אפקט נוצת הקסם

1
גן עדן של דונה
 

תחת השפעתה של מרפאת באנרגיה

שישי בערב באשוויל, ואולם האירועים כמעט מלא. החדר הומה רחש מסחרר של אנשים שנאספים בקבוצות קטנות, לאורך הכיסאות המסודרים יפה מסביב לחדר. נשים בגיל העמידה הן הקבוצה השלטת, אבל אני רואה גברים אחדים וגם כמה צעירים. חלקם אפילו נראים בני פחות מעשרים. מעלינו, שלוש נברשות מפיצות אור חמים על פני החדר.

אני עושה את דרכי אל השולחן שעליו פזורים עלוני הסברה על הנושא של מפגש סוף השבוע, "מבוא לרפואה אנרגטית", ורואה שלשמחת כולם, דונה עדן, האישה שכולנו באנו לראותה, מבצעת כניסה מאולתרת לבמה. היא מזנקת מקצה אחד לקצה השני, לכאורה כדי לקחת משהו. ואז היא פונה אל הקהל, מחייכת חיוך ענקי, מרימה את זרועותיה מעל ראשה ומנפנפת בשתי ידיה. הקהל פורץ במחיאות כפיים.

כשהתוכנית מתחילה באמת כעבור רבע שעה, אין שום מבוא. דונה פשוט צועדת אל הבמה עם בעלה, דייוויד פיינסטַיין, שהיה פעם פסיכולוג בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ועכשיו הוא חסיד נלהב של "פסיכולוגיה אנרגטית". דייוויד מתיישב בירכתי הבמה. דונה מחליקה אל קדמתה בזרועות פשוטות לפנים.

"שלום לכולם!" היא אומרת בחיוך רחב. "ברוכים הבאים, כולכם. אני שמחה שבאתם. אני שמחה כל כך שבאתי. אני מרגישה כאילו חלק מאשוויל הוא הבית שלי. אמא שלי נולדה כאן.

"אני אוהבת ללמד את זה. העולם זקוק לכמה כלי הילינג טובים באמת, שכולנו יכולים להשתמש בהם ולסמוך עליהם, ואלה כלים פשוטים. לפעמים הם נראים כמו מעשה קסמים, אבל הם עובדים."

ראשה של דונה מוקף הילה של תלתלים בלונדיניים, וכשהיא מדברת, פניה מוארות בחיוך תמידי. "הגוף שלנו כבר מייצר את התרופה העמוקה ביותר בתוכנו. מדובר באנרגיה. אנרגיה היא התרופה העתיקה ביותר שיש. היא הבטוחה ביותר והאורגנית ביותר והיא בחינם. אנחנו זקוקים לתרופה חינמית. אנחנו זקוקים לכלים כדי שנוכל לרפא את עצמנו."

דייוויד קם מכיסאו וניגש לקדמת הבמה. "דונה לא רק מדברת כאן," הוא נכנס לדבריה. "היא הוכחה חיה איך רפואה אנרגטית עובדת. לפני כמה שבועות, היא חגגה את יום הולדתה השבעים ושניים."

סביבי אני רואה כמה עיניים מתרחבות למחשבה שהאישה התוססת והנמרצת הזאת היא אחד האנשים המבוגרים ביותר בחדר.

"מה שאני אחלוק איתכם בסוף השבוע הזה הוא טכניקות מעשיות שתוכלו להשתמש בהן בכל יום, כדי להעניק לעצמכם עוד חיוניות ושמחה. הן יכולות לסלק מחסומי אנרגיה, לעזור לכם להרגיש צעירים יותר ולהקל כאבים."

בעוד דונה מדברת, צלליות של הולכי רגל חולפות בחוץ על פני החלונות החשוכים עכשיו, חוץ מהשתקפות הבהובי האור מהנברשות. רחובות אשוויל אף פעם אינם צפופים, אבל תמיד הומים. העיירה השוכנת בהרי בּלוּ רידג' בקרוליינה הצפונית, מתהדרת באוכלוסייה מגוונת של סטודנטים, אמנים, הִיפּים, גמלאים מצפון־מזרח ארצות הברית, ואלה שרוצים לבוא אל "מקדשי ההילינג" ולפתוח חנויות לממכר "מתנות לנפש". זה מקום מתאים להילינג אנרגטי.

הילינג אנרגטי הוא קטגוריה חדשה. היא מכילה פרקטיקות ישנות יותר, כמו "רֵייקי", וחדשות יותר, כמו "מגע טיפולי", "רפואה אנרגטית של דונה עדן" וגישות רבות אחרות שאולי מעולם לא שמעתם עליהן, כגון "תרפיה פולארית", "בודי־טוק", "מטריקס אנרג'טיקס" ו"מגע קוואנטי". הדרך הפשוטה ביותר לחשוב על כל אלה היא לראות בהם פרקטיקות שמאמינות, בדבקות, שהגוף האנושי ניחן בכוח סמוי שניתן לרתום אותו לתיקון ולהשבת הנעורים שלו עצמו. המרפאים באנרגיה אומרים שהם מתמרנים את הכוח הזה באמצעות שילוב כלשהו של מגע קל, מעבירים את ידיהם במרחק מה מגופם של המטופלים, ורק מכילים מחשבה או כוונה איך הם רוצים להניע את האנרגיה של מישהו.

