתרחשות כמו בוקרשט ואיסטנבול. שרקייביץ' יופיע לראשונה כבר בשער הראשון, בפרקים העוסקים בתרומתו המרכזית למות מיקיצ'ינסקי, שהביא לסיכול ההידברות בין נציגי הממשלה הפולנית הגולה לנאצים. תחילה לא הייתה לי כל כוונה להקדיש לאיש זה שער נפרד בספרי. אולם שיניתי את דעתי בעקבות התגלית המפתיעה על תפקיד המפתח שהוא מילא, כאמור, במאמץ הבריטים להשליט את מרותם על המנהיגים הפולנים הגולים; ובדיעבד לא הצטערתי על כך. בחינה מדוקדקת של מסלול חייו המרתק לא זו בלבד שחשפה את מאפייני שיתוף הפעולה שלו עם הבריטים, במסגרת המזימה המדינית־הביטחונית שרקמו יחדיו, אלא היא גם סיפקה דוגמה מפורטת להפליא לתופעה היסטורית שהייתה מוכרת כבר קודם מזיכרונותיהם של כמה גולים פולנים — ההתנכרות וההתעלמות של מערכת המודיעין והביטחון הבריטית מהרבבות של שותפיה הפולנים בתום מלחמת העולם השנייה. הקוראים יתוודעו בשער השני לטרגדיה האישית של שרקייביץ', שלאחר שסייע לבריטים להחזיר את מנהיגי פולין הגולים לתלם הרצוי ללונדון נבגד על ידי שותפיו במודיעין הבריטי ונאלץ להיאבק על עצם קיומו. השער השלישי של הספר יתאר את גורל העזבון של מיקיצ'ינסקי שהיה לסלע המחלוקת בין הממשלות של פולין וטורקיה והיהודים ניצולי השואה מפולין ומרומניה, וכן את גורל הדמויות המשניות בפרשת מיקיצ'ינסקי ואת התפתחות התהליכים המדיניים שמהם הושפע ושעליהם ניסה להשפיע בשנה האחרונה לחייו.

הספר ייחתם בפרק נפרד שייסכם את תרומתם של מיקיצ'ינסקי ושרקייביץ' לתהליכים שבמשולש המדיני־הצבאי הפולני־הבריטי־הגרמני בשנים 1942-1939. בפרק זה אדון גם ביחס הדו־ערכי של המחנה הפולני — במולדת הכבושה ובגולה — אל הכובשים הנאצים ואל השיח המדיני עמם, וכן בהתנגשות האינטרסים הלאומיים הבריטיים והפולניים, שהיא היא הייתה בבסיס ההתנהגות הדורסנית של לונדון כלפי הממשלה הפולנית הגולה למן נחיתתה באיים הבריטיים בקיץ 1940. בעיני, עצם היכולת של הספר לחולל דיון כזה — שבוודאי לא יבוא כאן לכדי מיצוי מלא — הוא בגדר הישג למסע המחקר שראשיתו במפגש אקראי עם ספר היסטוריה פופולרי בשדה התעופה הבינלאומי של ורשה.

יעקב פלקוב,

ניו יורק־אוקספורד־ראשון לציון־יוּרְמַלָה, 2019-2018

הקדמה
להידבר עם האויב הנאצי

שותפות גורל בעירבון מוגבל

בראשית השבוע השלישי של יולי 1940 היו שמי לונדון קודרים במיוחד בשל העננים הכבדים שכיסו אותם כמעט ללא הרף והורידו על בירת בריטניה ממטרים כבדים. אולם באמצע אותו שבוע, ב-16 ביולי, התבהרו השמים פתאום והגשם פסק.¹³ עובדה זו שימחה בוודאי כמה עשרות אנשים בלבוש מהודר שנהרו במכוניות פאר וברגל לכיוון הרחוב פרינסס גייט שברובע קנזינגטון היוקרתי, לא הרחק מהייד פארק המפורסם. כאן, בבית מספר 57, מבנה אלגנטי בעל ארבע קומות בסגנון ויקטוריאני, עמד להתקיים אירוע מיוחד במינו — חנוכת מרכז התרבות הפולני שקיבל שם רשמי ״אוֹגְניסְקוֹ פּוֹלְסְקִייֶה״, המוקד הפולני.

כמה ימים קודם לכן פתחו הגרמנים במתקפה אווירית מסיבית על האיים הבריטיים — היא עתידה להימשך כמעט שנה ושני שלביה העיקריים נקראו לימים ״הקרב על בריטניה״ ו״הבליץ״ — וטייסים פולנים רבים החלו להצטרף לשורות האַר־אֶי־אֶף, חיל האוויר המלכותי הבריטי. הם נמנו עם כ-30 אלף קצינים וחיילים בני ארצם שהצליחו להימלט מפולין לאחר תבוסתה בידי הגרמנים והסובייטים, בספטמבר 1939, עברו בדרכים שונות לצרפת, לחמו נגד הנאצים ופונו משם לבריטניה בהוראת ראש ממשלתה וינסטון צ'רצ'יל ביוני 1940. עתה, משנחתו ב״אי התקווה האחרונה״, כלשונם, רבים מהם היו להוטים לשוב ולהלום באויב האכזר שכבש את מולדתם.¹⁴ המרכז בקנזינגטון, פרי היוזמה של השגריר הפולני בלונדון, הרוזן אדוורד ראצ'ינסקי, ושל ידידי פולין בממשלת בריטניה, נועד אפוא לסמל את שותפות הגורל של העמים הפולני והבריטי ואת נכונותם למאבק שכם אל שכם נגד כוחות הרשע מברלין שביקשו להשליט ביבשת אירופה ״סדר חדש״. ואכן, אירוע החנוכה של אוגניסקו פולסקייה היה להצלחה רבתי. בכירים בריטים רבים כיבדו אותו בנוכחותם, וביניהם שר החוץ, לורד הַליפַקְס, ונציג משפחת המלוכה, הנסיך ג'ורג', שנשאו דברי ברכה והבטיחו לפולין המשוקמת תפקיד חשוב ב״אירופה החדשה״ שלאחר המלחמה.¹⁵

ואולם, הן השגריר ראצ'ינסקי והן רבים מאורחיו הנכבדים באותו ערב של 16 ביולי ידעו היטב שהחיוכים הרחבים שלהם וההבטחות בדבר שיתוף פעולה חסר מעצורים מסתירים את חוסר הוודאות ששרר אז ביחסים בין ממשלת הוד מלכותו וממשלת פולין הגולה בראשות הגנרל ולדיסלב שיקורסקי. הוא הגיע ללונדון מצרפת המובסת אך כחודש קודם לכן והיה עסוק עדיין בהתבססות בארץ המקלט החדשה שלו. שרידי צבאו, שבמשך פחות משנה אחת ספג שתי מפלות כואבות ביותר מידי יריבו הגרמני, הוורמאכט, חנו עתה בסקוטלנד ובפלשתינה הרחוקה שבה שלטו הבריטים, והיו מחוסרי ציוד לחימה ומימון. טייסיו החלו כאמור לחבור לצבא הבריטי, ועוד קודם לכן עשו כן צוותי המשחתות הפולניות שהפליגו לבריטניה בספטמבר 1939. המתנדבים הפולנים האלה הוכיחו את עצמם כמקצוענים מהמעלה הראשונה, והם תרמו רבות למאמץ ההגנה על האיים הבריטיים וגם ספגו אבדות קשות מאוד, שלדעת הפיקוד הפולני הבכיר עלו על שיעור האבדות בקרב המארחים.¹⁶ אך לגבי שאר לובשי המדים הפולנים למדו גורמי המקצוע הבריטיים במהרה כי כושרם הקרבי דורש שיפור ניכר שלא יתאפשר בזמן קצר. ולראיה, בתקופת קיץ 1940-אביב 1941, כוחות היבשה הפולניים בבריטניה ובמזרח התיכון עדיין לא נטלו חלק בקרבות נגד הגרמנים והאיטלקים,¹⁷ חרף ההסכם לשיתוף פעולה צבאי שעליו חתמו שני הצדדים ב-5 באוגוסט 1940.ו¹⁸ אי לכך, באותה תקופה ערכם של שיקורסקי ואנשיו כבעלי הברית הצבאיים של הממלכה הבריטית היה עדיין טעון הוכחה; וכך גם המעמד הפוליטי של המנהיג הפולני עצמו. חלק מעמיתיו בממשלה הגולה לא היה משוכנע כלל כי הוא ראוי וכשיר להמשיך ולהוביל את המאבק על שחרור המולדת ועל שיקום האומה והמדינה. שלושה ימים בלבד לאחר האירוע החגיגי ברחוב פרינסס גייט, ב-19 ביולי, ניסה ולדיסלב רַצְ'קייֶביץ', נשיאה הגולה הראשון של פולין, להדיח את שיקורסקי מתפקיד ראש הממשלה ולהחליפו באדם אחר. מהלך זה נבלם רק בהתערבות של קצינים פולנים בכירים אוהדי שיקורסקי, מעין פוטש צבאי בסגנון של אמריקה הלטינית.¹⁹

חמור מכך: ממשלת שיקורסקי, נוכח משקלה המדיני הזניח, לא יכלה למנוע מצ'רצ'יל וממשלתו לנהל ״מאחורי גבה״ מגעים דיפלומטיים ומודיעיניים שיסכנו את יכולת הפולנים לממש את יעדם המדיני המרכזי, הלוא הוא שיקום מדינת פולין העצמאית בגבולות 1 בספטמבר 1939 ושיבת הנהגתה הגולה ותומכיה לוורשה המשוחררת. ואילו הממלכה הבריטית הייתה זקוקה נואשות למגעים כאלה כדי להתמודד ביעילות עם האיום הצבאי והגיאופוליטי הגובר במהירות מצד הרייך השלישי. צ'רצ'יל זכר אמנם שהסיבה הרשמית לכניסת ארצו למלחמה, בספטמבר 1939, הייתה הגנה על פולין; והוא גם התחייב ביוני 1940, זמן קצר לאחר מינויו לתפקיד ראש הממשלה, לעמוד לצד הפולנים ולנצח או למות יחד עמם.²⁰ אולם, מבחינתו, האילוצים החמורים שבהם היה נתון בקיץ־סתיו 1940 — העדר שותפים למאבק מזוין נגד היטלר ביבשת אירופה, מגבלות היכולת הצבאית של בריטניה, פעילות נמרצת של חיל האוויר הגרמני נגד יעדים צבאיים ואזרחיים באיים הבריטיים וסימני תבוסתנות בדעת הקהל הבריטית²¹ — היו חשובים יותר מהבטחות דיפלומטיות שניתנו בנסיבות מדיניות וצבאיות שונות בתכלית.²² הכתובת המועדפת עליו לבקשות העזרה הייתה ארצות הברית, המעצמה הקפיטליסטית שמעבר לאוקיינוס האטלנטי שעדיין לא החליטה על כניסתה למלחמה.²³ אך המנהיג הבריטי לא בחל גם בחיזורים אחרי ברית המועצות הקומוניסטית, שנואת נפשו.²⁴ זו הייתה האויבת המרה של פולין עוד מימי המהפכה הבולשביקית, ובספטמבר 1939 חברה למתקפה הגרמנית נגד המדינה הפולנית, כבשה את שטחיה המזרחיים והשליטה בהם טרור נגד שכבות אוכלוסייה נרחבות.²⁵ משרד החוץ הגרמני תיאר עוד בנובמבר 1939 את אמונת הבריטים כי ביכולתם לפורר את הברית הלא־טבעית בין מוסקווה לברלין ולהעביר את סטלין, מנהיג ברית המועצות, לצדם:

הם משוכנעים כי ינצחו במלחמה במישור הצבאי ומגדירים את רוסיה כגורם חזק שיפעל לטובתם... [לדעתם,] סטלין יתמוך תחילה בגרמניה, אך מאוחר יותר יבגוד בה, שכן ניצחונה והתעצמותה בעקבות זאת אינם תואמים את האינטרס הרוסי.²⁶

המאמץ של צ'רצ'יל להתקרב אל הסובייטים נחשף בנובמבר 1940, לאחר שהתקשורת הבריטית פרסמה, לכאורה ביוזמת שירות החוץ המקומי, את תוכן פנייתו הסודית לסטלין. המנהיג הסובייטי נקרא לוותר על הסכמיו עם היטלר ולכרות ברית צבאית עם לונדון בתמורה להכרה בריטית בסיפוח השטחים של ארצות מזרח אירופה שביצע אחרי ספטמבר 1939, ובהם שטחי פולין המזרחית.²⁷ ״בכך הוכיח צ'רצ'יל כי גורל העמים בארצות האלה... אינו אלא מטבע עובר לסוחר במשחק הפוליטי הגדול וכי האינטרסים הגיאו־פוליטיים של ברית המועצות בזירה זו הם חוקיים ומוצדקים״, סיכם בדיעבד רב־המרגלים הסובייטי פאוול סוּדוֹפְּלַטוֹב, שבתקופה האמורה היה אמון על ניהול קשרי החוץ החשאיים של ארצו.²⁸ בדצמבר 1940, כדי לשכנע את הקרמלין בכנות כוונותיו, המנהיג הבריטי אף אישר לנספח הצבאי הסובייטי בלונדון לערוך ביקור ביחידת שריון בריטית — צעד חסר תקדים ביחסי שתי המדינות — ובתמורה הצבא האדום ארגן לנספח הצבאי הבריטי במוסקווה ביקור דומה.²⁹

זאת ועוד: צ'רצ'יל לא שם קץ למגעים שניהל המודיעין הבריטי מזה שנים עם גרמנים מתנגדי המשטר הנאצי. היה זה אוסף רבגוני של בני האצולה הגרמנית, דיפלומטים גרמנים אוהדי בריטניה, גולים גרמנים בכירים, ואף קציני המודיעין הצבאי הגרמני, האבווהר, שביקשו לקדם הסדר בין ארצם לממלכה הבריטית לנוכח ״הסתלקותו״ הצפויה, כך האמינו, של היטלר. חלקם לא התכוון, עם זאת, לוותר על מוסדות הרייך ועל גבולותיו החדשים ותמך אפוא בהמשך הכיבוש הגרמני בפולין. רעיון ההידברות עמם היה פופולרי בקרב האליטה הבריטית, לרבות שרי הממשלה בלונדון, עוד לפני נפילת צרפת, וצ'רצ'יל אימץ אותו — כנראה, בשל אמונתו באפשרות של התמוטטות המשטר הנאצי תחת העול הכלכלי הכבד של ניהול המלחמה ובעליית ״כוחות שפויים״ בגרמניה שעמם ניתן יהיה להגיע להסדר מדיני בר־קיימא. עם אחדים מהאנשים האלה הבריטים דנו בעתידה של פולין בעידן שלאחר היטלר, בהעדרם של נציגים פולנים כלשהם.³⁰

הממשלה הפולנית הגולה, שהתמקמה בעיר המערב־צרפתית אַנְזֶ'ה, עקבה בדריכות רבה אחר מגעי לונדון עם מוסקווה. עוד בראשית נובמבר 1939 התריע אגף המודיעין הפוליטי³¹ בשירות החוץ הבריטי, כי ״הממשלה הפולנית מוטרדת מהסכמתה, לכאורה, של ממשלת הוד מלכותו לכיבוש הסובייטי בפולין״.³² במיוחד זעזעו את שיקורסקי ואנשיו ההתבטאויות של שר החוץ הבריטי לורד הליפקס והשגריר הבריטי בברית המועצות, סר סטפורד קְריפְּס, חבר הפרלמנט מן האגף השמאלי המיליטנטי שתמך בכינון חזית אנטי־פשיסטית עם הקומוניסטים ב-1939. השניים הודיעו בנסיבות שונות כי ארצם תהיה מוכנה להכיר בסיפוח הרוסי של שטחי פולין המזרחיים.³³ הבכירים הפולנים הגולים היטיבו להבין כי ההתקרבות בין לונדון למוסקווה תגבה מארצם מחיר כבד — לא רק טריטוריאלי, כי אם גם מדיני, פוליטי ואנושי. הם גם הכירו, מן הסתם, את מסקנת המודיעין הצבאי הפולני, שלפיה החתירה להסדר כזה לא הייתה בשום פנים ואופן צעד ספונטני של הליפקס, קריפס ובכירים בריטים נוספים שנבהלו מאימת הפלישה הגרמנית לממלכה, אלא נבעה מהחיבה הרבה למדינה הבולשביקית שאפיינה את חוגי השמאל הבריטיים ואת נציגיהם בממסד המקומי ותורגמה על ידם לשלילת האינטרסים הלאומיים של פולין.³⁴

אימת הרומן הבריטי־סובייטי הייתה בבסיס ההנחיה שקיבל, בינואר 1940, השגריר הפולני בלונדון — לעשות כל שביכולתו כדי לפלג בין האנגלים לרוסים;³⁵ והיא התעצמה כנראה במארס־יולי אותה שנה, לאחר שנציגים פולנים בפריז ובלונדון למדו כי ממשלת הוד מלכותו פועלת להידוק קשריה הכלכליים עם המשטר הבולשביקי בתקווה לרותמו למצור הכלכלי הבריטי על גרמניה, וכי סטלין, המודאג מהניצחון הנאצי בצרפת, הואיל בטובו לקבל בלשכתו בקרמלין את השגריר הבריטי בארצו, לראשונה מאז 1935.ו³⁶ שנה מאוחר יותר, לאחר שבעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות כרת צ'רצ'יל ברית מדינית־צבאית עם הסובייטים ואילץ גם את שיקורסקי ללכת בעקבותיו, נתן המנהיג הפולני דרור לחששותיו העזים מפני ״הרחבה אפשרית של השפעה רוסית בפולין, בהסכמה בריטית״ במסמך שריכז את השקפותיו על התפתחות המלחמה.³⁷

במישור הגרמני, שיקורסקי ואנשיו חששו עוד בראשית 1940, היינו לפני הסתלקותם לבריטניה, כי לונדון עשויה להתפתות לשיחות שלום עם ברלין. להערכתם, הבריטים היו עשויים להציע לגרמנים את שר החוץ הפולני לשעבר, יוּזֶף בֶּק, כמועמד לראשות הממשלה הפולנית החדשה שישביע את רצון הגרמנים, תחת שיקורסקי שנתפס בעיני הבריטים — כך האמינו הפולנים — כ״חברה של צרפת במאת האחוזים״.³⁸ זו בדיוק הייתה הסיבה לכך שבמארס 1940, שגרירות פולין בדבלין, בירת אירלנד, עקבה בדאגה רבה אחר המגעים שניהל המרקיז מטֶווִיסְטוֹק עם הנציגים הגרמנים במקום. אציל בריטי זה היה ידוע באהדתו למשטר הנאצי, ושירות הביטחון הבריטי אף חשד שברלין סימנה אותו כמועמד מטעמה לראשות ממשלת הבובות העתידית באיים הבריטיים.³⁹ לפי המידע שהגיע לידי הפולנים, המגעים האמורים באירלנד ״לא היו כה חסרי משמעות כפי שהציגה אותם התקשורת״ ועסקו, בין השאר, בגורלה של פולין הכבושה.⁴⁰ לאחר נפילת צרפת, ההנהגה הפולנית הגולה הוסיפה לחשוש מאפשרות יציאתה הפתאומית של בריטניה מהמלחמה בעקבות ההתפייסות עם ברלין,⁴¹ ולכן שירותי החוץ והמודיעין הפולניים, שהמטות שלהם התמקמו עתה בלונדון, ריכזו את מאמציהם בחשיפת מגעים אפשריים בין צ'רצ'יל ומקורביו לבכירי הרייך השלישי. ב-19 ביולי 1940, השגריר ראצ'ינסקי דיווח לממונים עליו כי זה עתה למד ממקור עיתונאי אמריקאי, שאותו הגדיר כבקי מאוד בעניינים הבריטיים, כי הגרמנים העבירו באחרונה לממשלת צ'רצ'יל שלוש הצעות פיוס — באמצעות הוותיקן, שר החוץ הספרדי ואחד מנציגי המדינות הנייטרליות בבירה הבריטית, אולי השגריר הסובייטי איוואן מַאיסְקִי.⁴² כעבור כשנה, ביוני 1941, הצביע המודיעין הצבאי הפולני בדאגה על החיבה המסורתית כלפי גרמניה בקרב חוגים מסוימים של האליטה הבריטית ועל האהדה שרחשו למנהיגי הרייך השלישי כמה מדמויות המפתח באותם חוגים, כדוגמת בן דודו של צ'רצ'יל, המרקיז לוֹנדוֹנדרי, ומנהל הבנק הלאומי הבריטי, הברון מוֹנְטֶגוּ־נוֹרְמֶן.⁴³

הבריטים, מצדם, גילו בתקופה האמורה חוסר שביעות רצון גובר מאי־הנכונות של הפולנים לנקוט עמדה ברורה ביחס לאיטליה של מוסוליני. אחרי ספטמבר 1939 אפשרה איטליה לפליטים פולנים רבים, ובהם אנשי צבא, לעבור בשטחה לצרפת, וגם במחצית השנייה של 1940, לאחר שנכנסה רשמית למלחמה ונהפכה לבעלת בריתן של גרמניה ויפן, היא נמנעה מלהכריז מלחמה על הממשלה הפולנית הגולה. יתרה מזאת: נציגים איטלקים רשמיים בספרד ובפורטוגל בדקו את נכונות הפולנים לקיים מול רומא ערוץ דיפלומטי בעל ״פרופיל נמוך״, והיו במשרד החוץ הפולני גורמים שהמליצו לשיקורסקי להיענות לרעיון זה בחיוב. בעקבות זאת, בהנחיות להמשך הפעילות שקיבלו הנציגויות הפולניות הדיפלומטיות מהמטה שלהן בלונדון, באוגוסט 1940, נכתב כי יחסי פולין־איטליה חוו באחרונה הידרדרות חמורה, אך המדינות אינן מצויות במצב של מלחמה זו עם זו, ולכן על הדיפלומטים הפולנים להשתדל למנוע החמרה נוספת ביחסי השתיים. כמה בכירים פולנים בבריטניה — כדוגמת יושב הראש של רָאדָה נארוֹדוֹבָה, הפרלמנט הפולני בגולה, אִיגְנַצִי פַּדֶרֶווְסְקִי — אף התנגדו בגלוי לעירוב הכוחות הפולניים במזרח התיכון בלחימה שניהלו הבריטים נגד הצבא האיטלקי בצפון אפריקה.⁴⁴ אין זה מפליא אפוא שבראשית 1941 דיווח המודיעין המסכל הבריטי לצרכניו — ואפשר בהחלט שהדיווח הזה הגיע גם לעיני צ'רצ'יל — כי נציגי הממשלה הפולנית הגולה במזרח התיכון מנהלים ״תעמולה אנטי־בריטית״ שבמסגרתה הם מנסים לשכנע את הכוחות הפולניים בזירה לסרב להילחם נגד האיטלקים.⁴⁵

האסיר החשוב ביותר בממלכה

על רקע המתח הגובר בין האינטרסים הלאומיים הבריטיים והפולניים, בתקופה שבין סתיו 1940 לאמצע 1941 הסתמנה גם הצטננות ביחסיהם האישיים של שיקורסקי וצ'רצ'יל. העדות המוקדמת ביותר להתפתחות דרמטית זו מצויה במכתב ששלח המנהיג הבריטי לעמיתו הפולני בראשית נובמבר 1940 ובו הטענה שלפיה נודע לו, מגורם שלישי כלשהו, כי עוד חודש קודם לכן שקל שיקורסקי להעביר את לשכתו לסקוטלנד כדי להיות קרוב לכוחותיו החונים שם במקרה של פלישה גרמנית לבריטניה, אך לא טרח לעדכן על כך את עמיתיו הבריטים.⁴⁶ נמען המכתב ענה לשולחו בהבטחה לעדכנו על ההחלטה בנוגע למעבר לסקוטלנד, אם וכאשר תתקבל, אך תשובתו זו נשלחה ללשכת ראש ממשלת בריטניה לא מיד אלא בחלוף שבועיים וחצי.⁴⁷ כלומר, כחמישה חודשים בלבד לאחר נחיתתו באנגליה שיקורסקי כבר הרשה לעצמו התנהגות מתריסה למדי כלפי מארחו — דיונים בקידום צעדים חשובים בשטח בריטניה בלא עדכון הבריטים והשהיית

תשובות למכתבי הנזיפה של צ'רצ'יל. כך ביטא כנראה את זעמה הגובר של הצמרת הפולנית על מעמדה המדיני הנחות בעיני לונדון.

בינואר 1941, המתיחות בין הצדדים עלתה מדרגה לאחר שצ'רצ'יל ״כלא״ את שיקורסקי בבריטניה באמצעות סירובו לאשר את בקשת עמיתו ובעל בריתו הפולני לבקר את כוחותיו המזוינים במצרים ובפלשתינה. הנימוק שסיפק המנהיג הבריטי למהלכו זה לא נשמע משכנע במיוחד:

עוזר לי מאוד לדעת שאתה, המפקד של בעל הברית הצבאי הגדול ביותר במדינה זו וראש הממשלה של השותפה הראשונה שלנו במלחמה זו, נמצא בהישג יד למתן סיוע ולהנחיה, כאשר בכל רגע נתון אנו צפויים למתקפה חזקה מצד האויב והצבא הפולני עשוי להיקרא להילחם לצדנו.⁴⁸

לאמיתו של דבר, בעת כתיבת השורות האלה, איום הפלישה הגרמנית לאיים הבריטיים היה זה מכבר לנחלת ההיסטוריה. היטלר והגנרלים שלו הבינו עוד כחצי שנה קודם לכן, ביולי 1940, כי הרעיון הזה אינו ניתן ליישום מטעמים טכנולוגיים ולוגיסטיים.⁴⁹ הביון הבריטי חשף מיד כי פני הנאצים אינם למבצע חציה של תעלת למאנש,⁵⁰ והמנהיג הבריטי ממילא לא האמין בשום שלב בסיכויי ההצלחה של מבצע מעין זה.⁵¹ אך הוא העדיף להסתיר את העובדה כי מדובר באיום סרק — קודם כול מהנשיא האמריקאי רוזוולט, אך כפי שלמדנו זה עתה גם ממנהיגים אחרים וביניהם שיקורסקי. הלה הגיב לאי־קבלת האישור לבקר במזרח התיכון בהבעת תודה לעמיתו הבריטי על כך שהוא מייחס חשיבות כה רבה לתפקיד שצפויים למלא הכוחות הפולניים בהגנה על בריטניה, אך הזכיר כי ״החיילים הפולנים עדיין לא צוידו היטב והם חייבים לקבל מהר ככל הניתן את כמות הטנקים והתותחים שהובטחה להם״. באותה נשימה הוא ערער על ״כליאתו״ באנגליה וביקש שוב לצאת את גבולותיה — הפעם לביקור מדיני חשוב בארצות הברית.⁵² ואולם ה״כליאה״ לא בוטלה, ולכן בראשית מארס 1941 שיגר שיקורסקי לצ'רצ'יל בקשה נוספת — הפעם בנימה מתחננת — להותיר את ביקורו בצפון אמריקה, ובהזדמנות זו גם הביע את רצונו לפגוש את צ'רצ'יל באופן אישי.⁵³ ניתן להסיק מכך כי באותה עת היחסים בין שני המנהיגים, שבעיני העולם ואנשיהם נחשבו לשותפים הקרובים ביותר למאבק נגד גרמניה הנאצית, היו כה טעונים עד שתיאום מהלכיהם המדיניים ואף קיום הפגישות האישיות ביניהם נהפכו למשימות קשות לביצוע.

