הבז הנודד

בני הזוג קַאלֶן היו אירים אבל דווקא בצרפת פגשתי אותם ויכולתי להתרשם מאהבתם ומצרתם. הם היו בדרכם לאחוזה ששכרו בהונגריה; ויום אחד אחר הצהריים באו לשַנְסֶלֶה לבקר את ידידתי הטובה אלֶכְּסַנדְרה הנרי. זה היה במאי 1928 או 1929, לפני שחזרנו כולנו לאמריקה, והיא פגשה את אחי ונישאה לו.
למותר לומר, שנות העשרים היו שונות מאוד משנות השלושים, והנה עכשיו כבר התחילו שנות הארבעים. בשנות העשרים לא היה חריג לפגוש זרים בארץ כלשהי, זרה להם כפי שהיא לך, כשמסלול נדודיך פשוט הצטלב בשלהם; ולעשות כמיטב יכולתך להכיר אותם באחר צהריים אחד; ואולי לקרוא להיכרות הבזק הקטנה הזאת ידידות. באוויר עמדה מין סקרנות אידיאליסטית או אופטימית. וגחמות של אופי, והמלחמה והשלום למיניהם המתחוללים בנפש, נראו מעניינים ביותר ואפילו חשובים.
שנסלה הוא ודאי מקום כאוב בשנות הארבעים, אף כי השתנה פחות כמעט מכל מקום אחר בצרפת, אני מניח, משום שהוא חסר חשיבות. זכור לי ששניים שלושה קילומטרים משם, בפֵּלוֹר, היה בית ספר למה שקרוי היום למרבה הרומנטיות הפלגה שמימית, שדה תעופה צנוע וכמה הנְגרים; אבל אם משתמשים בו עכשיו ודאי שהוא בידי הזרים. בימינו דאז, הדוכסית דה שָאלוֹ הזקנה, קרוביה העניים וידידיה, במעילים הדוקים, על סוסים קצרי נשימה, נהגו לצוד ביער פֵּלור. יכולנו לשמוע את חצוצרות הציד שלהם שנשמעו כמו טיול של נערים בעלי קול סופרן שהלכו לאיבוד. מאז אולי הוטמנו תותחים נגד מטוסים להגנת פריז בין מחילות השועלים: מכשירי קשר כועסים מגמגמים בין הענפים המטופחים. עכשיו לפחות יכולים השועלים והקיכלים לחזור. הזקן, שר הממשלה לשעבר, שהשאטו והפארק הקטן שלו גבלו בגנהּ של אלכס, כבר מת.
ביתה היה רק מקטע של רחוב הכפר: שתי יחידות מגורים קטנות ואורווה גדולה שחוברו ושופצו ורוהטו ביוקר רב בסגנון המודרני הפשוט. היא או האדריכל שלה שגו בתכנון קומת הקרקע. חדר האוכל והחדר המיועד לאורחים גבלו ברחוב, שהוא גם הדרך הראשית לאוֹרלְאָן ולאזור התיירות של הלוּאָר; כך שהתנועה הצרפתית הפרועה כמעט התחככה בקירות, ומשאיות כבדות הבהילו אותך כל הלילה. לא רק חדר השינה של אלכס אלא גם המטבח והמזווה נפתחו אל הגן השקט, רחב הידיים. הדבר שימח את המשרתים החדשים שאלכס הביאה איתה ממרוקו, צמד רומנטי בשם ז'אן ואֵוָה. הם מיהרו להשתלט על אחת מפינותיו בצִלם של כמה עצי דולב לשימושם הפרטי; וכל האביב העבירו שם כל רגע פנוי, במריבות ולעתים בבכי בשעות היום, אך כמו שעון בהתפייסות שנחתמה בנשיקות לאור הדמדומים או הירח... אני מזכיר את מיקומם היוצא דופן של מגורי המשרתים משום שביום ביקורם של בני הזוג קאלן הלכתי לדבר עם ז'אן וראיתי את קאלן בגן, מתמסר לשווא לקנאתו הנוראה, משוחרר מן האהבה לכמה דקות.