אמנם האנרגיה המיסטית הזאת מעולם לא קיבלה תוקף מדעי — כלומר לא נתמכה בניסויים חוזרים ובמחקרים קפדניים מבוקרים — אבל לא באתי לכאן כדי לגחך עליה או לחשוף את ערוותה. לא מעניין אותי במה דונה עדן ומרפאים אלטרנטיביים אחרים טועים, אלא איך, כנגד כל הסיכויים, ייתכן שהם צודקים. אני מנסה להישאר פתוחה לאפשרויות.

דונה מסתכלת על הקהל. "אני צריכה מתנדב. רוב האנשים יבינו את זה הרבה יותר טוב אם אדגים. במהלך סוף השבוע, אני מקווה שרבים מכם יעלו לכאן."

כשלושים ידיים מורמות, ודונה בוחרת באישה גוצה ששמה פֶּני. כשפֶּני עולה על הבמה, דונה לוקחת בחיבה את ידה.

"אני עומדת להשתמש במכשיר ביופידבק, שמתחבר לגוף שלנו. זה נקרא בדיקת אנרגיה. לפעמים קוראים לזה בדיקת שרירים, אבל לא בודקים את חוזק השרירים, חוזק השרירים אינו משתנה מרגע לרגע. מה שמשתנה הוא יכולתו של השריר להתנגד ללחץ, על בסיס כמות האנרגיה הזורמת דרכו. אנחנו בודקים אנרגיות, איך הן זורמות והיכן הן נעצרות."

דונה מסתכלת בדריכות בפֶּני במשך כמה שניות. "או־קיי, עכשיו שימי את הזרוע שלך ככה." היא מרימה את זרועה של פֶּני בזווית של תשעים מעלות מגופה ומניחה יד אחת על כתפה של פֶּני ואת ידה השנייה על זרועה המושטת. "עכשיו אני אדחוף את הזרוע שלך כלפי מטה ואת תנסי להתנגד."

דונה דוחפת בנחישות את מפרק ידה של פֶּני כלפי מטה. זרועה אינה זזה. "יפה וחזק," מציינת דונה.

ואז היא מתרחקת לאחור, כשלושה מטרים מפֶּני. "אני הולכת לעקוב אחרי המרידיאנים שלך."

דונה מתחילה להניע את ידיה באוויר כאילו היא מנצחת על תזמורת דמיונית. היא עוקבת אחרי קווי המתאר הסמויים של גופה של פֶּני, מראשה ועד למגפי הזמש החומים שלה. ואז היא חוזרת ומתקרבת אל פֶּני לבדיקה נוספת. בדיוק כמו קודם, היא מניחה יד אחת על כתפה של פֶּני, ואת השנייה על מפרק כף ידה. הפעם, זרועה של פֶּני נופלת כמו כדור עופרת, כאילו אינה מתנגדת כלל.

מבע של הפתעה מופיע על פניה של פֶּני, והקהל מגיב בהשתאות. כבר ראיתי את דונה ואחרים עושים זאת אונליין, אבל עדיין אין לי הסבר הגיוני למה שקורה. אף פעם לא ראיתי שדונה משנה את עוצמת הכוח שהיא מפעילה, ופֶּני לא נראתה כאילו התמוטטה בכוונה תחילה. כמו כן, אין תחושה שזו תרמית זולה. דונה מקרינה התלהבות וביטחון, וקשה להאמין שהיא ממש ממציאה את כל זה או לא מאמינה באלף אחוז במה שהיא אומרת לנו.

"מה שעשיתי," אומרת דונה, "הוא מעקב אחרי המרידיאן לאחור. זה מוציא את האנרגיה אל מחוץ לזרם. לכל אחד ואחד כאן יש כוח ריפוי בידיים שלו. בכל חיי אף פעם לא פגשתי מישהו שלא יכול להשתמש בידיים שלו כדי להניע אנרגיה."

אני זעה בכיסאי, מודעת פתאום עד כמה רחוק היקום המקביל שנכנסתי אליו. מרידיאנים, מושג שלקוח במקור מתחום הדיקור הסיני המסורתי, אמורים להיות קווים בלתי נראים בתוך הגוף, שלאורכם זורמת האנרגיה. כל מרידיאן קרוי על שם איבר — מרידיאן הכבד, מרידיאן הריאות, מרידיאן כיס המרה וכולי. אבל בדיוק כמו הילינג אנרגטי, המדענים מעולם לא איתרו או זיהו דבר כזה בגוף האדם, ועוד פחות מזה הבינו איך יכול מישהו לעקוב אחריהם לאחור או להשתמש בהם באופן טיפולי. דונה בדרך כלל אינה עושה הילינג על הבמה, אבל בספרה מ-1998, Energy Medicine (רפואה אנרגטית), היא מתארת איך שחררה אנשים מכל מיני מכאובים רגשיים וגופניים במהלך 20 השנים שעסקה בטיפולים אישיים. באתר הרפואה האנרגטית שלה (Eden Energy Medicin), 14 אלף האנשים שהיא הכשירה כמטפלים בשיטה שלה מספרים גם הם על שיפורים דרמטיים ומשני חיים במיגרנות, בדלקות מפרקים, בכאבי גב, בפיברומיאלגיה, במחלות עור אוטואימוניות ובבעיות שינה, פוריות ועיכול. רבים מהסיפורים האלה כוללים מכתבי המלצה ותודה נלהבים ממטופלים שנגאלו מסבלותיהם. דונה מייחסת את החלמתה מטרשת נפוצה בתחילת שנות השלושים שלה להנעת אנרגיה בגופה.