המסע של שיקורסקי לוושינגטון יצא בסופו של דבר אל הפועל באפריל אותה שנה, אך בכך לא תמו קצרי התקשורת בינו לצ'רצ'יל. באמצע אותו חודש פסל צ'רצ'יל את בקשת המנהיג הפולני להציב ארבעה קציני קישור מטעמו במטה הפיקוד של הצבא הבריטי בקהיר, בנימוק משפיל למדי כי ״בזירה ישנם קצינים פולנים בשפע ואין צורך בשיגור נוספים מלונדון״;⁵⁴ וביוני 1941 חזר ודרש שיקורסקי מ״בעל בריתו הצבאי הגדול ביותר״ למלא סוף סוף את הצרכים הלוגיסטיים של הכוחות הפולניים השוהים בבריטניה, שלא מולאו מאז קיץ 1940.ו⁵⁵

האויב של חברי הוא חברי

המענה של שיקורסקי לתמרונים המדיניים המסוכנים, מבחינתו, של לונדון, וכן ליחסים המורכבים בינו למנהיג הבריטי, היה המאמץ שלו להקטין את תלותו המדינית המוחלטת במארחיו. הוא עשה זאת באמצעות פיתוח קשרים בינלאומיים עצמאיים שיאפשרו את המשך המאבק לשיקום עצמאותה של פולין גם במקרה של נסיגת בריטניה מהבטחותיה לתמוך במאבק זה. בדומה לצ'רצ'יל, המנהיג הפולני ביקש לפנות קודם כול אל וושינגטון. אולם לאכזבתו הרבה הוא למד בשלהי 1940, וביתר שאת במהלך ביקורו המוזכר לעיל בבית הלבן, באפריל 1941, כי האמריקאים אינם ששים להושיט לו יד תומכת. בעיות פולין הרחוקה לא עניינו אותם, ופוטנציאל ההסתבכות עם הרוסים ואפילו עם הבריטים — שבמגעיהם עם מוסקווה השתדלו להימנע מעיסוק בסוגיה הטעונה של השטחים המזרח־פולניים — הרתיע אותם מאוד.⁵⁶

לפיכך, כל שנותר לשיקורסקי ולממשלתו במישור המדיני היה הניסיון להתקרב אל ממשלות אירופיות גולות אחרות ששהו גם הן בלונדון. גולת הכותרת של הפעילות הזאת הייתה התוכנית האשלייתית של ״הפדרציה הפולנית־צ'כוסלובקית״. היא נועדה להגביר את משקלן המדיני של חברותיה בעיני מעצמות המערב וכך לשפר את סיכויי הממשלות הגולות של פולין וצ'כוסלובקיה לשוב ולשלוט בארצותיהן בתום המלחמה. ואולם המנהיג הצ'כוסלובקי הגולה אדוורד בֶּנֶשְ, שחתר לשיפור היחסים עם מוסקווה, לא התלהב מהתוכנית המוצעת ולכן פעל לריקון המגעים הדיפלומטיים סביבה מתוכן ממשי. אי לכך, בפועל, עוד בסתיו 1940 נקלעו הפולנים למבוי סתום מדיני שתסכל אותם מאוד. הם לחמו בגבורה רבה נגד הנאצים במשך יותר משנה ואיבדו את מולדתם, השתתפו באופן פעיל בהגנה על צרפת ובריטניה, במחיר כבד של אבדות רבות בקרב חייליהם, אך התקשו לקבל ערבות ממשית בנוגע למימוש האינטרסים הלאומיים שלהם בתום המלחמה.⁵⁷

במציאות זו, בקרב האליטה הפולנית במולדת הכבושה ובגולה גברו הקולות שדרשו להידבר דווקא עם גרמניה הנאצית. בעיני הפולנים בני התקופה הנדונה לא הייתה זאת בשום פנים ואופן התפתחות מפתיעה. בראש ובראשונה, משום שהתרבות הפוליטית הפולנית, ובייחוד זו של המחנה השמרני, לא שללה את רעיון שיתוף הפעולה עם השלטון הזר למען ההגנה על האינטרסים של העם הפולני. בהקשר זה, המופת לחיקוי היה היחס החיובי בעיקרו מצד הפולנים שממנו נהנו הגרמנים בעת מלחמת העולם הראשונה. בתקופה ההיא, שנחרטה בזיכרון הקולקטיבי הפולני כ״כיבוש ליברלי״,⁵⁸ אפשרו ״הכובשים״ לאישים הבולטים במחנה השמרני המקומי להפוך למנהיגים פוליטיים וחברתיים; והם גם לא מנעו את בנייתם מבעוד מועד של מוסדות המדינה הפולנית, שעתידה הייתה לקום בנובמבר 1918.ו⁵⁹ ולדיסלב קוּלְסְקִי, דיפלומט פולני ותיק, שנמנה עם מחוללי הברית הצבאית הפולנית־בריטית, ביטא בפברואר 1940 את רעיון ״הנורמליות״ של ההתחברות המדינית אל הגרמנים. בתגובה לסירובן של לונדון ופריז להצהיר על הכרתן בגבולות פולין שלפני 1 בספטמבר 1939, הוא כתב במרירות לממשלתו באנז'ה כי ״במארס 1939 יכולנו להבטיח את שלמותנו הטריטוריאלית על ידי תמיכה במדיניות [החוץ] הגרמנית״.⁶⁰ דומה כי בטרוניה זו היה יותר מרמז לכך שבראשית 1940 הברית המדינית עם ברלין הייתה עדיין ״אופציה פתוחה״ מבחינת הכותב ורבים מבני עמו.

הסיבה החשובה השנייה לכך שהרצון להידבר עם הכובשים הנאצים לא נתפס בעיני פולנים רבים כחריג הייתה שרעיון הפיוס בין ההנהגות הגרמנית והפולנית היה מקובל עוד לפני פרוץ המלחמה הן על החוגים השמרניים בפולין גופא והן על מנהיגי אירופה, שהיו ביחסים טובים עם ברלין ועם ורשה, והוא עלה שוב בפי גורמים אירופיים שונים בספטמבר 1939. כך, עוד בשבועות הראשונים של המערכה בפולין הפציר מנהיג איטליה בניטו מוסוליני בצמרת הרייך השלישי — בשיחת טלפון עם הנספח הצבאי הגרמני ברומא, גנרל אֶנוֹ פוֹן רינְטֶלֶן, בערוצי משרד החוץ ובאמצעות התקשורת האיטלקית הרשמית — לנקוט ״מחווה נדיבה״ כלפי מעצמות המערב באמצעות הקמתה של ״פולין ממוזערת״, ובכך לבלום את זליגת העימות המזוין ממזרח היבשת האירופית למערבה.⁶¹ בראשית ינואר 1940, מוסוליני שב והציע לגרמנים להתפייס עם ״הפולנים האמיצים״, לשקם את המדינה הפולנית ״בצורה כזאת או אחרת״, וכך למנוע מאויבי גרמניה עילה להמשך המלחמה.⁶² גם המנהיג הספרדי, הגנרל פרנסיסקו פְרַנְקוֹ, נחרד מהשתלטות הצבא האדום על מזרח פולין — לדעתו, זו הייתה יריית הפתיחה במסע הכיבושים הסובייטי ביבשת אירופה; הוא הציע לברלין בתחילת אוקטובר 1939 את שירותי התיווך שלו מול ההנהגה הפולנית שעזבה בינתיים את גבולות ארצה, ובחן גם את האפשרות לקדם הסדר רחב יותר שיכלול את הצרפתים ואת הבריטים וייצור חזית אנטי־סובייטית מדינית־צבאית אחידה.⁶³ כעבור כשנה וחצי, במארס 1941, דן פרנקו בסוגיית העתיד של פולין עם המנהיג של משטר וישי הצרפתי, מרשל אנרי פיליפ פֶּטַן, שביקר במדריד. פטן טען באוזניו: ״עלינו לשחזר את פולין באופן חלקי ולצאת יחד עמה נגד ברית המועצות״.⁶⁴ שיקומה של מדינה פולנית על שטח מצומצם, במסגרת הסדר שלום כלל־אירופי, שיושג בלעדי רוסיה וישמש לבלימת שאיפות ההתפשטות שלה, עמד גם במרכז ההצעה שהעביר לברלין שר החוץ של פינלנד בדצמבר 1939, בעיצומה של ״מלחמת החורף״ שניהלה ארצו נגד ברית המועצות.⁶⁵

בהקשר זה חשוב לציין גם כי ב-1940 כל המדינות שהיו עתידות לחבור למאמץ המלחמתי של גרמניה — יפן, איטליה, הונגריה, רומניה ופינלנד — שמרו עדיין על יחסים דיפלומטיים מלאים עם פולין, ומנהיגיהן אף המשיכו לעמוד בקשר הדוק עם האליטה הפולנית הגולה ועם הדיפלומטים הפולנים.⁶⁶ אחת הדוגמאות הבולטות לתופעה זו היא היחס החם שזכה לו ברומא הפשיסטית השגריר הפולני, גנרל דיוויזאי בּוֹלֶסְלַב וֶנִיאָווָה־דְלוּגוֹשוֹבְסְקִי. בזכות קשריו המעולים עם הצמרת האיטלקית, לרבות שר החוץ ג'אן גליאצוֹ צַ'אנוֹ, הוא הצליח לארגן בשטח איטליה ערוץ מילוט לפליטים הפולנים, ובהם קצינים וחיילים שביקשו להגיע לצרפת; רבים מהם נקלטו, כאמור, בשורות הצבא הפולני שבנה שיקורסקי ובהמשך לחמו בצבאו הפולש של היטלר.⁶⁷ זאת ועוד: ביולי 1940 ההנהגה הפולנית הגולה, שעברה בינתיים ללונדון, הזדרזה לכונן יחסים דיפלומטיים עם משטר וישי הצרפתי, שנהפך לשותפו המדיני, הביטחוני והכלכלי של המשטר הנאצי. ״אני מבקש לחלוק כבוד למי שהוסיף כיום לתוארי העבר המפוארים שלו את תואר האב של מולדתו... רבה היא הערכתי לפועלך בשעה קשה זו״, כתב למשתף הפעולה עם הנאצים, המרשל הצרפתי פטן, הפסנתרן הפולני הנודע איגנצי פּדרווסקי, שכיהן כאמור בקיץ 1940 כיושב ראש הפרלמנט הפולני בגולה.⁶⁸ כלומר, במשך יותר משנה מאז תבוסתה נותרה הנהגת פולין הגולה חברה מלאה במעגל המדיני הקרוב ביותר של הרייך השלישי, ולכן, מנקודת מבטם של בכירים רבים באותו מעגל ובקרב הפולנים עצמם, לא חצתה את נקודת האל־חזור ביחסיה עם ברלין.

בפולין גופא, הראשון שניסה לממש את חזון ההסדר הפולני־הגרמני שיבלום את הרוסים היה ולדיסלב סְטוּדְנִיצְקִי, פוליטיקאי, הוגה דעות ופובליציסט ותיק ובעל השקפות שמרניות. עוד לפני המלחמה הוא נודע כאחד מחסידיו הבולטים של רעיון הברית האסטרטגית בין ורשה לברלין,⁶⁹ ונותר במולדת לאחר מפלתה הצבאית. למכריו סיפר, בסוף 1939, כי מיד לאחר פלישת הגרמנים לפולין הוזמן לקרקוב הכבושה, ושם קיבל מגנרל גרמני כלשהו הצעה להקים ממשלה פולנית פרו־גרמנית, אך סירב ונמלט לוורשה.⁷⁰ כיום אנו יודעים כי בפועל התנהג באופן שונה לגמרי. בסתיו 1939 רשם ביומנו כי פולנים רבים מכל הגילים ומכל שכבות החברה הפצירו בו להידבר עם הגרמנים לשם הקמת הוועד הלאומי הפולני תחת חסותם;⁷¹ כעבור זמן קצר הציע, מיוזמתו, לשלטונות הכיבוש להקים כוח פולני צבאי שישתתף במאבק העתידי הבלתי נמנע, לדעתו, בין הרייך השלישי וברית המועצות.⁷²

לא הייתה זאת בשום פנים ואופן הצעה לא־ריאלית: הביון הבריטי הבחין, בנובמבר־דצמבר 1939, כי רבים בקרב תושבי פולין הכבושה אינם שבעי רצון ממאפייני הממשלה הפולנית הגולה והם מעריכים דווקא את יעילות השלטונות הגרמניים בשיקום תשתיות המדינה ההרוסה ובבניית תשתיות חדשות. ״בוורשה חל שיפור מסוים בתנאי המחיה״, ציין אגף המודיעין הפוליטי בשירות החוץ הבריטי ב-19 בדצמבר, ״מדוּוח כי המזון מצוי בשפע... ואספקת החשמל, הגז והמים סדירה״.⁷³ באווירה מעודדת זו, בפברואר 1940, סטודניצקי אף נסע לברלין כדי לשתף בהשקפותיו את צמרת המשטר הנאצי, אך נחל כישלון. שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, וראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ריינהרד היידריך, שפגשו בו — עובדה מדהימה כשלעצמה — פסקו מסיבה לא ידועה כי מדובר ב״אדם בעל חשיבות פוליטית זניחה המציג רעיונות מגוחכים״.⁷⁴ עם זאת, בקיץ 1940, על רקע המתח הגובר ביחסי ברלין־מוסקווה, רעיון שיתוף הפעולה הצבאי הגרמני־הפולני מבית מדרשו של סטודניצקי קם לתחייה. ברחבי פולין נפוצו אז שמועות על נכונות הגרמנים לתגבר את כוחותיהם המזוינים באמצעות גיוס גברים מקומיים, והיו בקרב תושבי המדינה כאלה שהביעו עניין ב״לחימה לצד הוורמאכט נגד הבולשביקים ולמען פולין״.⁷⁵

שיקורסקי שלל את רעיון שיתוף הפעולה עם הגרמנים באופן עקבי. הן לפני פינויו לבריטניה, ביוני 1940, בסרבו להצעת פטן לחבור לממשלת צרפת שעמדה לחתום על הסכם הכניעה עם הגרמנים ולהוציא את פולין באופן רשמי מהמלחמה;⁷⁶ הן כעבור כחודש, כשפרסם פקודה מטעמו לעם הפולני להמשיך במאבק חסר פשרות נגד הכובשים הגרמני והסובייטי ולסרב לכל הצעה לכונן ״מדינה פולנית פיקטיבית״;⁷⁷ והן ב-1 בספטמבר 1940, במלאות שנה לתקיפת ארצו בידי הצבא הנאצי, בהכריזו בלונדון כי בפולין מעולם לא היו ולא יהיו בוגדים שיסכימו להקמת ממשלה תחת חסות גרמנית.⁷⁸ זאת ועוד: ביוזמת שיקורסקי בתי הדין המחתרתיים, שהחלו לפעול ברחבי פולין ב-1940, שפטו את משתפי הפעולה עם הנאצים, מדומים ובפועל, למוות ולעונשים חמורים אחרים, וגזרי הדין שלהם הופיעו בקביעות בעיתונות המחתרתית.⁷⁹

מצדדי הפיוס עם משטרו של היטלר מקרב המחנה השמרני הפולני, ובהם בכירי הממסד הפולני בגולה, ביקרו את הדרת גרמניה ממרחב התמרון המדיני של הממשלה הגולה וכינוה טעות גורלית. זו, לדעתם, מנעה מהממשלה הגולה יכולת להיערך להסדר מדיני בריטי־גרמני — שבאותו שלב של המלחמה, שעדיין לא נהפכה לעימות חובק עולם, נתפס עדיין כאפשרי — ולנצלו לשיקומה של המדינה הפולנית במתכונת כזאת או אחרת. בין השאר דובר על כך שההסדר הדו־צדדי עם הגרמנים יאפשר להקים בפולין ממשלה בחסות גרמנית, הדומה לממשלת וישי בצרפת, ובכך יחסוך מאזרחי המדינה את נחת זרועו האכזרית של משטר הכיבוש הנאצי. עם החסידים הבולטים והקולניים ביותר של עמדה זו נמנה סטניסלב צַט־מַצְקִייֶבִיץ', פוליטיקאי ועיתונאי שמרני, ציר בפרלמנט הפולני הגולה בצרפת ולימים ראש הממשלה הגולה השביעי של ארצו. ביוני 1940, ערב החתימה על הסכם שביתת הנשק הגרמני־הצרפתי, דרש צט־מצקייביץ' לדחות את רעיון המילוט לבריטניה, לחבור אל הצרפתים ולסיים את מצב המלחמה המיותר, לדעתו, עם הרייך השלישי.⁸⁰ בחלוף כחודש, ראש שלוחת המודיעין הצבאי הפולני בליסבון, פודפולקובניק יאן קוֹבַלִייֶבְסְקִי, שבדומה לצט־מצקייביץ' היה משוכנע כי לאחר תבוסת צרפת הלחימה נגד גרמניה תהיה משימה קשה מנשוא לעם הפולני, כתב עם כמה גולים פולנים נוספים עתירה מיוחדת לברלין ובה הציע ברית מדינית פולנית־גרמנית, הקמת ממשלה פרו־גרמנית בוורשה ושיתוף פעולה צבאי נגד מוסקווה.⁸¹ בדצמבר אותה שנה, שירות הביטחון הבריטי, האם־איי-5, דיווח בדאגה כי דובר השגרירות הפולנית בבוקרשט — כלומר, פקיד רשמי מטעם ממשלת שיקורסקי — הדגיש בשיחותיו עם גורמים שונים כי לדעתו הקמת ממשלת מעבר פולנית בשטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים היא צו השעה.⁸²

סוגיית ההתפייסות עם הגרמנים המשיכה להעסיק את הפזורה הפולנית גם ב-1941, על רקע הקיפאון המדיני שאליו נקלעה הממשלה הגולה בלונדון, הברית האסטרטגית בין צ'רצ'יל לסטלין, שאליה אולץ לחבור גם שיקורסקי,⁸³ והטרור הנאצי הגובר בפולין גופא. ביקורת קשה על סירובו העיקש של שיקורסקי להכיר בעובדות המצערות, מבחינת הפולנים, ולהסכים להידברות עם הגרמנים השמיעו עתה גם פטריוטים פולנים שנודעו במאבקם ההרואי נגד הנאצים לאחר 1 בספטמבר 1939. אחד מהם היה מאיור יאן לוּדִיגָה־לסקובסקי, לשעבר שלישו של המנהיג הפולני פילסודסקי. איש זה נמלט לצרפת בסתיו 1939, שירת ביחידה פולנית שלחמה נגד הגרמנים בקיץ 1940, נותר בשטח הצרפתי הכבוש, התפרסם כלוחם נועז במחתרת המקומית, הרזיסטנס, נעצר ועונה בידי הגסטפו ולבסוף שוחרר בידי הכוחות האמריקאיים. כלומר, לא ניתן היה לחשוד בו כי האינטרסים הלאומיים של ארצו אינם קרובים ללבו. ובכל זאת, בשיחה שקיים ביוני 1941 עם זביגנייב שוּבֶּרְט, סגן מנהל השלוחה של משרד החוץ הפולני שהמשיכה לפעול בניס הצרפתית בימי הממשל של וישי, טען לודיגה־לסקובסקי כדלהלן:

מכל הארצות הכבושות בידי הגרמנים לפולין לבדה אין ממשלה משלה. הקשיחות שמפגינים [שיקורסקי וממשלתו] במצב הנוכחי אינה אלא ביטוי לחוסר יכולת להבין את המציאות. בתנאים הנוכחיים, שבהם 99 אחוזים [של הפולנים] משלימים עם עובדת הניצחון של הגרמנים, חובה להכיר בגרמנים כמנצחים, ויהיה זה אבסורדי לחקות מעשי גורמים אחרים [בעניין זה]. המציאות שבה ל-25 מיליוני אנשים אין נציגות כלשהי אינה קבילה בעליל. נחוצים האנשים שמסוגלים לדבר עם הגרמנים ויכולים לייצג את צורכי העם מול הכובשים. במקרה של פנייה כנה לגרמנים היינו עדים להיענות כנה מצדם. רק לממשלה הפועלת בארצה ומקלה על גורל העם הפולני יש זכות קיום. [לעומת זאת,] קיום הממשלה הגולה מזיק.⁸⁴

זאת ועוד: לפי עדותו של שוברט הנדהם, בן שיחו הציג כראיה לצדקתו גזירים מתוך עיתונות פולנית אמריקאית שמתחה ביקורת חריפה על ממשלת שיקורסקי בשל החלטתה להקים צבא פולני בגלות. הוא נזכר גם, ללא שמץ של רתיעה, ביחסיו הלבביים בעבר עם בכירי הרייך השלישי והציג כהוכחה צילומים משותפים אתם וכן גלויה שקיבל, כביכול, מיוזף גבלס כבר לאחר תבוסת פולין, בעת ששהה בתחנת המעבר לקצינים פולנים על אדמת רומניה. הכיתוב שעל גבי הגלויה נפתח בפנייה ידידותית ״יאן היקר שלי״. על היטלר דיבר לודיגה־לסקובסקי בהערכה רבה, טען כי קיים עמו בעבר שיחה ארוכה בארבע עיניים, והביע אמונה ביחסו החיובי כלפי העם הפולני.⁸⁵

הפיהרר מבקש ״לסגור עסקה״

האם היה סיכוי כלשהו לחזון ההידברות עם גרמניה הנאצית, ״אוֹפְּצִייָה נִייֶמִייֶצְקָה״ כלשון הפולנים, שבו דגלו סטודניצקי, קובלייבסקי, לודיגה־לסקובסקי ובני ארצם הנוספים? כלום לא היה זה חלום באספמיה של קומץ דמויות נואשות? רבים בקרב ההיסטוריונים הפולנים ועמיתיהם הזרים סבורים כיום כי בפולין הכבושה בידי הגרמנים לא היו קוויזלינגים, היינו מנהיגים־בוגדים, מכיוון שלאורך כל תקופת הכיבוש הכובשים לא ביקשו להידבר עם האליטות המקומיות ולא התכוונו להעניק לפולנים סמכויות כלשהן בתחום המִנהל העצמי.⁸⁶ ברם, בחינה מדוקדקת של חומרים היסטוריים רלוונטיים מראה כי המציאות הייתה מורכבת יותר.

להיטלר, כך מתברר, לא הייתה כל תוכנית בנוגע לעתידה של פולין כשבוע וחצי לפני הפלישה הגרמנית המתוכננת, בפוקדו על שר החוץ שלו, יואכים פון ריבנטרופ, לסור למוסקווה כדי לחתום שם עם סטלין ועם שר החוץ שלו, וִיאַצֶ'סְלַב מוֹלוֹטוֹב, על הסכם אי־התקפה גרמני־סובייטי. נכון הוא שב-22 באוגוסט 1939 — ערב הטיסה של פון ריבנטרופ לבירה הסובייטית — טען המנהיג הנאצי באוזני המפקדים הבכירים של צבאו כי מטרת המערכה הפולנית הממשמשת ובאה היא השמדתה של מדינת פולין וריקונה מאוכלוסייתה לצורך יישובה בגרמנים.⁸⁷ אך בשלב ההוא לא הייתה זאת אלא משאלת לב בעלת סיכויים לא ברורים למימוש. עובדה זו זכתה בדיעבד להכרה אפילו על ידי ההיסטוריונים במזרח־גרמניה הקומוניסטית, שבהם לא ניתן לחשוד כי ביקשו לסנגר בדיעבד על הפיהרר הנאצי. אחד מהם, אַלְווִין ראמֶה, הדגיש ב-1970 כי ״מטרות המערכה נגד פולין היו מלכתחילה עתירות גרסאות״, ובייחוד לגבי השטחים שבמרכז פולין ובמזרחה המדיניות הגרמנית עוצבה על ידי הנסיבות המשתנות, הצבאיות והמדיניות.⁸⁸

ההסכם המיוחל עם ברית המועצות, שנחתם ב-23 באוגוסט ונודע בהמשך כ״הסכם ריבנטרופ־מולוטוב״, כלל ביטוי מובהק ל״גמישות״ הזאת של ברלין בכל הנוגע לבחירת מטרותיה לגבי פולין. נספחו הסודי הידוע לשמצה — זה שחילק את מזרח אירופה למרחבי ההשפעה הגרמני והסובייטי — קבע מפורשות ששאלת שימור או אי־שימור העצמאות הפולנית ״תוכרע בהתאם להתפתחויות פוליטיות עתידיות״.⁸⁹ אלא שלדידו של היטלר, כך מתברר — וזאת לא ידע סטלין בשעת החתימה על ההסכם — ״ההתפתחויות״ החשובות היו צפויות בלונדון ובפריז.