לא נאמר דבר על בואם, או שנאמר ושכחתי. שמעתי את צלצול הפעמון, אחר כך צלצול נוסף. ז'אן ואווה היו מן הסתם בחוץ או נמנמו. אלכס הזמינה שיחת טלפון ללונדון באיזה עניין עסקי קטן ומעצבן ולא רצתה שיפריעו לה. לכן ניגשתי לדלת; ושם חנתה הדַיימְלֶר הארוכה הכהה, תופסת את כל השטח המרוצף שבין הבית לכביש, ושם ניצב האירי ועמד לצלצל בפעם השלישית. ״הו, מה שלומך, האם זה הבית של מיס הנרי, שמי קאלן,״ אמר; ופנה לסייע לגברת קאלן לצאת מהמכונית, תמרון שחִייב רגישות, שכן על פרק ידה נשאה בז בוגר שראשו מכוסה בברדס. נהג צעיר בעל צורה סייע אף הוא. הגברת היתה לבושה בהידור רב ונעלה נעליים שעקביהן היו הגבוהים ביותר שראיתי מעודי; וכשגבר אדיב אוחז בכל אחד ממרפקיה דידתה על אבני המרצפת העתיקות, כשהציפור מתנדנדת קלות ומקמרת את כנפיה כדי לייצב את עצמה.
אמרתי להם את שמי, והם חזרו עליו אחרַי ולחצו ידיים בחביבות עמומה ורבת רושם. ״הבאתי את הבז שלי,״ הודיעה גברת קאלן ללא צורך. ״זאת נקבה והיא חדשה. חשבתי שאלכס לא תתנגד. ואני מקווה שגם אתה,״ הוסיפה והשתהתה, עיניה בורקות כדי להחמיא לי רק במקרה שלדעתי אני בעל סמכות מסוג כלשהו בביתה של אלכס, ״לא תתנגד.״ לא היתה לה כל דרך לדעת מי ומה אני: אורח מזדמן או קרוב משפחה של אלכס ושמא אהוב.
עיניה היו בצבע כחול־בדולח, איריות מובהקות, וכולה היתה מובהקת גם מבחינות אחרות, למרות קולה הלונדוני הנמרץ ושמלתה הצרפתית המשובחת. האיפור על פניה היה טוב מכפי שהיית מצפה אצל גברת בַּזיירית; בכל זאת אפשר היה לראות שעורה פלומתי מטבעו ואפה הסולד נוטה לוורוד. היה בפניה גם עיקום קל, בעיקר בתואם שבין הנחיריים והשפתיים הקטנות והזריזות. מה נדיר יפי תואר בקרב האירים, אמרתי לעצמי; ולכן איזו מהומה מתעוררת כשקורה והוא מופיע: אֵמֶר ודירְדְרֵה, גברת או'שֵיי וגברת מק'בְּרַייד. ואז נפל מבטי על אצבעותיה השלגיות המגוממות של גברת קאלן, על אחת מהן יהלום בולט, על אחרת ספיר כוכב. בין שרוולה לבין הכפפה הגסה שאליה נצמד הבז נגלה פרק כף ידה כמו פיסת שושן צחור; וקרסולה הישר להפליא תאם אותו, בהבהוב קל של גרב. די היה בסגולות חן אלה לזכות אותה בהיקסמות מסוימת ובסערת רוח מצד המין הנגדי: בעלה, למשל.
בינתיים נחפז ובא ז'אן במבוכה נאה, מכפתר את המקטורן הלבן שלו. שלחתי אותו להודיע לגבירתו על הגעת אורחיה ולהנחות את הנהג שלהם אל המוסך, בעודי מנסה להוליכם אל הסלון. אבל גברת קאלן המשיכה להסביר את הבז: ״שמה לוסי. תגיד, היא לא מתוקה? היא סקוטית; יש לי אותה חמישה או שישה שבועות. שומר ציד מאזור אינְוֶרְנֶס לכד אותה, אבל היא בסדר, רק אצבע אחת התעקמה במלכודת. רואה, האצבע הזאת?״ היא התעכבה במפתן והרימה את פרק היד הכסויה שעליה ישבה לוסי, ואז ראיתי: הציפור נאחזה בעור הנוקשה והמוכתם, טופר אחד לא נלפת כשורה. הכתם על העור היה דם קרוש.