כשהתחלתי לספר לאנשים שאני כותבת ספר על רפואה אלטרנטיבית, לא יכולתי להימנע מלשמוע סיפורים כאלה. אנשים סיפרו לי שגם הם נעזרו באיזושהי גישה לא קונוונציונלית או שהכירו מישהו שהתנסה בזה. "לכל אחד יש סיפור לספר," התפלא בעלי יום אחד, אחרי רצף של שיחות עם קולגות שביקשו לדעת מה עושה אשתו.

יש סיבה להתייחס בספקנות לטענות ההילינג. כפי שמבקרים של הרפואה האלטרנטיבית מציינים, אנשים חשים טוב יותר בגלל סיבות שגרתיות רבות. לפעמים בעיות רפואיות נעלמות באופן ספונטני ולא מוסבר, או משתפרות מאליהן — "עם התרופה, ההצטננות תחלוף כעבור שבוע; בלי התרופה, היא תחלוף כעבור שבעה ימים." הבראה טבעית כזו מתרחשת במקרים רבים של זיהומים ויראליים ובקטריאליים, ומדי פעם בפעם במקרים של כאב כרוני ואפילו סרטן, בפרט בכליות, במוח, במערכת הלימפה ובעור. במקרים אחרים, סימפטומים גוברים ופוחתים, בייחוד סימפטומים כמו כאב, עייפות ונוקשות. מאחר שאנחנו נוטים לפנות לעזרה כשהמצב מחמיר, הסיכויים להרגיש טוב יותר כמה ימים אחרי טיפול מסוים יכולים להיות גבוהים. כמו כן, קל להתעלם מכך שלכמה מחלות יש תקופות רגיעה טבעיות, שבהן הסימפטומים נעלמים או משתפרים באופן זמני. אם תלכו לטיפול מסוים בדיוק לפני תקופת הרֶמיסיה הזאת, יהיה קל לייחס את השיפור לזכות הטיפול הזה. ולבסוף, לפעמים אנשים בעצם לא חולים במחלות שאובחנו אצלם. על פי מחקר מ-2014, טעויות באבחון קורות לאחד מכל 20 אמריקאים.

אבל האם אנחנו יכולים לפסול את כל טענות ההילינג, כייחוס מוטעה או כמשאלת לב? כשאני מביטה סביבי על הפרצופים המרותקים הצופים בדונה, אינני יכולה שלא לתהות איך האמונה יכולה לפעמים ליצור ריפוי. ב-1997 כתב ארתור שפירו, פסיכיאטר ידוע, "עד לאחרונה ממש, ההיסטוריה של הטיפול הרפואי היתה במידה רבה ההיסטוריה של אפקט הפּלַצֶבּוֹ." כוונתו היתה שלאורך ההיסטוריה, טיפולים רפואיים פופולריים רבים — עיני סרטנים, טבליות מציצה עשויות מנחשי צפע מיובשים, דם יונים וצבים, צואת סוסים והקזת דם, אם למנות רק מעטים — בוודאי לא פעלו כפי שהתיימרו לפעול, אבל מדי פעם בפעם היתה להם השפעה, הודות לאפקט הפלצבו, התופעה שבה הציפיות שלנו לגבי יעילות של טיפול יכולות בעצם לגרום לכך שיהיה יעיל. כמו שדמבו, הפיל גדול האוזניים, האמין שהוא יוכל לעוף אחרי שטימותי העכבר, ידידו הנאמן, נתן לו נוצת עורב רגילה לשאת אותה בחדקו, ואמר לו שזאת נוצת קסם, נראה שהגוף האנושי תמיד מצא דרכים לעקור מתוכו מחלות בכוח המחשבה בלבד. אפקט הפלצבו, שהרופא הבריטי בן גוֹלדֵייקֶר קרא לו "הדבר המוזר ביותר והמופלא ביותר ברפואה", היה לנושא המחקר הנלהב ביותר בשנים האחרונות.

