אביר יהודי

פרק 1

"הוא חי!" היא פלטה, מתבוננת אחוזת תדהמה בגופת הטמפלר. ואולם לא היה מקום לספק – העפעפיים התרוממו שוב ומבטו הנוקב של בריאן דה בואה-גילבר התמקד בעיניה. זה עתה, נסערת מהצלתה הניסית, התקדמה לעבר אויבה המובס ונעמדה בקרבתו, לוחשת תפילת הודיה – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה...יהוה לי בעזרתי ואני אראה בשנאי..." – כל זאת בשעה ששניהם נשכחו בתוך המהומה שעוררה הופעתו הפתאומית של המלך ריצ'רד בחצר הטמפלרים.

אבן מושלכת מתוך ההמון פגעה במצחו של האביר השוכב ופס דם דקיק החל לזרום לאורך הצלקת הישנה החוצה את הגבה הימנית ואת הלחי, אל תוך הזקן השחור שעטר את פניו על פי מנהג מסדרו. היא שמעה את קולו הרועם של המלך ריצ'רד לב-ארי, מודיע שכל הבוגדים ייתלו במהרה על ענפי העץ הקרוב ביותר, והבינה שדי במילה מפיה כדי לשלוח את הטמפלר למוות, והפעם – וודאי.

רבקה האמינה בכל ליבה שהתלאות אשר פקדו אותה היו ניסיון, בו היא עמדה כראוי לבת ישראל אמיתית, ושבבוא העת היא תזכה בגמולה, אם בעולם הזה ואם בעולם הבא. היא זכרה את לעגו של בריאן דה בואה-גילבר, שלגלג על אמונתה בעולם עתידי וכינה אותה אשליה ילדותית. אולם היא ידעה היטב שאפילו אם לא תמיד הכל מובן, הבחירה הנכונה חייבת להיעשות תמיד.

על כן תחייתו המפליאה של אותו טמפלר כופר ואכזר היה אירוע אשר דרש בחירה – אך במה עליה לבחור?

"אבינו שבשמיים, מה עליי לעשות?" היא שאלה, מתבוננת בצריח המצודה הטמפלרית שנראה כמפליג במהירות מסחררת בים העננים האפורים. עין ענקית נפתחה לאיטה מעליה וקרניים דמויי ריסים ארוכים התפרשו כמניפה. שריונו של האביר בהק לאורה האדמדם של השמש השוקעת ולפתע היא הבינה שבאופן מפליא, כעת חייו היו נתונים בידיה.

"אל תניע אצבע," היא שמעה את עצמה מצווה בקול נמוך.

כאשר הופיע ריצ'רד לב-ארי, מלווה בחייליו, לעג תחילה ההמון הרועש לטמפלרים ואחר כך נסוג בבהלה, בשעה שהטמפלרים התארגנו בשורה מאיימת; האספסוף החל לשרוק שוב בבוז כאשר אחרוני הטמפלרים עזבו את המתחם.

"איפה לכל הרוחות נעלמו כולם?" שאל האיש ששכב לרגליה. "הם היו אמורים לפנות את גופת חברם המת למקום נוח יותר. אבל אין זה משנה, חייך ניצלו ואני רואה שהמנוול הזקן שחרר אותך."

"חיי אכן ניצלו. אולם אם אתה מעריך את חייך, המשך להעמיד פני מת."

היא ביטאה כל מילה לאט וברור, מכסה את פניה בידיה ומנדנדת את ראשה מצד לצד כמי ששקועה בתפילה.

אבן נוספת נחתה בקרבתה ורבקה פלטה זעקה אשר גרמה למלך לדהור באיום לעבר ההמון, שהתפזר מיד לכל עבר.

"עלמתי!" הוא קרא בעליצות, "דעי לך שכל השלל הזה – שלך הוא על פי דין." הוא הפנה אצבע נתונה בכפפת שריון אל עבר האביר אייבנהו שעמד בסמוך והוסיף הסבר שהייתה בו נימת תוכחה מבודחת, "צעיר בלתי ממושמע זה – שסיכן את חייו למענך במקום להמתין לבואי – היה אומנם הנציג שלך, אך הניצחון במשפט האלוהים שלך הוא, וכך גם שלל היריב. אבל למרות הכל, האביר המת ראוי לקבורה נוצרית הגונה, כיאה לאדם אמיץ ומפורסם כמותו, אפילו שמעולם לא נמנה עם ידידיי."

הוא נעמד באוכפו והתבונן מסביב.

"הי, טוק, אחי הטוב, " הוא קרא לעבר נזיר ענק ממדים שעמד לא רחוק, "עשה מצווה נוצרית ודאג ליציאה מכובדת של הטמפלר הזה מזירת החיים. העלמה היהודייה תפצה אותך ביד נדיבה, אני סבור, מתוך שללו של הטמפלר."

"חלילה לי מלקחת שלמונים תמורת מצווה, אדוני המלך," השיב הנזיר, "אבל תרומה למען עבודת הקודש אקבל גם אקבל, אפילו מידיה של כופרת."

רבקה שמעה את דברי המלך ואת תשובת הנזיר בזמן שהמחשבות שסובבו בראשה כמערבולת התגבשו לפתע לתוכנית ברורה. היא קדה קידה עמוקה לעבר המלך, אשר סובב את סוסו ומיהר להסתלק לענייניו, מוקף בפמלייתו.

יצחק, אביה של רבקה, שהיה עד עתה צופה חסר אונים לתלאות שפקדו את בתו, הצליח סוף-סוף להתקרב ולחבק אותה. הוא השמיע תפילת הודיה קצרה בקול רועד ואז התעשת וקרא, "בואי, ילדה! נסתלק מכאן!"

"המתן, אבא!" השיבה רבקה. היא סימנה לאח טוק להתקרב, ולתדהמת אביה, החלה ללחוש באוזנו של הנזיר הגדול. לאחר שסיימה לדבר עם האח טוק, היא פנתה לעברם של שני העבדים המוסלמים של הטמפלר, שניצבו בסמוך אובדי עצות ומבוהלים. היא דברה במהירות, בערבית שוטפת אותה למדה בילדותה בבית דודה שבגרנדה.

"ומה עכשיו? מה עושים הישמעאלים הארורים האלה?" שאל יצחק כשראה את שני הערבים מרימים את גופת האביר המת, מניחים אותה בזהירות רבה על גבי סוס המלחמה של אדונם ומתייצבים על יד רבקה. בתובנה פתאומית הוא פנה אל בתו, קולו קרוב לזעקה היסטרית, "יצאת מדעתך? לא היה לך די באשמת כישוף, את רוצה עכשיו לעלות שוב על המוקד בגלל חטיפת גופות נוצרים?"

"הרגע, אבא, הרגע", השיבה רבקה, "האח טוק יהיה אחראי על הקבורה,

אך לזמן קצר אנחנו נסייע בידו לשמור על הגופה. שמעת את דברי המלך – אני לא רק זכיתי במשפט, אני גם זכיתי בכל השלל. רק תחשוב כמה ממון שווה השריון המפואר הזה ומה ערך סוס המלחמה, וחשוב גם על שווי שני העבדים האלה, שאף הם שייכים עכשיו לי."

יצחק ספק את כפיו, מלמל לתוך זקנו האפור משהו לא ברור שהסתיים ב"ישמרנו האל", אולם לא השיב דבר. לא היה כל טעם להתווכח עם עובדות, ועל אחת כמה וכמה לא היה טעם להתווכח עם רבקה. אכן, לא היה ספק שהיא צודקת ושלל הטמפלר שווה ממון רב.