״אני קוראת לה לוסי כי אבי הזקן היה מבקש שאקרא לו מכִּתבי וולטר סקוט01 בחורף בכל פעם שמזג האוויר נהיה גרוע מכדי לצאת לציד. חשבתי שאלכס תרצה לראות אותה.״
״בלאו הכי היינו מוכרחים להביא אותה,״ ענה ואמר בעלה בקול רם. ״הדברים האיומים ביותר קורים אם אנחנו משאירים אותה במלון. היא מפחידה את החדרניות, והן צורחות ובוכות. אני חייב לחלק טיפים עצומים.״
הוא היה גבר רחב גרם, לא ממש שמן אבל בעל נפח ומקומות רכים פה ושם, פחות בחלק האמצעי ויותר ויותר לאורך גבו, סביב ראשו, בידיו. גון עורו הבריטי רימז על אכילה ושתייה יותר מאשר על ציד וירי; ודאי ששום דבר בו לא רימז על בזיירות. עיני האגוז שלו היו אדומות קמעה, מבליחות מפעם לפעם באור זהוב; והיה לו מנהג לפתוח ולסגור את שפתיו, כמו בשרבוב נרגן או בנשיקה חסרת תוחלת, מתחת לאניצי שפמו.
כשעמדנו להתיישב בסלון שניהם הבחינו בו, ומסתבר שחשו צורך להעיר. ״איזה חדר נהדר, נהדר,״ אמרו, ״מאוד בלתי רגיל ומודרני ונוח.״ החדר לא היה נהדר אבל היה רחב ידיים מאוד: כל מה שהיה פעם האורווה עם המתבן המוגבה פונה כך שהגג שימש כתקרה, עם קורות מעץ ערמון שהזדקרו בנוסח גותי שמונה או עשרה מטרים כלפי מעלה; כל חלקי העץ נמשחו בלכה כהה והקירות נצבעו לבן. הוא הזכיר לי כנסייה כפרית. ברווחים שווים נתלו מסביב תמונות מודרניות מסוימות ובהן רק רישום בסיסי גס וצבע עולה על גדותיו, כמו ויטראז'. אבל ביום יפה כמו זה, האפיל על האמנות המודרנית וגימד אותה נוף הגן והפארק שמעבר לו, כיוון שהאדריכל של אלכס הוריד כמעט שליש מהקיר בצד ההוא והתקין שתי שמשות גדולות.
גברת קאלן טופפה אל חלון הנוף הזה וקראה שוב באדיבות: ״גן נהדר. איזה מזל שיש בריכה טבעית!״ זה היה מה שקרוי בפי הצרפתים גן אנגלי; בלי ערוגות פרחים מסודרות — אי־אלו צמחים מלבלבים בין העשבים, שבילים לאורך המים ושיחים משגשגים, בזוהר המעומעם של שלהי מאי. השמיים הטיפוסיים למחוז סֶן־אֶ־וַאז, ענן דמוי קצף וכחול חלש, נפרשו אף הם לרגלינו, מרוחים בבבואה רכה על פני הבריכה. כל אחד מהעצים שברקע עטה גוון שונה של אותו צבע אקסטטי.
אבל כשעמדה גברת קאלן נוכח כל זה, היה לי רושם של אדישות ונימוס גרידא; מבטה לא קלט הרבה. קמיטת מצח קלה, סקירה יעילה, רק כדי לבדוק אם יש שם משהו בשבילה באופן אישי, ולא היה. בתוך רגע החלו ריסיה הבהירים לרפרף שוב, המתח באישונים הכחולים רפה והם רק ברקו. מבטיה הממושכים וטעוני ההבעה נועדו כולם לבעלה ולבז שלה.