בכל שנה נתונה פונים 19 מיליון בני אדם בארצות הברית לכירופרקטור, 3 מיליון מטופלים באקופונקטורה, 3 מיליון מבצעים את התרגילים הקשובים האטיים של טאי צ'י או צ'י קונג, ומיליון מבקרים אצל מרפא אנרגטי כמו דונה. 24 מיליון לפחות עושים מדיטציה או תרגילי נשימה, שגם הראיות להם עדיין לא עמדו באמות המידה הדרושות כדי להיכלל בטיפולי הרפואה המקובלים. את הפופולריות של גישות אלטרנטיביות — שאפשר להגדירן כטיפולים שאינם נלמדים בבתי ספר לרפואה, שאינם זמינים בבתי חולים או שאין להם בסיס מדעי ברור — אפשר לזקוף לזכות גורמים שונים.1 על פי רוב אנשים מחפשים דרכים טבעיות, לא פולשניות ונטולות תופעות לוואי, כדי להקל את הסימפטומים של בעיות בריאות שרופאים אינם יכולים לרפא ולא תמיד יש להם טיפולים משביעי רצון.

לכל חסידי התרפיות האלה יש תיאוריות משלהם שמסבירות איך הן עובדות, ולמען הספר הזה אני מתכוונת להקדיש זמן ולשמוע אותן. אבל מאחר שאני רואה במדע, כדברי האסטרופיזיקאי קרל סֵייגֶן, את "הבסיס המוצלח ביותר לידע נגיש לכל בני האדם", ואת אמצעי הבטיחות הטוב ביותר שיש לנו, אני מעוניינת יותר במה שיש למספר המפתיע של חוקרי פלצבו, מדעני מוח ופסיכולוגים שחוקרים טכניקות הילינג אלטרנטיביות או יחסי גומלין בין גוף לנפש, לומר. מה הן הסיבות המדעיות לכך שפרקטיקות לא מדעיות לכאורה עשויות לעבוד? בחקירה הזאת אינני מנסה להקיף הכול. במקום לקטלג את היקום הרחב של טיפולים אלטרנטיביים, אני מתמקדת בתת־קבוצה של הטיפולים עם הפוטנציאל הגדול ביותר להפיק אפקטים של פלצבו, ובסוגים אחרים עם אפשרות של הילינג גוף־נפש.

דונה קוראת לעוד מתנדבים ומבצעת הדגמה נוספת שבה היא בודקת מישהו במשך כמה רגעים ואז עושה משהו שמחליש או מחזק את דפוסי האנרגיה של הנבדק, ואומרת שהיא רואה אותם. כדי "לשבש את האנרגיות" של גבר גבוה בגיל העמידה ששמו קרל, היא מרפרפת באצבעותיה על כמה נקודות על חזהו וזרועותיו. כשהיא דוחפת את זרועו, הוא מתאמץ בכל כוחו למנוע מאישה בת שבעים ושתיים להכריע אותו לנגד עיניהם של 200 בני אדם. האנרגיות של גבר זקן בכיסא גלגלים, שבבדיקה ראשונית נמצאו חזקות, מתוארות כנחלשות בשעה שהוא קורא מספר לימוד. "מחצית מהמרידיאנים שלך עוברים בכיוון אחד, ומחציתם בכיוון השני," מסבירה דונה. האנרגיות של האיש הזה, היא אומרת, זורמות באופן שמקשה עליו לבצע פעילויות מנטליות כגון קריאה. דונה מורה לו לבצע תרגיל שנועד לדבריה להסיט את האנרגיות בחזרה לאיזון. כשהוא קורא שוב מהספר, הבדיקה מגלה שזרועו חזקה.

הסתכלתי על האיש הזקן וניסיתי לדמיין את המרידיאנים בחזהו עוצרים באמצע הזרם ומשנים את נתיבם, נהדפים לאחור או משקמים איזה דחף פנימי. אבל אינני מצליחה כמדומה להתעלם מהפסים בסוודר שלו, שכשאני מסתכלת עליהם הם מתמזגים יחד לבועה מטושטשת. כשדונה משחררת אותנו בתום הערב, אני מבינה שאני מוכנה להפסקה.

♦

כשאני מגיעה לאולם האירוע למחרת בבוקר, טיטאניה, בתה של דונה, מעירה את כולם ב"ריקוד אנרגיה", עם מוזיקה מזרח־תיכונית קולנית והמון נענועי זרועות וירכיים. אני מנסה להצטרף אבל עד מהרה נוכחת לדעת שאני לא מסוגלת לרקוד ולשתות קפה בו זמנית, ואני בוחרת באנרגיה המסתחררת בתוך הספל שלי.