יממה בלבד לאחר שובו הטריומפלי של ריבנטרופ ממוסקווה, השגריר הפולני בלונדון, ראצ'ינסקי, דיווח בדאגה למנהליו בוורשה על ״הפגישה השערורייתית״, כהגדרתו, בעניין פולין שיזם המנהיג הנאצי עם השגריר הבריטי בברלין, סר נוויל הנדרסון, ועל מה שהיה חמור אף יותר בעיני המדווח — ניסיונו של שר החוץ הבריטי הליפקס (שלגביו ציין ראצ'ינסקי כי הוא מפגין ״תבוסתנות מרחיקת לכת״) לשכנע את הפולנים שלא לפסול על הסף את נוסחת ההסדרה הגרמנית־הפולנית שהציע הפיהרר הגרמני להנדרסון (הלה הצדיק את דרישות הגרמנים ותבע מהפולנים ״להיכנע״).⁹⁰ שלושה ימים מאוחר יותר התריע ראצ'ינסקי על האורח המסתורי מטעם היטלר שהגיע בחשאי ללונדון כדי להמשיך את השיח בהסדרת ״העניין הפולני״.⁹¹ ולבסוף, ב-31 באוגוסט, ערב הפלישה הגרמנית לפולין, עמיתו של ראצ'ינסקי ברומא, וניאווה־דלוגושובסקי, עדכן את משרדו כי לפי הנציג ההולנדי, שנסמך על דברי שר החוץ האיטלקי צ'אנו והשגריר הגרמני באיטליה האנס גאורג פון מַאקֶנְזֶן, במקרה של מלחמה, הגרמנים לא תכננו לכבוש את פולין כולה, אלא רק את חלקה, והתכוונו לפנות בהצעת שלום לבריטניה ולצרפת בתום כמה ימי לחימה.⁹²

יתר על כן: בימים הראשונים של הפלישה הגרמנית לפולין, בעוד הכוחות הפולניים מנהלים נגד הפולשים הנאצים קרבות בלימה חסרי סיכוי אך עיקשים ולעתים אף יעילים למדי,⁹³ ובריטניה וצרפת מכריזות מלחמה על גרמניה ומבטיחות להגן על בעלת בריתם שבמזרח, המנהיג הנאצי הביע נכונות עקרונית לשאת ולתת עם הפולנים עצמם על ״פּוֹלְנִישֶה רֶסְטְשְטַאט״ (מדינה פולנית שיורית). זו הייתה חייבת לוותר על שטחיה המערביים, על גישתה לים הבלטי ועל הברית האסטרטגית

שלה עם לונדון ופריז, אך יכלה לשמור על עצמאותה בחסות גרמנית.⁹⁴ בד בבד, כבר ב-2 בספטמבר לפני הצהריים ניסה השגריר הגרמני באנקרה, פרנץ פון פַּאפֶּן, ליצור קשר ישיר עם עמיתו הפולני במקום, מִיכַל סוֹקוֹלְנִיצְקִי, ומשכשל בכך פנה להנהגה הטורקית בבקשה לתווך בין ברלין ללונדון למען השגת שביתת נשק בפולין. לשאלת הטורקים אם פירוש הדבר הוא נכונות הגרמנים להסיג את כוחותיהם מאדמת פולין, ענה הנציג הנאצי: ״כן, פחות או יותר, נוכל לארגן זאת״. שר החוץ הטורקי, שוּקרוּ סַרַגְ'אוֹעְ'לוּ, שפגש בפון פאפן, הסיק מכך כי לא הייתה זאת יוזמה פרטית של בן שיחו, כי אם ניסיונו של היטלר ״לסגור עִסקה״ עם הבריטים רגע לפני גלישת הצדדים למלחמה גדולה. להערכת סרג'אוע'לו, המנהיג הנאצי היה מוותר על חלק מהשטחים הפולניים שהספיק לכבוש עד אז בתמורה להכרת לונדון בשליטתו בדנציג, כיום גדנסק — עיר הנמל שעל שפת הים הבלטי — וכן ב״מסדרון היבשתי״ המקשר אותה אל שטח הרייך. מקריאת יומנו של סוקולניצקי, ששמע על חילופי הדברים הללו בין פון פאפן וסרג'אוע'לו מפי הבכיר הטורקי עצמו, ניתן להתרשם כי השגריר הפולני הגיב להצעת עמיתו הגרמני בהתעלמות מוחלטת וכי תגובת ורשה הרשמית הייתה זהה.⁹⁵ הד להצעה הגרמנית המפתיעה מצוי בדיווח הרשמי הבהול של פון פאפן על פגישתו עם סרג'אוע'לו, שהתקבל בברלין בלילה שבין 2 ל-3 בספטמבר. לפי מחברו, הצד הטורקי שמע ממנו הבטחה בדבר הרצינות של מה שהוזכר כ״הצעתנו לפולין״ וכן את ״דעתו הפרטית״ של השגריר כי הפיהרר יימנע ממלחמה גדולה במקרה של פתרון ״השאלה הפולנית״.⁹⁶

כעבור כעשור וחצי טען העיתונאי הגרמני פריץ הֶסֶה, לשעבר יועץ לענייני תקשורת בשגרירות הרייך השלישי בלונדון וראש התחנה הלונדונית של סוכנות הידיעות הגרמנית הממלכתית דֶה־אֶנ־בֶּה, כי בערבו של 2 בספטמבר — כאמור, יום הפנייה של פון פאפן לטורקים — הוא הונחה על ידי שר החוץ הגרמני ריבנטרופ לפגוש לאלתר את סר הוראס וילסון — מבכירי המִנהל הציבורי הבריטי שהיה מקורב מאוד אל ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, ונמנה עם הבולטים שבחסידי רעיון הפיוס עם הנאצים בממלכה המאוחדת. הפגישה האמורה — חשף הסה בספר זיכרונותיו — יצאה אל הפועל מיד. במהלכה התבקש הבכיר הבריטי להעביר לממשלת הוד מלכותו את הצעתו של היטלר. לפיה, בתמורה להכרה בריטית רשמית בשליטה הגרמנית בדנציג וב״מסדרון היבשתי״ אליה, הנהגת הרייך השלישי הייתה מסכימה לא רק להוציא את כוחותיה המזוינים ממרבית שטחי פולין, אלא אף לשלם למדינה זו פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה בינתיים.⁹⁷

כמה היסטוריונים גרמנים ביקשו בדיעבד לבדוק את אמינות עדותו של הסה באמצעות תיעוד גרמני או בריטי רשמי. ברם, כל שעמד לרשותם היו שני דיווחים כתובים לקוניים של משתתפי הפגישה עצמה. מיד בסיומה, סר וילסון מיהר לעדכן את צ'מברליין כי הוזמן לברלין לצורך ״שיחת נפש על הכול כולל פולין״, אך סירב. לטענתו, הוא הדגיש באוזני בן שיחו הגרמני את חוסר הנכונות של ממשלת הוד מלכותו למגע מכל סוג שהוא עם ברלין עד לפינויָם המוחלט של כל כוחות הוורמאכט מהשטחים הפולניים שנכבשו בינתיים.⁹⁸ כלומר, אם להאמין לעדכונו של וילסון, לא הייתה כל הצעה גרמנית לנסיגה מיָדית מפולין ולתשלום פיצויים. תחתיה, הגרמנים העבירו כביכול לבריטים הזמנה בנאלית לקיים פגישה בין בכירים, בלא שהתחייבו להפסיק את פלישתם לפולין. מצדו, הסה תיאר את פגישתו עם וילסון במברק שחיבר ושיגר לברלין, בתוספת ההערה ״לפיהרר ולשר החוץ באופן אישי״, בלילה שבין 2 ל-3 בספטמבר 1939. במברק לא היה פירוט על תוכן ההצעה הגרמנית הבהולה לבריטים, והוא התייחס אך ורק אל תגובתו של יעד הפנייה. זו תוארה כ״ידידותית אך שלילית״. הבכיר הבריטי הסביר להסה — ובנקודה זו המברק המצוטט תואם לגמרי את העדכון דנן של וילסון עצמו לצ'מברליין — כי שיח בין לונדון לברלין על התביעות הגרמניות שהביאו לפרוץ מעשי האיבה לא יתאפשר לפני שיקומו המלא של הסטטוס קוו שהיה לפני 1 בספטמבר.⁹⁹

בסופו של דבר, לנוכח חוסר יכולתם למצוא את המקור הכתוב להצעת היטלר לבריטים מ-2 בספטמבר, קבעו ההיסטוריונים הגרמנים כי ההצעה בנוסח שתיאר הסה, קרוב לוודאי, לא התקיימה במציאות וכי הדיפלומט ואיש התקשורת הנאצי לשעבר בדה אותה כנראה מלבו.¹⁰⁰ ואולם, הדמיון הרב, שנחשף כאן לראשונה, בין המסר שכביכול העביר הסה לווילסון למסר שקיבל, באותו מועד ממש, שר החוץ הטורקי מפון פאפן יש בו כדי לערער על קביעה זו. כעת כבר ברור כי נציגיו הרשמיים של הרייך השלישי בלונדון ובאנקרה העבירו אותו מסר פייסני, ולכן, קרוב לוודאי, אין מדובר בבדיה בדיעבד של הסה המזדקן שהשתוקק לפרסום, כי אם בפנייה שאכן התרחשה במציאות.

אך כיצד נוכל לדעת שפון פאפן, הסה ואולי גם דיפלומטים גרמנים נוספים לא שימשו את היטלר כערוץ להונאה מדינית שנועדה לשחרר את ידי הוורמאכט הנלחם בפולין? דומה כי התשובה לשאלה זו מצויה במסמכי הביון הסובייטי מהתקופה הנדונה שפורסמו רק בעשור האחרון על ידי שירות מודיעין החוץ של הפדרציה הרוסית. בדוחות של משרד החוץ הנאצי מ-6 ו-7 בספטמבר, שהגיעו לידי הסובייטים — כנראה מסוכניהם בברלין ובברטיסלבה, בירת סלובקיה — ואינם מצויים כיום בשום אוסף מסמכים אחר, נטען כי בשלהי אוגוסט 1939, ימים ספורים לפני התקיפה הגרמנית בפולין, קיבלה ברלין הרשמית מהשלטונות הסלובקיים בקשה לסייע להם בהשבת שטחי ארצם שעברו לשליטה פולנית ב-1920 ובעקבות הסכם מינכן, ב-1939. הגרמנים, כך מתברר, רמזו לפונים כי בתמורה לסיועם בעימות הצבאי המתקרב עם פולין, שלטונות הרייך יהיו מוכנים לסייע להם בהשבת השטחים שאבדו ב-1939. ואילו לגבי השטחים של 1920 נאמר לגורמים הרשמיים בברטיסלבה, הן ערב הפלישה לפולין והן אחריה, כי עדיין לא הגיעה העת לדון בגורלם. ״עד כה, לא נתנו כל הבטחה בעניין זה״, כתב מזכיר המדינה של שירות החוץ הגרמני, ארנסט פון וַייְצְזֶקֶר, למנהלו, השר פון ריבנטרופ, ב-7 בספטמבר, והסביר: ״לא רצינו להיות כבולים על ידי הבטחות לא־נחוצות לצד מדיני שלישי ברגע של כריתת שלום עם פולין [הדגשות שלי]״.¹⁰¹ מכך נוכל להסיק, בסבירות גבוהה, כי שבוע ימים לאחר הפלישה לפולין וחמישה ימים לאחר מהלכי הגישוש הכושלים של פון פאפן והסה, בצמרת של שירות החוץ הנאצי נערכו עדיין לאפשרות של חתימה על הסכם שלום עם המדינה המותקפת.

בינתיים, בפולין גופא, הלחימה לא התקדמה בקצב שהפולשים פיללו לו. אמנם, הוורמאכט נהנה מיתרון טכנולוגי עצום על פני יריבו, הצבא הפולני, אך

בניגוד לאמונה הרווחת עד היום, שהיא תולדת התעמולה הנאצית, לא הייתה זו ״מלחמת בזק״, בְּלִיצְקְרִיג. ״תורת הבליצקריג״ לא הייתה בנמצא אז אפילו בתיאוריה. שלבי התכנון האסטרטגי והאופרטיבי הגרמני, שקדמו למערכה הפולנית, לא הושתתו על תפיסה חדשה כלשהי של ניהול מלחמה. כוחות היבשה הגרמניים שפלשו לפולין אומנו ופעלו לפי הדפוסים הטקטיים שהחלו להתגבש עוד בשלהי מלחמת העולם הראשונה.¹⁰² ב-9 בספטמבר, במקביל להודעת צרפת על ההתקדמות המוצלחת של צבאה אל תוך חבל הסאר הדרום־מערב גרמני,¹⁰³ פתחו שני צבאות פולניים, ״פוֹזְנַן״ ו״פּוֹמוֹזֶ'ה״, במתקפת הנגד שהתפתחה לקרב בְּזוּרָה (על שם הנהר המקומי שבקרבתו התנהלה הלחימה), הנחשב לגדול ולמוצלח ביותר מבין כל הקרבות שניהל צבא פולין בספטמבר 1939. הקרב ארך כעשרה ימים וגבה מהגרמנים מחיר כבד של כ-12 אלף קצינים וחיילים הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים.¹⁰⁴

למעשה, הייתה זאת המהלומה הרצינית הראשונה שספג הצבא הנאצי באותה מלחמה. כבר ביומה הראשון פרסמה הסוכנות הגרמנית דה־אן־בה הצהרה תמוהה מטעם המפקד העליון של צבא היבשה הגרמני, גֶנֶרַלאוֹבֶּרְסְט (קולונל־גנרל) ולטר פון בְּרַאוּכִיטְש, שלפיה לא היה עוד צורך ב״פעולות צבאיות בגבולו המזרחי של הרייך״, ומוסקווה מיהרה להסיק מכך שהגרמנים מכשירים קרקע לשביתת נשק.¹⁰⁵ בברלין הכחישו זאת מיד ולחצו על הסובייטים לתקוף לאלתר את פולין מהמזרח;¹⁰⁶ אך ביומו השלישי של הקרב בזורה בוששה מתקפת הרוסים להיפתח, הפולנים סילקו במפתיע את יחידות הוורמאכט מכמה ערים בפולין התיכונה והרדיו של ברלין הודיע לתושבי הרייך כי אל להם לצפות לשימור הקצב המהיר של ההתקדמות בחזית הפולנית.¹⁰⁷ באותו יום פגש ראש האבווהר, האדמירל קנריס, ברכבת הפיקוד המיוחדת של היטלר את שר החוץ פון ריבנטרופ, והלה הצהיר באוזניו כי במצב הנוכחי ״המתווה הטוב ביותר, מבחינת הפיהרר, יהיה יצירת פולין 'שלדית' שעם ממשלתה ניתן יהיה לכרות שלום״.¹⁰⁸ בו ביום, גנרל חיל התותחנים פרנץ הַלְדֶר, ראש המטה הכללי של צבא היבשה, רשם ביומנו כי מפקדו פון בראוכיטש ששב מפגישה עם הפיהרר סיפר כי הלה מאמין שהרוסים אינם רוצים להתערב בלחימה בפולין והוא נוטה עתה להגביל את תביעותיו מהפולנים לשטחיהם המערביים ול״מסדרון״ (היינו רצועת החוף הבלטי שקישרה בין הרייך לעיר דנציג).¹⁰⁹

על רקע כל אלה, תשעה ימים לאחר פנייתו של פון פאפן אל סרג'אוע'לו דיווח השגריר סוקולניצקי למנהליו, שבאותה עת כבר עזבו את ורשה ושהו עם כל ממשלת פולין בעיירה קְזֶ'מִייֶנִייֶץ שבמזרח פולין, כי עמיתו הגרמני באנקרה שב לדבר על השלום וסיפר לסגן שר החוץ הטורקי כי ״עוד קיימת האפשרות של יישור ההדורים בין גרמניה למעצמות המערב״.¹¹⁰ גם ברומא ובבודפשט החוגים הפוליטיים, הדיפלומטיים והצבאיים המקומיים סברו עדיין בשבוע השני של הלחימה בפולין — ובמקרה של ההונגרים הסברה הזאת נסמכה על שיחות עם ריבנטרופ — כי היטלר חותר לכיבוש ורשה ומיד עם נפילתה הוא יציע לבריטים ולצרפתים להתפייס ויסתפק במילוי דרישותיו הטריטוריאליות הישנות מהפולנים. מוסוליני אף נערך להציע לברלין, לונדון ופריז לכנס לאלתר ועידת שלום שתקבע את עתיד השליטה של הרייך בשטחים הפולניים שכבש.¹¹¹ כל זה, קרוב לוודאי, היה ידוע ללונדון הרשמית. הרישום מ-10 בספטמבר ביומנו של צ'מברליין מעיד כי כותבו האמין כי היטלר שאף בכנות לשלום עם בריטניה ורק בימי אוגוסט האחרונים אימץ משום מה רעיון של ״מלחמה קצרה ואז הסדר״.¹¹²

לפיכך נראה שבשבועיים הראשונים של הפלישה הגרמנית לפולין, לבכירי השלטון והצבא שם הייתה עדיין הזדמנות ריאלית להידבר עם ברלין — ישירות או באמצעות מתווכים — על שביתת נשק מכובדת פחות או יותר. זו הייתה כוללת, בוודאי, ויתור כואב על השטחים שבמערב המדינה וברצועת החוף הבלטי שלה, אך מצילה את שאר האדמות הפולניות מהשתלטות המשטר הנאצי האכזר. אז, כנראה, גם התקיפה הסובייטית מהמזרח לא הייתה יוצאת אל הפועל. שכן, מיד לאחר פרסום הצהרתו הנזכרת לעיל של פון בראוכיטש מיהר משרד החוץ במוסקווה לבשר לברלין כי במקרה של שביתת נשק גרמנית־פולנית אין בכוונת ברית המועצות ״לפתוח בעוד מלחמה״.¹¹³

ההזדמנות האמורה למנוע מפלה מוחלטת, שעליה ידעו ואותה דחו בשאט נפש הגורמים הרלוונטיים בהנהגה הפולנית, הפכה ריאלית פחות כבר בתום השבוע השני של ספטמבר 1939, כשעליונות הוורמאכט בקרב בזורה ובמערכה הפולנית כולה וכן הרתיעה של בריטניה וצרפת מלחימה של ממש, לרבות נסיגת הצרפתים מחבל הסאר, היו לעובדות מוגמרות.¹¹⁴ הסיכוי של ממשלת פולין ״לסגור עִיסקה״ עם ברלין נמוג סופית ב-17 באותו חודש, לאחר שהפלישה הסובייטית מהמזרח, בתיאום מלא עם הגרמנים, הניסה את בכירי המשטר הפולני ואת שרידי צבאו לרומניה ולהונגריה השכנות.¹¹⁵

קלף המיקוח המרכזי של הרייך

יציאת הממשלה הפולנית לגלות לא שמה קץ לנכונות הגרמנים להידבר על עתידה של פולין, לרבות שימור עצמאותה בפורמט כזה או אחר. עודדו לכך הגורמים המתונים בפיקוד הוורמאכט ובהנהלת שירות החוץ הגרמני. אלה ידעו כי הרעש התעמולתי סביב הניצחון בפולין הסתיר הן את האבדות הכבדות של המנצחים (בין 45 ל-50 אלף חיילים וקצינים גרמנים הרוגים, פצועים ונעדרים בארבעה שבועות בלבד!¹¹⁶) והן את המשבר הלוגיסטי שפקד את הוורמאכט לקראת סוף המערכה בפולין,¹¹⁷ ולכן סברו כי על ארצם ליזום כינון של ישות פולנית מדינית, בגבולות מצומצמים ותחת חסותה של ברלין, כדי להימנע מהתנגשות צבאית מסוכנת עם האימפריה הבריטית, לשוב אל ״קהילת העמים האירופיים״ וגם ליצור חיץ הכרחי בין הרייך לבין ארץ הקומוניסטים האימתניים שבמזרח.¹¹⁸ כנראה, בהשפעת הלך המחשבה הזה, עוד לפני סיומן הרשמי של פעולות האיבה בפולין כתב מזכיר המדינה של משרד החוץ הגרמני, ארנסט פון וייצזקר, כי ״המלחמה עם פולין תמה... גרמניה תובעת לעצמה את גבולות 1914; מעבר לכך, עתידה של פולין האחורית [המרכזית והמזרחית] תלוי עתה בנכונות המעצמות המערביות להידברות״.¹¹⁹ ודיפלומט גרמני בכיר אחר, האנס־אדולף פון מוֹלְטְקֶה — שכיהן כשגרירה האחרון של גרמניה בוורשה לפני פרוץ המלחמה — הסביר כי לדעתו ניתן יהיה למצוא בשכנה המובסת אנשים שיסכימו לדבר על הרכבת ממשלה פרו־גרמנית אם ייאמר להם, באופן בלתי רשמי, כי ארצם עתידה לגדול בעקבות החזרת שטחיה המזרחיים המצויים עתה בידי הסובייטים. מבחינת ברלין, הטעים פון מולטקה, ההיגיון המרכזי להקמת ממשלת חסות פולנית הוא שלילת מעמדה החוקי של הממשלה שיצאה לגלות ועל ידי כך שחרור מעצמות המערב מהתחייבויותיהן כלפי אותה ממשלה, כלומר סיום המלחמה.¹²⁰ מעניין שבאותה עת ממש גם נציגיה הדיפלומטיים של הממשלה הפולנית הגולה הבינו כי ההכרה בהם ובממשלתם מצד הממשלות המארחות עלולה לפוג בקרוב, בעקבות הקמתה של ממשלה חדשה, פרו־גרמנית, בוורשה.¹²¹

אין אנו יודעים אם היטלר הכיר את עמדתם של פון וייצזקר ופון מולטקה. ניתן להניח שכן, משום שכבר בסוף ספטמבר הוא ביקש מאיש העסקים השוודי בִּירְגֶר דַאהְלֶרוּס, מתווך ותיק בין ברלין ללונדון, למסור לממשלת בריטניה כי הסכמתה לשיחות השלום עם הגרמנים יהיה בה כדי ״להציל משהו מפולין״;¹²² ולאלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של מפלגתו, הלוא היא מפלגת הפועלים הנציונל־סוציאליסטית הגרמנית, הוא בישר באותו זמן ממש כי במרכזה של פולין ראוי להקים ״ישות דמויית מדינה״ ורק בחלוף כמה עשורים ניתן יהיה לקבוע אם חלק נוסף ממנה יסופח לרייך.¹²³ אולם אז המנהיג הנאצי נאלץ להתמודד עם התערבות בלתי צפויה מצד ברית המועצות. היא למדה כנראה ממקור כלשהו על מגעיו החשאיים עם הבריטים וביקשה לסכלם. עדות להתערבות זו מצויה במברק ששלח השגריר הגרמני במוסקווה, הרוזן פרידריך וֶרְנֶר פון דֶר שוּלֶנְבּוּרְג, למנהליו בברלין, ב-25 בספטמבר. לטענת השגריר, הוא הוזעק לקרמלין ושמע מאיוסיף סטלין כי ״על הצדדים הגרמני והסובייטי להימנע מכל דבר שעלול ליצור חיכוכים ביניהם בעתיד״, ולכן ״יהיה זה לא נכון להשאיר לשארית המדינה הפולנית מעמד עצמאי״.¹²⁴ היטלר, שבעת ההיא ביקש עדיין לשמר את הקשר האסטרטגי שלו עם ברית המועצות, העדיף לוותר, וב-28 בספטמבר חתם עם מוסקווה על הסכם חדש. הסכם זה תחם את אזורי הכיבוש הגרמני והרוסי בפולין, דיבר על ״מדינה פולנית לשעבר״ ועל ״הגבול בין ברית המועצות לגרמניה״, ותאם אפוא את רצון המנהיג הסובייטי להשכיח כל זכר לעצמאות הפולנית. בתמורה העניק סטלין לבעל הברית החדש שלו, הפיהרר הנאצי, מתנה נדיבה — מחוז לובלין וחלק ממחוז ורשה, שהצבא האדום כבש בעת פלישתו לפולין.¹²⁵

מיד לאחר טקס החתימה על ההסכם האמור הודיע פון ריבנטרופ לסטלין ולמולוטוב המרוצים כי ויתור על תוכנית השיקום של פולין העצמאית ממחיש את רצונה הכן של ברלין לבנות ברית איתנה עם מוסקווה, על אף ההבדלים האידיאולוגיים בין השתיים.¹²⁶ אך לא הייתה זאת אלא הודעת סרק שנועדה להרדים את ערנות הרוסים. היטלר היה נחוש עדיין למצות עד תום את מגעיו החשאיים עם לונדון, שבאמצעותם קיווה להפסיק את מצב המלחמה בין הרייך לבריטניה וצרפת ו״להכשיר״ את הישגיו המדיניים והצבאיים באירופה. ולכן, ביום שסטלין, מולוטוב ופון ריבנטרופ שתו וודקה בקרמלין לכבוד ההסכם החדש שלהם, המתווך השוודי דאהלרוס דרך שוב על אדמת הממלכה המאוחדת ובפיו מסר חשוב מברלין לצמרת של ה״פוֹרִין אוֹפִיס״, שירות החוץ המלכותי הבריטי. הפיהרר, כך בישר, חותר להקמתה של מדינת פולין עצמאית אך ממוזערת, שתהיה נתונה לשליטה צבאית וכלכלית של גרמניה ולא תהווה עוד איום עליה.¹²⁷ למחרת, הגנרל הלדר שפגש בהיטלר רשם ביומנו: ״הוא מוכן לשלום״;¹²⁸ וכעבור כשבוע וחצי למדו הבריטים מפגישה נוספת בין דאהלרוס לנציג של שירות החוץ הבריטי, הפעם בהאג, כי המנהיג הנאצי מציע לכנס ״ועידת שלום״ בהשתתפות ארצו ומעצמות המערב ולדון בה, בין השאר, בעתידה של פולין. ״אם לא תתקיים הוועידה לא תתקיים פולין כמדינה עצמאית״, סיכם תת־שר החוץ הבריטי סר אלכסנדר קֶַדוֹגֶן את הודעת היטלר שהתקבלה מדאהלרוס.¹²⁹ מתווך שוודי נוסף, סְווֶן הֶדִין, חוקר ארצות נודע שתמך במשטר הנאצי והיה אורח קבע בברלין, הצהיר גם הוא בסוף ספטמבר לתקשורת הבינלאומית — ספק על דעת עצמו, ספק בתיאום עם הצמרת בברלין — כי ״אם בריטניה תעשה שלום, תהיה פולין קטנה ועצמאית. אם לאו, פולין כולה תחולק״.¹³⁰

מסר דומה על ״מדינה פולנית קטנה, נשלטת ולא מאיימת שתקום לאחר כינון השלום״ שמע ב-1 באוקטובר שר החוץ האיטלקי צ'אנו בעת פגישתו האישית עם היטלר בברלין. אך הייתה בו גם תוספת משמעותית מאוד: המנהיג הנאצי גילה לאורחו כי לנוכח המצב הירוד להחריד של התשתיות בפולין, שהתחוור לגרמנים רק לאחר שהשתלטו על השכנה שבמזרח, הוא מעדיף להרחיק את ארצו ככל הניתן מניהול שוטף של השטחים הפולניים ולהאציל סמכויות בתחום זה למה שהוא כינה ״מדינה פולנית שיורית״.¹³¹ רומא, שעוד ערב הפלישה לפולין הכריזה על נייטרליות ופעלה לקידום ועידת השלום ליישוב המחלוקות באירופה,¹³² מיהרה כבר באותו יום לעדכן את פריז על מה ששמע צ'אנו בבירת הרייך. בחלוף יממה בלבד, מטה משרד החוץ הגרמני קיבל דיווח בהול מהאיטלקים שלפיו הצרפתים גילו עניין רב במתווה ההסדרה שחשף היטלר בפגישתו עם צ'אנו. גורם אלמוני בכיר בממשלת צרפת שוחח, כביכול, בנושא זה עם השגריר האיטלקי בפריז והעריך כי ארצו ובריטניה תעתרנה להצעת ברלין לגבי קיום הוועידה התלת־צדדית שתדון בהסדרי השלום ובעתידה של פולין ובסופו של דבר גם תקבלנה את מודל ״המדינה הפולנית הסימבולית״ שיאפשר להן להציל את כבודן.¹³³ הגרמנים לא הופתעו בוודאי למשמע הבשורה הזאת. כחודש בלבד קודם לכן, ערב הפלישה שלהם לפולין, פריז הרשמית עשתה כמיטב יכולתה כדי לשכנע את ורשה להתפשר עם הרייך השלישי, הציעה את שירותי התיווך שלה להיטלר ואף שכנעה את הפולנים לעכב בכמה שעות את גיוס צבאם, מה שבפועל סייע להצלחת הפלישה ב-1 בספטמבר — הכוחות שלא גויסו בזמן, פשוט לא הספיקו להגיע לגבולות ארצם כדי לנסות ולבלום שם את הפולש.¹³⁴ הצרפתים גם צידדו, כבר בימי הפלישה הראשונים, ברעיון האיטלקי של שביתת נשק מיָדית וכינוס המעצמות המעורבות בעימות לוועידת השלום; והגרמנים קיבלו עדכון על כך מרומא.¹³⁵

אפשר שלמרות מאמץ ההסוואה הגרמני הסובייטים ידעו כי שותפיהם מברלין עשויים להפר את התחייבותם מ-28 בספטמבר בדבר אי־כינונה של מדינה פולנית עצמאית. בערב 2 באוקטובר, היינו בסוף היום שבו העבירו האיטלקים לברלין את המסר הפייסני מצרפת, ציין סטלין בפגישתו עם שר החוץ של לטביה וִילְהֶלְמְס מוּנְטֶרְס כי ״אין לדעת בוודאות כיצד ינהגו בפולין... במערבה עשוי לקום משטר חסות״.¹³⁶ אם הייתה זאת אזהרה שנועדה לדלוף לגרמנים ולהבהיר להם כי הרוסים מודעים לדו־פרצופיותם, היא לא השיגה את מטרתה. מעודדים מהאיתות הצרפתי כי הצעותיו של היטלר בנוגע להסדר ולגורלה של פולין הן בנות יישום, המשיכו הגרמנים ב״מתקפת הצעות השלום״ שלהם על הבריטים. ב-6 באוקטובר, יממה לאחר שערך ביקור בזק בוורשה הכבושה, נאם היטלר בבניין של הרייכסטאג בברלין, ובסתירה מוחלטת להסכם שלו עם הסובייטים הכריז בפומבי על נכונותו ל״כינון מדינה פולנית שלא תהיה עוד חממה לפעילות אנטי־גרמנית או מוקד למזימות נגד גרמניה ורוסיה״;¹³⁷ וב-9 באוקטובר הודיע גבלס, במסיבת העיתונאים שכינס במשרדו, כי בכוונת ברלין לכונן ״מדינה פולנית קטנה״ שלא תנהל מדיניות חוץ ולא תחזיק כוחות מזוינים, אך תהיה חופשייה לנהל את ענייני הפנים שלה.¹³⁸ היו בבריטניה רבים שראו ברמזים המגיעים מברלין עדות לכנות כוונותיה של ההנהגה הגרמנית ותבעו מממשלתם ליזום כינוס של ״ועידת שלום שתטפל בבעיות היסוד שגרמו לפרוץ המלחמה״.¹³⁹