מה שהצפייה בגן הזכירה לה בעיקר היה שהציפור אינה יכולה לראות: כל ראשה פרט למקור היה מכוסה בברדס ההולנדי המנוצה. ״לוסי המסכנה, עיוורת לגמרי,״ מלמלה; ובמיומנות רבה תפסה שרוך אחד בין שיניה ואת האחר בימינה, בין בוהן לאצבע, והסירה מעליה את הברדס. גם לוסי קימטה מצח, סקרה את החדר במעגל ומצמצה אל החלון. אחר כך פתחה וסידרה מחדש את הכנפיים הלבנבנות והכחלחלות סביב צווארה; סירקה את ראשה בין רגליה הקשורות, החליקה את לחיה כנגד כתפה החסונה.
גברת קאלן התהלכה אנה ואנה, כנראה בניסיון להחליט איזו כורסה תתאים ביותר לה וללוסי. אז נכנסה אלכס בתום שיחת החוץ העסקית שלה, מתנצלת על שלא קידמה את פניהם מיד. הם השיבו בסבב נוסף של מחמאות על הבית ועל הגן, ושוב נערכה היכרות עם הבז. ״לוסי, על שם לוסי אשטון, לוסי מלָמֶרמוּר,״ הסבירה גברת קאלן. ״את לא זוכרת את השיר שלה? 'לחיות בנחת ולמות בלאט, ריקים היד והלב והעין'.״
למרבה השעשוע המהם קאלן כמה תווים מתוך סצנת השיגעון ב״לוצ'יה״ בקול אירי גברי גבוה. אשתו היסתה אותו במלמול שמו, שהיה לארי; והמשיכה ויידעה את אלכס שהם שוהים ב״פלאזה־אוֹנוֹרֶה״, עסוקים בקניות בפריז, להוטים לצאת לדרך להונגריה דרך סטרַסבּוּר למחרת היום. רוחי קצרה שיחדלו מהשיחה הבטלה הזאת ויתיישבו, כי רציתי לשבת ולהתפעל מהבז בנחת ולשאול כמה שאלות. לסוף ביקשה גברת קאלן כיסא עם גב ישר, והבאתי לה כזה מחדר האוכל.
הרשימה אותי מאוד התלהבותה של אלכס בחלק הראשון של ביקורם של בני הזוג קאלן. הדבר הזכיר לי שהיא ודאי סובלת מבדידות כאן בצרפת רק איתי ועם בת דודי ועם עוד כמה ידידים כמונו. קודם לכן בילתה כמה שנים בסקוטלנד עם אביה, ובמרוקו, ובמסעות במזרח; ובלונדון גם מכרי נעוריה היו אנשי האוויר הפתוח כמו שני אלה, מרוכזים בעצמם אך בלא כל התבוננות פנימה, נמרצים אך בטלים רגשית. זה היה זן אנושי שהיא לא רחשה לו עוד כבוד או אמון, אבל עדיין נהנתה בבירור מחברתו.
התלהבותם מעצמם ומכל השייך להם, השופעת תמיד, מפכפכת בלי מאמץ ומבעבעת כמו מזרקה, תפסה את תשומת ליבך והשתקפה בתודעתך; מעט־מעט התחלת גם אתה לבעבע איתה. אחת מתכונותיה הבולטות של אלכס היתה היעדר סקרנות, ודומני שהיה זה בעיקר חשש לעורר או לאפשר חקירות של אחרים לגביה. ייתכן שאנוכיות הרגיעה אותה ועשתה אותה ביישנית פחות. מכל מקום, באחר הצהריים ההוא היא שאלה שאלות בעניין רב, לרבות כמה שעלו גם בדעתי; וגברת קאלן השיבה בחפץ לב; וקאלן האזין בחפץ לב והחזיר הדים משוערים משלו. כך נוצר מין תואם תמוה, שגם אני הנחתי לעצמי בהדרגה להיכלל בו, ודי הופתעתי מכך.
בין השאר, הציפור הקסימה אותי כל כך עד שלשום דבר מלבדה לא נודעה חשיבות רבה. והיא היתה לי התגלמות או סמל לכל נושאי השיחה המעניינים באמת שהאנשים החברותיים, למודי המסעות, הספורטיביים האלה נמנעים מהם על פי רוב: חולי, עוני, מין, דת, אמנות. כל אימת שהתחלתי להשתעמם, מבט חמור מעיניה המטורפות סייע לי להפסיק להאזין ובמקום זה לחשוב בריכוז על עצמי, או פשוט בכוחות עצמי.