דונה מופיעה, ערה לגמרי ולהוטה להתחיל, ואומרת לנו שעכשיו נלמד תרגילים שיעזרו לנו להניע את האנרגיה בחופשיות ובכיוון הנכון, כדי לתת לנו עוד מהחיוניות, השמחה וההקלה מכאבים שהיא דיברה עליהן אתמול. התרגילים האלה מורכבים משפשוף נקודות שונות בגוף, או החזקה בהן או טפיחה עליהן. רבות מהנקודות הללו זהות לנקודות שהאקופונקטורה משתמשת בהן, אבל במקום לנעוץ בהן מחטים, דונה משתמשת בידיה. היא מורה לנו לטפוח באצבעות שתי הידיים על K27 שלנו, מרידיאן הכליות, הנמצא משני צדי החזה, קצת מתחת לעצם הבריח. זה נועד לתת זריקת מרץ כאשר אנחנו עייפים ולחזק את מערכת החיסון במצבי לחץ. טיפה מתחת לזה, באמצע החזה, נמצאת בלוטת התימוס. אנחנו נוקשים עליה באצבעות. "גם כן מצוין למערכת החיסון שלכם," מצייצת דונה. אנחנו משפשפים נקודות מתחת לצלעות — מה שנקרא מרידיאן הטחול. כל מה שאני יכולה להרגיש הוא את הטחול הממשי שלי, שלא בטוח אם הוא אכן נלוש. בשלב מסוים אני מביטה סביב החדר ורואה 200 אנשים מכים את עצמם בפנים. כמובן, אני אחת מהם.

אנחנו עוברים עכשיו לתרגול בזוגות. דונה אומרת שעלינו ללחוץ בעדינות על נקודות מסוימות אצל בני הזוג שלנו — ידיים, מצח, כפות רגליים — ולראות אם אנחנו יכולים להניע את האנרגיה שלהם, לבדוק לפני ואחרי באמצעות דחיפת הזרוע. אם זרועם מתגלה כחלשה, אנחנו אמורים לעשות משהו ולראות אם נוכל לחזק אותה, ולהפך. אני חוברת לצ'ריטי, בחורה בת עשרים ומשהו מג'ורג'יה, שמעבירה את אצבעותיה סביב פנַי וסביב ראשי, כדי להמריץ את מרידיאן כיס המרה שלי. אחר כך אני לופתת את שתי הבהונות החשופות ברגליה, בניסיון ליצור רגיעה עמוקה ולהמריץ את שחרור הרעלים. זה נקרא טכניקת בהונות ברזילאית.

שום דבר מכל זה אינו עובד, כמדומה. צ'ריטי היא אישה קטנה, ואני — מטר שבעים וחמישה. בכל פעם שאני בודקת אותה היא חלשה. זרועה צונחת מיד למטה. אני יודעת שאין זה משחק הוגן, אבל דונה אמרה שזה לא אמור להיות עניין של כוח. אז או שאני לא מצליחה לחזק את האנרגיות של צ'ריטי, או שיש לה כמה ליקויים רציניים.

דונה אומרת לאלה מאיתנו שהתקשו, להתאזר בסבלנות ולנסות להתאמן בבית בכמה תרגילים פשוטים, כגון טפיחה על עצמות הלחיים, מה ש"יטחן" אותנו על ידי שליחת האנרגיה במורד הגוף והחוצה מהרגליים. "אתם נעשים רגישים יותר במשך הזמן, ואז תוכלו בסופו של דבר לחוש בזרימה הממשית של האנרגיות בגופכם," היא אומרת. "כשאני מכה על עצמות הלחיים שלי, אני מרגישה אנרגיה יורדת לאורך הרגליים, אבל זה לא מתחיל ככה."

זו רק אחת מההתנסויות הרבות של דונה. בספרה היא מסבירה שמאז היתה ילדה ראתה המון רצועות בצבעים, סביב אנשים אחרים ובתוכם. לחלקן היו מרקם וצורה, אחרות נעו ורטטו. במשך זמן רב היא לא חשבה שזה מוזר, והניחה שגם אחרים רואים צבעים כאלה. אמא שלה, שגם היא אמרה שראתה אותן, עודדה את התחושות של בתה. דונה כותבת שכאשר אנחנו בריאים גופנית ונפשית, יש לאנרגיות שלנו זרימה הרמונית, שמופיעה כ"מפל מים אינסופי", שנשפך מקצה הראש ומלטף את הגוף. בזמן מחלה, האנרגיה נראית חסומה, אחוזת טירוף או כאוטית, כמו הפרעות קליטה מרצדות על מסך הטלוויזיה (בזמנים שבהם היו הפרעות בקליטה).

למחרת היום אנחנו פוגשים את דונה רק לזמן קצר. היא משאירה לנו עוד מסרים מעודדים על יכולתנו לרפא את עצמנו ולקחת את השליטה על בריאותנו בעזרת האנרגיות שלנו, אם כי לא בהכרח, היא מקפידה לציין, על חשבון הרפואה הקונוונציונלית. "הרפואה המודרנית נהדרת, ויש לה התפקיד שלה," היא אומרת. את שאר הבוקר מקבל דייוויד, בעלה של דונה, שמציג לנו פסיכולוגיה אנרגטית, שבה נעשה שימוש בטפיחה על נקודות ומרידיאנים שונים בניסיון לרפא פוביות או טראומות מן העבר. אני חומקת לפני תום ההרצאה כדי לפגוש את דונה, ומוצאת אותה במסדרון, בקומה ה-11 של המלון שלה, נפרדת לשלום מאחד ממארגני האירוע. "הו, חיפשתי אותך בזמן החתימה על הספרים," היא אומרת ומתכוונת להפסקה שבה היא חתמה על עותקים של Energy Medicine. "חשבתי, 'איפה העיתונאית הזאת, מלאני?' קיבלת חתימה על הספר?" ואז צחוק גדול והחיוך המידבק הענקי.