אולם, כל זה היה לשווא. באותו שלב, בכירים ב״פורין אופיס״ ובמודיעין הבריטי כבר השתכנעו כי אין לסמוך על הצעות המשטר הנאצי שנועדו, כך סברו בלונדון, להסוות היערכות להמשך מעשי התוקפנות באירופה.¹⁴⁰ לחיזוקה של תפיסה זו תרם המידע המודיעיני בדבר תלותו הכלכלית של בירגר דאהלרוס בשולחיו מברלין, שהפכה אותו, בעיני הבריטים, ממתווך הוגן לסוכן הונאה בידי הרייך השלישי ותו לא.¹⁴¹ גם העובדה שב-8 באוקטובר, תוך כדי השיח החשאי עם בריטניה, הורה היטלר על סיפוח לרייך של שטחי מערב פולין ובהם כעשרה מיליון תושבים¹⁴² נתפסה בלונדון כראיה מובהקת נוספת לחוסר אמינותו של המנהיג הנאצי. ״הדעה הרווחת [במדינה זו] היא שהרודנות והתוקפנות של הנאצים הורסות את הסגולות המסורתיות של הציוויליזציה האירופית, וחובה לשים להן קץ לטובת האנושות כולה״, הצהיר ב-2 באוקטובר, בנאום רדיו, הארכיבישוף של יורק, מראשי הכנסייה האנגליקנית הבריטית, והוסיף: ״אל לנו להידבר עם הֶר היטלר או ממשלתו — לא משום שאינם דמוקרטים, שכן זו בעיית גרמניה ולא שלנו — אלא משום שאינם אמינים לחלוטין״.¹⁴³ על כן, המענה לברלין ששלח ה״פורין אופיס״ באמצעות דאהלרוס בשבוע הראשון של אוקטובר 1939 היה בבחינת התרסה לא מוסווית. שלטונות הרייך נדרשו, בלשון אולטימטיבית, לשקם לאלתר את המדינה הפולנית, להשמיד את הנשק ההתקפי המצוי ברשות הוורמאכט ולערוך ברחבי הרייך משאל עם בנוגע למדיניות החוץ של היטלר.¹⁴⁴ כעבור כמה ימים, אגף המודיעין הפוליטי של שירות החוץ הבריטי גילה בפרסומו הסודי שהתגובה הזאת תואמה עם בכירי שירות החוץ הפולני הגולה שהגיעו לשם כך מפריז ללונדון.¹⁴⁵

אף כי תפיסת הבריטים לגבי הכוונות ארוכות הטווח וחוסר אמינותו הכללי של המשטר הנאצי מצטיירת בדיעבד כמוצדקת, נראה כי דווקא לגבי היחס הגרמני לסוגיית המעמד של פולין בנקודת הזמן הקונקרטית של שלהי ספטמבר־ראשית אוקטובר 1939 טעו ה״פורין אופיס״ והמודיעין הבריטי. ב-10 באוקטובר, ימים ספורים לאחר קבלת התשובה הבריטית מדאהלרוס, רשם גבלס ביומנו: ״הפיהרר אינו רוצה התמזגות כלשהי עם הפולנים. חובה לדחוף אותם אל תוך מדינתם הממוזערת ולהשאירם שם לבד״.¹⁴⁶ שני המשפטים הללו היו פרפראזה מדויקת על הדברים שהשמיע היטלר באוזני שר החוץ האיטלקי צ'אנו תשעה ימים קודם לכן, וכנראה גם עדות לכך שבעיתוי האמור המנהיג הנאצי נטה בכנות לפתרון, ולו זמני, של ״מדינה פולנית שיורית״. מפקד צבא היבשה הגרמני, פון בראוכיטש, שיקף כנראה את דעת מנהיגו כשב-14 באוקטובר הנחה את ראש המטה הכללי שלו, הלדר, בלשון הבאה: ״חובתנו היא להציב [לעצמנו] מטרות צבאיות הגיוניות ולנצל כל הזדמנות לעשות שלום״.¹⁴⁷

לפיכך, כחודש־חודש וחצי בלבד לאחר פרוץ העימות שעתיד להתפתח בהמשך לכדי מלחמת העולם השנייה, הממשלה הבריטית הלכה בעקבות עמיתתה הפולנית כשכשלה בזיהוי ההזדמנות הממשית ״להציל משהו מפולין״ מציפורני המשטר הנאצי. אין לדעת אם התנהגות שונה של לונדון הייתה מונעת מהיטלר יכולת לשוב ולהשתמש בכוח הצבאי הגובר שלו באירופה במועד מאוחר יותר. אך חייבים להודות כי בידינו ראיות למכביר לכך שבראשית סתיו 1939 חתרו הגרמנים, שהבינו היטב את חוסר הכשירות שלהם לעימות חזיתי עם הבריטים, להסדר מדיני־צבאי עם לונדון, ולשם השגתו היו מוכנים להעניק לפולנים המובסים מידה מסוימת של עצמאות. באותה נקודת זמן, הבריטים ועמם גם הצרפתים יכלו לפחות לנסות להמתיק את גורלה של פולין, מה שאולי היה מונע מיבשת אירופה ומהעולם כולו את אסון המלחמה הכוללת.

סימביוזה מפתיעה קצרת מועד

בינתיים, בפולין עצמה, הכוחות הגרמניים הפולשים זרעו מוות, הרס וטרור. מאות טונות של פצצות אוויר ופגזים הוטלו על ורשה הבירה ועל ערים פולניות נוספות וגרמו לאבדות חסרות תקדים בנפש וברכוש; אלפי חיילים פולנים נרצחו לאחר שנלקחו בשבי ועשרות אלפי אזרחים פולנים תמימים, לרבות היהודים, נטבחו בדם קר במקום מגוריהם או בעת שניסו להימלט מזרחה.¹⁴⁸

אף על פי כן, במצב הנורא הזה נוצרו גם הזדמנויות מפתיעות לקידום שיתופי הפעולה בין הכובשים לנכבשים. המִנהל הצבאי הגרמני, שהחל להתפרס בשטחי הכיבוש שבפולין כבר בשבוע הראשון של המלחמה, הסתייג ממעשי הזוועה נגד האוכלוסייה האזרחית הפולנית, שביצעו אנשי האֶס־אֶס והאֶס־דֶה,¹⁴⁹ ויזם מיד מגעים עם אישים בולטים בקרב האינטליגנציה המקומית השמרנית שבהם הוא ראה מפתח להצלחת משימתו. בקרקוב, שנפלה בידי הנאצים ב-6 בספטמבר, המושל הצבאי, גנרל אוֹיְגֶן פון הוֹבֶּרְט, יסד במהרה את ״מועצת התושבים״. היא מנתה נכבדים מקומיים — ובהם רקטור האוניברסיטה היַגֶלוֹנית המפורסמת ונשיא האקדמיה הפולנית למדעים — וסייעה ״לנרמל את החיים בעיר״. בוורשה, לאחר כניעתה ב-28 בספטמבר, הורשה ראש העירייה סטפן סְטַזִ'ינְסְקִי להמשיך בעבודתו במשך כחודש ימים ובמהלך תקופה זו פעל באופן נמרץ — ומה שחשוב במיוחד בהקשר הנדון: בסיוע המושל הצבאי, גנרל קארל אוּלְרִיך פון נוֹיְמַן־נוֹיְרוֹדֶה¹⁵⁰ — לשיקום נזקי ההפצצות ולהחזרת החיים בעיר למסלולם.¹⁵¹ אגב, על פון נוימן־נוירודה סופר כי מיד עם הקמת לשכתו בבירת פולין הכבושה תלה על אחד מקירותיה, לצד דיוקנו של הפיהרר הגרמני, את דיוקנו של המרשל פילסודסקי המנוח.¹⁵²

זאת ועוד: במחצית השנייה של ספטמבר 1939 החלו שלטונות הכיבוש לפנות אל הכוחות הפוליטיים הפולניים בנוגע לכינון שיתוף פעולה עמם, לרבות הקמת ממשלה בחסות גרמנית. המען הראשון לפנייה כזאת היה וִינְצֶנְטִי וִיטוֹס, פוליטיקאי ותיק, ראש מפלגת האיכרים הפולנית בעלת האוריינטציה השמרנית. בהיותו מנהיג בעל נטייה לאוטוריטריות, ציר בפרלמנט האוסטרו־הונגרי לפני מלחמת העולם הראשונה, ראש ממשלת פולין בין שתי מלחמות העולם, גרמנופיל ובעל עמדות אנטי־סובייטיות ואנטי־קומוניסטיות, ויטוס נתפס כנראה בעיני הפונים אליו כמועמד אידיאלי לתפקיד של משתף פעולה עם גרמניה. עוד לפני המלחמה, באביב 1939, עת שהה בגלות פוליטית בצ'כוסלובקיה השכנה, הוא קיבל את הצעתם הראשונה של הגרמנים להופכו לראש ממשלה מטעמם בוורשה, אך סירב בתוקף. הפלישה הגרמנית לפולין אירעה זמן קצר לאחר ששב למולדתו, וב-16 בספטמבר וינצנטי ויטוס כבר היה עצור בידי הגסטפו וכמעט מיד — עוד בטרם יושלם הכיבוש — זכה להצעת הכובשים, ובהם בכיר אלמוני שהגיע מברלין, להנהיג את ארצו הנכבשת. משסירב גם הפעם ונכלא ללא הגבלת הזמן, פנו הגרמנים בהצעה זהה לשני בכירי מפלגתו, אך נתקלו בסירוב גם מצדם.¹⁵³ לעומתם, ראשי הימין הקיצוני הפולני — אַנְדְזֶ'יי שְווִייֶטְלִיצְקִי, סטניסלב טְזֶ'צִיאַק ואחרים — גילו עניין רב בשיתוף הפעולה עם שלטונות הצבא הגרמני ויסדו בחסותם גוף פוליטי חדש, ״הארגון הרדיקלי הלאומי״, או אֶן־אוֹ־אֶר. ארגון זה פתח מיד במסע התעמולה למען מתקפה גרמנית־פולנית משותפת נגד ברית המועצות, ארגן פרעות נגד היהודים ונערך להקמת מִנהל פולני עצמי דמוי המשטר הנאצי ברייך השלישי.¹⁵⁴ אולם בסופו של דבר, איש מבכירי האן־או־אר לא זכה להצעה המפתה שקיבלו ודחו ויטוס ועמיתיו.

״הרומן״ בין המִנהל הצבאי הגרמני לבכירי האינטליגנציה השמרנית והימין הקיצוני של פולין הכבושה ספג מכה אנושה כחודש בלבד לאחר שהתחיל, ב-12 באוקטובר 1939. ביום זה הודיע ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין בבית הנבחרים בלונדון על דחייתה של הצעת השלום הפומבית של היטלר מ-6 באותו חודש. לדידו של צ'מברליין, ההצעה האמורה נוסחה בלשון מעורפלת ולא הזכירה מתווים קונקרטיים לתיקון העוולות שנעשו לצ'כוסלובקיה ולפולין.¹⁵⁵ היטלר הגיב מיד בהודעה נזעמת שלפיה ״בריטניה דחתה את היד המושטת לשלום ולכן המלחמה תימשך״,¹⁵⁶ והורה כבר באותו יום על הפיכת המרחב שבין הגבולות החדשים של הרייך ושל ברית המועצות — כמאה אלף קילומטר רבועים המאוכלסים בכ-12 מיליון נפשות — ליחידת מינהל מדינית ושמה ״הממשל הכללי לשטחי פולין הכבושה״. הפיהרר קבע כי השליטה ביישות החדשה הזאת תועבר במהרה מידי הוורמאכט לידי אדמיניסטרציה גרמנית אזרחית.¹⁵⁷

אין אנו יודעים כיום את זהותם של הגורם או הגורמים בצד הגרמני שאישרו למינהל הכיבוש הצבאי לפתח סימביוזה גרמנית־פולנית בניהול השטחים הכבושים ואף לטפח את ניצני שיתוף הפעולה הפוליטי עם דמויות פולניות שונות. ייתכן מאוד שכפי שסבר יאן בְּרוֹצְקִי, לשעבר דיפלומט פולני שנותר בארצו הכבושה עד ינואר 1940 ובהמשך עבר לאיטליה ושם נחקר בידי נציגי הממשלה הפולנית הגולה, הייתה זאת יוזמה מקומית של הפיקוד הצבאי הגרמני הבכיר.¹⁵⁸ לפי תפיסה זו, קומץ בכירי הוורמאכט, ששאבו השראה מרעיונות הגורמים המתונים בארצם או אף נמנו עמם, ביקש לנצל את תקופת התמרונים המדיניים של היטלר כדי ״לקבוע עובדות בשטח״ וכך לשכנע את ברלין כי צריך וניתן לשתף פעולה עם הפולנים ולהעניק להם מידה מסוימת של עצמאות. אך אפשר גם שהיוזמה לפעילות

האמורה נולדה בדרגים הבכירים ביותר בברלין, במסגרת ההיערכות למצב ההיפותטי שבו המאמצים של דאהלרוס ומתווכים נוספים בין המשטר הנאצי ומעצמות המערב יישאו פרי. כך או כך, נראה כי גם במקרה זה מדובר בהחמצה — הפעם של המחנה הפוליטי השמרני הפולני. אנשיו, ובראש ובראשונה וינצנטי ויטוס, לא השכילו לנצל את ״חלון ההזדמנויות״ שנוצר בשבועות הראשונים של מלחמת העולם השנייה, בתקופת המינהל הצבאי הגרמני, כדי ״להציל משהו מפולין״.

הצעות חברות בעיצומו של מסע הרצח

שבועיים בדיוק לאחר הוראת היטלר על כינון ״הממשל הכללי לשטחי פולין הכבושה״, ב-26 באוקטובר, השלטון ביישות החדשה אכן עבר לידי גורם אזרחי — פוליטיקאי נאצי ותיק, האנס פְרַנְק, שזכה לתואר ״המושל הכללי״.¹⁵⁹ פרנק נשען על תשתית רחבה מאוד של האס־אס והגסטפו, שדחקה חיש מהר את קציני הצבא הגרמני מהניהול השוטף של שטחי ״הממשל״. הסמן המובהק של השלטון החדש היה גל של מעשי דיכוי, השפלה והרג המוניים — בייחוד בקרב האינטליגנציה הפולנית, היהודים והצוענים — וכן הטלת גזרות קשות לסוגיהן על כלל האוכלוסייה המקומית. צעדים אלה וכן גירוש אלים, בתנאי אקלים קשים, של כמיליון אזרחי פולין משטחי המדינה המערביים שסופחו לרייך, גבו עד סוף 1939 את חייהם של כ-45 עד חמישים אלף אזרחים פולנים, בהם כ-7,000 יהודים.¹⁶⁰

לנוכח מפנה זה במאפייני הכיבוש הגרמני בפולין, מפליאה במיוחד העובדה שגם בשלהי 1939 ברלין לא חדלה ממאמציה לפתח דו־שיח עם בריטניה על כינון ״מדינת פולין שיורית״. ב-14 באוקטובר קיבל ה״פורין אופיס״, באמצעות בירגר דאהלרוס, הזמנה מיוחדת מגנרל־פלדמרשל הרמן גרינג — מפקד חיל האוויר ושר התעופה של הרייך, הקצין הבכיר ביותר בכוחות המזוינים הגרמניים, ומראשי המשטר הנאצי המקורבים ביותר להיטלר — לערוך במקום נייטרלי כלשהו פגישה חשאית בין בכירי הצבאות הגרמני והבריטי. משלא נענה המשיך גרינג לשגר לבירה הבריטית מסרים דומים באמצעות דאהלרוס, עד שבעקבות תקרית בהולנד, בראשית נובמבר, שבמהלכה ביים הביון הגרמני שיחות פיוס וחטף שני קציני ביון בריטים,¹⁶¹ ההנהגה הבריטית קטעה באחת את מגעיה עם המתווך השוודי חברו של גרינג.¹⁶² לקבלתה של החלטה זו סייעו מן הסתם קביעותיו הנחרצות של אגף המודיעין הפוליטי בשירות החוץ הבריטי, ב-24 וב-31 באוקטובר, כי הגרמנים ויתרו סופית על הרעיון של ״מדינה פולנית קטנה״, שגרינג ניסה לקדם, ועתה הם יעשו הכול כדי למנוע את שיקום העצמאות הפולנית בכל צורה שהיא.¹⁶³ בעקבות ״פיטוריו״ של דאהלרוס על ידי הבריטים, גם הגרמנים החליטו, ב-11 בנובמבר, על סיום ההתקשרות עמו. גרינג עדכן אותו על כך בשיחת טלפון, ובמקביל הנחה פון ריבנטרופ את נציגי משרדו בשטוקהולם לבשר לאיש כי שירותיו אינם נחוצים עוד ״בשל הדחייה הנחרצת של העמדה הגרמנית על ידי ממשלת בריטניה״.¹⁶⁴

הערוץ המקביל שבו ניסתה ברלין להעביר ללונדון את מסרי הפיוס שלה הנוגעים לגורל פולין היה הברון ויליאם ״בִּיל״ דֶה רוֹפּ, נצר למשפחת האצולה הגרמנית מהזירה הבלטית, שהתאזרח בבריטניה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ושירת בחיל האוויר המלכותי. בשנות השלושים נהיה דה רופ לאיש האמון הן של הצמרת הבריטית, לרבות הנסיך ג'ורג' וראש הביון האווירי פרדריק וִינטֶרבוֹטוֹם, והן של האידיאולוג הנאצי הראשי אלפרד רוזנברג, ועסק בהעברת מסרים ביניהם.¹⁶⁵ לאחר שבסוף ספטמבר 1939 הוא הציע את עצמו לצמרת הנאצית כמתווך בינה לבכירים הבריטים,¹⁶⁶ בנובמבר אותה שנה הוא הביא ללונדון בשורה על נכונות המשטר בברלין להקים ״מדינה פולנית שיורית״.¹⁶⁷ במקביל, ב-17 בנובמבר, התקשורת הגרמנית הודיעה שוב — והודעה זו לא חמקה מעיני הביון הבריטי — על נכונות ארצה לשלום ובתוך כך גם לכינונה של מדינת פולין השיורית שלא תשמש פלטפורמה לפעילות המערב נגד הרייך.¹⁶⁸ כמה שבועות מאוחר יותר, עדכן השגריר הבריטי ברומא, סר פֶּרְסִי לוֹרֶייְן, את עמיתו הפולני במקום, בולסלב וניאווה־דלוגושובסקי, כי לפי המידע שברשותו ושאותו הוא דיווח ללונדון, הרמן גרינג מצדד עדיין ברעיון השיקום של המדינה הפולנית, אם כי בממדים מוקטנים ותחת חסות גרמנית.¹⁶⁹

אך כאמור, בצד הבריטי כבר לא היה מי שיאזין לבשורות אלה. אגף המודיעין הפוליטי בשירות החוץ המקומי ציין ב-12 בדצמבר כי הגרמנים ממשיכים אמנם לפזר רמזים חשאיים על נכונותם לשלום, אך הם שואפים רק לשיפור עמדותיהם לקראת חידוש המדיניות האגרסיבית שלהם ולכן אינם מציעים דבר מה שיהיה מקובל על בריטניה וצרפת.¹⁷⁰ בד בבד, התקשורת הבריטית החלה לשקף את הידע המצטבר על הזוועות שחוללו הכובשים הגרמנים בפולין וכן את ההבנה הגוברת בממלכה, בצמרת הפוליטית ובציבור הרחב שלה, כי ״הזוועות האלה הן אמנם פרי היוזמה של ההנהגה הנאצית, אך מתבצעות באישורו של העם הגרמני כולו״,¹⁷¹ ולכן אין מנוס מהתנגשות חזיתית אלימה עם המפלצת הפוליטית־הצבאית־החברתית שצמחה בגרמניה למן 1933.¹⁷² באווירה זו, ראש ממשלת הוד מלכותו, צ'מברליין, שבשנתיים שקדמו למלחמה הוביל את מדיניות ההתפייסות עם הרייך ולאחר הפלישה הגרמנית לפולין הסכים למאמצי התיווך בינו להיטלר,

הסביר במכתב לאחותו אִידָה שהגיעה העת להשפיע על מורל העם הגרמני באמצעות ״אגרוף אמיתי חזק בבטנו״.¹⁷³

ניכר כי בצד הגרמני, הסירוב העקבי הבריטי להיעתר להצעות הפיוס שזרמו מברלין עורר תגובות קשות. בתיעוד הנאצי הרלוונטי העומד לרשותנו כיום אין אנו מוצאים אזכורים ל״תוכנית הונאה אסטרטגית״ שנכשלה, כי אם אכזבה ותרעומת כנות לנוכח מה שנתפס כ״עיוורונה״ המדיני של לונדון, שלא הייתה מסוגלת להבין ולאמץ את שאיפת הצמרת הנאצית ל״ברית העמים האריים, הגרמני והבריטי״. החוזר, שהפיץ פון ריבנטרופ בין עובדי משרדו ב-18 בנובמבר, טען כי ״אנגליה טרקה את דלתה בפני כל ניסיון תיווך אפשרי״ וכי ״גרמניה נענתה לקריאת התיגר הזאת עליה ותנהל עתה מערכה עד לניצחונה המוחלט״.¹⁷⁴

בתוך כך, בשלהי נובמבר, היינו כמה שבועות בלבד לאחר שקבעו כי ברלין ויתרה סופית על הרעיון של ״מדינה פולנית קטנה״ וקטעו את מסעות הדילוגים של דאהלרוס ודה רופ בטענה כי אינם אלא הונאה נאצית, למדו הבריטים כי גם לאחר ההקמה הרשמית של ״המינהל הכללי״ הוסיפו הגרמנים לחפש פרטנרים פולנים אפשריים לכינונה של ממשלת הבובות שתשרת את האינטרסים שלהם. אגף המודיעין הפוליטי בשירות החוץ הבריטי ציין זאת מפורשות בדיווחו השבועי מ-21 בנובמבר 1939:

מחוץ למחוזות המערביים, שמסופחים עתה אל הרייך, הגרמנים נמצאים במבוכה רבה. ידוע כי פולנים רבים, אם כי במעמד [פוליטי] נמוך מאוד, קיבלו פניות מצד הגרמנים להקים ממשלת בובות. בכל המקרים ההצעה נדחתה. הגרמנים אינם צפויים כעת להתעקש [בעניין זה] וכנראה ייאלצו להקים מינהל שיהיה רק גרמני. המינהל הנוכחי תחת ד״ר פרנק, שנוסד זה עתה בקרקוב, יצטרך לעבוד קשה, חרף ההצהרות המתרברבות של הפרופגנדה הגרמנית...¹⁷⁵

מה שכנראה לא ידע אז הביון הבריטי על פרנק הוא שחרף מדיניותו הדרקונית כלפי האוכלוסייה המקומית ב״ממשל הכללי״, דאג פרנק לשמר ״שלד״ של המינהל העצמי הפולני, שנוסד כאמור בפרק הזמן הקצר של המינהל הצבאי. מוסדות פולניים, כדוגמת הצלב האדום הפולני, בתי המשפט בדרג הנמוך ביותר והמשטרה, הוסיפו לפעול תחת פיקוח גרמני הדוק; ובפברואר 1940 קמה בקרקוב, שנהפכה ל״בירת הממשל הכללי״, ״מועצת הסעד הראשית״ בניהולו של הנסיך יאנוּש רַדְזִיווִיל, פוליטיקאי מהמחנה השמרני ונצר למשפחות רדזיוויל וסאַפִּייֶהָא, מן המפורסמות והחשובות ביותר שבאצולה הפולנית והאירופית. לגבי רדזיוויל, שנפל תחילה בידי כוחות הכיבוש הסובייטיים אך שוחרר בלחץ בינלאומי ועבר מרצונו החופשי לשטחי הכיבוש הגרמני, ידוע כי הודות לקשריו המשפחתיים עם האצולה הגרמנית הוא נהנה מיחסם המשופר של שלטונות הכיבוש, וקיבל כביכול בדצמבר 1939 הצעה לעמוד בראש הממשלה הפולנית הפרו־גרמנית; הוא סירב להצעה מיד, ובינואר 1940 אף הורשה לצאת לברלין, שבה נפגש עם הרמן גרינג, מכרו משכבר הימים, כדי להקל על סבלו של העם הפולני.¹⁷⁶ ״המועצה״ שלו העניקה סיוע הומניטרי מגוון לתושבי ״הממשל הכללי״ הפולנים (ביהודים טיפל גוף סיוע נפרד) ונתפסה בעיני רבים מבני ארצה כמעין ״ממשלת צללים״ המתווכת בעניינים רבים בין כוחות הכיבוש לחברה המקומית.¹⁷⁷ גם אנשי הארגון הפשיסטי הפולני, האן־או־אר, המשיכו לפעול בראשית שלטונו של פרנק, תחת החסות של הוורמאכט, והם היו ליעד ״הטיפול״ של הגסטפו רק כעבור כחצי שנה, באביב 1940, בעקבות האיסור המפורש של היטלר על גורמי צבאו שבפולין לנהל עם הכוחות הפוליטיים המקומיים מגעים כלשהם בנושא המינהל העצמי הפולני.¹⁷⁸

סוגיית הממשלה הפולנית הפרו־גרמנית שבה להעסיק את שלטונות הרייך — והפעם בדרגים הבכירים ביותר — במארס־אפריל 1940, לקראת המתקפה המתוכננת בצרפת.¹⁷⁹ אז ביקשו כנראה הגרמנים לייצר חיץ בינם לשכנה שבמזרח, ברית המועצות, ולצורך כך עשו, שבו וניסו לשכנע את וינצנטי ויטוס להרכיב ממשלה פולנית פרו־גרמנית ואף הביאו אותו הישר מכלאו שבפולין הכבושה לשיחות בברלין. כאמור, תשתית בסיסית של המינהל העצמי הפולני הייתה עדיין פעילה ברחבי ״הממשל הכללי״ וניתן היה לנצלה לפיתוח מהיר של מוסדות הממשלה בהנהגת ויטוס ובפיקוח גרמני. אך האיכר הפולני העקשן דחה את הצעת שוביו גם הפעם והוחזר ל״ממשל הכללי״ להמשך מאסרו.¹⁸⁰ בשעה זו, מועמדים אפשריים אחרים לתפקיד ראש ממשלת הבובות הגרמנית בפולין כבר דחו את גישושי הכובשים בנושא — כפי שכאמור עשה הנסיך רדזיוויל — או לא היו בין החיים, כמו מרבית בכירי האן־או־אר שנעצרו ונרצחו בידי הגסטפו אך זמן קצר קודם לכן. אי לכך, שום ממשלה מקומית לא קמה בשטחי ״הממשל הכללי״ באביב 1940, והחיץ בין הרייך לרוסים, אם אכן הייתה כוונה לבנותו, נותר בגדר חלום שאינו בר־מימוש. ורשה התמלאה אמנם באותה עת בשמועות על ״הממשלה הפולנית הסודית״ שיסדו, כביכול, פרנק והגסטפו כאלטרנטיבה לממשלת שיקורסקי ובראשה השר לשעבר בּוֹגוּסְלַב מִייֶדְזִינְסְקִי, ששב בחשאי מהגולה לפולין הכבושה.¹⁸¹ אך לא הייתה זאת אלא אגדה אורבנית משוללת כל יסוד, ומיידזינסקי, שהגיע לצרפת ונמלט משם לאחר תבוסתה, בילה את שארית המלחמה כפליט בדרום אפריקה.¹⁸² גם השמועות שנפוצו באיטליה, בעקבות פגישת היטלר־מוסוליני במארס 1940, על נכונות הפיהרר הגרמני לפינוי השטחים הפולנים שכבש, התבררו מהר מאוד כבדיה.¹⁸³

ביולי 1940, בשבועות שלאחר נפילת צרפת, שבו הגרמנים אל מאמצם לשכנע את ההנהגה הבריטית להסכים להסדר מדיני באירופה, בתנאים של ברלין.¹⁸⁴ הם עשו זאת כנראה בעקבות הטענות של נציגי המדינות הנייטרליות בלונדון כי בצמרת הממשל המקומי גוברים הקולות התובעים את יישור ההדורים עם הרייך השלישי¹⁸⁵ וחרף הצהרתו של פון ריבנטרופ מנובמבר 1939, שלפיה ארצו לא תיזום עוד התפייסות עם בריטניה, והתזכיר הפנימי של שירות החוץ הנאצי, מ-30 ביוני 1940, שקבע כי גרמניה חותרת לא לשלום עם הממלכה המאוחדת, אלא להריסתה של מדינה זו.¹⁸⁶ כזכור, ב-19 ביולי דיווח השגריר הפולני בלונדון ראצ'ינסקי להנהגה הגולה של ארצו על שלוש הצעות הפיוס שהעביר אז המשטר הנאצי לממשלת צ'רצ'יל.¹⁸⁷ באותו יום ממש הצהיר היטלר בנאומו בקְרוֹלְאוֹפֶּר, בניין האופרה של ברלין, כי אינו רואה סיבה להמשך המאבק המזוין הגרמני־הבריטי;¹⁸⁸ ולמרות תגובת הבזק השלילית של שר החוץ הבריטי הליפקס, המתווך־התורן ד״ר אלברט פְּלֶסְמַן, מייסדה של חברת התעופה ההולנדית קָה־אֶל־אֶם, שחש מיוזמתו לבירת הרייך השלישי, קיבל מגרינג הצעה מפורטת למדי ליישור ההדורים בין הגרמנים לבריטים. כלומר, להצעות הפיוס שמנה בדיווחו ראצ'ינסקי התווספה עוד אחת. במסגרתה התייחס שוב הבכיר הנאצי לגורלה של פולין וטען כי אם יושג השלום הגרמני־הבריטי המיוחל, פולין תזכה ל״התפתחות לאומית בחסות גרמנית״. בראשית אוגוסט, פלסמן העביר את דברי הגנרל־פלדמרשל לממשלת צ'רצ'יל, אך כפי שהעיר בדיעבד ההיסטוריון הגרמני ולטר אַנְסֶל, שחשף את מהלך התיווך הזה, ״היה כבר מאוחר מדי לשיחות שלום מכל סוג שהוא״.¹⁸⁹ ההצעה האמורה של גרינג נותרה אפוא, כמו האחרות שקדמו לה, בלא מענה מהצד הבריטי.