יתר על כן, הזוג קאלן החל להתמיה אותי, להקסים אותי במובן הזה. בין שאני מצליח להגיע להבנה ממשית של בני אדם או נכשל בכך, תכופות אני מתחיל בשטחיות כעוסה, עזה. ואמנם הם היו רק זכר ונקבה מאותו זן של בריטים אמידים אשר פוקד את העולם כולו בעודף מרץ ובזחיחות דעת. הם היו מרוכזים בעצמם, ידידותיים אך צוננים, מְבלי עולם ותו לא. אבל שום דבר בהם לא היה באמת זחוח או אפילו רגוע. כך התרווח לו קאלן בנחת ברַכָּה שבכורסותיה של אלכס, רגליו פשוקות לרווחה או שלובות ברפיון יותר מהצפוי אצל ג'נטלמן נאמן למוסכמות; מלקק את שפתיו תחת שפמו הדקיק; מהרהר בבירור בסעודת הערב שלו; קוטע את דברי אשתו בהפסקות קצובות כאילו זו מלאכת חייו. ועם זאת דומה היה כאילו הוא נאבק כל העת באיזו הרגשה מוזרה, וזו מערימה עליו איכשהו. כל אימת שדיבר, אשתו חייכה או לפחות הטתה את ראשה לעברו. הדבר העיד, כך סברתי, על דרך ארץ מצדה; רבות מהערותיו, ובעיקר נימת קולו, היו לא נעימות. אבל בין הערה להערה היתה במבטים ששיגרה לעברו חיבה צלולה כדמעות. ובעודה מרעיפה תשומת לב אוהבת על הציפור העצומה שעל זרועה, הסבה בלי הרף את עיניה לעברו, מפצירה בו שישתדל אף הוא לרחוש לציפור חיבה. זה היה כאילו הציפור היא תינוק והוא מאהב; או שמא להפך?
אלכס הביעה הפתעה על כך שהם עזבו את אירלנד מרצונם בעונה נעימה כל כך של השנה. גברת קאלן ענתה שבעונה או מחוץ לעונה אין הרבה מה לעשות באירלנד חוץ מציד. ״והבנים האיומים שלנו מתישים את סוסי הציד שלנו כשהם באים הביתה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להחזיק מספיק סוסים בשבילם. אני לא יכולה לסבול בהמה שאחרים רכבו עליה.״
היא הזכירה במתינות גם את הכרסום שחל בהון מהסוג הישן והשקט כמו זה שלהם. הבַּאנְשי, רוח הרפאים המיללת בפרוזדור הפרוץ או במשוכות המגודלות עשב, מבכה לא את מותם של שארי בשר אלא העלאת מס, ירידה בערכן של רנטות והשקעות... אמנם הם עדיין נראים עשירים, לבושים משי בעבודת יד עם יהלומים, טוויד רך כמשי, שוהים בפלאזה־אונורה בדרכם לבודפשט בדיימלר. אבל כל זה למעשה זול יותר מאחוזת כפר ישנה מלאה אורחים, עם כל המתחייב מכך: אורווה וכלבייה ומזווה ומרתף יינות ומשרתים די הצורך. כיוון שסגרו את קאלן הוֹל, ציינה גברת קאלן, עכשיו הם יכולים להיענות להזמנות מחצית מהשנה; ואירופה זולה.