דונה כורכת את ידה סביב ידי ומושכת אותי אל הסוויטה שלה במלון, שם היא אורזת בקדחתנות את חפציה לקראת הנסיעה הבאה. לפני ימים מעטים בלבד היא היתה באנגליה, והלילה היא ודייוויד טסים לאריזונה. אני אומרת לה שיש לי עותק דיגיטלי של ספרה, כך שאין לי מה להחתים.

"אה, זה מסביר את זה. טוב, אני אוהבת לנצל את הזמן כדי באמת להכיר אנשים, ואני חותמת על הספרים שלהם בצבעים שונים, תלוי איך אני רואה את צבעי החיים שלהם, שזו השכבה החיצונית ביותר של האָאוּרה שלהם."

זאת, אני מבינה, הסיבה לערמה הענקית של מרקרים בכל צבע שניתן לדמיין, שפזורה על השולחן. כמובן, אני בכל זאת רוצה לשמוע על צבע החיים שלי.

"טוב, קודם כול, את סגול. זה באמת נראה לי מעניין. אני לא יודעת איך היו החיים שלך או בכלל..." היא משתתקת ומביטה על החלונות שמאחורי הספה שאני יושבת עליה. "אני יכולה להחליף מקום איתך? פשוט, יש כל כך הרבה אנרגיה מהחוץ. אני רק רוצה להסתכל עלייך."

אנחנו מחליפות מקומות. "אז לאָאוּרה יש כל השדות האלה, או רצועות שמקיפות את הבן אדם, ואני תמיד יכולה לראות לפחות שבע שכבות. יש כל כך הרבה מידע בכולן, אבל יש רצועה אחת שאף פעם לא משתנה. את נולֶדת עם צבע מסוים ומתה איתו, ואת — סגול. את כל כך סגול. כשראיתי אותך נכנסת למסדרון, חשבתי, 'הו, אלוהים, הנה בא סגול!'" היא צוחקת. "ואז ראיתי את הסוודר הצהוב שלך וחשבתי, 'זה כל כך משלים את הסגול שלך.'

"הסגולים ממש חכמים, אבל אני תמיד חושבת שבחיים קודמים שלהם הם היו הקורבנות של העולם או שלטו בעולם, וכשהם הגיעו לסוף חייהם, הם אמרו, 'זהו זה?' אז יש להם את כל החיים לפרוץ את זה. הם אף פעם לא הגיעו לרוחניות הזאת או למה שהם נכספו לו. תמיד יש בחינה עצמית, אבל האתגר שלהם הוא להיכנע ולהרפות וליהנות קצת מהחיים. צבע החיים של בעלי הוא סגול. הצד השמאלי של המוח שולט אצלם; הם סומכים על האינטלקט שלהם. אז זה מה שאת."

חוץ מזה שאני לא מאמינה בחיים קודמים, אני חושבת שזאת פרשנות לא רעה. לעתים קרובות אמרו לי שאני צריכה להיות קלילה יותר ולא לקחת כל דבר ברצינות כזו, מה שתמיד עצבן אותי, וכנראה מוכיח את הטענה. מסיבה כלשהי, כשאני שומעת את דונה אומרת לי את זה, זה לא מעצבן אותי כלל. היא מוסרת את המידע בדרך צנועה ומפייסת, נטולת כל שיפוטיות. כאילו היא פשוט יודעת את זה.

דונה אומרת שצבע החיים שלה הוא כחול. "הכחולים אוהבים לרפא אנשים אחרים, הם מטפלים. המון אחיות הן כחולות. אין להם הרבה חשיבה ביקורתית. הם פשוט רוצים להאמין בצד החיובי. זה לא שאני רוצה לראות את החיובי, אני באמת רואה את זה. את המקום הטהור הזה. אפילו אצל האדם האפל ביותר, ברמת הנשמה, יש מקום יפה, של טוהר, שהוא חזק יותר מהרוע, אם יטוּפח. ההתחברות עם אנשים בליבה האנרגטית הטהורה הזאת מתרחשת בעבודת ההילינג העמוקה ביותר."

"אז אם גבר שוכב עם אשת חברו הטוב, את לא חושבת, 'איזה חלאה'?" שאלתי.

"לא. וזה סיבך אותי בצרות, כי גם אם אני רואה דברים שפלים באנרגיה שלהם, אני נוטה להסתכל עמוק יותר ולראות את הכאב שלהם ואת המאבקים שלהם, ואני מתחברת אליהם ברמה הזאת. כשמסתכלים עליהם ככה, באופן עמוק יותר, זה מוציא מהם את הטוב הטבעי שלהם ואיכשהו מצית את ההבראה שלהם. אני אוהבת להתחבר לאנשים ברמה הנפשית הזאת."

כנראה כיווצתי את הגבות בבלבול.