כשבוע לאחר כישלון התיווך של פלסמן, באמצע אוגוסט 1940, כינס האנס פרנק ב״בירתו״ קרקוב את פקידיו הבכירים של ״הממשל הכללי״ והצהיר בלהט כי ״לעולם לא תהיה עוד מדינה פולנית!״¹⁹⁰ אולם, במקביל, בעקבות החלטת הפיהרר להתחיל בהיערכות לתקיפת ברית המועצות, פתחו הדיפלומטים הגרמנים במאמץ לשפר את יחסי הרייך עם שותפיו הפוטנציאליים למאבק נגד הרוסים — הרומנים, הפינים¹⁹¹ וכן הפולנים. השגריר הפולני בבוקרשט רוג'ר ראצ'ינסקי, אחיו של השגריר הפולני בלונדון, עדכן את מנהליו ב-17 באוגוסט — יומיים בלבד אחרי הצהרתו האמורה של פרנק — על מאמצם של נציגי הרייך השלישי ברומניה, דיפלומטים וקציני הביון גם יחד, לשכנע את החוגים הפולניים במדינה, ובהם נציגי ממשלת פולין הגולה, לשתף פעולה נגד הסובייטים.¹⁹² הבסיס לעדכון זה היה ככל הנראה המפגש שקיים עוזרו של ראצ'ינסקי, יֶזִ'י גֶדְרוֹיְץ — ספק על דעת עצמו ספק באישור של מנהלו — עם שליח מיוחד שהגיע מברלין לבוקרשט כדי לדון בתנאים אפשריים לפיוס גרמני־פולני. כעבור שנים התגאה גדרויץ בכך שהציע לנאצים לשקם את עצמאותה של ארצו בתמורה לברית עמם נגד האיום הרוסי. ״זאת הייתה דעתי אז״, סיכם. ״היא התקבלה בסקפטיות [לא ברור על ידי מי: הנציג הגרמני, ברלין הרשמית, השגריר ראצ'ינסקי או ממשלת פולין הגולה] ובכך תם כל העניין״.¹⁹³

במציאות, הגישושים לקראת הסדרה גרמנית־פולנית אפשרית נמשכו. בחלוף כמה שבועות מהמפגש של גדרויץ עם השליח הגרמני והעדכון עליו ששלח השגריר ראצ'ינסקי ללונדון, דיווח סוכן המודיעין הצבאי הסובייטי ״זיגמונד״ למפעיליו במוסקווה על מגעי הגרמנים עם ״הפעילים הפוליטיים לשעבר של פולין״;¹⁹⁴ וזמן מה לאחר מכן למד מערך מודיעין החוץ של אן־קה־וה־דה, הלוא הוא קומיסריאט העם לענייני פנים של ברית המועצות, על השמועות שנפוצו בקרב תושבי ורשה ולפיהן היטלר מתעתד להקים תחת ״הממשל הכללי״ של פרנק ממשלה פולנית חדשה שתפעל בחסות גרמנית ותשקם את צבא פולין, שיצטרף לוורמאכט במתקפתו המתוכננת נגד ברית המועצות. על ניהול המיזם המדיני־צבאי הזה, כך נודע לאן־קה־וה־דה, היה צפוי להיות מופקד בכיר פולני כלשהו השוהה במולדתו הכבושה, כדוגמת סטודניצקי או הנסיך רדזיוויל.¹⁹⁵ שמועות דומות נאספו באוגוסט 1940 על ידי סוכני הממשלה הפולנית הגולה ב״ממשל הכללי״. הם התריעו כי החוגים הפולניים המתנגדים לשיקורסקי והגרמנים קיימו מגעים מתקדמים על הקמת ״טאַיְנִי ז'וֹנְד״, ממשלה חשאית, עם סטודניצקי ורדזיוויל בראשה, ואף ידעו לספר כי אנשי פרנק החלו בהדפסת מפות של ״המדינה הפולנית העצמאית״. אך באותה נשימה טענו אחדים מהמדווחים כי אין זו אלא ״פרופגנדה גרמנית״ חסרת כל בסיס עובדתי.¹⁹⁶

המחקר הנוכחי קובע כי זו לא הייתה סתם פרופגנדה. במחצית השנייה של 1940 שלטונות הרייך השלישי אכן חיפשו שוב במרץ מועמד ראוי, מבחינתם, לראשות ממשלת הבובות הפולנית שנועדה לקום בוורשה. חיפושים אלה לא פסקו אף בראשית ספטמבר אותה שנה, לאחר שממשלת צ'רצ'יל דחתה הצעה גרמנית חוזרת לשלום, שכללה, בין השאר, הבטחה לשקם את פולין.¹⁹⁷ היעד הקונקרטי ל״חיזורים״, שבחרו לבסוף הגרמנים, לא תאם כלל את ״הפרופיל״ שעליו דיווחו באוגוסט המרגלים הרוסים והפולנים. לא היה זה בכיר מסוגם של ויטוס ורדזיוויל, המתהדר בקריירה פוליטית וממשלתית מפוארת בתקופה שבין מלחמות העולם או ברקע משפחתי אצילי; ומקום שהייתו בתקופה המדוברת לא הייתה פולין, אלא הממלכה המאוחדת הבריטית, האויבת של הרייך השלישי.

חייו הכפולים של הפרופסור הנאמן

פרופסור סטניסלב קוֹט מהאוניברסיטה היגלונית שבקרקוב — שכאמור הוציאה מקרבה את משתפי הפעולה הראשונים עם מינהל הכיבוש הצבאי הגרמני — נודע בשנות העשרים והשלושים בעיקר בזכות מחקריו פורצי הדרך על התרבות הפולנית במאות השש־עשרה והשבע־עשרה. אך לצד כשרונו המדעי הייתה לו סגולה נוספת, חשובה לא פחות — חברות ארוכת השנים עם ולדיסלב שיקורסקי, לימים ראש הממשלה הפולני הגולה. השניים, ילידי שנות השמונים של המאה התשע־עשרה, הכירו עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היו לחברים קרובים מאוד, ומאז דרכיהם לא נפרדו. במחצית השנייה של שנות השלושים, כשקוט היה לאחד ממנהיגיה של מפלגת האיכרים הפולנית — מפלגתו של וינצנטי ויטוס — נמנו הוא ושיקורסקי עם המתנגדים הנחרצים של ״סַנַצִיָה״, תנועת התברואה. תנועה זו הייתה מזוהה עם פילסודסקי, חיברה בין כוחות פוליטיים שונים ובכירי הצבא בדימוס, ושלטה בפולין למן 1926 ועד הפלישה הגרמנית ב-1939.ו¹⁹⁸

בעקבות ״קְלֶנְסְקָה וְזֶ'שְנִיוֹבָה״ — התבוסה של ספטמבר 1939 — חבר קוט לבכירים הפולנים שעשו את דרכם לגלות צרפת, נטל חלק פעיל בהקמת הממשלה הגולה שיסד שיקורסקי כמעט ללא נציגות של חסידי הסנציה, וביוני 1940 עבר עם חברו ופטרונו ללונדון. הביון הבריטי העריך עוד בסוף 1939 כי הודות למעמדו של סגן ראש הממשלה הפולנית הגולה הוא ״ישחרר את הגנרל שיקורסקי מרוב עיסוקיו הפוליטיים, ירכז בידיו קשרים עם הפוליטיקאים בפולין, ויקדיש תשומת לב מיוחדת לבעיות של יהודים ואוקראינים״.¹⁹⁹ וכך אכן היה. יתרה מזאת: חרף היותו איש אקדמיה נטול כל ניסיון קודם בתחום הביטחוני־המודיעיני, קוט קיבל לידיו את משרד הפנים הפולני, שלצד המשימות האזרחיות הרגילות של המשרדים מסוגו עסק בפיקוח ביטחוני־פוליטי בקרב הגולים הפולנים בבריטניה ובמדינות אחרות, בטיפוח התנגדות פוליטית בפולין הכבושה, וכן בניהול מבצעי ריגול וחבלה נגד הנאצים ברחבי אירופה. השילוב בין סמכויות אלה לחשיבה אנליטית ותכונות אופי כמו נטייה לאינטריגות פוליטיות, ערמומיות, חשדנות ונקמנות, הוא שהפך את סטניסלב קוט ל״קרדינל האפור״ של ממשלת שיקורסקי, אולי אף חזק יותר משיקורסקי עצמו, אך בה בעת גם לשנוא נפשם של גולים פולנים רבים, כולל קצינים בכירים של צבא פולין ושל שירותי המודיעין והמודיעין המסכל שלו. הללו אף הדביקו לקוט כינוי גנאי — ״השר לענייני מלחמת אחים״ — שביטא תחושה רווחת לגבי ההשפעה ההרסנית של פעילותו על הגולה הפולנית ועל המאבק האנטי־גרמני במולדת.²⁰⁰

בדיוני הממשלה הגולה, בהופעותיו הפומביות וכן בשיחותיו הפרטיות תמך קוט ללא עוררין בקו המדיני שקבע שיקורסקי, לרבות שלילה מוחלטת של מגעים חשאיים עם הרייך השלישי. אי לכך, דורות של היסטוריונים פולנים ובעקבותיהם גם עמיתיהם המערביים יכלו לטעון בביטחון מלא כי ״הממשלה הפולנית בגולה שללה כל פשרה עם הנאצים״.²⁰¹ אך תגליות ארכיוניות חדשות, שיתוארו בפרקים הבאים של הספר, מצביעות על קיום פן נוסף, בלתי ידוע עד כה, בפעילות הבינלאומית הענפה שפיתח קוט. מדובר במגעיו החשאיים, במחצית השנייה של 1940 ובראשית 1941, עם שני אישים גרמנים — פרנץ פון פאפן ואמיל פון רינטלן. הראשון, שאותו כבר פגשנו לעיל, הוא קנצלר גרמניה לשעבר וסגן הקנצלר תחת היטלר, שנקלט בשנת 1934 בשירות החוץ הנאצי, פעל כשגריר בווינה ובהמשך גם באנקרה, וכאמור שימש ערוץ להעברת מסרי הפיוס מברלין לוורשה וללונדון. השני — נצר למשפחה ידועה של האצולה הפרוסית, מוותיקי שירות החוץ הגרמני, בכיר לשעבר בשגרירות ארצו בוורשה, מקורבו של שר החוץ הנאצי פון ריבנטרופ ואחיו הצעיר של הגנרל אנו פון רינטלן, הנספח הצבאי הגרמני ברומא, שכאמור שימש בספטמבר 1939 צינור להעברת הצעת התיווך של מוסוליני לברלין.

היו אלה כנראה פון פאפן ופון רינטלן שהוטל עליהם לבדוק את נכונותו של סטניסלב קוט, או אולי אף של פטרונו שיקורסקי, לחצות קווים ולהפוך לשליטהּ של פולין מטעמו של הפיהרר הגרמני. אפשר שבדיקה זו לא נתפסה בעיני יוזמיה בברלין כחסרת היגיון, שכן הפרופסור הנכבד לא רק שהיה אוהד מוצהר של גרמניה ואוסטרו־הונגריה, אלא — לפי השמועות שנפוצו בפולין בין מלחמות העולם — אף פעל בעבר כסוכן הביון האוסטרו־הונגרי.²⁰² האיש שפועלו האינטנסיבי באירופה ובמזרח התיכון אִפשר את קיום הקשר החשאי בין שני הבכירים הנאצים לבכיר הפולני הגולה היה בעצמו אזרח פולין גולה ומה שמפתיע במיוחד — יהודי במוצאו. במהלך חייו הקצרים והסוערים הוא רשם והגה את שמו באופנים שונים, אך שמו האמיתי היה סמסון מיקיצ'ינסקי.

שער ראשון
בוגד שפל או גיבור על?

פרק א
מיהודי פולני פרובינציאלי לדיפלומט צ'יליאני

תחילת המסע הגדול

״הוא לא פחד מדבר וצעד באומץ מסביב לעולם״, שר הזמר היהודי־הפולני הנודע אדם אַסְטוֹן באחד הלהיטים הגדולים ביותר של הזֶמֶר הפולני, ״זַאקוֹחַנִי זְלוֹדְזֶ'יי״ (הגנב המאוהב). שיר זה כבש את רחבות הריקודים ואת בימות המסעדות בפולין בשנת 1938.ו²⁰³ קרוב לוודאי שמילותיו היו מוכרות לגיבור הספר הזה, סמסון מיקיצ'ינסקי, ודומה כי הוא יכול היה לאמץ אותן כמוטו המתאר את דרך חייו באופן מדויק להפליא.

ילדותו ונעוריו של סמסון לוטים בערפל ההיסטוריה. איש מאלה שזכו להכירו לא ראה מסמך רשמי כלשהו שיעיד על מקום לידתו ועל מוצאו הלאומי. רק בראשית 1941, בחקירתו הראשונה שנערכה בפלשתינה, גילה מיקיצ'ינסקי לחוקרו כי הוא נולד במקום שנקרא בּוֹצְ'קי, בנובמבר 1895, ובהמשך עבר למוסקווה, ולמד שם משפטים כשלוש שנים וחצי.²⁰⁴ עדות לקונית זו יש בה כדי ללמדנו שלושה דברים חשובים על האיש שמסר אותה. הראשון שבהם קשור למקום לידתו. בוצ'קי היא עיירה קטנה הממוקמת בשטחיה המזרחיים של פולין שעד 1918 נכללו בגבולות האימפריה הרוסית. בזכות עובדה זו, רבים מתושבי האזור דיברו לא רק פולנית, אלא גם רוסית, מה שכנראה סייע למעבר הגיבור שלנו למוסקווה.

הדבר החשוב השני שאנו למדים מעדותו של מיקיצ'ינסקי על חייו המוקדמים, הוא מוצאו היהודי. אף כי הוא עצמו לא דיבר בחקירתו על יהדותו והחקירה כולה התנהלה בפולנית, האזכור של בוצ'קי מעיד כי נולד במקום שבשלהי המאה התשע־עשרה נחשב למרכז יהודי ותורני חשוב;²⁰⁵ ויתרה מזאת: שם המשפחה מיקיצ'ינסקי נמצא בספר הקהילה היהודית של סֶמִיאַטִיץ' או סִייֶמִיאַטִיצֶ'ה — אף היא עיירה מזרח־פולנית קטנה השוכנת אך כשלושים קילומטרים צפונית־מזרחית לבוצ'קי.²⁰⁶ כך שבוודאות מדובר באדם ממוצא יהודי.

הדבר החשוב השלישי שמיקיצ'ינסקי גילה לחוקרו על ילדותו ונעוריו הוא שהמצב הכלכלי של משפחתו היה מצוין. רק משפחה יהודית אמידה מאוד הייתה מסוגלת הן להקנות לבנה השכלה כללית ברמה שתבטיח את קבלתו ללימודי משפטים במוסקווה — חרף המגבלה החמורה על מספר היהודים שלמדו שם במוסדות להשכלה הגבוהה — והן לממן את שהייתו כסטודנט באחת הערים היקרות של רוסיה במשך שלוש שנים וחצי. מעניין לציין בהקשר זה כי הספר של קהילת סמיאטיץ', שכבר הוזכר לעיל, חושף כי משפחה יהודייה ושמה מיקיצ'ינסקי נמנתה עם עשירי הקהילה, בזכות עיסוקה בסחר יערות ובחכירת אחוזות.²⁰⁷ לא מן הנמנע אפוא שסמסון הצעיר היה נצר לאותה משפחה, שהרי כאמור עיירת מולדתו בוצ'קי שוכנת בקרבת סמיאטיץ'.

על המשך חייו ברוסיה גילה מיקיצ'ינסקי באותה חקירה בפלשתינה כי לימודי המשפטים שלו נקטעו בשלב מסוים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה; הוא גויס לחיל התותחנים של הצבא הצארי ונשלח אל החזית.²⁰⁸ משתמע מכך כי לא השלים את חוק לימודיו ולכן לא הוסמך כמשפטן. על מעמדו של סמסון בצבא ומעשיו בשלהי מלחמת העולם הראשונה טען כעבור כחמישה עשורים קצין המודיעין הפולני הגולה, לדיסלס מיכנייביץ', כי הגיע לדרגת קצין. הוא זכה כביכול לאותות הצטיינות על לחימתו הנועזת, לרבות הצלב היוקרתי של גאורגי הקדוש, שרק יהודים מעטים, כדוגמת יוסף טרומפלדור, זכו לקבלו. באוקטובר 1917 אף פיקד על סוללת תותחים שהגנה על ארמון החורף — מקום מושבה של ממשלת רוסיה בסנקט־פטרבורג הבירה — בעת המרד המפורסם שחוללה מפלגת הבולשביקים בראשות ולדימיר לנין, שזכה בהמשך לתואר ״מהפכת אוקטובר״. מיכנייביץ' גם ידע לספר כי בעקבות הצלחת המרד, מיקיצ'ינסקי, שלא הזדהה עם המורדים, נמלט לאוקראינה, חבר שם אל צבאו של האנרכיסט המפורסם נֶסְטוֹר מַאכְנוֹ ובהמשך אל ״הצבא הלבן״ האנטי־מהפכני של הגנרל אנטון דֶנִיקִין. לאחר כישלון המסע של דניקין למוסקווה, טען מיכנייביץ', סמסון מצא את עצמו בחצי האי קרים, ומשם הפליג, בחברת פליטים רוסים רבים, לאיסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית.²⁰⁹

הבעיה של העדות הזאת, וגם של שאר העדויות בספרו של מיכנייביץ', היא חוסר עיגון במקורות הניתנים לבדיקה. לכן, ייתכן מאוד כי מדובר בפרי דמיונו הפרוע של הגולה הפולני, או של מי שכתב בשמו, שנועד לקדם את מכירת ספרו. מיקיצ'ינסקי עצמו דילג בחקירתו על מעלליו בצבא הצארי ובתקופת המרד הבולשביקי, הקדיש מילים בודדות בלבד לשירותו אצל דניקין ולא הזכיר כלל את בריחתו, כביכול, מחצי האי קרים לאיסטנבול.²¹⁰ ניכר מדוח החקירה כי חוקרו לא עשה כל מאמץ לשחזר את קורותיו לפני צאתו לגלות, והסיבה האפשרית לכך עוד תידון בהמשך.

ויתור על השורשים

על אף הביקורת המוצדקת על ספרו של מיכנייביץ', חייבים להודות כי לפחות לגבי פרט אחד בביוגרפיה של מיקיצ'ינסקי הוא צדק בהחלט: חוסר הזיקה של סמסון ליהדות. הוריו, כך סיפר מיכנייביץ', דיברו בביתם רוסית ופולנית בלבד, ובנם הצעיר, שבילה את התקופה המעצבת בחייו במוסקווה, כבר לא חש כל זיקה לעמו.²¹¹ ניתן לשער בסבירות גבוהה כי לימודי המשפטים באוניברסיטה הרוסית, השירות בצבא הרוסי בתקופת המלחמה ובהמשך גם ההצטרפות לצבא האנטי־מהפכני של דניקין אך חיזקו את נטיית מיקיצ'ינסקי להתכחש לשורשיו היהודיים. מבחור יהודי פרובינציאלי הוא נהפך לתושב של אחת הערים הרוסיות המרכזיות, בעל השכלה חילונית גבוהה ומשתתף פעיל באירועי המפתח הצבאיים והפוליטיים שזעזעו את רוסיה ואת העולם כולו בראשית המאה העשרים.

מפנה זה בהגדרתו העצמית של מיקיצ'ינסקי גרם בהמשך לבלבול בקרב הזרים שהכירוהו באשר לזהותו הלאומית. כך, סוכנה החשאי אֶיי/אֶייְץ'־2 של שלוחת האס־או־אי באיסטנבול טען בדצמבר 1940 — כנראה, על סמך התרשמות אישית — כי מיקיצ'ינסקי ״נולד ברוסיה וגדל שם כאדם רוסי״.²¹² מחלקת המודיעין במטה הפיקוד העליון של צבא פולין הגולה, שהייתה ידועה גם כמחלקה מספר שתיים, או ״הדוויקה״ בפי הפולנים, סירבה אף היא להגדיר את מיקיצ'ינסקי כפולני, אם כי גם הבינה כי אינו באמת רוסי. בסיכום ״פרשת הריגול״ שלו, שנכתב באפריל 1941, פסקה המחלקה כי מדובר ב״ז'יד״, כלומר יהודי, שלפי מקום לידתו וחינוכו אינו יכול להיחשב לאזרח פולין.²¹³ לעמדה זו היה שותף מיכל סוקולניצקי, דיפלומט פולני ותיק שבתקופת מלחמת העולם השנייה כיהן כשגריר ארצו בטורקיה. בהערות לדְזִייֶנִיק אַנְקַרְסְקִי (יומן אנקרה) שלו שפרסם ב-1965 — טען סוקולניצקי כי ״מיקיצ'ינסקי, לכאורה ממוצא רוסי וקצין 'לבן', היה למעשה יהודי רוסי או ליטאי״.²¹⁴ עמדתו זו נטמעה בהמשך בהיסטוריוגרפיה הפולנית של מלחמת העולם השנייה ושרדה עד לראשית המאה ה-21.ו²¹⁵ אך היו בקרב הפולנים הגולים גם כאלה שלא הסכימו עם הקביעה שלפיה למיקיצ'ינסקי לא הייתה כל זיקה לפולין. לראיה, מחבר הדיווח המפורט על מיקיצ'ינסקי, שראה אור לאחר מלחמת העולם השנייה ושמור כיום בארכיון הפולני בברוקלין, טען כי בשלב מתקדם יותר בחייו האיש פעל ללא כל קושי בקרב החוגים הפולניים, בפולין גופא ומחוצה לה, ולכן, מבחינת המדווח, לא היה כל ספק כי מדובר ב״יהודי פולני״.²¹⁶

מכל מקום, כאמור, אף פולני בן תקופתו של מיקיצ'ינסקי שמסר עדות עליו לא התלבט לגבי מוצאו היהודי. המקורות הארכיוניים שעומדים לרשותנו כיום אינם מכילים את תיאורו החיצוני, אך הפרסומים הפולניים השונים על אודותיו מִחזרו במשך עשרות שנים דיוקן מילולי שיוחס לו והוא בעל ״ניחוח״ אנטישמי שניכר היטב. כך, למשל, תיאר אותו בכיר המודיעין של המחתרת הפולנית, פולקובניק אירנק־אוסמצקי, ותיאורו זה הועתק אחר כך על ידי היסטוריונים פולנים כדוגמת אוֹלְגִייֶרְד טֶרְלֶצְקִי: ״מיקיצ'ינסקי היה אדם גבה קומה, רחב כתפיים, בעל תווי פנים גסות, עיניים בולטות ושפתיים נפולות, [מה ש]יצר רושם כללי דוחה״.²¹⁷

לצערנו, אין ביכולתנו לאמת תיאור זה באמצעות תמונה כלשהי של סמסון. שכן, התמונה היחידה שכנראה מיוחסת לו הופיעה ב-1969, בלא ציון מפורש שהמדובר בו, בעמוד השער של הספר על אודותיו פרי עטו של לדיסלס מיכנייביץ';

וכעשרים שנה מאוחר יותר אותה תמונה הועתקה לעמוד השער של הספר מאת רומן בוצ'ק, וגם הפעם בלא כיתוב כלשהו המבהיר את זהות האדם המופיע בה.