העובדה שסיפרה לנו כל זאת היתה בבירור למורת רוחו של קאלן. הוא הודיע לנו בחמימות שאחד משכניו, סתם אידיוט שיכור, מכר כל מה שאפשרו לו תנאי העיזבון, ושניים מדודניו נאלצו לשכור להם דירות; וככה זה בכל רחבי האיים הבריטיים. מצבם שלהם אינו מפוקפק או נואש. יש עוד אי־אלו ירושות שצפויות להם, מהצד שלו, לא של גברת קאלן. בניו יכולים להיחשב בוגרים, אם כי לא בעיני אימם; אבל הם עדיין בעיצומו של הדיחוי הגדול, רכישת השכלה, דבר יקר. אחיו ואחותו שמחים לארח אותם בחופשותיהם הארוכות, אבל על פי רוב הם מעדיפים להתבטל בקאלן הול עם שניים או שלושה משרתים, ממילא קשישים מכדי שאפשר לפטרם; והם יוצאים לציד עם השכנים. קל לצעירים להסתדר עם אנשים חדשים, אפילו כמו זה האחרון במחוז שלהם, תעשיין בעל תואר אצולה בשם בִּילְד, יהודי; בכלל לא קל לו.
גברת קאלן אמרה משהו להגנתו של הלורד בילד. תודה לאל שהוא שקנה את האחוזה הגובלת בקאלן הול, בעיקר בגלל הבנים שלהם. אף על פי שהוא ממוצא גרמאני פשוט הוא מקפיד מאוד בנימוסיו ובכללי הספורט ובשמירה על הכושר; יותר משהקפידו הם. השפעת שכנים כמוה כחינוך; המורים הטובים ביותר שייכים לגזעים ולמעמדות שבעצמם למדו רק לאחרונה.
עכשיו קם קאלן ונעמד לצד אשתו, מקניט את הבז בנפנוף אצבע. סברתי שעיניה הגדולות של הציפור הראו רק תמיהה טבעית קלה; לעומת זאת על פניו עלה גיחוך אטי של בוז וחיוורון פשט בהן. כך גיליתי לראשונה את העובדה המעניינת שהוא שונא את לוסי. הוא מוכן ומזומן להקריב קצה אצבע כדי שתהיה לו עילה להשיב לה כגמולה, חשבתי; ודמיינתי אותו מרים כיסא או שולחן קפה ומנחית אותם על ראשה. איזה הבדל יש בין חיות ובני אדם! לוסי מן הסתם תגלה אכזריות גועלית בבוא העת; אבל לפי שעה ישבה בנועם בלי מעש, בעמדת המתנה. ואילו האנושיות תיאטרלית, ומוכרחה להתכונן ולהתאמן לקראת כל מעשה שיש בו רגש; וכך מחצית חיינו אינה אלא העמדת פנים עמומה וסוערת.
גברת קאלן רק נשאה מבט אל בעלה ואמרה בנימה קטיפתית: ״הצרה עם אירלנד, מבחינתי, היא שלא מוצא חן בעיניהם שיש לנו בז. לורד בילד, כמובן, מסתייג; אבל הוא לא מפריע לי. הוא כל כך לא בטוח בעצמו; חוץ מזה הוא יהודי; קשה לצפות ממנו שיחיה וייתן לחיות. אבל השכנים האחרים שלנו והמשפחה מייגעים כמעט באותה מידה.״
קאלן תקע את היד המקניטה בכיסו וחזר לכורסה. עיני אשתו נצצו בעוז, אולי בחרטה מהסוג המתיימר להתלוצצות. ואולי רצתה לקטוע את הדיון במצבם באירלנד ובמעמדם החומרי כדי לחזור לנושא היקר לליבה — הבז שהוא כל עולמה.
בקיץ הקודם, סיפרה לנו, הונגרי זקן אחד מכר לה בז זכר מאולף. ״לקחתי אותו איתי בחורף שעבר כששהינו אצל איזה אמריקאים נחמדים בסקוטלנד. יש מחלה קשה שנקראת 'קרוֹקס' והוא נדבק בה ומת. הם התקינו את ההסקה האמריקאית שלהם, ואני חושבת שבבית ישן היא גורמת ללחות, לא כן? ואז שומר הציד שלהם לכד את לוסי ונתן לי אותה. איזה מזל! תמיד רציתי בז אמיתי, 'האגרד', לביית ולאלף בעצמי.״
במינוח המדויק של הציד, הסבירה, רק הנקבה נקראת 'פלקון', בז; ו'האגרד' היא ציפור שכבר צדה בעצמה, כלומר לפחות בת שנה כשנתפסה.