"הנה, אני אספר לך איך זה נראה." היא מתארת אדם שעמד מחוץ לחנות מכולת, על יד הבית שלה בקליפורניה, ו"נראה ממש מבולבל". דונה נכנסה לחנות אבל לא יכלה שלא להסתכל עליו מבעד לחזית הפתוחה של החנות. "השדה האֶתֶרי שלו, הרצועה הכי קרובה לגוף שלו נראתה מעוכה לגמרי. זה אומר שלא היו לו שום השתקפויות טובות של עצמו, שום ראי אמיתי לעצמו. חשבתי, 'כמה קשה לו לחיות ככה, כשהדבר הזה לא עובד.'"

הרצועה השנייה בהילה של האיש נראתה "קלושה" והשלישית הראתה שהוא מה שדונה קוראת קינֶסתטי — אדם שחש וקולט בקלות תחושות של אחרים. "זה הקשה עליו עוד יותר, כי הוא מרגיש הכול. לא היתה לו שום קליפה קשה שתגן עליו ותמנע ממנו להרגיש כל דבר, או תמנע ממנו לדאוג לאחרים. אם רק היית מסתכלת על הפנים שלו, היית חושבת, 'אולי לא הייתי צריכה להחנות את המכונית שלי שם.' אולי היית חושבת שהוא מסוכן ושכדאי להתרחק ממנו. האמת היא שכנראה היו לו חיים ממש קשים. ההילה שלו פשוט נהרסה."

דונה יצאה מהחנות, ניגשה אל האיש והושיטה לו שקית של אבוקדו. "הם נתנו לי את זה, אבל אני באמת לא צריכה אותם. אתה רוצה?" שאלה אותו.

פתאום, אומרת דונה, הוא נהפך לאדם אחר. "לא זו בלבד שכל הפנים שלו הוארו, ושדות ההילה שלו התבהרו והתרחבו." זה לא האבוקדו, אלא האמפתיה שבה זה ניתן. "אנחנו, בני האדם, זקוקים זה לזה. אנחנו מרפאים זה את זה פשוט על ידי זה שאנחנו מכירים זה בזה." ליכולת הזאת לקלוט סימנים רגשיים של אנשים אחרים — או "אנרגיות" — היה ערך עצום בשני העשורים של הטיפולים האישיים שנתנה דונה. היום, רוב זמנה מוקדש לנסיעות הדרכה ולהדגמות, כמו בסוף השבוע הזה, אבל היא אומרת שהתפיסות החדות הלא רגילות שלה מאפשרות לה לגבש תחושות על הגורמים למחלתו של מישהו ומה אפשר לעשות כדי לעזור להקל עליו. לפעמים היא רואה שיחסים בהווה או בעבר גורמים ללחץ רגשי. לפעמים זה יהיה עצב עמוק או כישלון אישי. חלק מהאנשים, כמו אותו אדם בקליפורניה, נמחצו ונהרסו בגלל עודף רגשות. לעתים קרובות אנשים נמלאו פחד עמוק בגלל מחלה או בעיות אחרות בחיים, ודונה התמקדה בהרגעת החרדה שלהם.

לפני שאני עוזבת את המסלול המאשר והחמים שלה, אני שואלת את דונה על דחיפת הזרוע ובדיקת האנרגיה שהיא מדגימה פעמים רבות כל כך על הבמה. הפרקטיקה הזאת נמצאת בשימוש נרחב ברפואה אלטרנטיבית. הומיאופתים ונטורופתים רבים משתמשים בה כדי לאתר אלרגיות למזון או לגלות באיזו תרופה הומיאופתית מסוימת לבחור. גם חלק מהכירופרקטורים משתמשים בה. בספרו Serve to Win, כוכב הטניס הסרבי נובאק ג'וקוביץ' מספר שגילה שהוא רגיש לגלוטן לאחר שהתזונאי שלו אמר לו להצמיד פרוסת לחם אל בטנו, ואז הוא הצליח לדחוף מטה את זרועו המוחלשת. אמנם מבחן האנרגיה או השרירים הזה אמור לגלות משהו עובדתי על האדם, אבל כמעט בכל פעם שמדענים מכפיפים את המבחן הזה לתנאים מבוקרים כראוי, השיטה הזאת מתפרקת. באחת הדוגמאות האחרונות, שלושה כירופרקטורים מנוסים דחפו למטה זרועות מושטות של 51 מטופלים, שחלקם החזיקו בידם בקבוקון ובו תמיסת מלח שלא היתה אמורה להיות לה שום השפעה על האנרגיות, והאחרים החזיקו בקבוקון עם תרכובת רעילה, שהיתה אמורה להחליש את האנרגיה. אף אחד מהכירופרקטורים או הנבדקים לא ידע מה מכיל הבקבוקון. ב-151 מההישנויות האלה, הנבדקים זיהו נכון את החומר הרעיל רק 80 פעמים, כלומר בשיעור שהיה מתקבל גם בניחוש. במילים אחרות, הכירופרקטורים טעו פחות או יותר באותה מידה שצדקו. וזה לא היה ניסוי שנעשה בידי ספקן. החוקר הראשי אמר לי שהוא מאמין בראייה טלפתית, שזה מה שנקרא עכשיו ESP או "תפיסה על־חושית". הוא היה שמח לאמת את מבחן האנרגיה כתופעה "נורמלית".