היכרות ראשונה עם ברלין

לפי מיכנייביץ', המקום הראשון שבו התיישב סמסון לאחר שהייה קצרה בתחנת המעבר באיסטנבול היה פריז.²¹⁸ אולם מדוח החקירה בפלשתינה אנו למדים כי בפרוס העשור השלישי של המאה העשרים, הגיבור שלנו — גם הוא היה אז בעשור השלישי לחייו, יהודי מעיירה פולנית קטנה שהספיק להיות סטודנט למשפטים במוסקווה ולשרת בשני צבאות רוסיים — מצא את עצמו בברלין, בירת גרמניה. עמו הגיעה לשם גם אשתו היהודייה, סופיה סגל, ילידת העיר דְווִינְסְק שבלטביה. ברלין חוותה אז את אחת התקופות הקשות ביותר בחייה. היא החלה במהומות ובאירועי הדמים של 1920-1918 ורשמה שיא במשבר הכלכלי החמור של 1923. עם זאת, לאורך כל אותן שנים קלטה העיר גלי מהגרים מארצות שונות, שהגיעו אליה בציפייה למקלט פוליטי ולעתיד כלכלי טוב יותר. היו ביניהם מהגרים מרוסיה — מאות אלפים, ביניהם יהודים רבים — שנמלטו מאימת השלטון הקומוניסטי החדש בארצם. כמו דומיהם בכל תקופה היסטורית ובכל מקום בעולם, הם יצרו ״גטו רוסי״ בעיר ובו תשתיות קהילתיות מסועפות שהציעו שירותים כלכליים וסוציאליים מגוונים, ערכו כנסים פוליטיים ואירועי דת ותרבות, ופרסמו ספרים ועיתונים. בצל הפעילות הברוכה הזאת צמח גם העולם התחתון דובר השפה הרוסית וכן תעשיית זיוף של תיעוד וכסף, שוק שחור, שירותי פרוטקציה, בתי בושת והימורים, סחר בלתי חוקי בנשק ועוד.²¹⁹

מיקיצ'ינסקי, שבינתיים החליף את דרכונה הלא־שימושי של רוסיה הצארית בדרכון פולני — הרי מקום לידתו, בוצ'קי, שכן עתה בגבולות הרפובליקה הפולנית העצמאית — ידע לנצל את המציאות הזאת לפתיחת דף חדש בחייו. מפטריוט רוסי וקצין בצבאות הצאר ודניקין הוא נהפך בן לילה לאיש עסקים מכובד, שותף בבעלות על חברה גרמנית פרטית לייצור צינורות מים וגז, ״אוטו שמידט אוּנְד קוֹך״. הכתובת של משרדיה, שמיקיצ'ינסקי ציין בחקירתו — רחוב פְרידְריכְשְטְראַסֶה 120 שברובע מִיטֶה, היוקרתי ביותר בברלין — מעידה על כך שהיה זה עסק משגשג, אם כי ייתכן גם כי השקיע בו את כספי משפחתו העשירה, שהועברו למערב עוד לפני האירועים הדרמטיים ברוסיה, או אף ״הלבין״ באמצעותו הון שמקורו אינו ידוע. בכל מקרה, מעטים היו המהגרים ״הטריים״ שהיו מסוגלים להרשות לעצמם להחזיק משרד במקום מעין זה. לא כל שכן לשכור דירה כמו זו שבה התגוררו הוא ומשפחתו בבּיסְמַרְקשְטְראַסֶה 101, השדרה המרכזית שבשכונת שרלוטנבורג המערב־ברלינאית, מרכז הבילויים המפואר של העיר.²²⁰

כישלון בעיר האורות ושיבה לפולין

החיים היפים של משפחת מיקיצ'ינסקי בבירת גרמניה הגיעו אל קצם עם פרוץ המשבר הכלכלי הגדול של 1923. מהגרים רוסים רבים בגרמניה ארזו אז שוב את מיטלטליהם ועברו לארצות מערביות אחרות, משגשגות יותר, ובראשן צרפת וארצות הברית. וכך עשה גם מיקיצ'ינסקי. לאחר שניסה את מזלו בשוק השחור הברליאני, הוא הגיע לבדו לפריז, בשלהי 1925, בעודו משאיר את אשתו ואת בנו בברלין — כנראה, עד להסדרת מסמכי ההגירה שלהם לצרפת. ניכר כי מצבו הכלכלי באותה עת היה עדיין טוב, שכן בהגיעו לעיר האורות הוא התאכסן במלון ״מַזֶ'סְטִיק״, מהוותיקים והיוקרתיים ביותר לא רק בצרפת, אלא באירופה כולה. כעבור כעשור נהפך המקום הזה למבנה ממשלתי, ובתקופת מלחמת העולם השנייה שימש את כוחות הכיבוש הנאציים כמטה הפיקוד העליון שלהם במדינה.²²¹ כפי שנראה עוד בהמשך, החיבה לבתי מלון מפוארים עתידה לאפיין את מיקיצ'ינסקי עד סוף חייו.

על שהייתו של מיקיצ'ינסקי על אדמת צרפת, שנמשכה כשנתיים, אנו יודעים מעט מאוד. הוא עצמו טען בדיעבד כי במהלך תקופה זו ״לא עשה דבר״.²²² אליבא דמודיעין המסכל של צבא פולין הגולה, בהגיעו לפריז הוא נותר מהר מאוד ללא מקור פרנסה קבוע, הסתבך עם החוק המקומי בשל מתן המחאה ללא כיסוי, ונתמך כספית על ידי אמו, רוזה לווִיטוֹן, שהיגרה לארצות הברית והשתכנה ברובע ברוקלין שבניו יורק.²²³ בנסיבות אלה, בשלב מסוים איבד את אשתו, שהעדיפה להינשא בשנית לגבר אחר, יהודי בעל אזרחות גרמנית. יחד עמה עזב גם הבן הקטן שלה ושל מיקיצ'ינסקי, ויקטור־ויטלי.²²⁴ מיקיצ'ינסקי לא נשא עוד אשה עד ליום מותו כעבור כעשור וחצי. אך אופיו האנרגטי וההרפתקני לא בגד בו בעקבות המשבר האישי שחווה. בשנת 1928 הוא כבר היה בבריסל שבבלגיה, ושנה לאחר מכן הופיע בוורשה, ללא פרוטה בכיס אך מלא אנרגיה ורעיונות עסקיים. כעבור זמן קצר נקלט כעובד מן המניין בחברת מסחר מקומית, ״קְלֶמִיק״, שמשרדה הראשי שכן בעיר לודז' שבמרכז פולין. מאוחר יותר — כביכול הודות לסיוע הכספי של אמו — נהפך לשותף בבעלות על אותה חברה, ואז הגה רעיון מקורי בנוגע להגדלת רווחיה: התקשרות עסקית עם הסובייטים. שותפיו העסקיים החדשים היו הנספחות המסחרית בשגרירות ברית המועצות בוורשה וחברת המסחר הבין־ממשלתית הסובייטית־פולנית ״סוֹבְפּוֹלְטוֹרְג״. בהסכמתן, ״קלמיק״ הייתה למשווקת הרשמית של מוצרים סובייטיים שונים ברחבי פולין. התקשרות זו נמשכה כמה שנים והסתיימה ב-1934, לאחר שיצוא החיטה מברית המועצות צנח עקב הרפורמה הדרקונית במגזר החקלאי הסובייטי. באותה שנה, ״סובפולטורג״ חדלה להתקיים ונציגותה בוורשה נסגרה, אך לא לפני שהתלוננה במשטרת פולין והגישה תביעה בפרקליטות המקומית נגד ״קלמיק״ ובעליה בגין מה שהגדירה כאי־קבלת חלקה ברווחי החברה הפולנית ממכירת סחורה סובייטית. זמן קצר לאחר מכן הודיעה ״קלמיק״ על פשיטת רגל.²²⁵

בעוד רשויות החוק הפולניות מנהלות בדיקה בנוגע לעסקי מיקיצ'ינסקי עם הסובייטים, ביקוריו בשגרירות ברית המועצות בוורשה ומגעיו עם הדיפלומטים הבולשביקים משכו אליו את תשומת לבם של אנשי הריגול הנגדי מהאגף השני של המטה הכללי הפולני. מאז שיקום עצמאותה של פולין בשנת 1918, גוף זה ניהל מערכה חשאית אינטנסיבית נגד הביון הסובייטי שפעל להחדיר את סוכניו למערכות השלטון, הצבא והכלכלה בפולין, לפתח במדינה זו תשתית קומוניסטית חשאית, וכן לנצל את שטחה כבסיס לפעילות נגד ארצות אירופה אחרות. השגרירות שפתחו הבולשביקים ברחוב פּוֹזְנַנְסְקָה שבמרכז ורשה זוהתה על ידי הריגול הנגדי הפולני כמוקד הפעילות של המרגלים הסובייטים שהוצבו בה בתפקידי כיסוי דיפלומטיים, כדוגמת נספחי צבא, מסחר ותרבות. לפיכך, גם האזרחים הפולנים, שבדומה למיקיצ'ינסקי באו במגע עם הנציגים הסובייטים הרשמיים בתוך השגרירות או מחוץ לכותליה, סומנו על ידי האגף השני כיעדים למעקב, לפעולות סיכול או למבצעי הריגול הנגדי.²²⁶

אלא שבמקרה של מיקיצ'ינסקי הופתעו מומחי הריגול הנגדי הפולני: עוד בטרם יפנו אליו בשאלות הבהרה לגבי מגעיו עם הסובייטים, הוא עצמו הופיע פתאום בפתח משרדיהם שב״ארמון הכחול״ של משפחת האצולה המפורסמת זַמוֹיְסְקי ובפיו הצעה לשמש סוכן כפול נגד הרוסים. לקפיטן סטפן מארק המופתע, שקיבל את פניו, הוא הסביר בקור רוח כי התלונה שהעביר ״סובפולטורג״ לרשויות החוק הפולניות נועדה לאלצו לשתף פעולה עם הריגול הסובייטי וכי הרוסים הבטיחו לו למשוך את תלונתם אם יסכים לדרישתם להפוך לסוכנם החשאי בפולין. לדבריו, הוא לא רצה לעשות כן, ולכן התייצב בריגול הנגדי הפולני כדי לדווח על ההצעה הפסולה של האויב הרוסי ולהציע את עצמו לתפקיד של סוכן שיקבל הנחיות מהפולנים בנוגע לביצוע המשימות של הסובייטים — כמובן, תמורת תשלום. שכן, לדברי המתנדב, הוא נקלע למשבר כספי חמור ונותר ללא גרוש בכיסו. קפיטן מארק הסכים להצעת מיקיצ'ינסקי, רשם אותו כמועמד לגיוס על ידי הריגול הנגדי, מסר לו סכום כסף לא גבוה והנחהו לשוב לסובייטים, להסכים להצעתם ובהמשך לדווח לפולנים על כל משימה שיקבל מהם. הפעלתו המודיעינית של מיקיצ'ינסקי במתכונת זו נמשכה תקופה מסוימת. במהלכה התברר למפעיליו ב״ארמון הכחול״ כי המשימות שקיבל כביכול מהסובייטים היו חסרות משמעות ולכן בלתי מזיקות לביטחון הפולני, ובסופו של דבר הוא הוגדר כרמאי שאין להמשיך בקשר עמו. בעקבות זאת פסקו פגישותיו עם הקפיטן מארק, והריגול הנגדי הפולני שאיבד כל עניין בו הפסיק לעקוב אחר מעשיו על אדמת פולין.²²⁷

עסקי הצלת היהודים וראשית הקשר עם הביון הנאצי

כבר לאחר המלחמה הודה מחברו האלמוני של הדוח מברוקלין, שהוזכר כבר לעיל, כי עקב הנתק האמור בין גורמי הביטחון הפולניים למיקיצ'ינסקי, הם לא ידעו דבר על מעליליו בשנים 1939-1934. לדוגמה, האופן שבו חמק מעונש בגין הסכסוך הכספי שלו עם הרוסים נותר בגדר תעלומה.

זאת ועוד: רק בראשית 1941 התחוור לריגול הנגדי הפולני, בעת חקירתו של מיקיצ'ינסקי בפלשתינה, כי זמן קצר לאחר הסיפוח של אוסטריה בידי גרמניה, במארס 1938, פנה לעסקי תיירות ונסיעות, רכש את הסוכנות הפולנית הפופולרית ״פּוֹלְטוּר״ באמצעות כסף שאת מקורו לא גילה לחוקרו, והחל לעסוק במה שהמודיעין הבריטי הגדיר בדיעבד כ״העברות כספים בינלאומיות באמצעות הבורסה השחורה, הנפקת דרכונים מזויפים, הגירה בלתי חוקית ועיסוק כללי בענייני הפליטים היהודים״.²²⁸ מיקיצ'ינסקי עצמו הבליט בחקירתו, באביב 1941, את פועלו למען העברת יהודי אוסטריה וגרמניה — ככל הנראה, בעלי אמצעים — לארצות אמריקה הלטינית שהסכימו לקבלם. אחת מהן הייתה פרגוואי. סמסון נזכר בחקירה בנסיעתו ללונדון, לצורך פגישה עם סגן הקונסול הפרגוואי שאת שמו הוא שכח, כביכול. הקשר ביניהם נוצר באמצעות איש עסקים בינלאומי ממוצא אוסטרי, סגן התובע לשעבר של וינה, ושמו בַּאוּאֶר. כמות דרכוני המעבר הפולניים שהביא עמו מיקיצ'ינסקי לאנגליה לצורך החתמתם באשרות הגירה פרגוואיות — ארבעים יחידות! — עשויה לתת מושג על היקף העשייה של האיש בתחום זה.²²⁹ ניתן לשער שמאות יהודי הרייך השלישי וצאצאיהם חבים לו את חייהם.

בתוך כך, בסתיו 1938, מיקיצ'ינסקי נטל חלק במאמץ לסייע לקורבנותיה של פרשת זְבּוֹנְשין המזעזעת. זו התחוללה לאחר ששלטונות הרייך גירשו משטחם לגבול הגרמני־הפולני כ-17 אלף יהודים בעלי נתינות פולנית וכ-6,000 מהם, שדרכוניהם הפולניים לא היו בתוקף, רוכזו בידי הפולנים במחנה מעבר מאולתר שהוקם בעיירת הגבול הפולנית זבונשין ונהפך הלכה למעשה למחנה ריכוז קטן.²³⁰ מיקיצ'ינסקי, באמצעות שותפו המקומי יֶאוּגֶנִיאוּש בִּייֶלֶצְקי, שיחד את פקידי משרד הפנים בוורשה, והם חידשו את דרכוניהם של אחדים מעצורי המחנה, מה שאִפשר את שחרורם ואת המשך נסיעתם לאמריקה הלטינית.²³¹

באותה עת ממש, בחפשו אחר דרכים להקל על יציאת היהודים משטח הרייך וכך לקדם את עסקיו, פנה מיקיצ'ינסקי למכרו משכבר הימים פִיוֹדוֹר בּוֹבַּייֶבְסְקִי המכונה ״בּוֹבִּי״, יליד רוסיה שהתגורר בפראג, בירת צ'כוסלובקיה. המודיעין הפולני טען לגביו מאוחר יותר כי התגלה כסוכן הביון הגרמני; וההיסטוריון הפולני רומן בוצ'ק הוסיף כי ״בובי״ הכיר את מיקיצ'ינסקי עוד בעת שירותם המשותף בצבא דניקין.²³² פיודור ארגן לסמסון פגישה עם בכיר גרמני ושמו שוֹלְץ, שאותו כינה בכבוד רב ״הֶר דוקטור״.²³³ הפגישה נערכה במלון היוקרה ״אַלְקְרוֹן״ בפראג, שבו התאכסנו לפני מלחמת העולם השנייה סלבריטאים כמו וינסטון צ'רצ'יל וצ'רלי צ'פלין. תוצאותיה השביעו את רצון הצדדים המעורבים, ולכן באפריל או במאי 1939 נסעו מיקיצ'ינסקי ובובייבסקי לפגוש את שולץ במקום מושבו הקבוע בעיר בְּרֶסְלַאוּ הגרמנית. עיר זו סופחה לאחר המלחמה לפולין הקומוניסטית ונקראה ורוֹצְלַב, אך באותם ימים היא שימשה מוקד חשוב לפעילות המודיעין הצבאי הגרמני, האבווהר, נגד המדינה הפולנית.²³⁴ במהלך הפגישה בברסלאו, המארח הגרמני הכיר לאורחו הפולני את עוזריו, שאותם הוא הציג כהַאוּפְּטְמַן (קפטן) אריך נוֹבִּיס וארטור. השניים האלה היו עתידים לשחק תפקיד מפתח במסעות המילוט של בני משפחות הפולנים הבכירים מפולין הכבושה שמיקיצ'ינסקי ארגן בחלוף כשנה בלבד.²³⁵

מאוחר יותר זיהה המודיעין המסכל של צבא פולין הגולה את שולץ, נוביס וארטור כקציני האבווהר, ופסק כי במהלך הפגישה המדוברת בברסלאו מיקיצ'ינסקי נתן את הסכמתו לשמש סוכנו החשאי של הארגון.²³⁶ אולם ״פסיקה״ זו לא קיבלה תימוכין בתיעוד גרמני רלוונטי או בהודאתו של מיקיצ'ינסקי עצמו בכתב או בעל פה, במהלך חקירתו בפלשתינה או בהזדמנות אחרת כלשהי. ייתכנו אפוא הסברים אלטרנטיביים למה שאירע אז בין מיקיצ'ינסקי לשולץ. אפשרות אחת, סבירה ביותר, היא שהבכיר הגרמני מברסלאו, כמו בכירים רבים בני ארצו, ביקש לנצל את מעמדו באבווהר לעשיית רווחים מהעברת יהודים גרמנים ואוסטרים אמידים אל מחוץ לגבולות הרייך ולכן חבר אל הגורם הפולני־היהודי שכבר פעל בתחום זה בהצלחה, כך שההתקשרות עמו נראתה כמבטיחה בהיבט העסקי הטהור. שיתופי פעולה מסוג זה בין גורמי מודיעין לגורמים עסקיים היו שכיחים מאוד בתקופה ההיא, כשם שהם שכיחים גם כיום, ובהם דווקא הצד העסקי הוא ש״מפעיל״ את הצד המודיעיני לטובתו ולא להפך. האפשרות השנייה, שגם אותה לא ניתן לפסול על הסף, היא ששולץ פעל בהנחיית מפקדו, האדמירל קנריס, שכבר באותה עת ביקש לקדם הידברות בין החוגים המתונים בגרמניה לממשלות בריטניה וארצות הברית, בין השאר באמצעות סיוע ליהודים. כעבור פחות משנה, בשלהי 1939, ארגן את חילוצו של הרבי מלובביץ' מוורשה בדיוק לתכלית זו.²³⁷

כבר לאחר המלחמה, גורמים מסוימים בקרב הפזורה הפולנית במערב, בהם ותיקי המודיעין הצבאי הפולני, טענו כי הקשר בין מיקיצ'ינסקי לאבווהר נוצר לא ב-1939 בברסלאו, אלא מוקדם יותר, בברלין, שבה חי סמסון בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, לפני שנדד לצרפת. מטה המודיעין הצבאי בבירה הגרמנית זיהה כביכול את הפוטנציאל המודיעיני הרב שהיה גלום בו וגייס אותו כסוכן חשאי, בתמורה לעצימת עיניים על מעורבותו בפלילים.²³⁸ הבעיה בגרסה זו של התקשרות מיקיצ'ינסקי עם האבווהר — כמו בטענות רבות אחרות לגביו הנסמכות על שמועות שנפוצו בתקופות שונות בקרב הפזורה הפולנית — היא שאין לה זכר במסמכי הביון הפולני, הבריטי והגרמני העומדים לרשותנו כיום.

בחליפה דיפלומטית

יהא אשר יהא המניע של מיקיצ'ינסקי לקשר שלו עם בכיר האבווהר בברסלאו, בשובו משם הוא נקט צעד בלתי צפוי. הוא מכר את חלקו בבעלות על ״פולטור״ המשגשגת, שבאמצעותה הרוויח מדי חודש בחודשו כ-3,000 זְלוֹטי או כ-600 דולר אמריקאיים — אז כמחצית המשכורת השנתית הממוצעת בארצות הברית — ונראה כי חדל מכל פעילות אקטיבית עסקית או אחרת עד לראשית אוגוסט 1939, שבו התרחש אירוע מוזר אף יותר. הקטוֹר בְּרִיוֹנֶס לוּקוֹ, הציר הצ'יליאני באיסטנבול שבטורקיה, ערך ביקור בזק מפתיע בוורשה למטרה אחת בלבד, והיא מסירת דרכון דיפלומטי של ארצו למיקיצ'ינסקי. הלה הפך אפוא לדיפלומט היחיד של צ'ילה בבירה הפולנית, שכן במקום לא נמצאה אז נציגות צ'יליאנית רשמית קבועה.²³⁹

אין בידינו הסבר כתוב או אחר מהתקופה האמורה למהלך זה של בריונס לוקו. מומחי הריגול הנגדי הפולני טענו מאוחר יותר כי מאחוריו עמדו הגרמנים שביקשו, כביכול, לדאוג לשלומו של סוכנם הטרי, שהם ייחסו לו ערך מודיעיני רב בעת המלחמה שעתידה הייתה לפרוץ בתוך שבועות ספורים. כדי לחזק את טיעונם הצביעו הפולנים על היחסים הלבביים בין משטרו של היטלר לממשלת צ'ילה.²⁴⁰ המחקר ההיסטורי בימינו מאשר את קיום היחסים המיוחדים בין ברלין לסַנְטְיאַגוֹ בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ובמהלכה, וחושף כי הדיפלומטים הצ'יליאנים באירופה הכבושה בידי הנאצים קיבלו היתרים לפעול במקומות שמהם סולקו נציגים של מדינות אחרות.²⁴¹ זאת ועוד: בדיקה במקורות הצ'יליאניים מגלה כי הקטור בריונס לוקו, דיפלומט ותיק, שירת בראשית שנות השלושים כקונסול כללי בהמבורג ואף פרסם שם ספר המהלל את יחסי ארצו עם גרמניה, ואחיו הבכור, ראמון בריונס לוקו, כיהן החל ב-1939 כשגריר צ'ילה באיטליה הפשיסטית.²⁴² אי לכך, החשד של אנשי הביטחון הפולנים שלפיו בריונס לוקו הצעיר היה מקורב לגרמנים וסייע למיקיצ'ינסקי לבקשתם לא היה משולל יסוד.

עם זאת, ייתכן גם הסבר אחר להפיכתו המפתיעה של מיקיצ'ינסקי לדיפלומט צ'יליאני. כפי שמגלה פרוטוקול החקירה שלו מ-15 במארס 1941, יחסיו עם בריונס לוקו היו בעלי אופי עסקי: האחרון דרש וקיבל ממיקיצ'ינסקי, תמורת החסות שהעניק לפעולותיו הנועזות ברחבי אירופה — לרבות ההיתר להשתמש בדואר הדיפלומטי הצ'יליאני — אלפי דולרים במזומן ובאמצעות העברות בנקאיות לחשבונו הפרטי בסניף של נשיונל סיטי בנק שבניו יורק.²⁴³ תגלית זו מקבלת אישוש במכתבו של השגריר הפולני בבוקרשט רוג'ר ראצ'ינסקי, מנובמבר 1940. לפיו, מיקיצ'ינסקי עירב את בריונס לוקו ״בכל מיני עניינים פיננסיים ובעסקי הספסרות על אדמת רומניה״.²⁴⁴ כך שלא מן הנמנע כי המעמד הדיפלומטי של סמסון לא היה ״מתנת״ מפעיליו המדומים בביון הצבאי הגרמני, אלא נרכש על ידו בכספו ונועד להבטיח את שלומו האישי ואת המשך עסקיו באירופה המידרדרת אל תהום המלחמה. הערכה זו עשויה לקבל חיזוק ביומנו של השגריר סוקולניצקי, שהוזכר כבר לעיל, ולפיו לפני שפגש את בריונס לוקו כבר הספיק מיקיצ'ינסקי הפעלתן להתנסות בתפקיד ״דיפלומטי״ רווחי אחר — קונסול כבוד של פרו.²⁴⁵ למרבה הצער, אין בידינו מקורות אחרים שיאששו את קיומו של פרק זה במסלול חייו המטלטל.

מיקיצ'ינסקי לא גילה לאיש בסביבתו הקרובה, לא כל שכן לשלטונות פולין, כי נהפך לבעל דרכון דיפלומטי זר הנהנה מחסינות דיפלומטית.²⁴⁶ ואילו שלטונות הביטחון של פולין לא גילו זאת בעצמם, שהרי משנת 1934 הם לא התעניינו במעשי המקור שלהם לשעבר, שאותו הגדירו כשקרן, וממילא באוגוסט 1939 היו להם עניינים חשובים יותר לטפל בהם. ב-23 באותו חודש חתמו הגרמנים והסובייטים במפתיע על חוזה של אי־התקפה, וזה שחרר, למעשה, את ידי הגרמנים לקראת הפלישה המתוכננת שלהם לפולין, ב-1 בספטמבר. בימים שנותרו עד הפלישה, המודיעין הפולני היה עסוק אך ורק בניסיון לפענח את כוונותיהן של ברלין ומוסקווה. הדיפלומט הצ'יליאני הטרי קיבל אפוא הזדמנות לפעול בבירה הפולנית כראות עיניו.

הערות

2.  Salameh, Language, Memory, and Identity in the Middle East, p. 269
3.  Koper, Polskie piekiełko, pp. 127-128
4.  ראו למשל: Dubicki, Dzieje polskiej placówki, p. 135; הערה 200 לאסופת המסמכים שגיבש ד״ר צייחנובסקי: Ciechanowski, Polsko-Brytyjska współpraca, p. 155; Koreś, “Tajemnice generała Gano”, pp. 48-53; Rutkowski, Stanisław Kot, pp. 144-150; Szczepański, “Błyskotliwy agent czy zdrajca?.
5.  ראו זיכרונותיו של אירנק־אוסמצקי בעיתונות הפולנית הגולה באנגליה ובהם הטענה שלפיה בפולין הכבושה לאיש לא היה ספק כי מיקיצ'ינסקי קשור למודיעין הגרמני: Iranek-Osmecki, “Do Kraju przez cztery kontinenty”, p. 2; וכן פרסומים של חוקרים מערביים: Bines, The Polish Country Section, pp. 34-38; Williamson, The Polish Underground, p. 49.
6.  בספרות הפולנית ההיסטורית מוזכר פולקובניק ולדיסלב מיכנייביץ' (Władysław Michniewicz), לשעבר קצין הריגול הנגדי בדוויקה שנטל חלק פעיל במאבק חשאי נגד הביון הסובייטי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ומת בשנת 1995. אולם אין ביטחון שמדובר באדם הזהה למחבר הספר המדובר. ראו: Marek Świerczek, “Władysław Michniewicz”.
7.  Michniewicz, Opération Haïfa
8.  "Ladislav Michniewich. Opération Haïfa”, p. 8 Iranek-Osmecki, “Szkodliwa książka”
9.  ראו למשל: "האזרח שמשון מיקיצ'ינסקי".
10.  ראו את אתר הבית של הארכיון במרשתת: https://www.hoover.org/news/hoover-archives-polish-collections-digitized.
11.  במקור: Wydział IV Kontrwywiadowczy Oddziału II SNW.
12.  דיווח לא מתוארך בעל הכותרת ״מיקיצ'ינסקי סמסון״, JPIA, Archiwum Osobowe, NZ 154, Sygn. 658.
13.  "Tuesday July 2nd to Wednesday July 24th 1940”.
14.  יוֹזֶף לִיפּסְקִי, מזכר ללא כותרת, דצמבר 1940-ינואר 1941 PISM, A.XII.1/66a, pp. 48-49; Kochanski, The Eagle Unbowed, pp. 205-222; Koskodan, No Greater Ally, pp. 42-47, 51-58, 89-97; Olson, Last Hope Island, pp. 60-62, 82-97.
15.  "Still keeping the home fire burning after 75 years”; ראו אזכור של הופעת הליפקס באירוע: השגריר הפולני בוותיקן, קז'ימייז' פּאַפֶּה, אל שירות החוץ הפולני בלונדון, דיווח סודי מס' 240, ללא כותרת, 3 בדצמבר 1941, USHMM, RG-59.036, A-12-53-37P_0122.
16.  ליפסקי, מזכר ללא כותרת, דצמבר 1940-ינואר 1941, PISM, A.XII.1/66a, pp. 49-50; אידן אל שיקורסקי, 15 באוגוסט 1942, PISM, A.XII.1/52B, p. 17; ״אירועים מרכזיים במהלך הלחימה של המשחתת בּלִיסְקַווִיצָה בתקופת 1.9.39-24.6.44״, מסמך לא מתוארך, PISM, A.XII.1/82, p. 88; Gasior, “The Polish Pilots”; Tusiewicz, Historia Polski, pp. 379-380.
17.  שיקורסקי הודה בסוף מאי 1941 כי באותה עת כוחות היבשה הפולניים שחנו בבריטניה ובמזרח התיכון עדיין לא נטלו חלק בקרבות נגד הגרמנים. ראו: שיקורסקי, פקודה מס' 7, 23 במאי 1941, PISM, A.XII.1/11a, p. 177.
18.  ״הסכם בין ממשלת הוד מלכותו בממלכה המאוחדת לממשלת פולין בנוגע להפעלת הכוחות הפולניים״, 5 באוגוסט 1940, PISM, A.XII.1/54, pp. 2-11.
19.  Hułas, Goście czy intruzi?, pp. 88-92; Tusiewicz, Historia Polski, p. 379; Wieczorkiewicz, Historia polityczna Polski, pp. 147-149
20.  Ciechanowski, Defeat in Victory, p. 15; Olson, Last Hope Island, p. 61
21.  Bungay, The Most Dangerous Enemy, p. 112; Holland, The War in the West, pp. 417-418, 434
22.  ראו את הערתו של ההיסטוריון הבריטי דייוויד דילקס כי צ'רצ'יל של קיץ 1940 לא היה דומה לצ'רצ'יל ״הישן״ ואפילו לצ'רצ'יל שלפני כמה חודשים: Dilks, Churchill and Company, p. 39.
23.  Forczyk, We March Against England, pp. 83-93; Jenkins, Churchill, pp. 612-613; Reynolds, In Command of History, pp. 199-203
24.  ראו על דברי הסנגוריה של צ'רצ'יל על הכיבוש הסובייטי של פולין המזרחית עוד בסתיו 1939 ועל אי־רצונה הכללי של לונדון הרשמית באותה עת לריב עם ברית המועצות בגלל פולין: Carlton, Churchill and the Soviet Union, pp. 70-71; Maisky, The Maisky Diaries, pp. 233, 238; Rees, Behind Closed Doors, pp. 36-38; הניסיון הראשון של צ'רצ'יל כראש ממשלת בריטניה להגיע להבנה עם הרוסים נעשה ב-25 ביוני 1940, כאשר השגריר הבריטי החדש במוסקווה, סטפורד קְרִיפְּס, העביר לסטלין הצעה כתובה לדון ב״התנגדות משותפת להגמוניה הגרמנית״. ראו: Carlton, Ibid. p. 77; Reynolds and Pechatnov, The Kremlin Letters, p. 19.
25.  Wieczorkiewicz, Historia polityczna Polski, pp. 176-206
26.  מכתב חוזר של משרד החוץ הגרמני לנציגויותיו באירופה ובטורקיה, 3 בנובמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, pp. 372-374.
27.  הפנייה האמורה של צ'רצ'יל אל סטלין (בהיסטוריוגרפיה הרוסית היא נודעה כהצעת ״חמש פלוס ארבע״) הועברה באמצעות השגריר הבריטי במוסקווה קריפס לסגן קומיסר העם לענייני חוץ וישינסקי ב-22 באוקטובר 1940. ראו: Miner, Between Churchill and Stalin, pp. 74-97; Tebinka, Mocarstwa zachodnie wobec Polski, pp. 304-305; Falin, Vtoroi front, p. 198; ראו על פרסום תוכנה של הפנייה בתקשורת הבריטית ותגובתה השלילית של ההנהגה הסובייטית לאירוע זה: Sudoplatov, Raznye, pp. 127-128.
28.  סודופלטוב, שם.
29.  Smith, Sharing Secrets with Stalin, p. 10
30.  Graml, “Resistance Thinking on Foreign Policy”, pp. 14-29; Kershaw, Making Friends with Hitler, pp. 323-325; Reynolds, “Churchill in 1940”, pp. 247-249; Schöllgen, “’Another’ Germany”, pp. 648-667; Urbach, Go Betweens for Hitler, pp. 300-308. ראו גם את טענתו של ההיסטוריון הגרמני גרהרד ריטר, שלפיה בסוף מאי 1941 בדקו בכירי האופוזיציה האנטי־נאצית את נכונותה של לונדון להתפייס עם מחליפו של היטלר תוך הכרה בסיפוחי השטחים שערכה גרמניה עד אז באירופה, לרבות שטחי פולין המערבית: Ritter, Carl Goerdeler, pp. 336-340.
31.  שם הגוף הזה במקור הוא Political Intelligence Department. ניתן לתרגם את המילה Department לעברית הן כ״אגף״ והן כ״מחלקה״. כאן נבחרה האופציה הראשונה, שכן בתקופה המדוברת Department היה יחידת המשנה הבכירה ביותר במבנה הארגוני של שירות החוץ הבריטי (ראו: Dilks, “The British Foreign Office Between the Wars”, p. 176), ולפיכך נהנה ממעמד מקביל לזה של אגף בשירות החוץ הישראלי של ימינו.
32.  USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00123, Weekly Political Intelligence Summary No. 6, Foreign Office (Political Intelligence Department), November 7, 1939
33.  Tebinka, Mocarstwa zachodnie wobec Polski, pp. 304-305; Wieczorkiewicz, Historia polityczna Polski, p. 156 . ראו בהקשר זה גם רישום ביומנו של השגריר הסובייטי בלונדון איוואן מַאיְסְקִי מ-28 באוקטובר 1939, שלפיו סר הוראס וילסון, באותם ימים מזכירו הפרטי של ראש ממשלת בריטניה, הודה באוזניו כי ארצו הייתה מוכנה להידבר עם האופוזיציה הגרמנית על שיקומה של פולין, אך ״ללא אוקראינה המערבית ובלארוס המערבית״: The Maisky Diaries, pp. 236-237 Maisky,.
34.  ענף רביעי במחלקה מס' שתיים של מטה המפקד העליון של צבא פולין, סודי ביותר, ״דוח בתחומי מידע וריגול נגדי בעבור המחצית הראשונה של 1941. יחס החברה הבריטית לסוגיות פולניות״, 13 ביוני 1941, PISM, A.XII.1/38, p. 23; יומני השגריר הסובייטי בלונדון, איוואן מאַיְסְקִי, מאששים בדיעבד את תחושת הפולנים בדבר היחס החיובי כלפי המשטר הבולשביקי שאפיין חוגים נרחבים באליטה הבריטית בשנות השלושים והארבעים. ראו הקדמה למהדורה העדכנית של היומנים מאת פרופ' גבריאל גורודצקי: Gorodetsky, “Introduction”, pp. XVI-XVII.
35.  שר החוץ הפולני, אַאוּגוּסְט זַלֶסְקִי, אל השגריר הפולני בלונדון, ראצ'ינסקי, סודי, 26 בינואר 1940: USHMM, RG-59.036, A-12-1-8_0097-8.
36.  השגריר הפולני בלונדון, אדוורד ראצ'ינסקי, אל שירות החוץ הפולני באנז'ה, מברק מוצפן מס' 73, 28 במארס 1940, USHMM, RG-59.036, A-12-53-32_0162; הציר הפולני בפריז אל שר החוץ של פולין באנז'ה, דיווח ללא כותרת, סודי, 26 באפריל 1940, USHMM, RG-59.036, A-12-1-8_0117-9; השגריר הפולני בלונדון, אדוורד ראצ'ינסקי, אל שר החוץ הפולני בלונדון, אאוגוסט זלסקי, דיווח ללא כותרת, סודי ביותר, 8 ביולי 1940, USHMM, RG-59.036, A-12-1-8_0137-9; ראו גם על המאמץ הבריטי לשיפור היחסים עם ברית המועצות בקיץ 1940: Reynolds and Pechatnov, The Kremlin Letters, pp. 19-20.
37.  שיקורסקי, מסמך ללא כותרת המרכז את השקפות המנהיג הפולני על המלחמה וחלקו של הצבא הפולני בכוחות של בעלות הברית, אוקטובר 1941, PISM, A.XII.1/107, p. 13; ראו גם: Rutkowski, Stanisław Kot, p. 213-222.
38.  ראו מזכר שירות, אל״מ יאַן קוֹרְנאַוּס, לשימושו הדיסקרטי של סא״ל מ', מסמך לא מתוארך ממארס 1940, PISM, PRM. 14B, p. 45.
39.  ראו על החשד נגד המרקיז מטוויסטוק: Milmo, “MI 5 feared”.
40.  הקונסול הכללי הפולני בדבלין, ואצלב טדאוש דובז'ינסקי, אל השגרירות הפולנית בלונדון, ״יוזמת השלום של הלורד טוויסטוק״, סודי, 6 במארס 1940: USHMM, RG-59.036, A-12-1-8_0049-0050.
41.  ראו למשל את אזהרת שיקורסקי באוקטובר 1941 מפני הסכנה של יציאת לונדון מהמלחמה בעקבות תבוסתה הצבאית האפשרית של ברית המועצות וכניעתה: שיקורסקי, מסמך ללא כותרת המרכז את השקפות המנהיג הפולני על המלחמה וחלקו של הצבא הפולני בכוחות של בעלות הברית, אוקטובר 1941, PISM, A.XII.1/107, p. 13.
42.  השגריר הפולני בלונדון, אדוורד ראצ'ינסקי, אל שר החוץ הפולני בלונדון, אאוגוסט זלסקי, דיווח ללא כותרת, סודי ביותר, 19 ביולי 1940, USHMM, RG-59.036, A-12-1-8_0143-4; מוכר הניסיון החד־פעמי של שר החוץ הסובייטי מולוטוב להיעזר במגעיו של מאיסקי בלונדון כדי לתווך בין הבריטים לגרמנים: השגריר הגרמני במוסקווה פון דר שולנבורג אל משרד החוץ, מברק בהול ביותר וסודי ביותר, מוסקווה, 20 באוקטובר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy 1918-1945, Vol. VIII, p. 325.
43.  ענף רביעי במחלקה מס' שתיים של מטה המפקד העליון של צבא פולין, סודי ביותר, ״דוח בתחומי מידע וריגול נגד בעבור המחצית הראשונה של 1941. יחס החברה הבריטית לסוגיות פולניות״, 13 ביוני 1941, PISM, A.XII.1/38, pp. 7-8.
44.  Hułas, “Wrogowie naszych sojuszników’, pp. 205-228; Strzałka, Między przyjaźnią a wrogością, pp. 63-76, 186, 241; Sierpowski, Studia z Historii Włoch XX Wieku, p. 360
45.  טיוטה לא מתוארכת סודית ביותר של ״המזכר על ארגונו של קוט במזרח התיכון״, TNA, HS 4/213.
46.  צ'רצ'יל אל שיקורסקי, 4 בנובמבר 1940, PISM, A.XII.1/52A, p. 3.
47.  שיקורסקי אל צ'רצ'יל, 21 בנובמבר 1940, שם, עמ' 9.
48.  צ'רצ'יל אל שיקורסקי, 24 בינואר 1941, שם, עמ' 20.
49.  Ferris and Mawdsley, “The War in the West”, p. 318
50.  Aldrich and Cormac, The Black Door, p. 112
51.  Dilks, Churchill and Company, p. 49
52.  שיקורסקי אל צ'רצ'יל, 31 בינואר 1941, PISM, A.XII.1/52A, עמ' 23-21.
53.  שיקורסקי אל צ'רצ'יל, 10 במארס 1941, שם, עמ' 24.
54.  צ'רצ'יל אל שיקורסקי, 15 באפריל 1941, שם, עמ' 27-26.
55.  שיקורסקי אל צ'רצ'יל, 7 ביוני 1941, שם, עמ' 30.
56.  Stańczyk, “Dr Cytowska”; Tebinka, Mocarstwa zachodnie wobec Polski, pp. 306, 309; Torkunov, Istoriia velikoi pobedy, pp. 605-606; Wieczorkiewicz, Historia polityczna Polski, pp. 157-158
57.  Ciechanowski, Defeat in Victory, pp. 14-24; Kamiński, Edvard Beneš kontra gen. Władysław Sikorski, pp. 45-46; Torkunov, Ibid., p. 608
58.  Zychowicz, Opcja niemiecka, p. 56
59.  Kunicki, “Unwanted Collaborators”, p. 206
60.  ולדיסלב קולסקי אל הממשלה באנז'ה, מכתב ללא כותרת, 5 בפברואר 1940: USHMM, RG-59.036, A-12-1-8_0099-101. מחבר המכתב התכוון לסירובה הרשמי של ורשה מה-26 במארס 1939 להצעת היטלר לגבי כינונה של ברית גרמנית־פולנית. ראו: Szeremietiew, Siła złego, pp. 443, 448.
61.  מזכר החתום על ידי מזכיר המדינה של משרד החוץ הגרמני ארנסט פון וַייְצְזֶקֶר, 23 בספטמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, pp. 125-126..
62.  מזכר בחתימתו של ד״ר פאול שמידט, מנהל בפועל של אגף התקשורת במזכירות של משרד החוץ הגרמני, 11 בינואר 1940, Sweet, Ibid., p. 648; Weitz, Joachim von Ribbentrop, p. 220.
63.  Kaczorowski, Franco i Stalin, pp. 49-56; השגריר הגרמני בספרד למשרד החוץ, מברק, 1 באוקטובר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, pp. 181-218; מזכר החתום על ידי מזכיר המדינה במשרד החוץ הגרמני, 3 באוקטובר 1939, Sweet, Ibid., p. 203; ראו גם דיווח המודיעין הבריטי על הביקורת בספרד נגד בריטניה על כך שהפקירה את פולין ועל הנכונות של פרנקו לתווך בין הצדדים הנלחמים כדי לבלום את התפשטות הקומוניזם באירופה: USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00022, Weekly Political Intelligence Summary No. 1 (Covering the Period from the Outbreak of War to October 3, 1939), October 3, 1939.
64.  Sokolnicki, Dziennik Ankarski, p. 151
65.  מברקו של השגריר הגרמני בדנמרק אל מטה משרד החוץ הגרמני ברלין, 19 בדצמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, p. 557.
66.  ראו על סירוב הממשלה הפולנית הגולה להכריז מלחמה על איטליה בעקבות מהלכים זהים של בריטניה וצרפת: שר החוץ הפולני זלסקי אל שגרירי ארצו, המברק הסודי מאנז'ה מס' 172, 11 ביוני 1940, USHMM, RG-59.036, A-12-53-34_0059; וגם על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין יפן לפולין באוקטובר 1941: שירות החוץ הפולני אל יושב ראש הפרלמנט הפולני, מברק סודי מס' 108 ללא כותרת מטוקיו, 5 באוקטובר 1941, USHMM, RG-59.036, A-12-53-37L_0031.
67.  Koper, Polskie piekiełko, pp. 59, 201-205; ראו גם על מעורבות הקונסוליה האיטלקית בבוקרשט בארגון ערוץ המעבר של אנשי הצבא הפולני מרומניה לצרפת, בשלהי 1939-ראשית 1940: ״עדותו של איש הדת אַנְט' קְווִיאַטְקוֹבְסְקִי (הגיע ב-1.1 לאחר שלושת חודשי שהייה ברומניה)״, 3 בינואר 1940, USHMM, GK_159_228cz2.
68.  אי' י' פדרבסקי אל הוד מעלתו האדון מרשל פטן, ראש המדינה הצרפתית, 21 ביולי 1940, PISM, PRM.32, pp. 1-5.
69.  ראו מהדורה חדשה של ספרו משנת 1935: Studnicki, System polityczny Europy a Polska.
70.  דוח חקירתו של יאן ברוצקי, 7 בפברואר 1940, USHMM, GK_159_228cz2, p. 26..
71.  Studnicki, Irrwege in Polen, p. 35
72.  ראו את הצעתו של סטודניצקי לגרמנים בדבר הקמתו של כוח מזוין פולני: ״מזכר בנוגע לבנייה מחדש של הצבא הפולני והמלחמה הגרמנית־סובייטית המתקרבת״, מסמך לא מתוארך מפברואר 1940 לערך, בשפה הגרמנית, PISM, PRM. 32, pp. 75-80.
73.  USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00239, Weekly Political Intelligence Summary No. 10, Foreign Office (Political Intelligence Department), December 19, 1939; USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00292, Weekly Political Intelligence Summary No. 10, Foreign Office (Political Intelligence Department), December 5, 1939; הדים למידע שבדיווחים הבריטיים הללו ניתן למצוא בדיווח שמסר לשגריר הפולני בהאג בכיר בתאגיד ״פיליפס״ ההולנדי ששב מוורשה במארס 1940: שגריר פולין בהאג ד״ר ו' בַּבִּינְסקי, דיווח ללא כותרת, סודי, 27 במארס 1940, USHMM, GK_159_228cz2, p. 119; וכן בדיווח שמסרו שני תושבי העיר ראדום על החיים בוורשה, לרבות חיי הלילה התוססים של העיר, באפריל 1940: דוח התחקור של חודקובסקי אלכסנדר ופיוטרובסקי סטניסלב, 25 באפריל 1940, USHMM, GK_159_228cz2, p. 174.
74.  Kochanowski, “Polen in die Wehrmacht?”; Kunicki, “Unwanted Collaborators”, pp. 210-212; Zychowicz, Opcja niemiecka, pp. 69-76
75.  Kochanowski, Ibid.
76.  Zychowicz, Opcja niemiecka, pp. 78-79
77.  Kunicki, “Unwanted Collaborators”, p. 208
78.  שיקורסקי, ״פקודה לכוחות היבשה, האוויר והים״, 1 בספטמבר 1940, PISM, A.XII.1/11a, pp. 90-91.
79.  Kunicki, “Unwanted Collaborators”, p. 208
80.  Zychowicz, Opcja niemiecka, pp. 78-79
81.  שם, עמ' 92-81.
82.  דיווח לא מתוארך וללא כותרת של הסוכן A/H.2, סוף דצמבר 1940, TNA, HS 4/213.
83.  ראו על הלחץ הבריטי על שיקורסקי וסביבתו הקרובה להתפייס עם הסוביטים, בקיץ 1941, ועל התנגדות המחנה של חסידי הסנציה למהלך הזה: Sokolnicki, Dziennik Ankarski, pp. 253-254.
84.  זביגנייב שוברט אל סטניסלב זביילו, 20 ביוני 1941, PISM, A.XII.1/66A, p. 117.
85.  שם.
86.  Breitman, Goda and Brown, “The Gestapo”, p. 144; Kochanski, The Eagle Unbowed, p. 98; Kunicki, “Unwanted Collaborators”, p. 204; Młynarczyk, “Pomiędzy współpracą a zdradą”, pp. 104-105
87.  ראו רישום ביומנו של פרנץ האַלְדֶר, מפקד כוחות היבשה של הוורמאכט, 22 באוגוסט 1939:Halder, Kriegstagebuch, p. 25; וגם את: "The Obersalzberg Speech, 22 August 1939”, in Adamthwaite, The Making of the Second World War, pp. 219-221” Rossino, Hitler Strikes Poland, pр. 227-228.
88.  Ramme, Der Sicherheitsdienst der SS, p. 141
89.  הנספח הסודי הנוסף [להסכם של אי־התקיפה בין גרמניה וברית המועצות], 23 באוגוסט 1939, בתוך: Felshtinsky, TSRS-Vokietija 1939, pp. 62-63; Szeremietiew, Siła złego, p. 487.
90.  השגריר הפולני בלונדון, ראצ'ינסקי, אל שר החוץ הפולני יוזף בק, מברק מוצפן מיוחד מס' 2, ללא כותרת, 25 באוגוסט 1939: USHMM, RG-59.036, A-12-53-29_0207-8; ראו גם על פגישות הנדרסון עם היטלר, ב-25 וב-29 באוגוסט: השגריר הפולני בלונדון, ראצ'ינסקי, אל שר החוץ הפולני יוזף בק, מברק מוצפן מיוחד מס' 3, ללא כותרת, 26 באוגוסט 1939: USHMM, RG-59.036, A-12-53-29_0208-10; ואת: Adamthwaite, The Making of the Second World War, p. 92; Neville, Appeasing Hitler, p. 162; Rothschild, Peace for Our Time, p. 331.
91.  השגריר הפולני בלונדון, ראצ'ינסקי, אל שירות החוץ הפולני בוורשה, מברק מס' 182, ללא כותרת, 28 באוגוסט 1939: USHMM, RG-59.036, A-12-53-29_00146.
92.  השגריר הפולני ברומא בולסלב וניאווה־דלוגושובסקי אל שירות החוץ הפולני בוורשה, מברק מס' 7, ללא כותרת, 31 באוגוסט 1939: USHMM, RG-59.036, A-12-53-25_00168.
93.  Kochanski, The Eagle Unbowed, pp. 87-88; Tusiewicz, Historia Polski, pp. 360-365; Wieczorkiewicz, Historia Polityczna Polski, pp. 65-110
94.  Kershaw, Hitler, pp. 516-517; Longerich, Hitler, p. 1134, footnote 10; Zychowicz, Opcja niemiecka, p. 21
95.  Sokolnicki, Dziennik Ankarski, p. 18
96.  השגריר הגרמני באנקרה אל שירות החוץ בברלין, מברק בהול ביותר, 2 בספטמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VII, pp. 523-524.
97.  Hesse, Das Spiel um Deutschland, pp. 209-212
98.  Brügel, “Eine zerstörte Legende”, p. 386
99.  שם, עמ' 387; ראו גם את הנוסח המקורי של מברקו של הסה לברלין: שגרירות הרייך השלישי בלונדון אל שירות החוץ בברלין, מברק מס' 558, 3 בספטמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VII, pp. 527-528.
100.  Brügel, Ibid., pp. 385-387; Henke, “Hitler und England Mitte August 1939”, p. 231; Krausnick, “Legenden um Hitlers Außenpolitik”, pp. 237-238
101.  השגרירות הגרמניה בברטיסלבה אל שירות החוץ הגרמני בברלין, ״הנדון: השבת מחוזות סלובקיים שאבדו לטובת פולין״, מס' 38, סודי ביותר, תרגום מגרמנית, ברטיסלבה, 6 בספטמבר 1939, סודי ביותר, בהול, ב: Sotskov, Agressiia, pp. 196-200; וייצזקר אל ריבנטרופ, ״אל אדון שר החוץ של הרייך בבקשה על קבלת החלטה״, תרגום מגרמנית, סודי ביותר, ברלין, 7 בספטמבר 1939, שם, עמ' 203-201; ראו גם על המגעים הסלובקיים־גרמניים בעניין השטחים הסלובקיים שאבדו ב-1920 וב-1939: מנהל האגף הפוליטי בשירות החוץ הגרמני לשגרירות הרייך בברטיסלבה, מברק מס' 468, 30 באוגוסט 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VII, pp. 458-459; מזכר בחתימתו של וייצזקר, ברלין, 31 באוגוסט 1939, שם, עמ' 474.
102.  Frieser, “The War in the West”, pp. 288-293
103.  "9 September”, The Bulletin of International News, Royal Institute of International Affairs, Vol. 16, No. 19 (Sep. 23, 1939), p. 13
104.  Solarski, “Bitwa nad Bzurą”, pp. 41-49; Tusiewicz, Historia Polski, p. 363
105.  השגריר הגרמני במוסקווה פון דר שולנבורג אל משרד החוץ בברלין, מברק בהול סודי ביותר, 10 בספטמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, pp. 44-45.
106.  שם; ריבנטרופ אל השגרירות בברית המועצות, מברק בהול, ברלין, 13 בספטמבר 1939, שם, עמ' 56.
107.  "11 September”, The Bulletin of International News, Royal Institute of International Affairs, Vol. 16, No. 19 (Sep. 23, 1939), p. 13
108.  Zychowicz, Opcja niemiecka, p. 21; ראו גם את הודעתו הזהה של ראש מפקדת הכוחות המזוינים גנרל־אוֹבֶּרְסְט וילהלם קֶיְיטֶל לאדמירל קנריס, שלפיה היטלר העדיף ליצור ״מדינה פולנית שיורית״ כדי לחתום עם הנהגתה על הסכם שלום: Mueller, Canaris, p. 296.
109.  "12 September 1939”, in The Private War Journal of Generaloberst Franz Halder, p. 3
110.  השגריר הפולני באנקרה סוקולניצקי אל שירות החוץ הפולני, מברק מוצפן מס' 3, ללא כותרת, 11 בספטמבר 1939: USHMM, RG-59.036, A-12-53-26_0117.
111.  השגריר הפולני ברומא בולסלב וניאווה־דלוגושובסקי אל שירות החוץ הפולני בוורשה, מברק מס' 13, ללא כותרת, 9 בספטמבר 1939: USHMM, RG-59.036, A-12-53-26_0088; השגריר הפולני בבודפשט לֶאוֹן אוֹרְלוֹבְסְקִי אל שירות החוץ הפולני בוורשה, מברק מוצפן מס' 3, ללא כותרת, 11 בספטמבר 1939: USHMM, RG-59.036, A-12-53-26_0120.
112.  Feiling, The Life of Neville Chamberlain, pp. 416-417
113.  השגריר הגרמני במוסקווה פון דר שולנבורג אל משרד החוץ בברלין, מברק בהול סודי ביותר, 10 בספטמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, pp. 44-45.
114.  ראו על החלטת הבריטים והצרפתים, ב-12 בספטמבר 1939, לא לסייע לפולנים הנלחמים: Prażmowska, Britain and Poland 1939-1943, pp. 36-37; בהיסטוריוגרפיה הפולנית רווחת כיום הדעה, שלפיה גם בפתח השבוע השלישי ללחימה מצבה הצבאי של פולין לא היה נואש והיא הייתה עוד מסוגלת לבלום את המתקפה הגרמנית, שכביכול הלכה ונחלשה, אם בעלי בריתה המערביים היו ממלאים אחר הבטחתם להלום בגרמניה מן המערב. ראו למשל: Szeremietiew, Siła złego, p. 465; Wieczorkiewicz, “Wojna polska”. אם אכן זו הייתה תפיסת המציאות בקרב הקברניטים הפולנים באמצע ספטמבר 1939, יש בה כדי להסביר את חוסר ההיענות של ורשה הרשמית לאיתותי ברלין על נכונותה להידברות.
115.  Lebedeva, “’Sentiabr’ 1939”, pp. 231-249; Slutsch, “Die deutsch-sowjetischen Beziehungen”, pp. 99-117; Wieczorkiewicz, Historia polityczna Polski, pp. 96-99
116.  Davies, Im Herzen Europas, p. 60; Kochanski, The Eagle Unbowed, p. 84
117.  Adamthwaite, The Making of the Second World War, p. 93; Bock, The War Diary, p. 79; Kroener, “Der Kampf um den ‘Sparstoff’ Mensch”, pp. 402-417; ראו גם על חולשותיה של תעשיית האמל״ח הגרמנית ערב הפלישה לפולין: Mueller-Hillebrand, Das Heer 1933-1945, pp. 23-29.
118.  Graml, “Resistance Thinking on Foreign Policy”, pp. 14-17
119.  זיכרון דברים החתום על ידי פון וייצזקר, 25 בספטמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy 1918-1945, Vol. VIII, p. 137.
120.  מזכר בחתימת פון מולטקה, 25 בספטמבר 1939, שם, עמ' 139-138.
121.  השגריר הפולני בבודפשט, לאון אוֹרְלוֹבְסְקִי, אל נמען לא ידוע, מברק מוצפן מס' 10, ללא כותרת, 21 בספטמבר 1939: USHMM, RG-59.036, A-12-53-26_0236.