אני אומרת את כל הדברים האלה לדונה, והיא מגיבה בהתלהבות ובלי שמץ של הגנתיות. "זה מעניין כל כך — אני יכולה לדבר על זה? אני מבינה לגמרי למה חלק מהמחקרים לא משיגים את זה. יש כמה דברים."

היא מתחילה לספר לי על קבוצה של רופאים מסוקרנים, שהיא לימדה בשנות התשעים, ועל קבוצה פחות ידידותית, בשנות השבעים, שתבעה אותה על עיסוק ברפואה בלי רישיון. (בסופו של דבר היא קיבלה רישיון כתרפיסטית בעיסוי, מאחר שלא קיים רישיון להילינג אנרגטי.) ואז היא נזכרת שהיתה לי שאלה. "את יכולה לחזור על השאלה שלך?"

"מחקרים על בדיקות אנרגיה."

"אה, כן. אנשים חושבים, לעתים קרובות, שהם כל כך אינטואיטיביים כשהם עוסקים בסוג כלשהו של הילינג, אז את חושבת שהנבדק הזה יהיה חזק, וההוא יהיה חלש, ואז את מעבירה את האנרגיה לאדם השני. את צריכה שהראש שלך יהיה נקי לגמרי ממחשבות."

עובר רגע עד שאני מבינה שדונה אומרת שבדיקת האנרגיה יכולה להיות מוטעית מפני שהבודק משנה איכשהו בלי כוונה את גופו של האדם האחר.

"זה לא קצת לא סביר?" אני שואלת, ומדמיינת איזה טריק מחשבתי של קוסמים.

"הנה, אני אראה לך."

דונה מתקרבת אלי על הספה, אוחזת בזרועי הימנית ומרימה אותה בזווית של תשעים מעלות, כמו שראיתי אותה עושה פעמים רבות כל כך על הבמה. היא דוחפת את מפרק כף היד שלי כלפי מטה. זרועי מתנדנדת מעט מול הכוח שלה אבל לא זזה.

"או־קיי, אז את חזקה. עכשיו אני הולכת לעשות משהו."

השניות הבאות מהירות ולא דרמטיות. היא עוצמת את עיניה ואז פוקחת אותן, לוקחת את זרועי ודוחפת אותה כלפי מטה. הפעם הזרוע שלי צונחת כאילו היתה סמרטוט. אני המומה כשאני נוכחת לדעת שאין לי יכולת למנוע זאת. כשהזרוע שלי הולכת ונשמטת, אני חושבת שהנה, בכל רגע אמצא את הכוח לעצור את הנפילה.

"לא הפעלתי יותר לחץ," היא אומרת עוד לפני שאני מספיקה לשאול. אני לא יכולה לומר שחשתי יותר לחץ. "רק חשבתי, 'אוי, היא הולכת להיות חלשה.'"

יצאתי מהמלון של דונה בתחושה של אי־ודאות מציקה. למרות ספקנותי כלפי הילינג אנרגטי, מצאתי את עצמי מתחילה להבין את הקסם בראיית עולמה של דונה. אולי זה אופייה העליז תמיד או האופן שבו היא אומדת את הלך הרוח של מישהו כשהיא קוראת את "שדות האנרגיה" שלו, אבל אני מוצאת את עצמי בטוחה שהיא איכשהו יודעת מה היא עושה. אני מתחילה להבין שבידיים הנכונות, אמונה יכולה להיעשות מידבקת, בייחוד כאשר היא מכילה את ההבטחה להקל סבל פיזי. כפי שכתב ב-1904 ויליאם אוסלר, אחד ממייסדי הרפואה המודרנית: "אמונה באלים או בקדושים מרפאת אחד. אמונה בגלולות קטנות מרפאת שני, סוגסטיה היפנוטית מרפאת שלישי, אמונה ברופא רגיל פשוט מרפאת רביעי. בכל התקופות... לגישה המנטלית של המתפלל יש כמדומה יותר חשיבות מאשר לכוחותיו של מי שהמתפלל פונה אליו." אבל כמה רחוק יכולות נוצות קסם כאלה לקחת אותנו? אם אתם מאמינים שאדם יכול לרפא את גופכם על ידי הנעת אנרגיה, רפרוף על המרידיאנים, ניקוי הצ'קרות (שבעת המרכזים של אנרגיה רוחנית לאורך קו האמצע של הגוף), או נעיצת מחטים זעירות בנקודות גוף שנבחרו בקפידה, האם יש ראיה מדעית כלשהי לכך שזה יכול להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה? ובאיזה סוג של חוליים? אין לי מושג, אבל זה מה שאנחנו עומדים לגלות, ונתחיל באחת הפרקטיקות הרפואיות העתיקות ביותר ששרדו עד ימינו.