122.  תזכיר על תוכן השיחה שערך הפיהרר עם ב' דאהלרוס בנוכחות הפלדמרשל גרינג, 26 בספטמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, pp. 140-145.
123.  Noakes and Pridham, Nazism, p. 927
124.  השגריר הגרמני במוסקווה אל משרד החוץ הגרמני, מברק בהול, 25 בספטמבר 1939, בתוך: Felshtinsky, TSRS-Vokietija 1939, pp. 105-106.
125.  ״ההסכם הגרמני־סובייטי על החברות בין ברית המועצות לגרמניה והגבול ביניהן״, 28 בספטמבר 1939, שם, עמ' 108-107.
126.  ״מתוך פרוטוקול השיחה בין י' פון ריבנטרופ עם אי״ו סטלין וו״מ מולוטוב״, מוסקווה, 29-28 בספטמבר 1939, Naumov, 1941 god, Vol. 2, pp. 587-589.
127.  Martin, “Britisch-deutsche Friedenskontakte”, p. 213; לפני נסיעתו זו של דאהלרוס ללונדון הוא הוזמן לגרמניה ופגש שם ב-26 בספטמבר 1939 בגרינג והיטלר. ראו: Fraenkel and Manvell, Hermann Göring, pp. 215-216.
128.  "30 September 1939”, in The Private War Journal of Generaloberst Franz Halder, p. 19
129.  Martin, “Britisch-deutsche Friedenskontakte”, p. 217
130.  Danielsson, The Explorer’s Roadmap to National-Socialism, p. 168
131.  ״שיחה בין הפיהרר והרוזן צ'אנו בנוכחות שר החוץ, ב-1 באוקטובר 1939, בלשכת הרייך״, מזכר חתום על ידי פקיד במזכירות משרד החוץ הגרמני, 2 באוקטובר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy 1918-1945, Vol. VIII, pp. 184-194.
132.  Muggeridge, Ciano’s Diary, pp. 136-141; ראו גם: מזכר בחתימתו של וייצזקר, מס' 535, ברלין, 2 בספטמבר 1939, Sweet, Ibid., Vol. VII, pp. 509-510.
133.  מזכר חתום על ידי וייצזקר ונספח, 2 באוקטובר 1939, Sweet, Ibid., Vol. VIII, pp. 197-198.
134.  Adamthwaite, The Making of the Second World War, p. 93
135.  Rothschild, Peace for Our Time, pp. 338-339; ראו גם: מזכר בחתימתו של וייצזקר, מס' 535, ברלין, 2 בספטמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VII, pp. 509-510; וכן את הערתו של ד״ר פאול שמידט, מנהל בפועל של אגף התקשורת במזכירות של משרד החוץ הגרמני, כי הצרפתים אימצו את הצעת הפיוס של מוסוליני, אך דחוה לבסוף בלחץ הבריטים: חוזר של המנהל בפועל של אגף התקשורת, ברלין, 12 באוקטובר 1939, שם, כרך 8, עמ' 274.
136.  במקור סטלין השתמש במילה ״פּרוֹטֶקְטוֹרַט״. ראו: ״מתוך פרוטוקול השיחה בין אי״ו סטלין וו״מ מולוטוב עם משלחת לטבית״, 2 באוקטובר 1939, Naumov, 1941 god, Vol. 2, pp. 594-595.
137.  הערת העורך על מברקו של השגריר הגרמני באיטליה למטה שלו, 6 באוקטובר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, p. 227; Noakes and Pridham, Nazism, p. 923.
138.  Zychowicz, Opcja niemiecka, pp. 29-30
139.  בֶּאַטְרִיס בְּראַוּן אל שר החוץ הליפקס, 16 באוקטובר 1939, USHMM, RG-59.006.M-FO371/22949, Scans 00182-183.
140.  Stevenson, A Man Called Intrepid, pp. 102-103; ראו גם את הערכת המודיעין הבריטי שלפיה נאומו של היטלר ברייכסטאג, ב-6 באוקטובר 1939, לא היה אלא תכסיס שנועד להסוות את היערכות הגרמנים למתקפה בחזית המערב: USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00041, Weekly Political Intelligence Summary No. 2, Foreign Office (Political Intelligence Department), October 10, 1939.
141.  Stevenson, Ibid.
142.  Noakes and Pridham, Nazism, pp. 925-926; Tusiewicz, Historia Polski, p. 367
143.  USHMM, RG-59.006.M-FO371/22949, Scans 00236-243, Archbishop of York, The Spirit and Aim of Britain in the War, 2 October 1939
144.  Förster, “Hitlers Entscheidung”, p. 13; Fraenkel and Manvell, Hermann Göring, p. 16; Martin, “Britisch-deutsche Friedenskontakte”, pp. 210-214; Self, Neville Chamberlain, p. 400
145.  USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00068, Weekly Political Intelligence Summary No. 3, Foreign Office (Political Intelligence Department), October 17, 1939
146.  Reuth, Joseph Goebbels, p. 1326
147.  "14 October 1939”, in The Private War Journal of Generaloberst Franz Halder, p. 30
148.  Kershaw, Hitler, p. 518; Rossino, Hitler Strikes Poland, pp. 58-120, 227-235; Snyder, Bloodlands, pp. 119-122
149.  Noakes and Pridham, Nazism, pp. 938-940; Rossino, Hitler Strikes Poland, pp. 109-110, 230; Weitz, Joachim von Ribbentrop, p. 217; Wette, The Wehrmacht, pp. 101-102
150.  הגנרל קארל אולריך פון נוימן־נוירודה מוכר לחוקרי השואה בזכות החלטתו להשהות את ביצוע הפקודה של האס־אס והגסטפו בדבר הקמת גטו ורשה, בראשית נובמבר 1939. ראו: Sterling, Life in the Ghettos During the Holocaust, p. 85.
151.  Kunicki, “Unwanted Collaborators”, p. 207; Zychowicz, Opcja niemiecka, pp. 37-38; ראו גם על פעילותו של ראש עיריית ורשה סטז'ינסקי תחת הכיבוש הנאצי בדיווח על המצב בוורשה: השגריר הפולני בברן, טִיטוּס קוֹמַרְנִיצְקִי, אל הממשלה הפולנית באנז'ה, ללא כותרת, סודי, 7 בדצמבר 1939, USHMM, RG-59.036, A-12-73-2_0062.
152.  Zychowicz, Ibid., p. 57
153.  Kochanski, The Eagle Unbowed, p. 97; Kunicki, “Unwanted Collaborators”, p. 206; Zakrzewski, Wincenty Witos, pp. 379-415; Zychowicz, Ibid., pp. 31-32
154.  Kunicki, Ibid., p. 209; Młynarczyk, “Pomiędzy współpracą a zdradą”, p. 106; Zychowicz, Ibid., pp. 43-49
155.  "British Reply to German Proposals”
156.  Kershaw, Hitler, p. 539; ראו גם: חוזר של המנהל בפועל של אגף התקשורת, ברלין, 12 באוקטובר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, p. 274.
157.  Noakes and Pridham, Nazism, pp. 925-927; Tusiewicz, Historia Polski, p. 367. לגבי השם של היישות הזאת חובה לציין כי הסיומת ״של שטחי פולין הכבושים״ הוסרה באוגוסט 1940. ראו: Gruchmann, Nationalsozialistische Grossraumordnung, p. 94.
158.  דוח חקירתו של יאן ברוצקי, 7 בפברואר 1940, USHMM, GK_159_228cz2, p. 25.
159.  לפי אגף המודיעין הפוליטי בשירות החוץ הבריטי, טקס רשמי של העברת השליטה בפולין מידי המינהל הצבאי לידי ״המינהל הכללי״ נערך ב-7 בנובמבר 1939, בקרקוב: USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00207, Weekly Political Intelligence Summary No. 9, Foreign Office (Political Intelligence Department), November 28, 1939.
160.  אהרונסון, היטלר, בעלות הברית והיהודים, עמ' 64-61; Gruchmann, Nationalsozialistische Grossraumordnung, p. 93; Rossino, Hitler Strikes Poland, p. 234; Snyder, Bloodlands, pp. 122-3; Tusiewicz, Historia Polski, pp. 367, 370-373; Williamson, The Polish Underground, pp. 16-19.
161.  מדובר באירוע הידוע בספרות ההיסטורית כ״תקרית וֶנְלוֹ״. ראו: Aldrich, The Black Door, pp. 86-87; Kessler and Wingate, Betrayal at Venlo.
162.  Martin, “Britisch-deutsche Friedenskontakte”, pp. 210-214; Self, Neville Chamberlain, p. 401
163.  USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00082, Weekly Political Intelligence Summary No. 4, Foreign Office (Political Intelligence Department), October 24, 1939; USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00105, Weekly Political Intelligence Summary No. 5, Foreign Office (Political Intelligence Department), October 31, 1939. ראו גם רישום ביומנו של השגריר הסובייטי בלונדון איוואן מאיסקי מ-28 באוקטובר 1939, שלפיו אף כי הבריטים לא שללו את עצם האפשרות של התפייסות עם ברלין הם התעקשו על ״היעלמותם״ של היטלר וסביבתו הקרובה: Maisky, The Maisky Diaries, pp. 236-237.
164.  שר החוץ הגרמני אל הנציגות בשוודיה, מברק, ברלין, 11 בנובמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy 1918-1945, Vol. VIII, p. 397-398.
165.  Kershaw, Making Friends with Hitler, p. 201
166.  מזכר לא חתום של רוזנברג, ברלין, 25 בספטמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, p. 134.
167.  Madajczyk, Generalna Gubernia w planach hitlerowskich, pp. 23-24
168.  USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00178, Weekly Political Intelligence Summary No. 8, Foreign Office (Political Intelligence Department), November 21, 1939
169.  השגריר הפולני ברומא בולסלב וניאווה־דלוגושובסקי אל שר החוץ הפולני באנז'ה, דיווח ללא כותרת, סודי, 5 בינואר 1940: USHMM, RG-59.036, A-12-3-2_0012-8.
170.  USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00256, Weekly Political Intelligence Summary No. 11, Foreign Office (Political Intelligence Department), December 12, 1939
171.  "Sunday Dispatch, 10 December 1939”, in Fromm, Deutschland in der öffentlichen Kriegszieldiskussion Grossbritanniens, p. 46
172.  Held, Kriegsgefangenschaft in Großbritannien, p. 24
173.  XNC 18/1/1133A Chamberlain to Ida, 3.12.39
174.  חוזר מטעם שר החוץ הגרמני, מברק, ברלין, 18 בנובמבר 1939, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. VIII, pp. 424-425.
175.  USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00178, Weekly Political Intelligence Summary No. 8, Foreign Office (Political Intelligence Department), November 21, 1939
176.  Zychowicz, Opcja niemiecka, pp. 61-68; דוח מידע כללי מס' 42, שלוחת הדוויקה ברומניה, 18 ביולי 1940, USHMM, RG-59.047, KOL-25-10-A_249-50; ראו על יציאתם של יאנוש רדזיוויל ובני משפחתו מברית המועצות לפולין: השגריר הפולני בלונדון, ראצ'ינסקי, אל ממשלת פולין הגולה באנז'ה, מברק מוצפן מס' 112, USHMM, RG-59.036, A-12-53-28_0070; ראו גם על קרבת רדזיוויל אל גרינג וביקורו בברלין ב-1940: Sudoplatov, Raznye dni, p. 111.
177.  ״דיווח קצר״ ששלח פַלְטֶרוֹב, בהנחיית/המלצת ואַכוֹמאַק (?), באמצעות אֶלִינָה זַלֶסְקָה, 1 במאי 1940, USHMM, RG-59.047, KOL-25-10-A_157-8; דוד אנגל, ״'ובערת הרע מקרבך'״; Kunicki, “Unwanted Collaborators”, p. 207.
178.  Kochanski, The Eagle Unbowed, p. 97; Młynarczyk, “Pomiędzy współpracą a zdradą”, p. 107; Zychowicz, Opcja niemiecka, pp. 53-54
179.  ראו את טענתם של ההיסטוריונים הבריטים נוֹאַקְס ופְּרִידְהֶם שלפיה היטלר המשיך לדגול ברעיון של ״מדינה פולנית שיורית״ עד האביב המאוחר של 1940: Noakes and Pridham, Nazism, p. 923.
180.  Kunicki, “Unwanted Collaborators”, pp. 206-207; Zychowicz, Opcja niemiecka, pp. 32-33, 38
181.  Zychowicz, Ibid., p. 53; דוח מתחקורן של אוּלְמַנוֹבָה מַרִיָה ורוּפּוֹבָה הַלְזְ'קָה, 6 במארס 1940, USHMM, GK_159_228cz2, p. 117.
182.  Jurkowski, “Bogusław Miedziński”, pp. 229-230
183.  השגריר הפולני ברומא בולסלב וניאווה־דלוגושובסקי אל שר החוץ הפולני באנז'ה, דיווח ללא כותרת, סודי, 22 במארס 1940, USHMM, RG-59.036, A-12-3-2_0042-4.
184.  Noakes and Pridham, Nazism, p. 779
185.  מזכר בחתימתו של מזכיר המדינה בשירות החוץ הגרמני, ברלין, 19 ביוני 1940, Sweet, Documents on German Foreign Policy, Vol. IX, p. 620; מזכר בחתימתו של מזכיר המדינה בשירות החוץ הגרמני, ברלין, 22 ביוני 1940, שם, עמ' 682.
186.  תזכיר בחתימתו של מזכיר המדינה וייצזקר, ברלין, 30 ביוני 1940, שם, כרך 10, עמ' 68.
187.  השגריר הפולני בלונדון, אדוורד ראצ'ינסקי, אל שר החוץ הפולני בלונדון, אאוגוסט זלסקי, דיווח ללא כותרת, סודי ביותר, 19 ביולי 1940, USHMM, RG-59.036, A-12-1-8_0143-4.
188.  Noakes and Pridham, Nazism, p. 786
189.  Ansel, Hitler Confronts England, pp. 153-157; ראו גם: Schreiber, Stegemann, and Vogel, Das deutsche Reich und der Zweite Weltkrieg, pp. 122-123.
190.  מטה המפקד העליון, מחלקה 6, ״ציטוט מווארשאואר צייטונג לתקופה שבין 4 ל-16.8.40״, 16 באוגוסט 1940, USHMM, RG-59.047, KOL-25-10-A_264.
191.  ראו על מאמץ הרייך השלישי לשפר את יחסיו עם רומניה ופינלנד בקיץ 1940, בעקבות החלטת היטלר להיערך לתקיפת ברית המועצות: Förster, “Hitlers Entscheidung”, p. 17.
192.  השגריר ראצ'ינסקי אל מטה משרד החוץ הפולני בלונדון, מברק מוצפן מס' 55, 17 באוגוסט 1940, PISM, A-27-I/7c.
193.  Giedroyc, Autobiografia na cztery ręce, p. 91
194.  בידינו רק התייחסות לקונית של המודיעין הצבאי הסובייטי לדיווח הסוכן ״זיגמונד״ בנושא האמור. ראו: ״מזכר של מחלקת המידע במינהל למודיעין של הצבא האדום המיועד למנהל המחלקה מס' 5 במינהל הראשי לביטחון המדינה בקומיסריאט העם לענייני הפנים של ברית המועצות פיטין, בתוספת ההערכה למידע מודיעיני״, 10 ספטמבר 1940, Naumov, 1941 god, Vol. 1, p. 225.
195.  ״דיווח מיוחד של מינהל התחבורה הראשי באן־קה־וה־דה של ברית המועצות — סיכום מידע מודיעיני לגבי גרמניה״, 27 דצמבר 1940, שם, עמ' 465-464.
196.  פולקובניק סמולנסקי, ראש המחלקה השישית של מטה המפקד העליון, אל מטה המפקד העליון, השר קוט, השר זלסקי ונוספים, ״עותק הדיווח מוורשה״, 2 באוגוסט 1940, USHMM, RG-59.047, KOL-25-10-A_258; פולקובניק סמולנסקי אל השר קוט, ״קטע מדיווח מליסבון מ-16.8.40״, 30 באוגוסט 1940, USHMM, RG-59.047, KOL-25-10-A_274; ״בודפשט, 16 באוגוסט 1940״, דיווח ללא ציון מחבר ונמענים, USHMM, RG-59.047, KOL-25-10-A_275; ״בודפשט, 17 באוגוסט 1940״, דיווח ללא ציון מחבר ונמענים, USHMM, RG-59.047, KOL-25-10-A_276; Williamson, The Polish Underground, pp. 44-45.
197.  הצעה זו הועברה ללונדון דרך שטוקהולם על ידי סוכן האס־דה ד״ר לודוויג וַייְסהַאוּאֶר, שהתחזה לשליחו המיוחד של פון ריבנטרופ. ראו: McKay, From Information to Intrigue, pp. 209-211.
198.  סיכום ללא חתימה של גורם כלשהו ״סטניסלב קוט״, 26 בנובמבר 1943, TNA, KV 2/3429_5, pp. 24-30; פרפראזה מתוך דיווח הסוכן ״ברית״ מפברואר 1941, 6 ביולי 1944, TNA, KV 2/3429_5, p. 70; Jacobmeyer, Heimat und Exil, p. 130; Wieczorkiewicz, Historia Polityczna Polski, p. 125.
199.  USHMM, RG-59.006.M-FO371/24054, Scan 00259, Weekly Political Intelligence Summary No. 11, Foreign Office (Political Intelligence Department), December 12, 1939
200.  ״סיכום. סטניסלב קוט״, 26 בנובמבר 1943, TNA, KV-2-3429_5; Adamchyk, “’Stanisław Kot 1885-1975: biografia polityczna’”, pp. 428-430; Hułas, Goście czy intruzi?, pp. 88, 155-156; Sokolnicki, Dziennik Ankarski, p. 258; Tazbir, ‘“Stanisław Kot 1885-1975: biografia polityczna”’, pp. 161-165; Wieczorkiewicz, Historia Polityczna Polski, p. 125.
201.  Kunicki, “Unwanted Collaborators”, p. 204
202.  דיווח לא מתוארך בעל הכותרת ״מיקיצ'ינסקי סמסון״, JPIA, Archiwum Osobowe, NZ 154, Sygn. 658.
203.  “Robert i Bertrand”
204.  פרוטוקול לא מתוארך מחקירתו של סמסון מיקיצ'ינסקי, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000967.
205.  "Boćki — Historia społeczności”
206.  סוקניק ואחרים, קהילת סמיאטיץ', עמ' 135, 290.
207.  שם, עמ' 135.
208.  פרוטוקול לא מתוארך מחקירתו של סמסון מיקיצ'ינסקי,HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000967.
209.  Michniewicz, Operation Haifa, pp. 14-20
210.  פרוטוקול לא מתוארך מחקירתו של סמסון מיקיצ'ינסקי, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000967.
211.  Michniewicz, Operation Haifa, p. 41
212.  דיווח לא מתוארך וללא כותרת של הסוכן A/H.2, סוף דצמבר 1940, TNA, HS 4/213.
213.  דיווחה של האקספוזיטורה טֶה (טורקיה) ״סיכום פרשת הריגול של סמסון מיקיצ'ינסקי״, 2 באפריל 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000941.
214.  Sokolnicki, Dziennik Ankarski, p. 161
215.  ראו למשל: הערה מס' 200 לאסופת המסמכים שגיבש ד״ר צייחנובסקי, Ciechanowski, Polsko-Brytyjska współpraca, p. 155; Giedroyc, Autobiografia na cztery ręce, p. 101; Wilamowski, Honor, zdrada, kaźń, p. 83.
216.  נספח לדיווח לא מתוארך בעל הכותרת ״מיקיצ'ינסקי סמסון״, JPIA, Archiwum Osobowe, NZ 154, Sygn. 658.
217.  Iranek-Osmecki, Wspomnienia oficera, p. 187; Terlecki, Szkice i polemiki, p. 279
218.  Michniewicz, Operation Haifa, pp. 41-42
219.  Lembke, Bankier, Fälscher, Historiker, pp. 50-51, 114, 142; Malzacher, Berliner Gaunergeschichten, pp. 13-15; Oltmer, “Prekäre Duldung und aktive Intoleranz”, pp. 34-36; Schlögel, “Stiefmütterchen Berlin”
220.  פרוטוקול לא מתוארך מחקירתו של סמסון מיקיצ'ינסקי, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scans 000967 and 000968.
221.  שם.
222.  שם.
223.  דיווחה של האקספוזיטורה טֶה ״סיכום פרשת הריגול של סמסון מיקיצ'ינסקי״, 2 באפריל 1941 ופרוטוקול לא מתוארך מחקירתו של סמסון מיקיצ'ינסקי, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scans 000941, 000967 and 000968. המאגר המקוון של שירות ההגירה האמריקאי באליס איילנד מגלה כי אשה ושמה רוזה לוויטון, עקרת בית נשואה בת 49, ילידת העיר הרוסית בוצ'קי (כזכור, מקום לידתו של גיבורנו), נכנסה בשערי ארצות הברית ב-23 בנובמבר 1926 על סיפונה של האונייה ״לֶוִויַאפַן״ שהפליגה מנמל שרבור שבצרפת. בסבירות גבוהה מאוד, מדובר באמו של מיקיצ'ינסקי. המידע האמריקאי מאשש את שמה המופיע בדיווח הפולני, וכן את טענת הפולנים שנמצאה כבר בארצות הברית כשבנה שהה עדיין בצרפת. ראו: U.S. Department of Labor, Immigration Service, List of Manifest of Alien Passengers for the United States, List 13, S.S. Leviathan, Passengers sailing from Cherbourg, France, November 23, 1926, No. on List: 15, https://heritage.statueofliberty.org/passenger-details. באשר ליכולתה לתמוך כספית בבנה שנקלע לקשיים כלכליים, המידע שנאסף במסגרת המחקר הנוכחי מעיד על כך שהאם, שהתגוררה עמו בפריז עד סוף 1926, נישאה בשלב כלשהו לאיל הון יהודי־אמריקאי יליד רוסיה, אֶוְוזֶר לוויטון, מייסדה של חברת ״לוויטון״ הפעילה גם כיום ומתמחה בייצור ציוד חשמלי. ראו במסמך המקוון שצוין קודם, רישום שלפיו רוזה לוויטון הגיעה לארצות הברית כדי להתאחד עם בעלה וכתובת המפעל ״לוויטון״ בברוקלין שמסרה כיעד המסע שלה; ראו גם את הודעת הפטירה של אווזר לוויטון מפברואר 1929 שבה צוין כי שם אשתו הוא רוזה: "Leviton, Evser”, New York Times, February 28, 1929, p. 20; וגם טופס ההתאזרחות של רוזה לוויטון מספטמבר 1929 שבו מופיעה כתובת המגורים בברוקלין הזהה לזו שבהודעת הפטירה של אווזר לוויטון: "Leviton, Rose”, 17.09.29, No. 3142339, National Archives Identifier: 73176080, https://catalog.archives.gov/search?q=leviton%20rose.
224.  דוח חקירה לא מתוארך של מיקיצ'ינסקי, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scans 000967-8; לפי המידע שהיה בידי הבריטים, ויקטור־ויטלי מיקיצ'ינסקי נולד בברלין, ב-17.9.1920. ראו: Q. 1212, 18.07.41, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 001009.
225.  דיווחה של מחלקת (״אֶקְסְפּוֹזיטוּרָה״) ״טה״ (טורקיה) ״סיכום פרשת הריגול של סמסון מיקיצ'ינסקי״, 2 באפריל 1941 ופרוטוקול לא מתוארך מחקירתו של סמסון מיקיצ'ינסקי, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scans 000941, 000967 and 000968; נספח לדיווח לא מתוארך בעל הכותרת ״מיקיצ'ינסקי סמסון״, JPIA, Archiwum Osobowe, NZ 154, Sygn. 658; Bobrowski, Wspomnienia ze stulecia, pp. 57-70, 154.
226.  Ćwięk, Przeciw Abwehrze, p. 78; Machniak, “Polski wywiad i kontrwywiad wojskowy”, pp. 27-43; Pepłoński,”Funkcjonowanie i efekty”, pp. 194-210
227.  נספח לדיווח לא מתוארך בעל הכותרת ״מיקיצ'ינסקי סמסון״, JPIA, Archiwum Osobowe, NZ 154, Sygn. 658.
228.  דיווח סודי ביותר, ״הפרשה של פלוחוביץ'״, עותק מס' 1, 18 ביולי 1941, TNA, HS 4/213; לפי צאחנובסקי, כבר ב-1937 החל סמסון לעבוד בחברת התיירות הפולנית ״ארגוס״, וב-1938 היה למנהל ראשי ב״פולטור״ שבה החזיק חמישים אחוזים מהמניות. ראו הערה מס' 200 באסופת המסמכים שגיבש ד״ר צייחנובסקי: Ciechanowski, Polsko-Brytyjska współpraca, p. 155.
229.  פרוטוקול חקירה לא מתוארך של מיקיצ'ינסקי, אביב 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000945.
230.  Żebrowski, “Obóz przejściowy w Zbąszyniu”; USHMM, RG-11.001M.0001. 00001403, Der Reichsführer SS und Chef der deutschen Polizei im Reichsministerium des Innern, Schnellbrief, Aufenthaltsverbot für Juden polnischer Staatsangehörigkeit, Berlin, den 26. Oktober 1938
231.  דיווחה של האקספוזיטורה טֶה, ״סיכום פרשת הריגול של סמסון מיקיצ'ינסקי״, 2 באפריל 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000941; פרוטוקול לא מתוארך של חקירת מיקיצ'ינסקי, אביב 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000951.
232.  Buczek, Człowiek do złotych interesów, p. 9
233.  לפי בוצ'ק, שמו האמיתי של שולץ היה היינץ האַבִּיאַן ודרגתו באבווהר בעת פגישת ההיכרות עם מיקיצ'ינסקי הייתה מאַיוֹר (סרן). ראו Buczek, Człowiek do złotych interesów, p. 9. בדיקה במסמכים הרלוונטיים, הגרמניים והפולניים, העומדים לרשותנו כיום לא העלתה נתונים כלשהם על קצין ביון גרמני ששמו היינץ האביאן.
234.  Ćwięk, Przeciw Abwehrze, pp. 45, 54-55, 60-61, 120
235.  דיווחה של האקספוזיטורה טֶה, ״סיכום פרשת הריגול של סמסון מיקיצ'ינסקי״, 2 באפריל 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000941; פרוטוקול לא מתוארך של חקירת מיקיצ'ינסקי, המחצית הראשונה של 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000951.
236.  דיווחה של האקספוזיטורה טֶה ״סיכום פרשת הריגול של סמסון מיקיצ'ינסקי״, 2 באפריל 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000941.
237.  Rigg, Rescued from the Reich
238.  Lisiewicz, W imieniu Polski podziemnej
239.  דיווחה של האקספוזיטורה טֶה ״סיכום פרשת הריגול של סמסון מיקיצ'ינסקי״, 2 באפריל 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000941; חוקרים פולנים בני זמננו טוענים כי בריונס לוקו שירת אז כציר של צ'ילה בבריסל. ראו: הערה מס' 200 באסופת המסמכים שגיבש ד״ר צייחנובסקי: Ciechanowski, Polsko-Brytyjska współpraca, p. 155; Rutkowski, Stanisław Kot, p. 144. אולם עיון במקורות טורקיים מראה כי הקטור בריונס לוקו כיהן כציר צ'יליאני בטורקיה החל בשנת 1930. ראו: Cikar, Türkischer Biographischer Index, p. 211.
240.  דיווחה של מחלקת (״אֶקְסְפּוֹזיטוּרָה״) ״טה״ (טורקיה) ״סיכום פרשת הריגול של סמסון מיקיצ'ינסקי״, 2 באפריל 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000941..
241.  Breitman, “Intelligence and the Holocaust”, pp. 24-25
242.  "Ramón Briones Luco”; AGH, Lista de representantes [cit. 2009-08-15], disponible en: http://163.247.50.16; AGH, Ministerio de RR.EE. de Chile. Oficios intercambiados con las Misiones y Consulados de Chile en Europa, Egipto y Australia, De: 18 — 01 — 1943 A: 10 — 12 — 1943, Nº 2101 Letra, http://163.247.50.16
243.  פרוטוקול החקירה של מיקיצ'ינסקי מ-15 במארס 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000966.
244.  השגריר ראו ראצ'ינסקי אל שר החוץ הפולני בלונדון, ״לגבי השעיית היחסים הפולניים־רומניים״, מברק סודי, איסטנבול, 30 בנובמבר 1940, PISM, PRM.32, p. 32.
245.  Sokolnicki, Dziennik Ankarski, p. 161
246.  פרוטוקול מחקירת מיקיצ'ינסקי, 6 במארס 1941, HIA, 800/41/0/-/141 Folder 7, Scan 000963.